אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי משה מרגלית

פרק ה · הלכה א

פרק ה

משילין פירות דרך הארובה בי"ט. הכא לא הועתק בהדיא אבל לא בשבת כמו שכתוב בנסחת המשנה שבבבלי ומוסכם הוא דדוקא בי"ט הוא דהתירו להאי דרישא. ובדין מכסין את הפירות וכו' כתב הרא"ש מתוך פירש"י משמע דמכסין את הפירות איירי בי"ט ויותר נראה כדברי ר"י דבשבת דקתני בסיפא קאי אהני תרי בבי דמדקתני ברישא בי"ט אבל לא בשבת ובסיפא קתני בשבת משמע דקאי אתרי בבי עכ"ל. והרמב"ם בפכ"ה מהל' שבת בהל' כ"ד לא כתב אלא סתם כלשון הסיפא דהמתני' נותנין כלי תחת הדלף וכו' ולא הזכיר מדין מכסין מפני הדלף ומשמע דדעתו כדעת רש"י וכ"כ המפרשים ולפי נסחא דהכא דלא גריס ברישא בהדיא אבל לא בשבת אלא דהתנא סמך עצמו אסתמא דמכלתין דבי"ט הוא דקיימינן ולא בשבת א"כ אין הכרח לדיוק הרא"ש כדעת הר"י דאיכא למימר מכסין וכו' מתפרש כהרישא דבי"ט הוא דאיירי ונותנין כלי וכו' בלחוד היא דהתירו אף בשבת אלא דהרא"ש סמך על נסחת הבבלי ודעת הרמב"ם ברוב המקומות לסמוך עצמו על נסחת המשנה דהכא לפי שהיא הראשונה שנשנית בא"י במקום אשר הוסדה ונסדרה. ובענין דבעינן דלף הראוי דווקא כ"כ הרמב"ם שם דאע"ג דהך אוקמתא לא איתמר התם אלא אליבא דר' יצחק דס"ל אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואנן לא קיי"ל כוותיה והיא קושיית הטור על הרמב"ם בסוף סי' של"ח אלא שכבר תירצו המפרשים דאף לדידן צריך לאוקמתא זו משום הא דרב חסדא בפ' כירה דאסור לבטל כלי מהיכנו ואע"ג דהרמב"ם כתב שם טעמא אחרינא כמו שהבאתי בפנים ומשום שאין עושין גרף של רעי לכתחלה טעמיה שכ"כ משום סיום דבריו שכתב שם ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין ואגב השמיענו לענין דיעבד שמותר להוציא גרף של רעי וממילא אין כאן ביטול כלי מהיכנו אם נתן בו מים המאוסין דהא מיהת מותר להוציאו והכ"מ שם תירץ בענין אחר וע"ש:

כשאינו שוה אבל אם היה שוה מותר. והתם בדף ל"ו מייתי ברייתא דתני אין מטלטלין מגג לגג אפי' בשגגותיהן שוין וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' י"ט בהל' ה'. ונראה לטעמא דמילתא דלכאורה מה לי גג גדול דלא חילקו בזה ובין אם הפירות מונחין סמוך להארובה או לא ומה לי שתי גגות הסמוכין ושוין בגובהן הן אלא דאי שרית ליה מגג לגג ואעפ"י שאין הפירות והארובה בגג הוה אתי לאיחלופי ולשלשלן דרך החלון שתחת הגג שבו הפירות שיאמר אם זה מותר גם זה מותר ודרך החלון לא שרי ליה רבנן דטירחא יתרא הוא:

פורשין מחצלת וכו'. עיין לעיל בפ"ד דשבת בהלכה ב' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

תני חבית של טבל שנתרועעה וכו' תוספתא זו הובאה בבבלי פ' כירה דף מ"ג דמותיב שם על הא דרב יוסף דקאמר דטעמא דרב חסדא דאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה משום דקא מבטל כלי מהיכנו ואיתיביה אביי מההיא דחבית של טבל שנשברה וכו' ושני ליה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. וזהו נמי כדאמר הכא לשנויי רומיא דרישא והסיפא דהתוספתא וכמבואר בפנים. ובפירוש מבטל כלי מהיכנו פירש"י שם שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועושהו מוקצה ובפ' מי שהחשיך דף קנ"ד ע"ב גבי הא דקאמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה וכו' והא קא מבטל כלי מהיכנו וכו' פירש"י דשוב לא יטלם משם ודמי לסותר והתוס' פ' כירה שם הרגישו וכתבו בפ' בתרא פי' בקונט' משום דמיחזי כסותר וכאן פי' דחשוב כאלו מחברו שם בטיט ולשון רש"י משום דעושהו מוקצה אלא שהם פירשו לזה בפירושו וקרוב לזה כתב ג"כ הר"ן בפירש"י דכירה. ונראה שרש"י חזר בו מפירושו דפ' כירה דאי משום דעושהו מוקצה לא הוו גזרי בה רבנן מכיון דמוקצה עצמה אינה אלא מדרבנן כמסקנת הש"ס בכל מקום ודלא כרבה דמעיקרא דפסחים דף מ"ז ע"ב דבעי למימר דמוקצה דאורייתא ורבה גופיה הדר ביה התם ולפיכך פרש"י בפ' בתרא דדמי לסותר דאיכא חששא משום מלאכה דמדאורייתא לענין איסורא וכ"כ הרמב"ם לטעם הזה בפכ"ה מהל' שבת בהל' כ"ג אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר:

עשו אותו כנהרות ומעיינות וכו'. לפי טעמא דהכא א"כ מסתברא דאין לחלק בין דלף הראוי או לא אבל כבר נתבאר בריש הלכה דמה דאוקי בבבלי בדלף הראוי לאו דווקא אליבא דר' יצחק אלא אליבא דרב חסדא דפ' כירה נמי צריכין להאי אוקמתא כמבואר לעיל שניא היא שהוא מצוה על שביתת בהמה כמוהו למען ינוח וגו'. משמע דהכי היא המסקנא דהאי ש"ס לדינא שאדם מצווה על שביתת בהמה בי"ט כמו בשבת והרא"ש ז"ל מביא לזה בפרקין בפשיטות ולא הביא שום חולק בזה. ובב"י סי' ש"ח אחר שהביא לדברי הרא"ש דפרקין כתב ויש לתמוה דכיון דקיי"ל החי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב על בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצוה על רכיבתו על גבי בהמה מכל מקום כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו עכ"ל בזה. ואח"כ כתב שם בשם שבולי הלקט רב האי גאון נשאל מהו ליתן סוס או פרד או חמור לנכרי שירעה אותם והנכרי רוכב עליה והשיב דכיון שלא בשכירות נתנם לו מותר ואם עושה בהם הנכרי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתן לו קודם החג אינו צריך אפי' למחות בידו ובלבד שלא ימתין שכירות מן הנכרי עכ"ל. ומה שכתב אם נתנו לו קודם לחג אינו צריך למחות בידו נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא בי"ט עכ"ל הב"י כאן. ומשום זה כתב בהגהת דש"ע סוף סי' ר"מ בפשיטות דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט. ואיני רואה שום הכרח לדיוקא דהב"י מדברי רב האי גאון הנזכר דאימא מעשה שהיה כך היה שהיה זה בחג. ולפיכך כתב אם נתנו לו קודם החג וכו'. ואדדייק ליה מדברי הגאון נדייק טפי מהש"ס הבבלי דהכא. דעד דלא אשכח טעמא אחרינא אלא משום גזירה שמא יחתוך זמורה ואי דס"ל כהירושלמי למה לי משום גזירה תיפוק לי' משום שביתת בהמתו אלא דש"מ דס"ל להש"ס הבבלי דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט ולפיכך מהדר בתר טעמא דשייכא נמי בי"ט כמו בשבת. ומיהו למדנו מהאי תלמודא דבשבת דאיכא שביתת בהמתו אם רוכב על בהמה לאו משום גזירה בלחוד הוא עובר דאינו אלא מדרבנן אלא דאיכא נמי משום לאו דשביתת בהמתו ולא עוד אלא דעדיפא ממחמר דאע"ג דמסקינן בפ' מי שהחשיך דף קנד דמחמר אפי' לאו לא אית ביה מ"מ הכא הואיל והבהמה מצטערת ברכיבתו עובר הוא על שביתת בהמתו. ובהגהת מרדכי דפ"ק דעירובין ראיתי שכתב וז"ל ולפי טעם הירושלמי לא רוכבין ע"ג בהמה מלמען ינוח נראה דאסור לרכוב על בהמת נכרי כשהיא מושכרת לישראל דשכירות קניא ליה להתחייב בשביתתה כדאיתא בפ' הזהב גבי אונאה דשכירות לימא מכירה היא וא"ת הא מסקינן בפ"ק דע"ז דשכירות לא קניא י"ל דזיל הכא והכא לחומרא ע"ש ומשמע דנמי ס"ל לא נדחה טעמא דהכא וכמו שהביא הרא"ש בפשיטות לזה:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה