מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ח
בעל התאנה יודע וכו'. כעין הא דאמרי' פ"ק דחגיגה ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי הן בקדושיו לא יאמין וכו' יומא חד הוה קאזיל באורחא חזייה לההוא גברא דהוי מנקיט תאיני שביק הני דמטי ושקיל הני דלא מטי וכו' אמר היינו דכתיב הן בקדושיו לא יאמין. ומשמע באלו שעדיין לא עברו עליהם רוב שנותיהם דהא ר' יוחנן גופי' קאמר בסוף פ"ג דיומא כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור. ובתוס' ישנים הקשו על זה והרי יוחנן כ"ג ששימש בכהונה גדולה שמניח שנה ולבסוף נעשה צדוקי. ותירצו דודאי אם בא ליטמא אין נועלין לפניו לגמרי אלא הרבה מכריעין אותן מכאן ואילך בלא עמל ליטהר ולהתקדש:
מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה וכו'. בפ"ג דהוריות בארתי הק"ו הזה דר' לוי בא להוסיף על דרשת ר' אילא לומר אל תטעו בזה שאמר ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו וכו' שאין לנו כיוצא בו הא אם היה לנו כיוצא בו לא היינו חוששין דזה אינו אלא אף שנמצא אח"כ כיוצא בו עב"פ אותו אבדנו ולזה אמר מה אם אחי יוסף שעכשיו היתה המציאה לפניהם ועם כל זה היו דואגים וכואבים על העלילה והאבידה שאפשר לבא אח"כ ע"י מציאה זו אנו שהאבידה לפנינו שאבדנו את ר' סימון עאכו"כ שנדאג על זה ואף אם נמצא אח"כ כיוצא בו דמ"מ להאבידה לא תשלים המציאה. ובחבורי פני המנורה שהוא על שיטות ועל הגדות תמצא בחלק שני בדרושי הספד ביאור ארוך באגדות האלו בס"ד: