מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ד
מאן דאמר הרי זה חכם בעונה בסוף. בבבלי ריש פ' ג' שאכלו דף מ"ה ע"ב תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח ותניא אידך ה"ז מגונה לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות וכתבו התוס' בשם ר"ח וה"ג דיש מפרשים בכל ברכה וברכה כגון ישתבח וכיוצא ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא לאחר בונה ירושלים דברכת המזון והרא"ש ז"ל מביא בשם ה"ג שכתב כדעת רש"י ור"ח דה"ה בסוף ברכות דק"ש וכו' והא דנקט בונה ירושלם לרבותא נקטה דאע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתריה ואינה סוף ברכה ממש וכו' ומביא ראיה מהא דהכא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו שם. ובב"י סי' נ"ח וסי' רט"ו האריך בזה בשם הרלב"ח ואין ספק דדברי הרמב"ם נלמדו מכאן כמ"ש בפ"א מהל' ברכות בהלכה ט"ז כל העונה אמן וכו' וכן בסוף כל ברכה שהיא בסוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו:
מימי לא ברכתי לפני כהן וכו'. כל זה מבואר היא בגיטין שם עד סוף הלכה ושם ביארתי דמשמע מדברי התוס' בפרק אלו נאמרין דף ל"ט דלא גרסי הכא על הצדדין שלפניו ושדעת הרמב"ם כדעת התוס' וע"ש: