מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה ג
מכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש. זהו כדקאמר רב הכא אבל בבבלי פ' אלו הן הלוקין (דף טז ע"ב) אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה והלאו הוא לא תוכל לאכול בשעריך וכו' כדדריש התם ר' יוסי וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מ"א בהלכה כ' דאין מיתה אלא בתרומה גדולה ובתרומת מעשר ופירשתי בפנים דר"א ורבנן פליגי בהא דלר"א סבר כהאי דרב דהכא והלכך לא נחשדו ורבנן סברי כרב דהתם דבלאו והלכך נחשדו והיינו בלא כך דאמרי והר"ש ז"ל פי' בלא כך דיהא פשיטא לך שהוא מפריש הא סגי בקריאת שם וכו' ויש לפרש בלשון מה בכך הא א"צ אלא קריאת שם בלבד ואיך שיהיה מיהת שמעינן דלרבנן סבירא להו דנחשדו ע"ה על מעשר עני ולא פליגי סוגיא דהכא עם סוגיא דהתם דמכות וכן בנדרים (דף פד ע"ב) אלא בטעם פלוגתייהו דהתם קאמר נמי דר"א סבר לא נחשדו ורבנן סברי דנחשדו ומפרש טעמא בנדרים דר"א סבר כיון דאילו מפקיר נכסיה והוה עני ושקיל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסי לא מפקר אינש דמירתת דילמא זכי בהו אינש אחרינא הלכך נחשדו והכי מפרש טעמא לר"א דלא נחשדו משום דבעון מיתה הוא ולרבנן בלאו בעלמא ונחשדו. ומשו"ה בחנם הוא מה שהרעיש בכאן התי"ט וכתב דהרמב"ם פסק כסוגיא דהכא דלרבנן לא נחשדו והראב"ד לא השיגו בזה והכ"מ לא העיר בזה כלום עכ"ד ומאין לנו לומר דדעת הרמב"ם הוא דלא נחשדו אם מפני שהוסיף עוד בטעם בפ"ט מהל' מעשר בהל"ג שקורא שם למעשר עני כדי שיקבע מעשר שני בזמן שהוא נוהג שמעשר עני הוא במקום מעשר שני בשלישית ובששית וע"כ הטעם הזה אינו עוקר להטעם שנחשדו שהרי בפי' כתב בריש הפרק בימי יוחנן כ"ג וכו' ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו ע"ה מישראל מקילין ע"ע ולא היו מפרישין אותן לפיכך גזרו וכו' הרי שדעתו שנחשדו גם על מעשר עני וכרבנן דפליגי אדר"א וא"כ הגע עצמך שאין זה אלא להסביר הטעם דהואיל וספק הוא ואין העני יכול להוציא מידו מפני מה הצריכו לקריאת שם דבשלמא קריאת שם של מעשר ראשון הוא מפני הפרשת תרומת מעשר שצריך ליתנו לכהן וא"א להפרישה קודם המעשר לכתחילה כדכתב שם אלא במעשר עני קריאת שם למה ומאי מהני הלכך כתב דמהני מפני מעשר שני בזמן שהוא נוהג שלא ישכח מלקבוע אותו וזה מוכרח הוא לפרש לדעתו ז"ל שהרי בפירוש כתב שנחשדו כדלעיל:
הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות מעשר בהלכה ה' וסיים שם לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו ואמר אלו מעשר ראשון נאמן ואין מפרישין מהן תרומות ומעשרות וכו' והשיג הראב"ד ז"ל ואמר שאין זה לא בתוספתא ולא בירושלמי שלא אמרו אלא הנאמן לראשון וכו' כלומר שראינו שהפריש אותו אבל לא אמרו שיהא מסתמא נאמן לומר מעשר ראשון הוא זה ויהיו פירותיו מעושרין מן הראשון. ומ"ש שם הכ"מ בפירוש לפיכך הזה בלתי מובן הוא ומאי א"צ להפריש מהן תרומה גדולה דקאמר וכי האינו נאמן על המעשר חשוד הוא לתרומה גדולה. ומאי שייכא תרומ' גדולה בכאן וא"צ לאריכות דברים בזה. ולענ"ד פירוש דברי הרמב"ם יתבארו אחרי שנבין מי הוא המוציא פירות דקאמר אם הבעה"ב מוציא אותן ואומר של מעשר ראשון הן א"כ ללוי הוא צריך ליתנו והלוי הוא המפריש תרומת מעשר ומאי האי דקאמר ואין מפרישין מהן וכו' אלא דנראה דאין כוונת דבריו על הבעל הבית אלא על הלוי שהוא הבעה"ב של מעשר ראשון ואם הוא אינו נאמן על המעשרות ובו הוא דאיירי ואף שכ' דין בן לוי שאינו נאמן לקמן שם בהל' ט"ו וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ה"ז נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שנאמן הישראל על תרומה גדולה אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני ודין זה הוא ממתני' דפ"ח דפאה ומה דתני עלה בהאי ש"ס כמבואר שם בהלכה ב' ושם דקדקתי מפני מה לא הזכיר מה שחילקו בהאו ש"ס לעיל דאם אומר מעשר ברור הוא נאמן אף לפוטרו מן השני אבל באומר ניתן לי או באומר משלו הן אין נאמן על מעשר שני. וכתבתי שסמך הוא ז"ל על מה שכתב למעלה הנאמן על הראשון נאמן על השני ובן לוי ג"כ בכלל אם אומר מעשר ברור הוא והרי הוא ז"ל קיצר במקום א' וסמך על מה שביאר במקומו בדין הזה. וזהו שכתב כאן לפיכך מי שאינו נאמן וכו' והוא בן לוי שאומר אלו מעשר ראשון וברור הוא אין מפרישין מהן לא תרומת מעשר ולא מעשר שני לפי שבזה הוא בכלל הנאמן על הראשון נאמן על השני ועל תרומת מעשר נאמן הוא לעולם ואם אמר אלו מע"ש אינו נאמן וכו' דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון ובן לוי ג"כ בכלל וסיים ויראה לי שהוא פודה את כולם לפי שהוא ספק ושמא באמת מעשר שני הן ומספק גם התרומת מעשר שמפריש פודה אותו ומה שכתב עוד הראב"ד שם עוד אמרו הוציא להם מעשר שני וכו' משיג הוא מפני מה לא הזכיר חילוק דין הזה כמו שאמרו בירושלמי ולדעת הרמב"ם פשוט הוא דסמיך אמסקנא דמסיק ר' חנניא בשם ר' איסי דכר"א הוא דאתיא ולא כחכמים דהא מ"מ יש כאן חשש על הראשון דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון ועיין במס' פאה שם יתבאר לך להא דלעיל ולקמן ד"ה אתא ר' חנניא ויתבאר עוד מענין ישוב השגה השניה:
והתנינן ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם וכו'. בלא האי דיוקא הוה מצי למיפרך בפשיטות דאם נחשדו על מע"ש מכ"ש שנחשדו על מע"ר אנא משום דלא שמעינן ליה לר"א בהדיא דס"ל דנחשדו על השני דשמא ס"ל דגם טבל של מעשר שני במיתה כמו של מעשר עני לשיטתו ולא נחשדו והלכך דייק מדקאמר ר"א א"צ לקרות שם למעשר עני משמע הא לשני צריך משום שאינו במיתה ונחשדו דאל"כ לישמועינן רבותא טפי דאפי' על מעשר שני הוא בעון מיתה ומכ"ש על מעשר עני אלא ודאי דמודה ר"א דאין טבל מעשר שני במיתה ונחשדו והשתא ק"ו דנחשדו על הראשון דצריך הוא להוציא מידו:
אתא רבי חנניא בשם ר' איסי דר' אליעזר היא. דברי ר' חנניא קאי למסקנא משום דקשיא על אוקימתא דר' יוסי דמוקי לה כד"ה דנהי דהמעשר שני עצמו פטור מן הראשון דמדמית ליה כתוספת בכורים בדמאי מ"מ מדקתני סתמא נאמן משמע דנאמן הוא גם על כל פירותיו שהן מתוקנין מן הכל והא לא אתיא אלא כר"א דס"ל נאמן על שני נאמן על הראשון והיינו טעמיה דהרמב"ם לא הביא החילוק בהוציא פירות מע"ש אם אמר פדוי הוא דנאמן משום דלאו כהילכתא היא והלכך כתב דלעולם אם אמר על הפירות אלו מע"ש אינו נאמן וצריך להפריש מהן תרומת מעשר ולא כר' יוסי דמדמי ליה לתוספת בכורים ועוד דבתוספתא ספ"ק דמכילתין דקחשיב התם הפטורין מדמאי ומנה לתוספת בכורים כדתנן בסוף מס' בכורים ופסק כן הרמב"ם לקמן בפי"ג ממעשר בהלכה י"ד עם השנויים במתני' דפ"ק ולא קתני התם אלא הלקוח בכסף מעשר שני ולא קחשיב להאי דהכא ובזה מסולקת תלונת הראב"ד גם בזה במ"ש בהשגות פ' י"ב והבאתי לעיל ד"ה הנאמן לראשון וכו' וע"ש. שוב מצאתי לברייתא זו בתוספתא דתרומות פ"ד וכך היא שנויה שם הוציא מע"ש מביתו אמר פדוי הוא לא אמר כלום פדאוהו לכם נוהג בו טבל ומע"ש דברי ר' רשב"ג אומר אינו נוהג בו אלא מע"ש בלבד ואנכרי דמיירי התם לעיל קאי והכי מייתי לה הש"ס לקמן סוף פ"ג דתרומות ובתר הכי גריס ישראל החשוד והוציא מע"ש מתוך ביתו ואמר פדוי הוא לא אמר כלום פדאוהו לו פדאוהו לכם דבריו קיימין וזה דלא כדגריס הכא והביאו הראב"ד ואין ספק דהרמב"ם סמיך אהא דתוספתא ולא כמו ששנויה כאן וגם למאי דגרים הכא מסיק לה כר"א וכדאמרן. כיני מתניתא לא ניתנום בשבת וכו'. למאי דתנינן התם במתני' מוקי לה הש"ס למתני' דהכא ככ"ע דלתרומה אף לב"ה אין מוליכין אבל המסקנא בבבלי פ"ק שם אמר שמואל הלכה כר' יוסי. דקאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות שמוליכין ולא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין וב"ה אמרי מוליכין וכ"פ הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות י"ט כר' יוסי אליבא דב"ה וא"כ מתני' דהכא לא מיתוקמא אלא כב"ש ולפיכך לא זכר הרמב"ם בחבורו מן חלוקי הדינים שיש בה דעיקרא לאו דהילכתא היא:
הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא וכו' והתוס' בפ"ק דביצה (דף יב) שכתבו שם בשם האי תלמודא דלאו דוקא אין מוליכין דה"ה אם יבא הכהן לביתו לא יתנם לו והעתיקו להא דהכא וגרסי היא ילפינן מההיא וההיא ילפינן מהיא ופירשו דאותה של ירושלמי קרי היא ולפי' הגי' אשר לפנינו הדא וכו' פשוט הוא ואין שום נפקותא בזה וכבר נתבאר לעיל דלפי המסקנא דהתם האי מתני' דהכא לאו כהילכתא היא:
תני לא יסרב אדם בחבירו וכו'. מקצת מהאי ברייתא מייתי לה בבבלי פג"ה (דף צד) וקאמר התם אם בשביל כבודו מותר וכבר ביארתי מזה בחבורי על סדר נזיקין בפ"ק דע"ז וכן בהא דלקמן: