מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא· רבי משה מרגלית
פרק ח · הלכה א
החובל רואין אותו כאילו עבד נמכר. עיין לקמן הל' ג' ד"ה אמר ר' יצחק מ"ש מזה על קושית הרא"ש בפי' רש"י הכא:
חמשה נותן לו חמשה וכו'. לכאורה יש לפרש דקמ"ל בתוספתא מה דאשמועינן תנא במתני' דצער שלא במקום נזק משתלם מדקתני אפי' על צפורנו וכן אשמועינן התנא דברייתא ארבעה וכו' דאע"ג דליכא נזק משלם לו כל הד' דברים ואגב תני נמי לאינך. והאי תלמודא מייתי לקמן דרשה דכוייה וכו' ויליף לה דמתחייב בצער אפילו שלא במקום נזק כדיליף לה בבבלי. ואפשר לומר דהא דדריש לקמן מכויה וחבורה לענין דחייב בצער וכן ברפואה שלא במקום נזק וממנו למדין אנו ג"כ לשארי דברים ויש נ"מ בזה כדלקמן. ודברי הרמב"ם ז"ל בריש. פ"ב מחובל הם ממש דברי התוספתא וכפירושא דהאי ש"ס ולא נמצאו הדברים מסודרין כן בש"ס דילן כמו שציין הה"מ ואם דלדינא אינם מחולקין האי ש"ס דהכא ודהתם:
במקום שאינו נראה. כגון על ברכיו או בגבו וכיוצא בזה כן פי' הרמב"ם שם וכלומר שאינו נראה לאחר מכאן והראב"ד ז"ל כתב שם שלא במקום רואין. נראה שהוא מחולק בפירוש שאינו נראה דקאמר הכא ופשוט הוא דאלו במקום רואין איכא נמי בשת בשעת הכאה כדמיירי לקמן:
רבי ירמיה בעי קטע ידו וכו'. האי בעיא דר' ירמיה הוי כעין בעיא דרבא דף פ"ה ע"ב דגרסי' התם בעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו שיבר את רגלו ולא אמרוהו ולבסוף חירשו מהו וכו'. נ"מ דבעי למיתב ליה צער ובשת דכל חדא נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא לא יהבינן ליה דכיון דיהי' ליה דמי כולו וכו' ואת"ל כיון דלא אמדוהו קא יהיב ליה דמי כולהו בהדדי אמדוהו מהו וכו' תיקו ומשמע לפי גירסת רש"י ז"ל ופירושו דמספקא ליה בלא אמדוהו אם צריך ליתן צער ובושת וריפוי לא מספקא ליה כלל דלא בעי למיתב ליה כמו שפי' שם שהרי לא נתרפא בינתיים וכו' והתוס' בד"ה נהי דנזק וכו' הקשו על זה ע"ש דהעלו שם דפשיטא ליה לאידך גיסא דבעי למיתב צער וריפוי ושב' דכל חדא ומבעי ליה לענין אומדנא וכו'. ובעיא דהכא מסתייעא ליה לגי' רש"י ופירושו דהא לענין צער מבואר להדיא הכא דמספקא לן וטעמא דהכא דכיון דמשלם לו דמי ידיה וצערו דהשתא איכא למימר דלא בעי למיתב ליה צערא דמעיקרא מכיון דלא אמדוהו בתחל' חשבינן ליה הכל כאומד אחד ומובלע בו גם צערו דשעה ראשונה וא"כ מכ"ש לענין הבעיא דהתם דכיון דיהיב ליה דמי כולו וכמאן דקטליה דמי כדאמר התם מעיקרא ולא אמדוהו בתחלה איכא למימר דלא יהיב ליה אלא דמי כולו נזקיה ותו לא. ומה שהקשו בתוס' ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום. נזק וכלומר דנהי דהכא הוי כמו שלא במקום נזק לענין כל אבר ואבר דהא אינו משלם אלא נזק דמי כולו לפי האי ה"א מ"מ הא אשכחן לעיל דחייב ריפוי שלא במקום נזק. י"ל דהכל נכלל בטעמא דהאי בעיא דכיון דלא אמדוהו עד השתא ובאומד דהשתא יהיב ליה דמי כוליה לא מחייבינן ליה ריפוי ושבת דכל חדא. וכן במה שתמהו התוס' פעמים שהוא מרויח וכו' זה ג"כ מתיישב בכך דכיון דלא אמדוהו מעיקרא מה איכפת לן דירויח לפעמים ירויח וירויח. ועיין במהרש"א במה שפירש בדברי התוס' בהאי ועוד דלעיל אשכחן וכו' ובמ"ש מתיישב דקדוקי וא"צ לדחוק בדבריהם. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהיה גורס כגי' רש"י ופירושו שהרי כתב בדין זה בפ"ב מחובל הל' י"ג סימא את עינו וכו' הואיל ולא אמדוהו וכו' נותן לי דמי כולו וזה כדרכו ז"ל לפסוק בכ"מ כפשיטות ואת"ל אמדוהו וכו' ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו. הרי שדקדק וכתב נזק וכו' דלשיטת התוס' היה הספק בזו הבעיא ג"כ לענין צער וכו' ולענין אומדנא וה"ק כיון דאמדוהו חדא וחדא בפני עצמה בעא למיתב ליה לפי אומדנא דכל חדא עם הצער ורפוי ושבת דכל חדא וחדא שהוא עולה הרבה או דילמא כיון דלא שלים וכו' ויהיב באומד הכל ביחד וצער וכו' של כל א' וא'. וזהו שי' הראב"ד ובה"ג. וזהו שהשיג שם הראב"ד אלא דהוא ז"ל בריפוי לא ס"ל כדעת התוס'. והה"מ היה לו דרך אחרת ע"ש ואין להאריך:
הוי צריך לומר שוגג וכו'. מסוגיא דהכא משמע דפשיטא ליה להש"ס דבשוגג ממון הוא דמשלם דביה לא שייכא עין ממש ולא צריכא לדרשא אחרת וקרא אחרינא דאתי למזיד ילפינן ליה מקרא דנאמר בשוגג דעל ממון קאי. וכעין דרשה זו מצאתי בספרי פ' שופטים ר' יהודה אומר נאמר כאן יד ורגל ונאמר להלן יד ורגל מה כאן ממון אף להלן ממון. ובבבלי לא נחית להא כ"א דכולהו תנאי ואמוראי דילפי כל חד וחד מדרשא דידיה דעל ממון נאמר סתמא קאמרי. וממילא ידעינן דאין חילוק בין שוגג למזיד לענין זה דהא דרשינן מפצע תחת פצע לחייבו על שוגג כמזיד וא"כ בתרווייהו משתעי קרא. ואפשר נמי לומר דהיינו דמסיים הכא שאם היה סומא וכו' וכלומר וכ"ת דמנא לן למילף מזיד משוגג ודילמא במזיד עין ממש קאמרינן ועלה קאמר הא לא מצית אמרת שהרי אם היה סומא וכו'. והוי כחד מדרשות הבבלי בענין זה ועיין בדיבור דלקמן:
שאם היה סומא וכו'. כדרשא דר"ש בן יוחי בבבלי דף פ"ד ע"א. והתם דחי לה דילמא היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה. והא דלא קאמר דילמא כל כי האי שקיל ממונא דהא כבר איפרוק לעיל התורה אמרה משפט א' וגו' ובפטרינן ליה לק"מ דמידי דהיה אטריפה שהרג את השלם. והתם דריש לה עוד מכמה דרשות דבי ר' ישמעאל תנא וכו' רב אשי אמר אתיא תחת תחת וכו' מתחת אשר עינה. והרמב"ם ז"ל לא הביא שום חד דרשה מכל הני דאיתא התם כ"א כדורש בפני עצמו שכתב בפ"א מחובל הל' ה' ומנין שזה שנאמר באברים עין תתת עין תשלומין שנא' חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה וגו' רק שבתו יתן וגו'. הא למדת שתחת שנא' בחבורה תשלומין וה"ה לתחת האמור בעין ובשאר איברים. ובאמת זה קשה שלקח ובירר דרך לעצמו ולא מצינו דרשה זו בהש"ס. והה"מ דיקדק בדרשה דלקמן הל' ז' ומנין שמזיק בחבירו וכו'. וזה יותר קשה ואם נאמר מפני שדרשה זו מפורש' היא כמו שאמר ובפירוש נאמר וכו' א"כ קשה כל התנאי ואמוראי דדרשי התם אמאי לא דרשי כהאי וכמה שמפורש במקרא במקומו. וראיתי לקושיא זו שהובא בשיטת מב"א ז"ל בשם הר"מ וז"ל הקשה הר"מ היכי מצינן למימר עין תתת עין ממש הא כתיב בחובל בחבירו רק שבתו יתן ורפא ירפא ושמא היינו דוקא חבלה של ראשי איברים אימרי ממש עכ"ל. והשתא קשה טפי על הרמב"ם דמנא ליה למידרש הכי באיברים דאין לו ללמוד ג"ש בעצמו מה שלא מפורש בהדיא ובקרא דכי יכה לא נאמרו איברים. ומצאתי במכילתא משפטים בפסוק אם יקום וגו' דדריש הכי ונקה המכה מן המיתה שומע אני מן השבת וריפוי ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא חוץ ממה שנותנין לו דמי איבריו נותנין לו דמי שבתו וריפויו ע"כ. ועיקר האי דרשא ללמדנו שמשלם שבת וריפוי מלבד דמי נזק וזהו שכתב הרמב"ם שם הל' ח' ומנין שהוא חייב בשבת בפני עצמו וכו' ועכ"פ למדין אנו דגם באיברים הדין כן וראה הוא ז"ל להביא כדרשת המכילתא בענין שמפורש במקומו שבחובל תשלומין הוא וז"ש ובפירוש נאמר וכו' ומה שסיים הא למדת וכו' והנלמד מן המכילתא וכפירוש דברי הברייתא הוא דמהיכן למדו לומר כן חוץ ממה שנותן לו דמי איבריו וכו' הא איברים לא נאמרו שם ודילמא חבלה באיברים ממש הוא ולא דמים אלא ודאי דסמנו על תחת שנא' בחבורה דדמים הוא כמו שמפורש וה"ה לתחת שנאמרו באיברים. ובירר הוא ז"ל דרשא דמכילתא משום דמפורש במקרא במקומו הוא בענין עיקר הלימוד דחובל בחבירו בתשלומין הוא ונלמד ג"כ בחובל בראשי איברים ובענין צער במקום נזק בהל' ז' סמיך אג"ש דרב אשי דיליף ממון משם וממילא נשמע דמשלם צער בפני עצמו כמו דהוא משלם שם הצער מלבד הקנס ובזה מסולקת תמיהת הה"מ. וממה שנתבאר חבין ג"כ הא דכתב הרמב"ם לקמן בפ"ד הל' ט' החובל בחבירו ביוה"כ וכו' שהרי בפי' רבתה התורה חובל בחבירו לתשלומין שנא' רק שבתו יתן. ולכאורה הוא דלא כדרשת הש"ס בפ' אלו נערות דף ל"ב ע"ב חובל בחבירו נמי מכדי כתיב כאשר עשה וגו' כן ינתן בו ל"ל דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון והה"מ כתב שם וכר"י האי פיסקא הוא כר"י אבל בהאי דרשא לא דיקדק כלום ובפירוש המשנה כתב הוא ז"ל דרשה דיד ביד דהתם ודיקדק התיו"ט עליו במשנה ג' ע"ש. ובחבורו לא השגיח וכן במה שדקדק בענין בהיכי דאתרו ביה והוא מדברי התוס' שם ד"ה חובל בחבירו וכו' ולא השגיח בדיבור דלעיל מכדי כתיב וכו' דהעלו דסוגיא דהתם אתיא כמאן דמפיק הכא עין תחת עין ממון מקרא דיד ביד והיינו דקאמר מכדי וכו' ע"ש וכן במ"ש בריש דיבור דחובל וכו' דמשמע ממון כדאוכחן מייתורא דיד ביד וכו' וא"כ האי אתיא כולא כדתני דבי ר"ח הכא בדרשא דממון. ומהשתא ממילא מבואר הכל דהרמב"ם בחיבורו שחזר בו מטעמא דתפס לדרשא דמכילתא לעיקר בענין חובל בחבירו דתשלומין הוא דדרשה מפורשת במקומה היא וסוגיא דכתובות כדתני דבי ר' חייא דהכא והכל ניחא בס"ד:
כתיב כויה תחת כויה וכו'. ברייתא במכילתא היא שם ואתיא נמי כמסקנת הבבלי דף פ"ד ע"ב דחבורה לגלוי עליו דכויה הוא וכו'. והעיקר דמה דצריך הש"ס למידרש לצער שלא במקום נזק היינו במקום שלא נעשה בו רושם כדבמתני' וכדכתבו התוס' לעיל בפ"ב דף כ"ו ע"ב ד"ה האי מיבעי ליה וכו'. וצער שלא במקום נזק בגוונא דהנזק עושה בו רושם פשוט הוא דמשתלם ול"צ קרא וכדכתבו שם וזהו דאמר הכא לעיל אתוספתא הכהו על ידו וצבת וכו'. וכן אנו למדין לשארי דברים שלא במקום נזק כדלעיל ובענין צער במקום נזק דכתבו שם דלרב זביד דהכא בדף פ"ה ע"א ילפינן כולהו מצער ולרב פפא ילפינן כולהו מריפוי ולכאורה צריך טעם מאי נ"מ בהא וכן בעיקר הלימוד בצער גופיה בהני דרשי דקראי דמר דריש לה מפצע וגו' ומר דריש לה מרפא ירפא. ונראה דנ"מ איכא דלמאן דדריש מפצע לא שמעינן כ"א בראשי איברים דנאמרו שם ולמאן דדריש לה מרפא שמעינן גם בשארי חבלות כדמיירי וממילא נשמע גם לחבלה דראשי איברים וכעין דרשת המכילתא שנתבאר לעיל וכן לענין צער שלא במקום נזק דיליף מכויה ובדרשה שהביא הרמב"ם גם בזה כבר נתבאר בדיבור דלעיל:
אמר ר' זעירא חמיי בר נש וכו'. לר' זעירא לא הוה קשיא ליה קושיא דמר עוקבא דהוא מפרש לה כרב הונא בריה דרב יהושע התם דף פ"ה ע"א ליטול מזה וניתן לזה והילכך מפרש דשמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יגיע לו הצער הזה כגון שהיה ידו מוכתבת נמלכות לקטוע בסייף וכמה רוצה ליתן שיקטעו בסם וכדאבוה דשמואל שם אלא דלמר עוקבא דמפרש ליטול כפשטה דמתני' קשיא הא דאקשו שם מעיקרא דמי פתי יסור הנה ולשקול כל ממון שבעולם ולצער נפשו ונראה דהתם לפרש צער במקום נזק היכי שיימינן קאי והילכך פריך הכי אבל הכא לפרושי להמתני' קאי דקתני על צפורנו וכו' והוי צער שלא במקום נזק וכעין שכתב הרא"ש ז"ל דבצער שלא במקום נזק אי אפשר לשום בענין אחר אלא כמה אדם רוצה ליטול להיות מצטער בכך וכלומר דבכה"ג ל"ק נמי הא דלעיל דאפשר דהואיל שלא במקום נזק הוא ימצא איזו שרוצה ליטול איזה סך בעד צער לפי שעה כזה ובכך שמין ליתן לו וכתב עוד הרא"ש א"נ ממילתי' דאבוה דשמואל שמעינן נמי פי' דמתני' דלעולם אין שמין כמה רוצה ליטול דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו על צפורנו כמה היה נותן להנצל מצער הזה ושומא להנצל מצער יותר קלה משומא לקבל צער. ולפ"ז נוכל לפרש דבהאי סברא פליגי הכא ר' זעירא ומר עוקבא דקאי אמתני' דר' זעירא סבר דאפילו בצער כזה א"א לשום כמה אדם רוצה ליטול אלא ליתן להנצל מזה ומר עוקבא ס"ל דבצער שהוא לפי שעה נוכל לשום כמה רוצה ליטול:
תני בן עזאי אומר נכאי מזון. דיני' דבן עזאי הוא בתוספתא בלי שום חולק ולא זכרו פוסקים הראשונים מזה ואפשר דבכלל ריפוי הוא כדכתב הרמ"א בהגהה סימן ת"כ: