אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה ו

הלכה ד

היו לפניו שתי כלכלות של טבל. הרמב"ם בסוף פ"ז מהל' מעשר כתב בדין זה שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן וכו' וזה למד מהתוספתא דנשנה שם בהדיא נטלה תרומתן כמו שהבאתי בפנים בריש הסוגיא דהגמ' וכל החשבונות דקחשיב התם על המעשרות לבד הן וא"כ מתני' נמי במעשרות דוקא מיתפרשא ומה שרצה התי"ט לומר דמהש"ס בהלכה דלקמן למד זה דאמר כל טבל דקיימינן הכא טבל לראשון ולשני ופי' דעל האי מתני' נמי קאי מזה אין ראיה דהתם ודאי א"א לפרש בענין אחר אא"כ כבר הופרשה תרומה גדולה דאלת"ה מאה ושלש מיבעי ליה ליטול כדפרישית שם אבל הכא הואיל ובתוספתא מפרש למתני' במעשרות לחוד למד לומר כן ועיין בד"ה בזו מאה ובזו מאתים דלקמן ותמצא דכל דבריו בדין הזה מן התוספתא הן וכמו שמבואר שם:

שמואל אמר לא מציתה תניתה וכו' עיין בהר"ש ז"ל מה שפי' והאריך בזה ובענין הרישא דהתוספתא שהביא וכמדומה שלא היה לו ז"ל בעצמו פירוש מבורר בזה ובנה וסתר ופי' בה שתי לשונות ובהא דשמואל לענ"ד כמו דרישא דהתוספתא בפשיטות מיתפרשא לענין דינא כמו המתני' דבשתי החלוקות שברישא הראשונה היא שמעושרת כך דברי שמואל מתפרשין בפשיטות דלא מתמה אלא על כפל הלשון נוטל שתי תאנים והן התרומת מעשר של שתיהן והדר ותני ועישורו של עישור וצריך מיסב חדא למאה בתמיה הוא דקאמר וכן כולם כמבואר בפנים ולפ"ז א"צ לשום דוחק מה שאינו סובל המשמעות והדין והאי דשמואל דהכא גרסי' נמי לקמן בפ"ד דמע"ש ויתבאר במקומו בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד ועין בעין תראה שם דמה שהביא הש"ס התם להא דשמואל לא שייך כלל לענינא דמתני' דהתם אלא הכא הוא דשייכא והתם אגב גררא נסבה:

על הראשונה עובר בעשה וכו'. גם בזה מה שפי' הר"ש אינו מוכרח ועיי"ש ומה שפירשתי נוטה קצת לפי' הב' בתוס' דתמורה (דף ד) ע"ש אבל הוספתי לבאר בפנים לדברי ר' יוסי בר' חנינא דהכא אף להאי גי' שלפנינו דמייתו שם לפי' הא' ובתמורה שם מסיק אליביה דאינו לוקה משום דלאו שאין בו מעשה בדבורו הוא ע"ש דקאמר המקדים וכו' ואע"ג דגבי מימר אמרינן בדיבורו עשה מעשה שאני הכא דניתק לעשה הוא דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו והיינו עשה דקאמר הכא וכל זה אליבא דר' יוסי בר' חנינא אבל באמת המלקות גבי תמורה אינו משום דהדיבור הוא מעשה אלא דיוצא מן הכלל דבכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ואע"ג דר' יוחנן שם בדף ג' ע"ב קאמר לא תתני מימר משום דבדיבורו עשה מעשה בפ"ז דסנהדרין הדר ביה וס"ל דהדיבור לאו מעשה הוא וכ"כ הרמב"ם בריש הלכות תמורה דהא דלקי בתמורה ואע"ג שאין בו מעשה משום שהוא אחד מג' דברים היוצאים מן הכלל בזה ועיין בספ"ג דשביעית שם ביארתי וציינתי המקומות:

אמר ר"א דר"מ היא וכו'. פירשתי להדא דר' אבינא דלקמן בענין זה דנראה דהויא בר' יוחנן דאמר בפ"ה דתמורה (דף כו) על פלוגתא דר"מ ור' יוסי הכל מודים באומר תחול זו ואח"כ תחול זו ד"ה תפוס ל' ראשון. לא תחול זו אא"כ חלתה זו תרוייהו קדשי לא נתלקו אלא כגון משנתנו דאמר תמורת עולה תמורת שלמים ר"מ סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים הו"ל כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו ור' יוסי סבר אי אמר תמורת עולה ושלמים הוה אמינא קדושה ואינה קריבה קמ"ל והנה דברי ר' אבינא כדברי ר' יוחנן כמבואר בפנים והבאתי לכל המימרא דר' יוחנן למען יראה הרואה בענין מה שתמה התי"ט כאן על הרמב"ם בדינים אלו ויודה דמתיישבים דברי הרמב"ם היטב הדק במה שהקשה על שפסק בספ"ז מהל' מעשר כמשנתנו דאתיא כר"מ לר' אלעזר דהכא והביא שם לזה בשם הר"ש ובסוף פ"ב מהל' תמורה פסק כר' יוסי דהתם אבל לק"מ דר' אלעזר מוקי לה הכא כר"מ אבל לדברי ר' אבינא והן הן דברי ר' יוחנן דלעיל א"כ תו לא צריכין לאוקמי מתני' דהכא כר"מ דהא להאי מילתא דר' יוחנן בעינן לאוקמי טעם פלוגתייהו בתמורה דוקא באומר תמורת עולה תמורת שלמים כדמסיים דבהא פליגי ר"מ סבר וכו' וטעמיה דר' יוסי משום דלא הוה בעי למימר תמורת עולה ושלמים דטעי אלו אמינא הכי קדושה ואינה קריבה וכו' וזה לא שייך כ"א גבי גוונא דהתם אבל הכא במתני' אי ס"ד באומר של זו בזו ושל זו בזו דדעתו היה לקבוע מעשר אחת מהן בחבירתה היל"ל בהדיא כן כמו בסיפא מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברת' וליכא למטעי מידי הכא ומדלא אמר הכי ש"מ דחזרה היא ובהא כ"ע מודים דתפוס לשון ראשון ואפי' בתוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו ומזה תדע דר' אבינא פליג על הא דר"א דלדידיה מתני' ככ"ע אתיא וכן אליבא דר' יוחנן דהתם והיינו טעמיה דהרמב"ם ז"ל:

אדם נשאל על הקדישו ואין נשאל על תרומתו. לפי הכתוב לפנינו בספרי הדפוס הוה פליג על הש"ס דילן דבפשיטות אמרו בנדרים (דף נט) בתרומה דאי בעי מיתשל עלה וכן בכמה מקומות וכ"פ הרמב"ם בפ"ד דתרומות הלכה י"ז והנראה דטעות הדפוס הוא כאן כמו לעיל באומר תרומה זו תחת שנים דודאי צ"ל תמורה וה"נ כצ"ל אמר ה"ז תמורה אפי' בתוך כדי דבור אינו חוזר וכו' ואין אדם נשאל על תמורתו והכי קיי"ל דאין שאלה בתמורה דתמורה בטעות הוי תמורה כדאמרי' ברפ"ה דנזיר ובריש תמורה. ובענין תוך כדי דבור בהקדש ביארתי בחבורי על סדר נזיקין בפ' מרובה לדעת הרמב"ם ע"ש:

בזו מאתים וכו'. האי תוספתא קשה מהקשות היא והיותר נוח כמ"ש כאן דודאי החליפין שנמצאו בהתוספתא חליפי טעות הדפוס הן כמו שהבאתי בפנים בריש הסוגיא וכמו שיראה המעיין שם והאי אחת עשרה וחמש עשרה פירשתי בפנים על צד היותר קרוב להסברא והדעת נכונה משום שכאן החשש של קביעת תרומת מעשר מספק הוא אם דעתו היה לקבוע המעשרות בחברתה בדוקא במה שאמר מעשרות כלכלה בחבירתה או לא וזה מבואר הוא דעיקר הקפידא משום תרומת מעשר הוא דאילו במעשר גופיה מאי איכפת לן אם הוא מפריש מכל אחת מינה ובה או מאחת על חבירתה דאין חיוב ואין שום איסור ואין נ"מ בדבר כ"א הכל משום התרומת מעשר שבמעשר בודאי איכא קפידא דבמקום שקבע חל עליו איסור תרומת מעשר לזרים וכל מקום שתמצא שחששו לקביעת מעשר במקום אחד ושיפריש דוקא משם הטעם משום התרומת מעשר שבו וכל זה דחוששין שמא בדוקא הוא שקבע את המעשר של אחת בחבירתה היינו בשאינן שוות כמבואר הכל בפנים בטעם ובסברא והרמב"ם שכתב בסוף פ"ז ממעשר בדין הזה דמשנתנו וביאר שם כדברי התוספתא שנטלה תרומתן כמו שזכרתי לעיל במתני' מזה ובדין אם הם שוות כתב מפריש מעשר שתיהן מאחת מהן או מעשר כל אחת מהן ממנה וזהו ג"כ כדברי התוספתא נוטל עשרים תאנים מאיזו מהן שירצה וא"כ ה"ה לכל אחת מהן ממנה דמאי שנא בדין אינן שוות של התוספתא כתב ואם היתה אחת גדולה מחברתה מפריש מן הקטנה מעשר הגדולה ומן הגדולה מעשר הקטנה וביאור דבריו כך הם שמכיון שיש חשש ספק שמא קבע מעשר אחת מהן בחברתה כמו שמבואר מהתוספתא דהאי חששא איכא בשאינן שוות דוקא כמו שביארתי בפנים וכיון שכן הוא לא נחית לכל חילוקי הדינים של התוספתא בספק הזה ולומר אם אינן שוות בזה החשבון יפריש כך ואם כך כך כדי שלא יבוא לידי תקלה והטעות בחשבון אלא דמחמרינן לעולם מכח הספק הזה וכשיפריש מעשר הקטנה מן הגדולה ושל גדולה מן הקטנה יוצא מידי כל הספיקות ולפיכך סתם וכתב כן ופשוט הוא דמעשר הגדולה שמפריש מהקטנה היינו אם יש בה כדי מעשר הגדולה דאי לאו הכי פשיטא הוא שצריך להפריש מעשר הגדולה ממנה בעצמה וכדברי התוספתא בכה"ג אפי' נוטל הוא את כולה אינו משלים וכלומר דודאי בכה"ג אמרינן דלא היה בדעתו לקבוע מעשר אחת מהן בחברתה בדוקא שהרי ידע שאין בכל הקטנה כדי המעשרות של הגדולה ומאחר דמילתא דפשיטא היא לא היה צריך הרמב"ם ז"ל לכתוב זה בפירוש:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה