מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ג
נשים מנין. אע"ג דק"ש מ"ע שהזמן גרמא היא ול"ל קרא נראה דעיקר הלימוד על התפילין קאי וכמו דמדייק הש"ס לעיל בפ"ב הלכה ב' וכמה שבארתי שם דאף למאי דקאמר התם דתפילין נמי מ"ע שהזמן גרמא הוי אפ"ה בעי מנין משום דהא דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא מתפילין הוא דילפינן לה כדאמרי' בפ"ק דקידושין והלכך בעי תפילין גופייהו מנין וקאמר מולמדתם וכו' והיינו דת"ת אימעוט מהאי קרא ומקשינן תפילין לתלמוד תורה כדאמר לעיל בפ"ב:
עבדים מנין. אי איתא דאית ליה להאי תלמודא ג"ש דלה לה מאשה הוה קשה דלמה לי קרא בעבדים תיפוק ליה דכל מצוה שהאשה חייבת בה העבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה כדפריך בש"ס דילן בפ"ק דחגיגה דף ד' לענין ראיה דדריש התם נמי כעין האי דרשא מאל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון א' וכו'. ובפ"ק דקדושין בהלכה ב' על מתני' עבד עברי נקנה בכסף וכו' משמע דאית ליה להאי ש"ס ג"ש דלה לה לחד תנא דקאמר התם אשכח תני ר' ישמעאל להא מילה וחפשה מלה חפשי מחופשה וכדפרישית שם דגמר אמה העבריה מאשה דכתיב וחפשה לא ניתן לה ובאשה וכתב לה והדר ילפינן עבד מאמה דכתיב בעבד תשלחנו חפשי מעמך וגמר מחפשה דגבי אמה אלא דממסקנא דהתם אינו מוכרח דאית ליה ג"ש דלה לה דקאמר דיליף שילוח שילוח מאשה. ולהך דרשא נמי איכא למידק כה"ג דמאי שנא. והיה צריך לתרץ כעין דתריץ רבינא התם לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין. והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בדין דק"ש דלא כתב בריש פ"ד אלא עבדים סתם ולשיטתו ז"ל דס"ל דלמשנה אחרונה חציו עבד וחציו בן חורין פטור הוא מן המצות ואיפכא משיטת רש"י ז"ל כמבואר מדבריו בפ"ב מקרבן פסח ובריש פ"ב דחגיגה לפ"ז היה אפשר לומר דלפי דעתו בכלל עבדים הוא אלא דנראה שם מדבריו דלית ליה האי דרשא כדדריש רבינא בש"ס דילן דכתב מנין שכל אלו פטורין מן הראיה הרי הוא אומר כל זכורך להוציא את הנשים ומ"ע שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים ע"כ. א"כ מבואר הוא דממעט חציו עבד וחציו ב"ח מבבוא כל ישראל וחפשתי אחד דרשה זו ולא מצאתי לא בספרי ולא בפסיקתא ולא בהאי ש"ס ולא בתוספתא ובאמת היא גופה טעמא בעי אמאי הניח דרשיה דרבינא ואין כאן מקומו וכתב הב"י סי' ע' בשם אוהל מועד נראה דעבד ואשה חייבין הם בקבלת היחוד דהיינו בפסוק ראשון. ולדרשא דהאי ש"ס עיקר מיעוטא דעבד מפסוק ראשון נפקא:
קטנים מנין. לדרשא דהאי ש"ס משמע בדעת רש"י ז"ל דאפי' קטן שהגיע לחינוך פטור מדינא שאינו תדיר בה. ולדעת ר"ת בתוס' פירקין חייב ונראה דדעת הרמב"ם כדעת רש"י דכתב בריש הפ' שם סתם נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש וזהו מדינא ואח"כ כתב ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה וכו' כדי לחנכן במצות כלומר ונכון הוא ללמדם:
ובמזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. לפי דרשה דהאי ש"ס דמביתך נפקא לן לא קשיא הא דפריך בבבלי קידושין דף ל"ד ונקיש מזוזה לת"ת דהא בפרשה ראשונה מיהת לא איתקש והתם דפריך כה"ג משום דדריש פטורא דידהו מתפילין מדאיתקש בפ' שניה וכו' א"כ נקיש נמי מזוזה וקאמר לא ס"ד דכתיב למען ירבו וגו' גברי בעי חיי וכו' ולשיטתא דהאי ש"ס ל"צ למידרש מהאי רבויא ול"ק נמי קושית התוס' דמקשו שם בד"ה גברי וכו' דא"כ בת"ת נמי נימא הכי דהא כתיב כי היא חייך וכו' ע"ש:
וברכת המזון דכתיב וכו'. משמע דס"ל להאי ש"ס דמדאורייתא מיחייבי והיינו טעמא נמי דמוקי לקמן לברייתא אבל אמרו אשה מברכת לבעלה וכו' בעונה אחריהם כל מה שהם אומרים ולא כדמוקי התם בפרקין דף כ' ע"ב דאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן והלכך לא מצי למיפשט התם מהאי ברייתא באמת אמרו וכו' אבל לשיטתא דהאי ש"ס אע"ג דמוקי לכולא ברייתא בעונה אחריהם כל הברכה כדמשמע לכאורה לקמן אפ"ה איכא למימר דנשים מיהת חייבות בברכת המזון מדאורייתא והא דמוקי לה בעונה אחריהם לא קאי אלא אקטן ולא כדנראה לכאורה ותדע דהא מסיק אבל אמרו תבא מארה לבן עשרים וכו' ומאי בעי הש"ס בזה אלא דמסקנת הברייתא קאמר ועל קטן בדוקא קאי וזה דלא כנסחת הבבלי דמייתי אבל אמרו תבא וכו' שאשתו מברכת וכו' ומתני' דסוכה דמייתי הכא לראיה בעלמא דכמו דתנינן שם גבי הלל מי שהיה עבד או אשה וכו' ה"נ נוקמא בקטן הכי א"נ מצינן לפרושי דבאמת מוקמינן לכולא ברייתא בעונה אחריהם ותו לא קשיא קושיא דרבינא דמקשי ליה לרבא התם וליטעמיך קטן בר חיובא הוא דהואיל ובקטן איכא לאוקמי בעונה אחריהם ה"ה נמי באשתו הכי וא"כ אזדא ליה הוכחה דרבינא אלא דנימא כרבא דס"ל למיפשט מהאי ברייתא דנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא דאע"ג דמלישנא דרבא דקאמר אא"ב מדאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא וכו' משמע דלא בעי לאוקמי בעונה אחריהם דהא ומפיק קאמר מ"מ מכיון דקושיא דרבינא מקטן אינה מוכרחת ומשום דאיכא למידחי ולומר דבעונה אחריו הכל מיירי וזהו בקטן וכדמשמע מהאי תלמודא וכדלעיל א"כ נפרש מילתיה דרבא הכי דפשיט ליה מאשתו ולא תיקשי מבן מברך לאביו דמצינא למידחי דבעונה אחריו מיירי ואף דאינו נראה לחלק הברייתא ולאוקמה רישא בהכי וסיפא בהכי מ"מ הואיל דאשכחן דגם אוקמתא דרבינא אינה מוסכמת לכ"ע דמוקי כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן והרי סתם אכילה בכזית ורש"י ז"ל כתב כגון כזית לר"מ וכביצה לר"י דמדאורייתא ואכלת ושבעת וברכת כתיב אבל בשיעור כהאי לא מיחייב אלא מדרבנן וכו' ואין זה עולה לפי דעת הראב"ד ז"ל ומביאו הרשב"א ז"ל ומסכים עמו לדעתו דכזית שאמרו מדאורייתא הוא וא"כ ליתא לשינויא דרבינא ומשום דסתם אכילה בכזית ושיעורא דאורייתא הוא וליכא שיעורא מדרבנן והלכך לא פסק כוותיה דרבינא אלא כוותיה דרבא דרביה הוא והאי ברייתא מיתוקמא בירושלמי דעונה אחריהם מה שהן אומרים זהו תוכן דבריהם ז"ל ומזה מתברר לן דש"ס דהכא ס"ל דכזית שאמרו מדאורייתא הוא וכן נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא ובזה מובן דברי הראב"ד ז"ל בהשגות סוף פ"ה מהלכות ברכות שסיים שם ואיתא בירושלמי ע"ש והכ"מ לא ביאר כלום בזה וממה שהבאתי יתבאר לך דהא בהא תליא ובמאי דפליגי הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם דתופס לשינויא דרבינא משום דפוסק כזית מדרבנן הוא וא"כ לא נפשטה בעיא דרבינא אם נשים חייבין בבה"מ מדאורייתא או לא והראב"ד דפוסק כזית מדאורייתא הוא ומשום דסמך על האי דאמרינן פרק ג' שאכלו ולהוציא אחרים עד שאכל כזית דגן הלכך דחי לשינויא דרבינא דהתם ושנינן להאי ברייתא כדשני האי ש"ס דהכא ויצטרך לנו באור זה בפרקים הבתים לפנינו בס"ד:
שהרי כסות לילה פטור מן הציצית. כבר בארתי במקומו בפ"ק דקידושין דהא דמדייק הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות ממה דאמר הכא דבמיוחד תליא מילתא דמדקאמר כסות לילה פטור משמע הא כסות מיוחד ליום חייב אפי' לובשו בלילה וכ"כ התוס' שם בדף לד ד"ה תפילין וציצית וכו' להוכיח כן ואליבא דר"ש דקי"ל כותיה במאי דס"ל דציצית זמן גרמא הוי נשים פטורות הן ע"ש. ולדעת הרמב"ם למאי דכתב הטור בסי' י"ח אליביה דס"ל דבלבישה תליא מילתא איכא למימר דלא קאמר הכא כסות לילה אלא לעני לפוטרו אפי' לובשו ביום אבל כסות יום אפשר דמתחייב הוא אם לובשו בלילה ואפשר נמי דפטור ומכיון דאיכא למימר הכי והכי א"כ לחלוקה זו לא שמעינן מהכא מידי כמו שרצו התוס' לדייק גם בחלוקה זו אלא דחלוקה הראשונה והיינו במיוחד ללילה זהו דלא כדעת הרמב"ם לפי סברת הטור בדעתו ואפשר לפרש גם לדעת הרמב"ם כעין מה שכתבתי ועיין בב"ח שם:
כל מצוה שאדם פטור וכו'. ובחידושי הרשב"א ז"ל מצאתי שהגיה וכתב שאין אדם פטור ולמאי דפרישית בפנים אפשר לקיים גי' הספרים והיינו הך דלפי גרסתו ז"ל על מחויב בדבר עכשיו קאי ולפי גי' הספר מחויב הוא אלא שכבר פטר עצמו דעיקר הכוונה לומר שאע"פ שיצא מוציא כדאמרינן בסוף פ"ג דר"ה חוץ מברכת הנהנין ובסמ"ג עשין כ"ז הובאה הגי' כמו שהיא לפנינו כל מצוה שאדם פטור וכו' וכך העתיק הרא"ש ז"ל בפ' שלשה שאכלו על הא דלקמן. ובהא דקאמר הכא חוץ מברכת המזון התוס' דף מ"ח ע"ב ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' רוצים לומר שם דה"ה בברכת המזון אע"פ שיצא מוציא ולא הזכירו כלום להא דהכא והרשב"א ז"ל רצה לחלק בין דאורייתא לדרבנן ויתבאר מזה בעזרת האל במקומו בפ' שלשה שאכלו וע"ש בהלכה ב' ד"ה לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן:
לא מסתברא בק"ש וכו'. אע"ג דבק"ש מיעוטי כתיבי כדלעיל ה"ק לא מסתברא בתפילה וכו' כלומר הא תפילה מדרבנן היא וקאמרת דכשתיקנו חכמים לכל הוא דתיקנו ומשום דכי לא מסתברא הוא שיהא כל א' מבקש רחמים על עצמו א"כ נימא נמי בק"ש כן דנהי דמדאורייתא פטירי מיהת מתקנת חכמיה ליחייבו ומכאן יש סמך לדעת האומר דעכ"פ קבלת מלכות שמים מיחייבי כמו שהבאתי לעיל בד"ה עבדים והיינו מדרבנן:
מה בין סוכה ומה בין לולב. אע"ג דלא שייכא הכא מייתי לה משום דהני אמוראי הוו מתיבין להני תרתי בעיות כדקאמר הוו מתיבין וכו'. ובעיקר הקושיא היה נראה דהא דקאמר סוכה אינה טעונה ברכה וכו' כשנוייא הוא להא דמקשי וכדפרישית בפנים ומיהו יותר מתפרש בפשיטות דהא גופה שייכא להקושיא דהוו מקשי מה בין סוכה וכו' מפני מה סוכה אינה טעונה ברכה כל שבעה ולולב טעון ברכה כל שבעה ובתר הכי קאמר דגם ר' יוסי ור' אחא הוה קשיא להו קושיא זו בעצמה ועלה משני סוכה נוהגת בלילות וכו' וכן הוא דעת שמואל בש"ס דילן פ' לולב וערבה דף מה ע"ב וכדמפרש טעמא לולב מפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפי נפשה הוא סוכה וכו' כחד יומא אריכא הוא וכך הוא בתוספתא פ"ו ומייתי לה הש"ס לקמן בפ' הרואה בהלכה ג'. אבל התם מסיק כר' יוחנן דאמר אחד זה ואחד זה כל שבעה:
תיפתר בעונה אחריהם. עיין לעיל בד"ה וברכת המזון מה שנתבאר מזה בסייעתא דשמיא: