מראה הפנים על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
המביא גט ממדינת הים. שנייא היא שאין בקיאין בדיקדוקי גיטין. משמע דבכל דיקדוקי גיטין אינם בקיאין כגון לשמה ונכתב ביום ופסול מחובר וכה"ג אבל מסוגית הבבלי משמע דבלשמה לחודה הוא דאין בקיאין כדכתבו התוס' דף ב' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וע"ש ומשום הכי נמי מפרשי התם דאין צריך שיעיד השליח שנכתב לשמה דסתמא לשמה קא מסהיד ובכלל בפני נכתב הוא אבל לשיטתא דהכא ע"כ צריך לומר כפי' רש"י דשיילינן ליה אם נכתב לשמה ואומר לשמה דהא כל הני דיקדוקי גיטין לאו בכלל בפני נכתב סתמא הן ועד שיעיד בפירוש לכולן כדקאמר הכא לקמן עד שיאמר ביום עד שיאמר לשמה:
א"ר יוחנן קל היקלו עליה שלא תהא יושבת עגונה. אין לפרש דר' יוחנן על דברי ריב"ל קאי ומוסיף טעם על דלא מצרכו ליה תרי כדקאמר בבבלי נמי לטעמא דרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה משום עיגונא אקילו בה רבנן וסגי בחד דהתם פריך עלה האי קולא חומרא היא דאי מצרכת לה תרי לרי אתי בעל ומערער כו' כדמשני התם אבל הכא דפריך והיינו קל כו' על מעיקרא דהצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ פריך וע"כ דריב"ל ור' יוחנן פליגי בפלוגתא דרבה ורבא ריב"ל ס"ל כרבה דטעמא לפי שאין בקיאין ור' יוחנן כרבא משום שאין העדים מצויין לקיימו כדפרישית בפנים והכי איתא בבבלי דף ה' בהדיא פלוגתא דריב"ל ור' יוחנן ואי קשיא דא"כ לר' יוחנן שנים שהביאו את הגט אינן צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ כדקאמר בבבלי דנ"מ בין רבה לרבא דאייתו בי תרי ולרבא לא צריך ואמאי קאמר הכא רבי יוחנן לקמן דשנים שהביאו את הגט צריך תריץ דהתם לאו טעמא משום קיום הוא אלא כדי שלא לחלוף בגיטין בח"ל ועיין לקמן ד"ה רבי יוסי בן יוסי:
הוא ערער שאין בו ממש הוא ערער שיש בו ממש. כלומר שהבעל טוען בעצמו בערעור שיש בו ממש בדבריו ולפיכך לאו כלום הוא אבל אם הבעל הביא עדים שמזויף הוא ודאי לא מהני עדות השליח דלא האמינו חכמים לשליח כבי תרי אלא לגבי הבעל ואם יש שנים אחרים המערערין אפי' קיום בחותמיו לא מהני דהוי כתרי ותרי והאשה בחזקת א"א קיימא כדאמר בבבלי דף ט' מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות גירושין הל' ט' בעל שהביא ראיה ברורה שגט זה שנאמר בו בפ"נ ובפ"נ מזויף הוא ה"ז בטל שלא האמינו דבריו של אחד שאמר בפ"נ ובפ"נ אלא לדחות ערעור הבעל שאין עמו ראיה אבל במקום עדים שמכחישין אותו לא מהני ועיין לקמן הלכה ג' ד"ה מי ערער:
וייבא כהדא כתב על נכסיו לשני בני אדם כאחת. משמע מסוגיא דהכא דמדמי הך דינא להאי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ולר' יוחנן דקאמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ה"נ בעבד מתוך שלא קנה הנכסים שהרי לא נתקיים בחותמיו עצמו נמי לא קנה ור"ל דס"ל כשרין לזה ופסולין לזה ס"ל נמי דנכסים לא קנה אבל הוא עצמו קנה ובבבלי דף ח' גבי פלוגתא דאביי ורבא בהא בעבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסיי קנויין לך דקאמר רבא עצמו קנה נכסים לא קנה כדמסיק התם דס"ל לרבא פלגינן דיבורא וכן פסק הרי"ף בפרקין דהלכתא כוותיה דרבא לגבי אביי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' עבדים והקשה הרשב"א ז"ל דא"כ אמאי פסקו בההיא כר' יוחנן דמאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה כדפסק הרמב"ם ז"ל בסוף פי"ד מהל' עדות וכמ"ש מזה לעיל בפ' אלמנה והא מהכא משמע דהא בהא תליא וכיון דקי"ל פלגינן דיבורא (והיינו בתרי גופי כדמסיק בפ' יש נוחלין דף קל"ד דבחד גופא לא פלגינן דיבורא ובתרי גופי פלגינן והכא נמי עבד ונכסי' תרי גופי נינהו כ"כ הר"ן ז"ל) א"כ נמי בההיא דהכותב כל נכסיו לשני בני אדם כוותי' דר"ל הוה לן למימר דכשרין לזה ופסולין לזה (וכן דעת רבינו אפרים מביאו הר"ן בפרק קמא דמכות וכן דעת רבינו האי גאון בתשובה ומביאו הטור ח"מ סי' נ"א) ותירץ שם בשם הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן הכא דאתייא כההיא דאתפלגון כו' לאו למימרא דהא בהא תליין פלוגתייהו אלא דה"ק מפלוגתייהו שמעינן להא דלר"ל דס"ל בההיא כשרים לזה ופסולין לזה ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מכ"ש דס"ל הכא דמתנה שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ולר' יוחנן דאמר התם מאחר שפסולין לזה פסולין לזה אפשר נמי דמודה הכא דעצמו קנה אע"פ שנכסי' לא קנה דפלגינן דיבורא ואיתא להא ואיתא להא עכ"ל הרשב"א. וצריך לפרש טעמא לר' יוחנן משום דס"ל בכותב כל נכסיו ביחד לשני בני אדם לאו כתרי גופי נינהו מכיון דהנכסים אינן מחולקין כעדות אחת היא ולא פלגינן דיבורא אבל בכותב נכסיו לעבדו אע"ג דלכאורה טפי מסתברא לומר דכגוף אחד הוא מ"מ הואיל והנכסים דבר אחד והעבד דבר אחר כתרי גופו חשבינן להו וכן נראה מדעת הרב בעל העיטור ז"ל הביאו הרשב"א שם אבל דעת הרא"ש ז"ל בסוף פ"ק דמכות דהא דקאמר הכא וייבא כהדא כו' היינו דתלייא בפלוגתייהו כדפרישית בפנים וכתב שם בשם רבינו יואל דרבא פליג אהאי תלמודא דמדמי להו אהדדי אלא דמודה ר' יוחנן בכותב כל נכסיו לעבדו דעצמו קנה נכסים לא קנה וטעמא דהתם גבי כותב נכסיו לשני בני אדם ביחד אמרינן מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה משום דאתי לאחלופי בשטרות דעלמא שלא אמרו קרוב כשר להעיד אבל בגט שיחרור לא חיישינן לאחלופי הואיל וצריך לומר בפ"נ ובפ"נ עכ"ל ואם דלענין האי דינא ליכא נ"מ בין פירוש הרמב"ן לפי' רבינו יואל דהא לב' הפירושים קי"ל כרבא בהא דעצמו קנה נכסים לא קנה וכן בההיא קי"ל כר' יותנן דהכא דמאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וכמוסכם מרוב הפוסקים מ"מ נפקא לן מיהת בהא בדבר אחד לשני בני אדם. אם כתרי גופי הוי ופלגינן דיבורא או לא דלדעת הרמב"ן אע"ג דשני בני אדם הן כחד גופא חשיב להו הואיל והדבר א' כמבואר אבל לדעת רבינו יואל דלא פסיל בכותב כל נכסיו לשני בני אדם והן קרובין לזה וכשירין לזה אלא משום גזירה דאתי לאחלופי אבל בעלמא בכה"ג כתדי גופי מחשבינן להו ופלגינן דיבורא:
עד שיאמר בפני נכתב ביום כו'. עיין לעיל שכתבתי דאין שיטת ש"ס הבבלי כן:
מתנית' מסייע לר' יוחנן כל הגיטין כו'. בבבלי דף י"א גרסינן בעא מיניה ר"ל מרבי יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותן כשמות העכו"ם מהו א"ל לא בא לידינו אלא ליקוס ולוס והכשרנו ודוקא לוקוס ולוס דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו אבל שמהתא אחרינא דשכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו לא איתיביה גיטין הבאין ממדינת הים ועדים חתומים עליהן אע"פ ששמותיהן. כשמות עכו"ם כשירין מפני שרוב ישראל שבח"ל שמותיהן כשמות העכו"ם התם כדקתני טעמא מפני שרוב ישראל שבח"ל שמותיהן כשמות העכו"ם ואיכא דאמרי כי מתניתא בעא מיניה ופשיט ליה ממתניתא ולפי פירוש רש"י ז"ל הבעיא היא בא"י אם להכשירו ע"י עדי מסירה וקא"ל ר' יוחנן לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס כלומר דדוקא בשמות מובהקין כאילו מכשרינן ע"י עדי מסורה משום דלא אתי למיסמך עלייהו. אבל בשמות שאין מובהקין אפי' ע"י עדי מסירה פסול משום דחיישינן דילמא אתי למיסמך עלייהו לחודייהו בלא עדי מסירה והקשה לו ר"ל מהברייתא דקתני סתמא אע"פ ששמותיהן כשם עכו"ם כשירין ומשמע אפי' בשמות שאין מובהקין ואפי' בלא עדי מסירה והשיב לו דדוקא בח"ל קאמר אבל בא"י דאין רוב שמותיהן כשם עכו"ם הילכך מספקינן דילמא עכו"ם נינהו ופסולין אפי' בעדי מסירה כרבנן דמתני' דלקמן הלכה ד' ע"כ לשיטת רש"י ז"ל. ומשמע מפירושו דהך מילתא כרבנן אתיא ור' יוחנן דהכשיר בשמות מובהקין בעדי מסירה אפי' לרבנן קאמר וכבר תמה הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא לעיל אמרי' דר"ש הוא דמכשיר בשמות מובהקין אבל לרבנן אפילו בשמות מובהקין פסול גזירה אטו שאינן מובהקין אי נמי דגזרינן בשמות מובהקין גופייהו דילמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה והיכי אכשר ר' יוחנן בלוקוס ולוס משום דשמות מובהקין הך וע"ש שתירץ בדוחק משום דבכה"ג שהגט בא לפנינו ומספקא לן דילמא ישראלים נינהו כיון דשמות מובהקין הן דאיכא למימר דרובא לא סמכי עלייהו משום מיעוטא דאתי למיסמך עלייהו בכי הא דאיכא למימר נמי דילמא ישראלים נינהו כולי האי לא גזרינן ועיין במהרש"א שכתב ליישב פרש"י וחילק בין העכו"ם כאן ובין שאינם כאן דבכי הא אפי' רבנן מכשרי בשמות מובהקין משום דהוי כעין גזירה לגזירה שמות מובהקין משום שאין מובהקין ואין מובהקין גופא אם אין העכו"ם כאן דליכא למיחש למיסמך עלייהו אטו העכו"ם כאן והביא ראיה מדברי התוס' לעיל ד"ה לא נחלקו שכתבו שם קרוב לזה לרשב"ג וע"ש ואינו מוכרח כ"כ דהתוס' כתבו שם אע"פ דהוי כעין גזירה לגזירה מ"מ מיסתבר למקשה כיון דחיישינן כולי האי להא נמי הוי לן למיחש וכלומר דהא בלאו הכי ע"כ גזירה לגזירה איכא דגזרינן שמות מובהקין בעדי מסיר' אטו שאינן מובהקין ושאין מובהקין גופא גזרינן דילמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה וכן נראה מפירש"י שם ד"ה אבל במקום שישראל חותמין וע"ש הרי דבמקום דבלאו הכי חיישינן כולי האי להא נמי חיישינן והתרצן שם נמי אית ליה האי סברא שהרי לא דחה אלא מטעמא שמא בשמא מיחלף אתרא באתרא לא מיחלף וע"ש וצ"ע לפירש"י ז"ל והתוס' שם פירשו לר"י בשיטה אחרת דכולה הך מילתא לר"ש אתיא ור' יוחנן לא הכשיר אלא בלוקוס ולוס דשמות מובהקין הן וכר"ש וכן היא שיטת הראב"ד הביאו הרא"ש ולכל הני פירושים הסוגיא בעדי מסירה מיתפר' אבל הרשב"ם ז"ל פירשה בענין אחר מביאו הרשב"א והרא"ש וז"ל בעא מיניה ר"ל כו' שמיעה זו יותר מארבעה לשונות ראיתי בה וכולן שיבוש דלא אתי ר' יוחנן ור"ל לקבוע הלכה כר"ש דמתני' ואין אדם יכול להעמידן ברם כך ראיתי לפרשה ושיטת רבינו חננאל כמוני בעא מיניה ר"ל מר"י עדים החתומים על הגט ושניותיהן כשמות העכו"ם מהו מי חיישינן שמא עכו"ם הם והשליח או הבעל לא דקדקו יפה והיו סבורין שישראל הם וטעו או שידעו שעכו"ם הן והחתימום במתכוין וטעו בין גט לשאר שטרות שחותמיהן עכו"ם שהן כשרין מי אזלינן בתר רוב שמות כאלו שהן עכו"ם ופסולין להאי גט כרבנן דמתני' דקי"ל כוותייהו או דילמא זיל בתר רוב גיטי ישראל דלא שכיחי להחתים עליהן עכו"ם ותלינן להו בישראל וכשר א"ל לא בא בידינו אלא גט שהיו חתומין עליו לוקוס ולוס והכשרנוהו דכיון דלא שכיחי ישראל בשמות הללו ודאי לא טעה השליח או הבעל להחתים אנשים כאלה שדומין בשמותם לעכו"ם עד שחקר ופשפש אחריהן ונודע לו שישראל הם והחתימום אבל שמהתא אחריני שדומין קצת לשמות ישראל שיכולין מכתיבי הגט לטעות בהן ולומר שישראל הם משום דשכיחי ישראל אחד מאלף דמסקי בשמהתייהו לא נכשירנו דחיישינן שמא טעו והחתימום בתורת ישראל עכ"ל והשתא לפי שיטת הרשב"ם סוגיא דהכא וסוגיא דהבבלי בחדא שיטתא קיימי ולא צריך לאוקמי בעדי מסירה אלא דעיקר הבעיא היא אם חוששין שמא טעו מכתיבי הגט וחתמו לעכו"ם בתורת ישראל ופסול אי נמי דצריך השליח שיכירן בשעת חתימתן ולהעיד בפנינו כדקאמר הכא והשיב לו בודאי צריך דאי לאו הכי פסול שהרי אנו רואין עכו"ם פסולין חתומים עליו וכלומר דחיישינן שמא עכו"ם הן ולא דקדקו יפה לחקור אחריהן כי אם דוקא בשמות מובהקין לא חיישינן דודאי ישראל הם והביא ראיה מהברייתא דדוקא בח"ל מכשרינן מפני שרובן כשמות העכו"ם והילכך לא חיישינן שמא עכו"ם הן אבל בא"י חיישינן כיון דליכא אלא א' מאלף דמסקי בשמהתייהו חיישינן שמא טעו להחתים לעכו"ם בתורת ישראל וכלישנא קמא דהבבלי דהבעיא היא בא"י ופשיט ליה התם כדקתני טעמא כו'. ויצא לנו עוד מזה שכתבנו דלשיטת הר"י והראב"ד דמפרשי הסוגיא אליבא דר"ש ע"כ דס"ל לר"ש להכשיר בשמות מובהקין בעדי מסירה אפי' בהדיוט דהרי הבעיא דר"ל לאו בערכאות מיירי והשיב לו ר"י דבשמות מובהקין כלוקוס ולוס כשר והיינו כפי האוקימתא בתרא דקאמר התם לעיל ואב"א סיפא אתאן לגיטי ממון וע"ש אבל לשיטת הרשב"ם דמילתא דר"י ור"ל אליבא דרבנן דמתני' מיתוקמא ובשמות מובהקין לעולם פסול ואפי' בעדי מסירה כי אם דוקא בגט שבא לפנינו ורואין אנו שמות מובהקין של עכו"ם חתומין בו כשר דודאי ישראלים הם דלא עבידי למיטעי בכה"ג וכך הוא מסקנת הפוסקים ועיין בטור סי' ק"ל ולר"ש דוקא בערכאות ובשמות מובהקין הוא דכשר אבל לא בהדיוט וכן מוכח מדלקמן הלכה ד' ועיין שם בד"ה הוי צורכא:
דרבי יוחנן ייבא מן דרשב"א. עיין לקמן פ' הזורק מ"ש שם מזה בס"ד:
מה דאמר ריב"ל לשעבר אבל בתחלה אוף ריב"ל מודה. ולהאי שינויא אין חילוק בין בראשונה לעכשיו שחבירים מצויים בת"ל דלכתחילה צריך והכי קאמר בבבלי דף ה' לרבה דס"ל כריב"ל דטעמא משום שאין בקיאין ואפי' לאחר שלמדו צריך באחד שהביא גזירה שמא יחזור הדבר לקילקולו אבל בשנים א"צ כדר' בא בשם רב לקמי' דתרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו ביה רבנן:
רבי יוסי בן יוסי בשם ר' יוחנן צריך. והיינו כדאמר רב שמואל בשם ר' יוחנן בבבלי דף ט"ז אע"ג דר"י ס"ל לעיל מטעמא דאין עדים מצויין לקיימו ולדידיה בשנים ודאי לא צריך ואפילו לריב"ל נמי לא כדלעיל דאיכא למימר טעמיה דר' יוחנן הכא כדי שלא לחלוק בגיטין בח"ל כדאמר לעיל לריב"ל אבל בבבלי שם מסיק לר' יותנן דאמר שנים שהביאו אינו צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם:
מפני שכתבו בארץ וחתמו בח"ל. דמקום החתימה היא העיקר וכן היא בתוספתא פ"ב כתבו בארץ וחתמו בח"ל צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ כתבו בח"ל וחתמו בא"י א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מגירושין הלכה י"א:
נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה. והיינו כר' הושעיא בבבלי פ' הזורק דף ע"ז דאמר אפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי מגורשת דס"ל דלא בעינן אלא חצרה המשתמר' לדעתה והרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כעולא דהתם דבעינן עומדת בצד ביתה ובצד חצירה והרשב"א ז"ל כתב דאפשר הא דרבי חנינא דהכא אפי' כדעולא אתייא ושאני הכא שכבר נתן גיטה בחצרה מדעתה לא גרע משליחות וכיון שהיא רוצה בגירושיה ומרצונה נתנו בחצירה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו ועיין לקמן ריש פרק הזורק:
ונתן בידה עד שיהא כולו בידה. ובבבלי דף ע"ח אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקה ולהביאה אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת מ"ט בעינן כריתות וליכא ונראה דנ"מ בין הך דרשא לדרשא דהכא במה דפליגי ר"י ור"ת בתוס' שם דלדעת ר"י כיון שנתנו הבעל לידה וקפצה ידה מרצון הבעל עד שאין הבעל יכול לנתקו ולהביאו אצלו אע"פ שאם לא קפצה ידה היה הבעל יכול להביא אצלו מתמת המשיתה שבידו ה"ז מגורשת דכבר קרינן ביה כריתות כיון שקפצה ידה מרצון הבעל ואין עכשיו יכול לנתקו אבל לדעת ר"ת אפי' קפצה האשה ידה ביותר ומחמת זה אינו יכול להביאו אצלו אינה מגורשת דאין זו נתינה אלא כעין גזילה כ"כ הרשב"א ז"ל בשמו וטעמא דונתן בידה כתיב ועיין בתו' שם:
ותני כן המביא גט מן הספינה כמביא מח"ל. משמע מהכא אפי' בנהרות א"י וכדמחלק אביי בבבלי דף ז' לר' יהודה בין ספינה גוששת לשאינה גוששת והתם מסיק לה דבנהרות א"י כ"ע לא פליגי דכא"י היא לענין גיטין ופלוגתא דר' יהודה ורבנן מוקי לה בעלמא דפליגי לענין תחומי א"י וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מגירושין: