מראה הפנים על תלמוד ירושלמי הוריות· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
הורו בית דין. נפש כי תחטא וכו'. הכי גריס לה בת"כ ומייתי לה התם בפרקין דף ב' ע"ב דמוקי למתני' כר' יהודה וכברייתא דסתם סיפרא דר' יהודה היא. ולא מייתי בברייתא כ"א דרשת חד מיעוטא ובבבלי פ' המצניע דף צ"ג ע"א מפרש לה אליבא דר' יהודה להני ג' מיעוטי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. ונראה דהך דרשה מנפש תחטא דרשינן לה דהנפש בעצמה היא שתחטא ולא הסומך על הוראות ב"ד והיינו טעמא דבברייתא דת"כ לא מייתי אלא הך דרשה ואע"פ שמציין כל הג' מיעוטין משום דמיירי שם למידרש בהוראת ב"ד כדאיתא התם והך דרשה מרישיה דקרא אתיא ולפיכך מסיים שם בענינא דמיעוטא דרישיה דקרא ועוד דמאחת ומבעשותה הוא דדרשינן לזה עוקר וזה מניח ולזה יכול וכו' כדמשמע מסוגיא דהתם בהמצניע ומסוגיא דריש שבת דף ג' ע"א ועיין בתוס' שם ד"ה בעשותה וכו' אך קשה וכו' דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת וכו' האי מנפש לאו דוקא הוא דמשמע מהתם דמאחת הוא דדריש ר' יהודה לזה עוקר וזה מניח ומבעשותה לשנים שעשאוה וא"כ מנפש ליחיד בהוראת ב"ד ממעט לה וא"כ מוכח נמי מדקאמר התם לר"מ מי כתיב נפש תחטא וכו' תרי מיעוטי כתיב חד לזה עוקר וכו' וחד ליחיד בהוראת ב"ד ופי' רש"י ז"ל נפש אחת חד מיעוטא הוא וכו' וא"כ לר"מ מבעשותה ממעט לזה עוקר וכו' ומנפש אחת ליחיד וכו' ומעתה לר' יהודה תרי מיעוטי דנפש אחת חד ליחיד וכו' וחד לזה עוקר וכו' וכמשמעות הברייתיי דת"כ והא דלא חשיב להו התם כסדר הזה משום דקאי לפרושי פלוגתייהו בענינא דשבת התם לפיכך אקדומינהו כך נ"ל ואל ישיבני המעיין בת"כ דאיכא התם ברייתא לקמן בעשותה התולה בעצמו חייב התולה בב"ד פטור וכו' דה"נ איכא התם ברייתא אחריתא בעשותה אחת העושה את כולה לא העושה מקצתה וכו' ודעות חלוקות הן ותנאי הן בחילוק הדרשות וברייתא דמייתי הכא כהאי תנא דברייתא בתרייתא אתיא ובק"א לא פירש כן ואין להאריך בזה:
שנייא היא דכת' מיעוט אחר מיעוט אחר מיעוט. והכי משמע מפשיטותא דהקושיא ואסיק לה בקשיא בפ"ד דמגילה ובפ"ק דסנהדרין דף ט"ו ע"א גבי עשרה כהנים כתיבי בפרשה חד לגופיה אינך הוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות ופריך אימא חמשה כהנים וכו' ופירש"י ז"ל דקמא הוי לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דדוקא כתביה ולא מיעוט אחר מיעוט הוא וכו' אלא דהתם דשייך לרבות ולמעט בחדא מילתא אמרינן דפלגא לרבות ופלגא לגופיה ולמעט והכא לא שייך כן ומיהת שמעינן מדאסיק הש"ס בקשיא מכח זה דכללא דמיעוט אחר מיעוט לרבות אינו אלא בשני מיעוטין ולא בשלשה מיעוטין וכדאמר הכא בהדיא. ורש"י ז"ל פירש להא דהכא דהואיל ובחד קרא הן כולהו אתו למעט וכן מצא בל"ב מידות. ולפ"ז לא דמי להא דהתם דעשרה כהנים בפרשה כתיבי. ובתוס' משמע כדכתיבנא וע"ש:
מה בין סבור שהוא מותר ונמצא שהוא אסור שהוא פטור. כדפרישית והכי הוא בתרומות וכדמוכחא הסוגיא. וסובר סוגית הש"ס הזה כמ"ד אומר מותר לאו שוגג הוא לענין קרבן וכשיטת רש"י ז"ל ריש פ' כלל גדול דפירש דפליגי בהא בתינוק שנשבה ע"ש וכן פי' הוא ז"ל במתני' דריש כריתות כהאי מ"ד אבל שיטת התוס' דלענין קרבן לא פליגי ודכ"ע אומר מותר שוגג הוא מלבד בהורג בשגגה דקראי יתירא כתיבי כדכתבו שם ובמכות דף ז' ע"ב וכדקאמר שם דף ע"ב ע"ב בפשיטות באומר מותר דמיפטר לגמרי ודאי לא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בדבריו בפ"ז משגגות בהל' ב' ובכמה מקומות מהל' אלו ועיין בסוף פ"ה שם.ודע דבענין דרשת השב מידיעתו פריך בריש מכלתין התם על ר' יוחנן דקסבר הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב והא לאו שב מידיעתו הוא ומשני רב פפא קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתיידע להו לב"ד הדרי בהוא והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן ביה. ומסוגיא דהכא לא משמע דס"ל כן אלא דהסומך על הוראת ב"ד לא קרינן ביה שב מידיעתו דהא מרמי לה לאומר מותר ומפרש דהיינו טעמא דפטור מקרבן ולא דמי לכסבור שהוא שומן ונמצא חלב. וכן מוכרח הוא מדלקמן דשקיל וטרי לר' ישמעאל ולר"ע ופריך למ"ד האי קרא דאו הודע לדרשא אחריתא אתיא סומך על הוראת ב"ד מנ"ל דפטור אלמא לאידך מ"ד דרשה גמורה היא. ובחיבורי ספר באר מים חיים הארכתי בענין שב מידיעתו אם קאי האי מילתא למסקנת ש"ס דילן או לא. ועמדתי על דברי בעל המשנה למלך שהאריך הרבה ואני בארתי שם לדרכי בזה. ולא אביא כאן אלא בדרך קצרה דהך דרשה לכאורה בפלוגתא דר"ש ורבנן במשמעות דורשין היא אבל באמת נ"מ טובי לדינא איכא בינייהו חדא הא דאמר הכא בענין אומר מותר אי שוגג הוי לענין קרבן דלר"ש פטור מקרבן הוא וכן נמי בהא דאמר התם לקמן במכילתין דף י"ח ע"א על האי פלוגתא מאי בינייהו וכו' אלא הכא באוכל נבלות לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן קמיפלגי וכו'. מבואר מהאי סוגיא דלת"ק אפי' ממומר לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותו דבר דמומר הוי וכדאמרינן בריש חולין דף ה' ע"א וכמסקנת רבא הכא ולר"ש מקבלין ממנו דשב מידיעתו קרינן ביה ועוד איכא נ"מ בינייהו לענין מומר דאיתחזק דלת"ק עד דאיתחזק לא הוי מומר ואפי' לחלל שבתות ולע"ז כדכתבו התוס' בפשיטות בחולין דף י"ד ד"ה השוחט בשבת וכו' דבחד זימנא לא הוי מומר והוכיחו מההיא דשנים אוחזין בסכין דמוקי לה בישראל מומר וכו' וע"ש. והשתא נמי לענין דאין מקבלין ממנו קרבן אי בעינן מומר דאיתחזק או לא תליא נמי בפלוגתא דדרשי הת"ק ור"ש דלר"ש אפי' בחד זימנא לאו שב מידיעתו קרינן ביה ולת"ק לא הוי מומר עד דאיתחזק וזה מוכרח מדברי התוס' בריש חולין בהאי דלעיל ד"ה אינו שב מידיעתו שהקשו מה צריך קרא למעט אינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים תועבה וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא הוי שב מידיעתו. ובארתי שם דהא דלא דייקי התוס' הכי אליבא דת"ק דדריש פרט למומר וע"כ נמי בדלא חזר בתשובה מיירי דאי חזר בתשובה ודאי תו לאו מומר מיקרי ומקבלין ממנו אלא דטעמייהו דמלישנא דר"ש לכאורה הוה משמע דאכתי אינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הוא בשעת הבאת קרבן והלכך מקשי קרא למה לי תיפוק ליה דזבח רשעים הוי ועלה מתרצי דלר"ש ממעטינן קרא אפי' חזר בתשובה אח"כ אינו מביא קרבן על אותה עבירה שעבר בשעה שלא היה שב מידיעתו אבל מומר דת"ק לא משמע הכי דאע"פ שלא חזר בתשובה עדיין מ"מ אינו עומד ברשעו בשעת הבאת קרבן אלא שלא חזר בתשובה גמורה על מה שעבר והלכך לא דייקי אליבא דת"ק. נקטינן מיהת מדבריהם דלר"ש אע"פ שחזר בתשובה אח"כ אין מקבלין ממנו קרבן על אותה עבירה שעבר בתחלה והשתא איכא נ"מ גם בזה דהא לת"ק כיון שחזר בתשובה ודאי מקבלין ממנו דתו לאו מומר מיקרי כדלקמן. וממילא נתבאר לנו גם הנ"מ שאמרנו בענין מומר דאיתחזק דודאי לר"ש לא בעינן עד דאיתחזק אלא כיון שעבר פעם אחת אין מקבלין ממנו על אותה עבירה דלא שב מידיעתו הוה דהרי גדולה מזו אמרו דאפי' בשעשה תשובה אח"כ אין מקבלין ממנו על מה שעבר ומכ"ש בעבר אפי' פעם א' ולא עשה תשובה וזה אין צריך לפנים לר"ש אבל לת"ק לא מיקרי מומר כלל עד דאיתחזק וכדאמרן. ומעתה נדע דכל זה מבואר הוא בדברי הרמב"ם ז"ל דפסק כהת"ק וכפי אשר נתבאר כמ"ש בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות הל' ד' ישראל שהיא מומר לעכו"ם וכו' וכ"כ עוד בפ"ג מהל' שגגות הל' ז' כבר ביארנו וכו' המעיין שם יתבאר לו דדעתו ז"ל דמומר דאתחזק בעינן כמ"ש שהוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה. וכך הוא דעתו ז"ל במומר לע"ז ולחלל שבתות שאין בזה לבין שאר עבירות אלא לענין דבע"ז ובחילול שבת הוי מומר לכל התורה כולה ואין מקבלין ממנו קרבן על כל העבירות ובמומר לשאר עבירות אין מקבלין ממנו אלא לאותה עבירה דוקא אבל מ"מ בכולהו מומר דאתחזק בעינן שבזה לא חילק ביניהם וכדעת התוס' דחולין דלעיל וכדמוכרח מהש"ס שהביאו וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה מביאו הב"י בי"ד סי' קי"ט דלענין ע"ז וחילול שבת נמי כן הוא עד שהיה מוחזק בו ג"פ ע"ש. וכן מבואר בדבריו דבהל' שגגות שם דאם חזר בתשובה מקבלין ממנו שכתב עד שיחזור בתשובה וזה הכל כדברי הת"ק וכפי אשר נתבאר וכן במומר לתיאבון לפי המסקנא דרבא דלעיל להת"ק (ומזה תדע דכל מה שהאריך בזה בעל מל"מ דבתחילה היה רוצה לומר דהרמב"ם מחולק עם דעת התוס' בענין מומר לע"ז ולחלל שבת דלא בעינן איתחזק לדעתו ולבסוף חזר בו וכתב שהרמב"ם מסכים לדעת התוס' בזה והמעיין בדבריו יראה כי לפלפולא בעלמא טרח עצמו באריכות דברים כאלה כי מבואר נגלה הוא שדעת הרמב"ם כדעת התוס' כדמוכרח מסוגיא דלעיל ולא היה צריך הרמב"ם לכפול בדבר זה דאין חילוק בין שבת וע"ז לבין שאר עבירות אלא דבאלו הוי כמומר לכל התורה כולה ובשאר עבירות לאותה דבר דוקא אבל מומר דאיתחזק לעולם בעינן. וכן במה שהאריך שם הרבה יותר מדאי בריש דבריו בענין פלוגתא דת"ק ור"ש ומביא כמה וכמה סוגיות. והנה ללא צורך הוא דגם זה מבואר נגלה הוא דדברי ר"ש בדרשא דידיה דלאו כהלכתא היא כמו שתראה לקמן מענין הנ"מ שבארתי והיותר מוכרח הוא מדין דשוגג באומר מותר כדלקמן. ומזה לא דיבר כלום שם. וכן מה שתמצא שם שמפלפל בדברי ר' יוחנן ובתוס' בפ"ק דקידושין ורוצה לומר דהתוס' אזלי לשיטתייהו דפ"ק דחולין והלכך איצטריך לטעמא דזבח רשעים וכו' כל זה מוקשה הוא דהא ר' יוחנן אית ליה דרשה דר"ש כדאמר בהדיא פ' כלל גדול וא"כ ודאי אפי' בפעם א' אין מקבלין ואפי' אם עשה תשובה וזה מבואר בהדיא לר"ש וכן במה שר"ל שם דלא פליגי ת"ק ור"ש במומר אי בעינן איתחזק מדקאמר מאי בינייהו הא טובא א"ב וכו' למאי שנתבאר לאו דיוקא הוא דמאי אמרת במומר לתיאבון אלא חדא מיניה נקט ואין להאריך יותר). ומזה נולדה לנו עוד נ"מ לדינא בענין העושה ב' מלאכות מעין מלאכה אחת בשבת אחת בשוגג ואחת במזיד דלר"ש לא משכחת לה קרבן על השוגג דלא שב מידיעתו הוא כיון שעבר עליה נמי במזיד ולת"ק מביא קרבן על השוגג דהא לאו מומר מיקרי בשביל שעבר עליה עכשיו עד דאתחזק בג"פ. ובזה אמרתי שם ליישב קושית התוס' בפ' המצניע דף צ"ג ע"ב ד"ה ששגג על האוכלין והזיד על הכלי וכו' שהקשה ר"י על פי' רש"י ועל פי' הרשב"ם ז"ל דכשהזיד באחד אינו חייב חטאת על השני ששגג בו דלא שב מידיעתו הוא וכו' ע"ש ולק"מ דכל זה לר"ש הוא דוקא אבל לת"ק דקי"ל כוותיה דדריש פרט למומר ומומר דאתחזק בעינן ודאי מביא הוא קרבן על הוצאה דבשוגג דמשום דעבר בה נמי במזיד בהאי חדא זימנא לאו מומר מיקרי. ואחרי אשר נתבאר לנו הא דלעיל מכמה מקומות בהש"ס נדע השתא דהא דפריך ומשני לה מההיא דשב מידיעתו ככל מקום בש"ס לאו אליבא דהלכתא דלהת"ק דר"ש ע"כ דאינו מודה להאי דרשה כמבואר הכל. והשתא הא דפריך בבבלי הכא בריש מכלתין לר' יוחנן מהא דר"ש ומשני לה לא היה מן ההכרח לבעל הש"ס לשנויי הכי דהוי מצי לשנויי ר' יוחנן כדרשת ת"ק ס"ל ופליג אדר"ש אלא דמצינו לפרש דמשני דאיכא למימר נמי דהא דר' יוחנן אפי' לדרשת ר"ש אתיא שפיר דכיון דכי מתיידע להו לבי דינא וכו'. אבל האמת הוא דאליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו גופיה ע"כ דס"ל כדרשת ר"ש כדאמר בהדיא בפ' כלל גדול דף ס"ט ע"א גבי פליגתא דר"י ור"ל אליבא דרבנן דמונבז מ"ט דר"ל אמר קרא אשר לא תעשינה וכו' ולר' יוחנן האי קרא דר"ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא וכו' אשר לא תעשינה השב מידיעתו וכו'. ואחרי כל זה שנתבאר צריך שתדע דהרמב"ם ז"ל דפסק כר' יוחנן דריש מכילתין וכר' יוחנן דכלל גדול כמבואר בדבריו בהל' שגגות בריש פ"ב כר' יוחנן דכלל גדול ובסוף פ' י"ג כר"י דמכילתין לא פסק אלא כדיניה אבל לא כטעמיה ודרשיה דלא אזלא אלא לר"ש וכבר נתבאר דבכל חלקי נ"מ דבין ת"ק ובין ר"ש פסק הוא ז"ל כת"ק. ודרשא דר"ש לא קאי כלל אליבא דהלכתא כדלעיל ועוד הכרח לזה מהסוגיא דהכא דמפרש טעמא למ"ד אומר מותר לאו שוגג מיקרי מדרשת ר"ש השב מידיעתו וכו' והשתא לדידן דקי"ל דאומר מותר שוגג הוא לענין קרבן ע"כ דלית לן דרשת ר"ש במידי. וזו ראי' שאין עליה תשובה. ומזה שנתבאר ניחא לן להבין מה שפי' רש"י ז"ל בריש כלל גדול אליבא דר' יוחנן ור"ל דקסברי אומר מותר לאו שגגה היא משום דבהדיא קאמר לקמן אליבא דר' יוחנן דס"ל כדרשת ר"ש ור"ל נמי לא פליג עליה בהא מסברא דנפשיה ואף דלית ליה לדרשת ר"ש בזה. ורבא דמפרש לה התם לדרשי דקראי אליבא דר"ל ור' יוחנן הוא דקאמר לה ולי' לא ס"ל כדרשת ר"ש דהא בהדיא קאמר לקמן והוזכר לעיל עד כאן לא בעא רבא מר"נ אלא אי לחיובי חדא או תרתי אבל למיפטר לגמרי לא והשתא בהא פסק הרמב"ם כרבא ור"נ דבתראי נינהו. וכר' יוחנן בדיני' פסק משום דהלכתא כוותיה לגבי רב דהכא ולגבי ר"ל דהתם אבל לא כדרשיה. ולא תיקשי קושית הש"ס אליבא דהרמב"ם כדמקשי בכלל גדול האי קרא דר"ל מאי עביד ליה דבאמת האי לא תעשינה לא דריש ליה אלא לדרשא אחריתא כדכתב בריש פ"א משגגות בהל' ב' וכל עבירה וכו' אין מביאין אלא על שגגת ל"ת שנ' אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה. וכדדריש ליה בת"כ. איברא דאכתי אף דהא דלעיל הכל ניחא מ"מ בהא גופה טעמא בעי אמאי הניח דרשת הש"ס בזה בכמה מקומות דדריש לה מהקישא דע"ז להאי דריש הל' שגגות כמבואר במכות ובריש כריתות ולמה תפס דרשת הת"כ לעיקר. ובזה בארתי על נכון בחיבורי שם בה"ד והראתי באצבע כל מקום אשר הוזכר בש"ס מענין האי היקישא לאו אליבא דהלכתא הוי אלא כר"ע אתיא ולא קי"ל בזה כוותיה לענין היוצא מזה ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה ודי במה שנתבאר:
על דעתיה דר' ישמעאל דלא מפנה אהן קרייא וכו'. המעיין בסוגיא זו יתבאר לו היטב ומתוך הסוגיא דפ"ק דשבועות הל' ב' וכפי אשר בארתי בפנים יתבאר לו דמכאן הוא מוכרח כפ' רש"י ז"ל בריש שבועות דף ד' ע"ב בדרשת ר"ע ונעלם ונעלם ב"פ וההכרח מסוגיא זו דהאי קושיא דהתיבון דהתם ע"כ אדרשת ר"ע ונעלם ונעלם דלעיל התם נמי קאי דאיהו הוא דס"ל דלידיעה בסוף ל"צ קרא דאי כפי' ר"ת שם אליבא דר"ע א"כ אינו מוכרח לר"ע דס"ל הכי לשיכריח אליביה דמפנה האי קרא או הודע להא דתנן כריתות והאי אית דבעי נשמעינה וכו' דמייתי התם לא הוזכר שם ר"ע בהדיא אלא כדאמרן ואף דנראה לכאורה דאליבא דר"ע קאמר לה וכמה שפירשתי שם בזה מיהו אין להכריח הא דהכא לר"ע אלא מהאי ונעלם ונעלם ואין מן הצורך להאריך ולכפול בדברים ועיין שם ד"ה ואפי' כר"ע אתייא. וגם נתבאר דסוגיא דהאי ש"ס ס"ל דר' ישמעאל נמי בעי ידיעה בתחילה כמבואר התם והכא ופליגא בהא אסוגית הבבלי אליבא דר' ישמעאל וכן בסברת רבי כמבואר שם. ושמעינן הכא מהסוגיא דר' ישמעאל ור"ע פליגי נמי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן הכא ולר"ע מיהת משמע להדיא דס"ל כר' יהודה וכדרשיה דדריש מנפש תחטא וכו' למעוטי נמי יחיד שעשה בהוראת ב"ד מקרבן. ודע דר' יוחנן נמי ס"ל כר' יהודה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כדמוכרח לקמן וכן מוכרח מדר' יוחנן דהתם כדמוכרח מההיא דזבחים ועיין לקמן בהל' ב' ד"ה הפריש חטאתו:
אין חייבין אלא על דבר שהיה גלוי להן וכו'. מהכא משמע דדריש ליה בפשיטות דונעלם דהאי קרא מכלל שידע משמע. ובריש שבועות בארתי מענין זה אליבא דרבא ודעת הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל לידיעת בית רבו וע"ש ובריש פ"ב. ודינא דהכא פשוט הוא ואם שלא הוזכר התם דהא בעינן שיהו ראוין להוראה ואם נעלם ממנו הדבר מעיקרא ולא ידע א"כ אין ראוי להוראה לאותו דבר הוא אלא דבמתני' לקמן למדו מג"ש דעדה עד שיהו כולן ראוין להוראה לכל הנכסין שם ולמעוטי נמי שאינו ראוי לישב בסנהדרין אע"פ שהוא יודע להורות כדתנן התם. והכי מפורש בהדיא בת"כ דהיכי שאין יודעין איסורו של דבר קרי ליה שגגת מעשה ואין ב"ד חייבין בשגגת מעשה וה"ג שם בפרשתא ד' בהאי ענינא. ישגו יכול יהו חייבין על שגגת המעשה ת"ל ישגו ונעלם דבר הא אינן חייבין אלא על העלם דבר ועל שגגת המעשה. ובעל ק"א פי' יכול יהו חייבין על שגגת מעשה שעשו הציבור בלי הוראתם וכו' ע"ש. ואין פירושו כן אלא ה"ק יכול יהו חייבין על שגגת מעשה של הוראה שלא ידעו האיסור של דבר בתחלה ת"ל ישגו וכו' כלומר אינן חייבין אלא בנעלם מהן הדבר ועל שגגת מעשה של הציבור שעשו הקהל על פיהם. וכן הוא מבואר בהדיא בספרי זוטא הנקרא פסיקתא דגריס שם ישגו יכול יהו חייבין על שגגת מעשה ת"ל ונעלם אין חייבין דבר על שגגת מעשה שלא ידעו איסורו של דבר והורו בו להתיר. ולקמיה דריש ועשו הקהל על פיהן בשגגת מעשה. והנה זה מבואר כדקאמר הכא. (ונראה דיש חסרון בפסיקתא דדרכו להביא ברייתא דת"כ והדר מפרש לה וכצ"ל ת"ל ונעלם דבר אין חייבין אלא על העלם דבר ומפרש מה היא על שגגת מעשה שלא ידעו וכו') ובלאו הכי הוא תמוה הפי' של ק"א דבפשיטות קאמר התם דף ב' ע"ב בפירושא דברייתא עדיין אני אומר וכו' אלימא בשגגת מעשה. בלי הוראה. ב"ד מאי עבידתייהו. וא"כ לזה ל"צ קרא הכא למעט. וא"ת לר"ע דדריש הכא מדבר שהיה נגלוי להן וכו' והא בעינן האי דבר פרט לעוקר כל הגוף כדאמרינן לקמן דדרשינן ונעלם מדבר לא כל דבר וי"ל דר"ע ס"ל כדרשה דר' הילא לקמן בהל' ג' דדריש להא ממצות ולא כל מצות וכן דריש לה חזקיה התם דף ד' ע"א:
שמואל אמר והן שהורו מותר וכו'. אין לפרש להא דשמואל דעל הוראה דב"ד סתם קאמר דדוקא בהורו מותר אבל לא פטור אבל אסור דהא בהדיא תנן לקמן דבהא דבעינן הוראת ביטול מקצת וקיום מקצת אבל הבא על שומרת יום פטור וכו' אלמא דהוראת פטור הויא הוראה הלכך נראה כדפרישית בפנים דאפרט לעקירת הגוף קאי מיהו צריך קצת יותר ביאור דמילתיה דשמואל לדינא הוא וזה דמפרש דלא קרי עקירת כל הגוף עד שיורו מותר לגמרי כל הדבר כגון שיורו שהחלב הוא מותר לגמרי דודאי לאו הוראה היא אלא דבעינן שיורו זה החלב הוא מותר או פטור וזה החלב הוא אסור כגון שעל הקרב וחלב הכליות וכיוצא בזה וכן אמר בהדיא הכא לקמן בהלכה ג' לא שהורו מותר לאכול חלב אלא יודעין היו שאסור לאכול חלב וכו' כדפרישית שם וכן דקדק הרמב"ם ז"ל בפי"ג משגגות הל' ד' הורו ב"ד בחלב מן החלבים שהוא מותר וכו' וכלומר דאל"כ אלא הורו חלב סתם שהוא מותר הוי עקירת כל הגוף וכן הוא בשאר כל המצות כמ"ש לקמן בפי"ד כלשון המתני' ומסקנת הש"ס וסיים וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה הוא החייב וכו' ועיין עוד מזה לקמן הל' ב' ד"ה חלב כוליא:
אין חייבין עד שתהא הורייה מלשכת הגזית וכו'. הא דמפרש ר' יוחנן טעמא משום דילפינן מזקן ממרא ולכאורה קשה דהא במתני' דסוף פירקין דחכמים אמרו כן והלכתא כוותייהו דאין חייבין אלא על הוריית ב"ד הגדול בלבד ולמדו מדכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' יש לומר דכוונת דברי ר' יוחנן כך הוא משום דמצינו דפליגי אמוראי אי ילפינן דבר דבר מזקן ממרא או לא כדגרסינן התם בדף ד' ע"א על טעמא דמתני' דלקמן דלקיים מקצת ולבטל מקצת בעינן דעולא וחזקיה ורב נחמן בר יצתק דרשו מגופיה דקרא מדבר וממצות. ורב אשי הוא דיליף דבר דבר מזקן ממרא והשתא ר' יותנן גופיה ע"כ דלא ס"ל דדבר דבר דהא בהדיא קאמר התם דף ג' ע"ב דאין חייבין עד שיורו כולן דוקא ולא רובן וכדר' מנא בר תנחום הכא לקמיה ואי אית ליה ג"ש מזקן ממרא א"כ נילף נמי מהתם דלא בעינן כולן דוקא אלא רוב ב"ד הגדול סגי כדין זקן ממרא דהא אין ג"ש למחצה וכן תנא דמתני' דלקמן אליבא דחכמים ג"כ לית ליה ג"ש דבר דבר דאי איתא לימא מהג"ש ועוד דהא איכא נ"מ בהא דאי מג"ש א"כ כמו זקן ממרא דוקא אם ב"ד יושב בלישכת הגזית הא אם יצאו משם אין דינו כזקן ממרא כדאמרינן בסנהדרין מצאו בבית פגי וכו' מן המקום וגו' מלמד שהמקום גורם ואם ילפינן מואם כל עדת ישראל וגו' א"כ ב"ד הגדול הוא דבעינן אבל לאו דוקא יושב בלישכת הגזית והשתא היינו דקאמר ר' יוחנן הכא טעמא דהך תנייא דקאמר דוקא שתהא הורייה מלישכת הגזית משום דיליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב גביה מן המקום ההוא וגו' אבל אנא לא ס"ל כוותיה אלא כתנא דמתני' אליבא דחכמים דילפי לב"ד הגדול מואם כל עדת וגו' אבל לא בעינן שתהא הורייה מלישכת הגזית דוקא והלכך סבירא לי נמי דעד שיורו כולן כדאמרן ועיין בדיבור דלקמן. נכנסו מאה עד שיורו כולן. הכי אמר ר' יוחנן התם דף ג' ע"ב ואיתותבו דברי ר' יוחנן אלא ברוב מורין סגי דקי"ל בכל מקום רובו ככולו אלא עד דאיכא סנהדרין כולן בעינן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף פ' י"ב משגגות. ויהיו כולן ראוין להוראה ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו. ודברי ר' יוחנן אזלו כתנא דהתוספתא דגריס בפ"ק חומר בהורייה שאין בד"נ שבהורייה עד שהורו כולן כאחד ובד"נ הולכין אחר הרוב וחומר בד"נ שאין בהורייה שבהורייה עד שיורו ב"ד שבלישכת הגזית ובד"נ נותנין בכל מקום. והאי ב"ד שבלישכת הגזית ר"ל ב"ד הגדול שהן יושבין בלישכת הגזית אבל לאו דוקא שתצא הורייה בשעה שהן יושבין בלשכת הגזית דהא האי תנא דהתוספתא ע"כ דלית ליה ג"ש דבר דבר מזקן ממרא דבהא לא פליג אתנא דמתני' כמבואר בדיבור דלעיל והך תנייא דלעיל הוא דס"ל ג"ש דבר דבר כאשר נתבאר:
תמן א"ר זעירא וכו'. ובדפוס אצל הש"ס הבבלי כתוב והכא אמר כן. וטעות הוא דלאו קושיא היא ולא נזכר לעיל ר"ז או איזה ענין שיסתור להא דר"ז בסנהדרין. ובענין הבעיא לא הוזכר מזה התם בפרקין וכן לא כתב הרמב"ם מענין דמסתפק הכא. ומשמע דהוראה דהכא כהוראה דעלמא ולהאי מ"ד עד שיורו כולן ויסכימו לדעה אחת אבל מטעם אחד לא בעינן וכן למאי דקי"ל דרובו ככולו כמה שנתבאר לעיל:
וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל ב"ד. כדפרישית וזהו כדאיכא דאמרי אמר רבא התם וכר' יוחנן דהתם דפליג על רב וכן ר' יוחנן דהכא לקמן בהסוגיא דפליג על שמואל וקאמר אפי' כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא כשבה ושעירה וכמבואר לקמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג משגגות בהל' ה' ועיין לעיל ד"ה מה בין סבור וכו' במה שנתבאר מזה:
מתניתא כגון שמעון בן עזאי יושב לפניהן וכו'. מסקנא דהאי סוגיא פליגא בהא אמסקנא דסוגית הש"ס דילן דהכא לא בעי לאוקמי שטעה באחריהם אחריהם ומסיק דהכא במזיד בזה נמי מביא קרבן כדקאמר ר' יוסי בשם ר' הילא לפי שבכל מקום וכו' וכדפרישית בפנים בזה ולפי הגי' שלפנינו ואף אם נאמר דהגי' נתחלפה ולפי משמעות הענין דבקרבן איירי כך היה צריך להיות לפי שבכל מקום שוגג חייב ומזיד פטור וכא אפי' מזיד חייב ומיתפרשא אחיוב קרבן אפי' הכי משמע דמסיק דאף במזיד הכא חייב קרבן. ומלבד דלפ"ז לא שייך שפיר מה דסיים מפני שתלה בב"ד. ויותר נוחה הגי' כמו שהוא לפנינו לפי משמעות שיטתא דהאי ש"ס. אבל המסקנא דהתם לאו הכי היא דבפשיטות פריך אביי אהא דאמר רבא כגון מאן כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא הא כה"ג מזיד הוא וכו' ומסיק דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים. ונראה דסוגית הש"ס דהכא ודהתם פליגי לפי חילוף הגרסאות בהאי ברייתא דמייתי הכא בענינא דזקן ממרא יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל וכו' ובספרי איפכא גרסינן להאי ברייתא. ימין ושמאל אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם. והשתא סוגית הש"ס דהכא לפי גי' הברייתא דמייתי יכול אם יאמרו וכו' וסוגית הש"ס דילן כפי גי' הברייתא דספרי והלכך מוקי לה בטעה במצוה לשמוע דברי חכמים שדימה הוראה דהכא לגבי זקן ממרא ובאמת שאני התם דטעמא הוא כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל:
חברייא בשם שמואל יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא וכו'. דברי שמואל דהכא כרב דהתם ור' יוחנן כשיטתיה נמי התם בהא דהורו ב"ד חלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו וכבר נתבאר לעיל דקי"ל כר' יוחנן בהא וכן מסיק הכא בסוף הסוגיא דלא כשמואל בזה. מיהו בהא דמבואר מהסוגיא דהכא בפלוגתא אחרינא בין שמואל ור' יוחנן דשמואל ס"ל מיעוט הקהל בהורייה חייבין בקרבן יחיד ור' יוחנן ם"ל פטורין בהא לא קאי מילתיה דר' יוחנן למסקנא ומבואר הוא דשמואל מפרש להברייתא דהת"כ כמסקנת פירושא דהתם דף ב' ע"ב בהך דברייתא דת"כ והכי קיימא לדינא וכ"פ הרמב"ם שם בפ' י"ג בסוף הל' א' וכחכמים דפליגי על ר' יהודה וכסתמא דברייתא דבתוספתא כל שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה כמבואר בפנים. וצריך שתדע דהאי כללא דתוספתא קאי גם למאי דקי"ל בענין פלוגתא דר"מ ור' יהודה לקמן בהל' ז' דר"מ סבר דב"ד הוא דמייתי פר בהוראה ברוב הקהל ור' יהודה סבר דהקהל הן שמביאין בשביל הב"ד והלכה כר' יהודה ובמיעוט הקהל דאין כאן פר וא"כ כל יחיד ויחיד מביא קרבנו וזה מבואר כדברי הרמב"ם בפ' י"ג סוף הל' א' והוא לפי הכלל הנזכר ובזה מבוארין דבריו בהל' ד' שם ועיין לקמן הל' ב' ד"ה הורייה בהורייה. ור' יוחנן מפרש לה כהאי אתקפתא דרב פפא התם ונדחו דבריו וכן מקשי הכא לר' יוחנן בתוספת ביאור קצת ושאר הסוגיא מבוארת הטיב הדק בפנים. ושמעינן לר' יוחנן הכא דס"ל כר' יהודה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ולשיטתים אזיל כמבואר בהלכה דלקמן ד"ה הפריש חטאתו ע"ש: