אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בכורים· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה ה

הלכה ד

אשה ולא גיורת. משמע מהכא דגיורת לכהן מיהת איסור עשה היא וזהו דעת הראב"ד וסייעתי' דמן התורה אסורה לכהן ואין כן דעת הרמב"ם וכבר בארתי לזה בקידושין וביבמות שה דטעמיה דבש"ס דילן דריש להאי מעמיו לדרשה אחריתא וע"ש:

שליח ר' יוסי ורשב"ל בשם ר' יוחנן בשלקטן לשלחן ביד אחר וכו'. נראה דבהא פליגי דלמאי דאמרי בשם ר' יוחנן להאי מילתא ולא מסיימי להאי טעמא שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה משום דלא ס"ל לר' יוחנן להאי טעמא משום קושיא דלא משמע הכי מהני מתני' דהפריש בכורים ומכר שדהו וכו' ויבש המעיין וכו' וכדהקשה ר' יוסי בר' חנינה לקמן ולא ניחא ליה להני שינויי דמשני אליבא דר' הושעיא דמיירי בשנתן דעתו למכור וכו' דהא מתני' סתמא קתני והא דקאמר רבי יוחנן דאם לקטן להביאן בעצמו לא ישלחם ביד אחר לאו משום דאין להן תקנה אלא בקריאה אלא משום דחל עליו מצות הקריאה ואין לו היתר לפטור עצמו ממנה אא"כ לקטן בתחילה ע"מ לשלחן ע"י שליח דאז מותר לשלחן ואע"פ שאין השליח קורא לפי שלא חלה עליו מצות קריאה ולאינך דאמרי לה בשם ר' הושעיה ומסיימי לטעמא שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה וכו' אינהו הוא דסבירא להו דלית להו תקנתא אלא בקריאה והנ"מ מבואר הוא דבגוונא שאין יכול לקרות אחר שהפרישן איכא בינייהו כגון שהפרישן ומכר את שדהו וכיוצא בזה דלר' יוחנן מביא ואינו קורא ולר' הושעיא אין להן תקנה בהבאה בלא קריאה והדין בהם שירקבו אא"כ הפרישן בתחילה על מנת כן. ובהיות כן מבואר לנו דעת הרמב"ם בדינים אלו ובהיוצא מהן שבסוף פ"ב מביכורים כתב המפריש בכורים להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח ואם לקטן מתחילה על מנת לשלחן ביד שליח ה"ז מותר לשלחם וזה ממש כדברי ר' יוחנן ולא כדר' הושעי' וכדפרישית והלכך נמי בדינא דהני מתני' דלקמן הפריש ומכר שדהו ויבש המעיין וכו' פסק כסתמייהו כמבואר מדבריו דפ' ד' שם בהלכה ח' ובהלכה י"ב ומשום דלר' יוחנן לא בעינן שיפריש בתחילה ע"מ כן או שיבש בשעה ראשונה וכן בדין שכתב בהלכה י"ג שם המביא ביכורים מאחר החג ועד חנוכה אע"פ שהפרישן קודם החג מביא ואין קורא וכו' ועיין בכ"מ מ"ש בזה ואכתי לא ידעינן טעמא דלמה לא סבר גמרא דידן כהירושלמי ובמה שהתבאר עיקר הטעם לדעת הרמב"ם כך הוא הדא דר' יוחנן דהכא לא ס"ל כן ור' אסי ור' חנינה גופיה דאמר בגיטין ובפ' הספינה דף פ"א להאי בצרן ושגרן ביד שליח וכו' מקשה הכא על הא דר' הושעי' וא"כ לא פירש כוותיה להני מתני' שזכרנו ועוד דלקמן בהלכה ז' קאמרי חברייא בשם ריב"ל בהדיא הכא הפרישן קודם לחג וכו' ואע"ג דקאמר בתר הכי אית להון להא דר"ז וכשהפרישן קודם החג להביאן לאחר החג היינו דמצינן למימר דסבירא להו כר"ז ובהכי מיירי אבל לפי האמת סתם דברי ריב"ל כהני סתמי דמתני' מתפרשין ובזה נוחין הן דברי הרמב"ם ואין דעתו לפרש כפי' התוספות בגיטין ובהספינה שם דהך דר' יוסי בר"ח איירי כהאי אוקימתא דר' הושעיה הכא אלא דדעתו לפרש כהאי דר' יוחנן דהכא וכן הא דאמר בבבלי מכות דף י"ח בביכורים שעברה עליהן חנוכה ירקבו וכהאי דחברייא דלקמן בהא היינו נמי כהא מ"ד דס"ל דכל שנראה לקריאה אין לו תקנה וה"ה נמי דכל שנראה להבאה ולא הביא אין לו תקנה וירקבו אבל אליבא דר' יוחנן ואליבא דר' יוסי ב"ח דהבבלי לא אמרינן הכי לא בהנראה לקריאה שידחה מהבאה בלא קריאה ולא בהנראה להבאה בלחוד שידחה אח"כ מהבאה כלל ולפיכך לא הביא הרמב"ם כלל להא חבריי' בעבר' עליהן חנוכה ועיין לקמן ד"ה הפרישן קודם לחג:

היורש מביא ואינו קורא וכו'. כ"פ הרמב"ם שם בפ"ד בהלכה ח' וכאוקימתא דמסיק הכא:

כתיב ושמחת בכל הטוב וכו'. עיין בפ"ח דכתובות שם במה שנתבאר מזה ובענין ירושת הבעל מה דנ"מ בין מסקנת הש"ם דהכא ובין הש"ס הבבלי תמצא מבואר בריש פ' יש נוחלין ד"ה חכמי הגוים אומרים וע"ש:

חדא כר' יודה וחדא כרבנן וכו'. כדפרישית דלא קאי אלא על האי פלוגתא דר' יהודה ורבנן דלקמן בפ"ג ולא מצינו שום פלוגתא אחריתא דר' יהודה ורבנן שתהא שייכא להאי ענינא אלא אותה פלוגתא דפליגי בענין הקריאה וסדרה בהנחה ומיהו הא דפרישית בפנים בענין דקתני במתני' דלקמן שם הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכו' דאיכא למימר דאליבא דרבנן דר' יהודה היא זהו דוחק דהא קתני ברישא וקורא מהגדתי וכו' עד שגומר כל הפרשה וכמאן אתיא הא הלכך נראה דהעיקר כך הוא דלרבנן אינו מוריד כלום מעל כתפו אלא כשהתחיל לקרות מהגדתי קורא הכל כך עד שגומר כל הפרשה נמצא שלא היתה שם אלא הנחה אחת אחר שגמר כל הפרשה ומדכפל הכתוב ושנה להנחה ש"מ ללמדינו דהנחה מעכבת היא ולרבי יהודא דקאמר הגיע לארמי אובד אבי מוריד וכו' ואוחזו בשפתותיו וכו' משום דס"ל דהני תרתי הנחות דכתיבי לצורך הן וללמדינו זה שלא יהיה קורא הכל בתכיפה אחת אלא האי וענית ואמרת וגו' האמור אצל ארמי אובד אבי הוא אחר שמוריד הסל מעל כתפו והיינו הנחה דכתיבא ברישא ואחר שגמר הכל והנחתו והשתחוית וגו' וא"כ לצורך נשנית ולדידיה על כרחך דאתינא לטעמא דמפני שהנחה נוהגת בכל לכך היא מעכבת ובזה מתפרשת מתני' דלקמן כהוגן וכן הסוגיא דהכא נקטינן מיהת דמוכרח הוא מהכא דר' יהודה ורבנן פליני ולא כמו שרצה התי"ט לומר בהך מתניתין דפ"ג דר' יהודה לא בא לחלוק והביא כמה ראיות להאי דאומר דלאו לישנא דפלוגתא היא וכל זה מפני שראה שהרמב"ם בפי' המשנה כתב שם ואין הלכה כר' יהודה ובחבורו בפ"ג מבכורים בהלכה י"ב פסק כהאי דר' יהודה ובחנם האריך ודחק עצמו בזה דודאי א"א לפרש להך מתני' אלא דר' יהודא פליג אדת"ק התם וכדמוכרח מכאן דקאמר חדא כרבי יהודה וחדא כרבנן ועל כרחך דאהאי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן הוא דקאי ובענין פסק הרמב"ם לא אחת היא אלא למאות הרבה שחזר בו ממה שקבע להלכה בפירושו וקבע בחיבורו להלכה בענין אחר וכמו שביארתי הטעם ממש בכל המקומות שחזר בו וכאן הוא הטעם שהכריע כרבי יהודה נגד הת"ק פשוט הוא מפני שראה בספרי דדריש מהאי והנחתו וגו' והשתחוית מלמד שטעונים הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחואה וא"כ היינו דקאמר הכא דלר' יהודה לצורך נשנית והיינו הך דפרישית דהנחה ראשונה שמוריד הסל וכו' כדי שיניף הכהן עמו וקורא וגומר והנחה בתריית' להנפה שנייה בשעת השתחויה וא"כ סתמא דהברייתא דספרי כרבי יהודה והנחה דמעכבת דאמרינן הכא לרבנן דר"ע וכן בבבלי פרק אלו הן הלוקין על כרחך מטעמא לפי שהנחה נוהגת בכל היא וכדקאמר הכא לר' יהודה ולפיכך חזר בו ופסק בחיבורו כרבי יהודה:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בכורים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה