מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי משה מרגלית
פרק ז · הלכה ח
מי שהיו לו עשר שורות של עשר כדי יין. בכאן תפס הר"ב דרך הרמב"ם מפני שראה שהר"ש בעצמו חזר בו מפירושו הא' וכתב וי"מ בשם רבינו האי גאון ז"ל דאחת לאו אשורה קאי אלא אחבית קאי ועל פי' הא' הקשה דא"כ אמאי נקט עשר שורות של עשר עשר ומיהו במ"ש הר"ב וימלא חבית אחת משתיהן ותהיה מעשר נמשך בזה אחר דברי הרמב"ם בפי' המשנה אבל באמת אין הדין כן שיהא כל היין מהשתי חבית מעשר והוא לא קבע אלא אחת ובחיבורו חזר בו ונשמר מזה וכתב בסוף פ"ח ממעשר לדין המשנה נוטל שתי חביות באלכסון ומערב שתיהן ומפריש מהן וכלומר מעשר הראוי שקבע ואינו אלא חבית אחת וכדמסיים שם בחלוקה דסיפא קבע המעשר בכד אחת וכו' ומפריש כדי כד אחת מעשר וכך הוא בכל החלוקות דמתני' ופשוט הוא וזה נלמד מקושית הש"ס ויטול שתים ומהתירוץ כמבואר בפנים דאע"ג דמשני בשהפריש חציין על מקום אחר הא ודאי לאו דדייקא היא אלא כלומר אם כבר הפריש חציין ודאי א"צ ואינו יכול ליטול שתיהן ומיהו שמעינן דבחציין של שתי חביות סגי לקביעת המעשר שקבע לחבית אחת אלא שצריך לערבן מפני הספק מפני שאינו יודע באיזו שורה קבע האחת לפיכך מערבן ומפריש מהן חבית אחת ואפשר לפרש גם לדבריו בפי' המשנה כן:
תני היו לפניו שתי חביות וכו'. הך דינא דהתוספתא לא הזכיר הרמב"ם בפירוש בחבורו וה"ז דומה לענין הספק לדינא דשני שבילין וכו' המוזכר בפ"ק דפסחים ובכמה מקומות בש"ס וכתבו הרמב"ם בריש פ' י"ט מאה"ט וכך הוא לפי המסקנא דהכא במאי דפליגי וכר"א בר"ש דהמשקה הראשון ששתה אינו אלא ספק משקין והתם אם לא טבל בינתים הטהרות הראשונות שעשה תלויות הן והכא שכבר שתה הספק לענין טבילת גופו א"צ לטבול דקיי"ל שהוא טהור וכדכתב הרמב"ם בריש פט"ו מהלכה הנזכר והשותה משקין שהן טמאין מספק ה"ז טהור:
סליק פירקא וכולא מסכתא ברחמי בסייעתא דשמיא
סוף הספר