אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה א

פרק א

ארבעה אבות נזיקין. הרא"ש ז"ל כתב בפי' המשנה שלו. לא תני מזיקין משום דתנא ירושלמא הוא ולעושה הנזק קורא נזיק כמו שנקרא חסיד מי שעושה החסד ואינו כמו ומלכא לא ליהוי נזיק (דניאל ו) דההוא לשון נזוק הוא כמו נזיר על שם שהוא נזור מן הדבר עכ"ל. ועוד נראה דלישנא דמזיקין לא שייך כ"א היכא שמזיקין עכשיו בפועל כמו ששנינו בסוף פ"ג היו הניזוקין שני' והמזיקין שנים אבל הכא לא שייך כ"א לשון נזיקין שהן עלולין להזיק ויוצא ההיזק מהן לפעמי' ומקרא דדניאל בלאו הכי ל"ק דלשון ארמי הוא:

לא הרי השור כהרי המבעה. וכתבו התוס' פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה כדמפרש לקמן בגמרא למ"ד תנא שור לקרנו ומבעה לשונו משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קל מיניה ואין פי' כשאר מקומות שבתלמוד לא ראי זה דהתם פירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה ולכך אין החומרות גורמות זה הדין אלא הצד השוה שבהן גורם הדין ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות משום דהזכיר החמור תחלה בלא זה מה שיש בהן רוח חיים. עכ"ל. דבריהם צריכין ביאור ביותר דנהי דאנן ידעינן טעם התלמוד ששינה פירושו כאן ור"ל בזה משום דהש"ס דף ה' פריך מאי קאמר. ומאי קא מתמה האי לא הרי מפרשינן כבשאר מקומות אלא משום דראה דלא מצי לפרושי הכי משום דהתנא נקט בסיפא החמור תחלה ולפ כך מתמה מאי קאמר וכדכתבו התוס' שם. מ"מ אכתי לא פלטינן מקושיא על התנא גופיה מ"ט שינה כאן והיה לו להזכיר ג"כ בסיפא הקל תחלה ולא הרי האש שאין בו רוח חיים כהרי שניהם ונ"ל לבאר טעם התנא ששינה כאן ומה שהשמיענו דין חדש בזה. ומתחילה נבאר אופן השינוי בכאן מבשאר מקומות בש"ס ועל איזה קוטב סובבים השינוים ואח"כ יתבאר לך טעמו והיוצא מזה ועיקרא דמילתא להבין בקצרה הכי הוא. דבכל דוכתא כשרוצה התלמוד ללמוד דבר מדבר בק"ו או במה מצינו ואשכחינן איזה פירכא במעיקרא דדינא וזה בדבר המלמד שרוצה ללמוד ממנו מה להמלמד שכן בו כך וכך וקאמר דבר פלוני יוכיח שגם לו אין בו זה החומרא והמעלה של המלמד הראשון ואעפ"כ נוהג בו הדין והדבר שאנו למדין עכשיו וא"כ החומרא של הראשון גורמת לזה הדין שהרי בשני אין בו אותה החומרא ויש בו זה הדין. ואם ימצא איזה פירכא גם על השני שיש בו איזה חומרא או מעלה שאין בלמד שלנו קאמר מה לפלוני יוכיח שכן בו כך וכך. ואם זאת החומרא ומעלה לא נמצא במלמד הראשון חוזר ועושה ממנו יוכיח. ובכל מקום כשיבא הש"ס לידי כך אומר וחזר הדין לא ראי זה וכו' הצד השוה וכו' כלומר אין הראיה של הראשון שיש בו אותה החומרא מביא זה הדין שהרי אין בשני וכן לא ראיה של השני בראשון הצד השוה וכו' כלומר חזרנו על כל הצדדים והחומרות ורואין אנו שאינן גורמות זה הדין מעתה יש לך לבקש הצד השוה בשניהן שגורם אותו הדין ומאותו הצד ללמד להשלישי דוגמתו בפ"ק דקדושין דף ה' דיליף חופה בק"ו מכסף ופריך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ביאה תוכיח מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח וחזר הדין לא ראי זה וכו' הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא חופה. וכן בביצה דף כ' ע"א דיליף שלמי חובה שטעונין סמיכה במה מצינו משלמי נדבה ומעולת חובה עיין פירש"י שם ותמצא פי' לא ראי זה כמו שאמרנו. וכן בסנהדרין ובחולין ובהרבה מקומות. נמצינו למדין דבכל דוכתא א"א לפרש לא ראי זה וכו' בענין אחר כ"א דוקא אין החומרא של זה כמו החומרא של זה. אמנם כל זה הוא דוקא אם הוא באופן שזכרנו שלמדין אנו דבר חדש והוא הלמד השלישי שיהא נוהג בו איזה דין מהמלמדים השנים או לפעמים מהשלשה כדאמרינן בעלמא תיתי חדא מתלת ובאלו המלמדים כבר מפורש או נודע לנו שנוהג בהן זה הדין ולמדין אנו עכשיו להשלישי או להרביעי בנידון זה ובכה"ג הוא דשייך הלימוד והכלל שאמרנו. אבל במקום שאין לפנינו למוד איזה דבר חדש. כ"א לפנינו ב' וג' דברים שכתבה לנו התורה ואנחנו רוצים לחקור ולידע הטעם מה שהצריך הכתוב לכתוב לנו לכל אלו הנושאים ולא סמך על הלימוד שאנו יכולין ללמוד חדא מחדא או חדא מתרתי. וכגוונא דמתני' דהכא בזה לא שייך הכלל והלימוד הזה. שהרי זה הוא ככל צריכותא דהש"ס דעביד בקראי. וכך מיבעי לן למימר. דאי כתב רחמנא חדא לא אתי אידך מיניה משום דאידך קיל מיניה ואין בראשון הקולא שיש בהשני. והיינו דכתב רש"י ז"ל בדף ד' ע"א ד"ה ולא ראי השן וכו' והאי ליכא לתרוצי וכו' שאין זה לשון בש"ס אלא ההוא דבעי למיגמר חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני במתני' לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' אלמא כל היכי דקתני לא ראי זה כראי זה ההוא דבעי אגמוריה חבריה מיניה נקיט ברישא וה"ק לא ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה עכ"ל. ולכאורה קשה דאדרבה אנו רואין שאין דרך הש"ס לפרש בכל דוכתא לא ראי זה הכי. אלא ודאי כמו שאמרנו. וההפרש והחילוק הוא מבואר. ועל גוונא דהאי מתני' הוא דמדייק רש"י ואומר שאין זה לשון הש"ס אלא ההוא דבעי אגמיריה חבריה מיניה נקיט ברישא. דוגמתו תמצא ביבמות דף קי"ד ובהרבה מקומות בהש"ס. ומעתה נתבאר לנו דברי התוס' הדק היטב. וכן דברי רש"י ז"ל ושניהם עולין בקנה אחד. נשאר לנו לבאר עוד דלכאורה גם כאן יש לנו ללמוד דבר חדש במה הצד וכמה דאמרינן בגמרא דף ו' ע"א הצד השוה שבהן לאתויי אבנו וסכינו וכו' וכן אינך דקאמר התם. ואם שהחילוק הוא מבואר מפני שלא הוזכרו במתני' בפירוש ריבוי אלו הדיני' אף כל שדרכן להזיק וכו' אכתי קשה למה באמת לא הזכיר התנא ריבוי הדינים האלו וכיוצא בהן ונלמוד במה הצד ולפרש כמו בכל דוכתא. וראיתי בס' אסיפת הזקנים מכונה להגאון מוה' בצלאל אשכנזי ז"ל הנדפס מחדש. ושם מביא כמה לשונות מהתוס' אשר לא נמצא בידינו. והרבה שיטות מהגאונים. ומבואר שם גם מענין זה. וכתב שם בשם הר' פרץ ז"ל שכתב תלמידו בשמו וז"ל והוסיף מורי הרב לתרץ למה לו לפרש כאן כמו בשאר מקומות משום דבשאר מקומות שאומר הצד שבהם הוא לוקח הקולא של כולם אבל הכא הוא לוקח הקולא של אחד מהם לבד כמו שאומר בגמרא הצד השוה לאתויי אבנו וסכינו שרוצה ללמוד מבור ואש ובעלמא נותן להנלמד דין שניהם אבל הכא אין נותן לו אלא דין בור בלבד החיוב והפטור שבו ולכך אין דומה לעלמא ולא נוכל לפרש כמו בעלמא עכ"ל. וכבר בררנו כל הצורך ועיקר הטעם והשורש משינוי הפירוש שבכאן מבעלמא על נכון. עם מה שהוספנו לבאר בדברי רש"י והתוס' וכוונתם שיהיו לאחדים. אלא דעדיין צריכין אנו לדברי הר' פרץ ז"ל במקצת כדי לתרץ הדיוק שדקדקנו מ"ט לא נחית התנא הכי באמת לפרש ריבוי המה הצד במתני' ולפרש הראי זה כמו בכל דוכתא. ולמדין אנחנו מזה דין חדש שבא התנא להשמיענו דהכא אין הנלמד בצד השוה דומה לשניהם כ"א לאחד בלבד. ומפני שהדבר הזה תלוי במחלוקת המפרשים והפוסקים והגאונים ז"ל יחדתי לדין זה דיבור בפני עצמו. ועיין לקמן בד"ה הצד השוה ותמצא דין זה מבואר בקצרה ומה שחדשתי בזה בס"ד:

ולא המבעה כהרי השור. מה שפירשתי בפנים בדיבור זה הוא לשיטתא דהאי תלמודא דמפרש תנא שור לקרנו וכרב יהודה אליבא דשמואל בבבלי דף ג' ע"ב בזה. אלא דהאי תלמודא שינה במבעה שכלל לשניהם לשן ולרגל כאחד כדדריש לה מקראי וכמו שמפורש שם בס"ד. ולפיכך צריך לפרש גם לא הרי דבבא דסיפא לפי שיטתיה. ואין להקשות דאכתי נילף שור משן ורגל במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מועדין מתחלתן. וכלומר שדרכן להזיק מה שאין כן בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימא למ"ד פלגא נזקא קנסא. וזה כפירוש ר"ת בתוס' דף ה' ע"ב ד"ה שכן מועדין. דאין לפרש שמשלמין נזק שלם דא"כ קשה האי גופי' נלמד נמי לקרן דלישלם נזק שלם דהא השתא קרן לא כתיבא וכדכתבו התוס' שם. אלא דלפי זה קשיא לי אמאי לא קאמר רב יהודה תנא שור לקרנו ולרגלו ומבעה לשינו ובשור שייך שפיר טפי למיכלל ביה תרווייהו ורב ושמואל בהא פליגי דלרב תנא שור וכל מילי דשור וא"כ מבעה זה האדם ושמואל ס"ל דלא כייל התנא אלא הני תרווייהו וי"ל דלא ניחא ליה לרב יהודה לפרש אליבא דשמואל הכי משום דאי כיילינן ביה הני א"כ ניכלול כולהו מילי דשור כרב ולפיכך מפרש אליביה דלא תני לשור אלא לחדא מילתא. וכן צ"ל לרבא לקמן. וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו וז"ל ואי אפשר לומר תנא שור לקרנו ולרגלו משום דלא הוה אפשר לפרושי בכי הא לא ראי זה כראי זה כדמפרש ואזיל וכ' הדין והטעם באוקמתא דרבא דאוקי אליבא דשמואל שור לרגלו ומבעה לשינו ולא אמרינן שור לרגלו ולקרנו עכ"ל. רצונו לומר דאע"ג דאיכא לפרושי לא ראי זה וכו' לפי שאין בשן מה שיש בקרן ורגל דהאי כוונתו להזיק והאי היזיקו מצוי משא"כ בשן וכן יש בשן שיש הנאה להזיקה משא"כ בשניהם. מ"מ הוי קשה דלא ליכתוב שן ואתיא מהני תרווייהו במה הצד ובהא ליכא למיפרך כדפרכינן לעיל וזה מבואר. ולפיכך כתב דלא הוה אפשר לפרש בכי הא לא ראי זה. ומיהו להאי שיטתא דס"ל דכל דבר הנלמד במה הצד נותנין לו הקל שבשניהן הדרא קושיא לדוכתא דהשתא איכא לפרושי שפיר לא ראי זה דאי הוה אתי שן מקרן ורגל ה"א לחלק בשן בין תם למועד כמו הקרן. ועיין לקמן בד"ה הצד השוה:

ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים. התוס' כתבו בזה הדיבור. ובסיפא גבי בור המ"ל לא הרי הבור שתחלת עשייתה לנזק כהרי אלו ולא חש לפי שהפסיק באש וקודם אש לא רצה לשנות דא"כ הוי אתי אש מיניה דכולהו אתי מבור וחד מהנך כדאמרינן בגמרא והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר עכ"ל. תירוצם שייך נמי על דלא שנה בור קודם מבעה והוי לא הרי ג"כ כסדר שכתובין בפרשה אלא דלא הוי שייך תו למיתני ולא זה וזה וכו' והתנא בא להשמיענו שיש בזה מה שאין בזה משום יגדיל תורה. ועיין לקמן ד"ה אם לא נאמר שור ומזה תבין:

הצד השוה שבהן. בבבלי דף ו' ע"א קאמר אביי לאתויי אבנו וסכינו ומשאו שהניח. בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו יליף לה מן הצד מבור ואש ולרבא לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ויליף לה מבור ושור וכן לאינך אמוראי דהתם ילפי למילתייהו מבור ושור וכתב הרא"ש ז"ל ויש מן הגדולים שכתבו דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטורי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש דכיון דאתו במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם. ויש שנסתפקו בדבר. ולי נראה דכל דין בור יש להם וכו' ע"ש שהוכיח זה דאל"כ אמאי חייבין הני ברה"ר הא לשמואל היינו רגל וכיון דילפינן הני מבור ושור אם כן ליפטרו ברה"ר כמו רגל אלא ודאי כל דין בור יש להם בין לקולא בין לחומרא אלא דלא מצינו למילף מבור לחודיה משום דלא דמו לגמרי לבור כמו דפריך הש"ס מה לבור וכו' הוצרך להביא יוכיח משאר נזיקין שאין לחלק ביניהן ובין בור מכח הני פירכות ואינם מונעות החיוב בהם והלכך גם אלו לא יצאו מכלל בור בשביל הני פרכות וכל דין בור להם ולא יהבינן להו קלות של אש ושל רגל. זהו תוכן דבריו ז"ל. מדבריו למדנו דודאי בעלמא בכל מילתא דאתיא במה הצד אין לו אלא הקל שבשניהן. וכן בדין דכיון שהוא למוד משניהן אי אתה יכול לחייבו אלא בחיוב שהוא נוהג בשניהם אלא דהכא שאני מכיון דהני דמו טפי לבור והילכך יהבינן להו דינא דבור בכל מילי. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה במה שהבאתי לעיל בד"ה ולא המבעה לפי תירוץ הרשב"א דהא השתא שפיר איכא לפרושי תנא שור לקרנו ולרגלו ולא הרי זה וכו' מיתפרשא הכי דאי הוה אתי שן מקרן ורגל היינו נותנין לו הקל שבשניהן וה"א לחלק בין תם למועד כמו הקרן וע"כ צריך לתרץ משום דלא הוי ילפינן אלא מקרן מועדת ולא מתמה שהרי למוד הצד שבשניהן הכי הוא מה לקרן שדרכו לילך ולהזיק רגל יוכיח מה לרגל שכן היזיקו מצוי קרן יוכיח וחזר הדין וכו' ולקרן מועדת הוא דקרינן דרכו לילך ולהזיק ולא לתמה למ"ד פלגא ניזקא קנסא והכי קי"ל ואפילו הכי אין היזיקו מצוי כ"כ כמו רגל ועיין ברש"י דף ו' ע"ב ד"ה מאי שנא בור שכתב כן כסברא זו לענין בור. אלא כד אתינן להכא א"כ קשה דהשתא איכא למיפרך מה לקרן ורגל שכן מועדין הן בין לדבר הראוי להן בין לשאינו ראוי להן תאמר בשן שאינה מועדת אלא לאכול דבר הראוי לה. וא"כ ממ"נ קשה לתירוץ הרשב"א. וכבר כתבתי לעיל שם מה שנלע"ד לתרץ בהך קושיא דלא קאמרי שור לקרנו ולרגלו. ואפשר ליישב לדעת הרשב"א דלא חשיבא ליה הך פרכא וכדכתבו התוס' בדף ה' ע"ב בד"ה כי שדית בור בינייהו. דלא אשכחן שאינו ראוי בשן דאם אכלה דבר שאינו ראוי לה לא הוי חולדה דשן אלא תולדה דקרן כיון דאין הנאה להזיקה ואי משכחת לה בשום ענין א"כ היא גופה נילף מינייהו דמחייב אף באינו ראוי. וכ"כ הרשב"א ז"ל בעצמו לקמן בענין לימוד השן מן האש. וגם צ"ל לדעתו ז"ל דלא דמי לההיא דפ' החובל דף פ"ח דאע"ג דהתם פרכינן פירכא דלא שייכא מה לאשה שאינה במילה וכדרצו התוס' לתרץ הכי אליבא דפרש"י ע"ש משום האי טעמא גופה דהתם לא שייכא כלל גבי אשה וא"כ לא שייך להכניס הפירכא בהק"ו אבל הכא אתה יכול להכניס הפירכא גופה במה הצד דנילף מינייהו דמתחייב בשן אף בשאינו ראוי. כנ"ל ליישב לדעת הרשב"א ז"ל. ובענין דינא דהני דאתו במה הצד שהחליט הרא"ש ז"ל דיהבינן להו כל מילי דבור נראה דגם דעת הרמב"ם ז"ל כן הוא כמו שאנחנו רואים ממ"ש בפ' י"ג מהל' נזקי ממון שמבואר שם דיני תולדות הבור ובס"פ י"ד גבי תולדות האש מלבד דיני' דרבא בענין בור המתגלגל אינו מבואר בדבריו שם כ"א בפ"ב הוזכר גבי דינא דדליל אבל משם משמע דמחייב על הכלים ועיין לקמן ריש פ"ב ד"ה אבל קשר הוא וכו' מה שכתבתי בזה:

במועד מנין. כדפרישית בפנים דאשמעינן האי ש"ס דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה והילכך מקרא דכי יגוף הוא דיליף ולא מכי יגח דלעיל משום דמיירי באדם ובבבלי דף ל"ז פלוגתא דאמוראי דרב זביד סבר דסתמא הוי מועד ורב פפא סבר דאינו מועד. וכתב הרי"ף ז"ל וסוגיין כרב פפא. וטעמיה מדתני בברייתא התם ת"ר ראה שור נגח שור לא נגח וכו' נעשה מועד לסירוגין לשוורים. וזה כרב פפא דלרב זביד נעשה מועד לכל המינין ואם דהתוס' מיישבין הסוגיא גם לרב זביד וכגון שראה שאר הבהמות ולא נגחן. מ"מ פשטה דברייתא משמע דהנגיחה והסירוגין הכל בשוורים ולא ראה שאר המינים בינתיים. וגם לקמן התם בבעיא ראשונה ושנייה צריך ליישב בדוחק לרב זביד כדפירשו התם ע"ש וכן הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ו מהל' נ"מ הלכה ח' כרב פפא. שור שהוא מועד למינו ה"ז אינו מועד לשאינו מינו הועד לאדם אינו מועד לבהמה. ובענין מועד לבהמה אי הוי מועד לאדם. לכאורה נראה דלרב זביד הוי מועד לאדם כדאמר התם בדף מ"א על קושית הש"ס וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחח לה ומתרץ רב זביד כגון שהרג ג' בהמות. אלא דהתוס' בדף ל"ז כתבו דחזר בו רב זביד כדפריך עליה התם ומועד לבהמה הוי מועד לאדם בתמיה. כן היא גי' רש"י והתוס' שם. וסיימו התוס' שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההיא דריש מכילתין עכ"ל ר"ל דקאמר בריש מכילתין אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח וכו' ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ולרב פפא כבר יישבו התוס' שם ד"ה ומילתא וכו' ע"ש. (ומה שפירש המהרש"א בזה. אף דנראה דלא היה כתוב לפניו דריש מכילתין אלא ההיא דמכילתין מ"מ פירושו קשה מאד ע"ש). והרמב"ם בפ' עשירי מנ"מ הל' ג' כתב. והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג ג' עכו"ם וכו' או שהרג ג' בהמות הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמין את הכופר. וכבר הקשה ע"ז הה"מ ז"ל דאפי' לגי' רבינו דגריס התם בדף מ"א הכל בניחותא ולא גריס אלא מ"מ הוא עצמו כתב דמועד לאדם אינו מועד לבהמה ומכ"ש דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. והכ"מ תירץ דרבינו מחלק בין נזקין לקטלא דהכא במועד להרוג בהמות הוי מועד לאדם וזהו שדקדק רבינו לכתוב ה"ז מועד להריגה עכ"ל. ומ"מ עדיין קשיא ההיא דריש מכילתין לדברי רבינו דכמאן אתיא. וגם צריך טעמא לקושטא דמילתא מפני מה שינה הכתוב בלשון גבי אדם כי יגח וגבי בהמה כי יגוף. והלח"מ כתב דלדעת רבינו אפשר לומר דההיא סוגיא כרב פפא אתיא וזהו כפי' הר' מנחם שהביאו התוס' שם דלענין חזרה איירי דחזרה דבהמה לאו חזרה היא וחזרה דאדם הויא חזרה ורב זביד יחרץ דנקט באדם נגיפה דאית ליה מזלא ובבהמה דלית לה מזלא נגיחה ואע"ג דלא הודיענו הכתוב מילתא אגב אורחא כלל מ"מ נקט הכתוב לשון המתיישב דהוא קושטא דמילתא זהו תוכן דבריו ודוחק. ולענ"ד נראה דודאי בענין החילוק שבין נזקין למיתה בזה ראה רבינו להכריע דמועד לבהמה הוי מועד לאדם וכסברת הכ"מ דמאי שנא האי קטלא מהאי קטלא. ובענין הסוגיא דריש מכילתין מפרש רבינו דכרב זביד אתיא. והיינו משום בבא דרישא דקאמר התם מועד לאדם הוי מועד לבהמה אבל בבא דסיפא דכ"ע מודים בה. וזה דלענין נזקין מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם זהו פי' מילתא אגב אורחא קמ"ל וכלומר דאע"ג דקרא לענין מיתה מיירי אגב אורתא קמ"ל דלפעמים יש חילוק בין בהמה לאדם והיינו בנזקין מועד לנזקי בהמה לא הוי מועד לנזקי אדם ולפיכך שינה הכתוב. ומועד לאדם וכו' דקאמר ה"ק אפילו למ"ד דמועד לאדם וכו' מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ובזה מתורץ ג"כ לרב פפא דלהכי לחוד הוא דצריך לשנות הכתוב להשמיענו זה ובהא לא פליגי רב פפא ורב זביד. ואם מועד להרוג בהמות לכ"ע נמי מועד לאדם מכח הסברא דמאי שנא. והא דלא פסק רבינו ככולא דהאי סוגיא ואפילו בבבא דרישא. משום דהאי סוגיא דפ' שור שנגח היא עיקרית דהתם בעיקרא דהאי דינא משתעי ומשם מוכרע כרב פפא דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה. ונמצא הא דשינה הכתוב מתורץ לכ"ע לרב זביד לאשמועינן תרווייהו במועד לאדם ובמועד לבהמה. ולרב פפא לענין מועד לבהמה לחוד הוא דצריך להשמיענו. וכן נמי אמרינן מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה. וא"כ סוגיא דריש מכילתין הכל לענין נזקין ואתיא כרב זביד והוא ז"ל פסק כרב פפא מטעמא דאמרן:

המבעה כי יבער וגו'. כדפרישית בפנים דנראה מסתמא דהאי ש"ס דמפרש להמבעה דמתני' לשן ולרגל וכדאמר לקמן כמה דאישתעי קרייא אישתעי מתני' כמו שהן נכללים במקרא אחד כמו כן כוללן התנא בשם אחד. ונראה דהאי ש"ס דריש לה ג"כ מובער זה השן כמו דדריש הש"ס הבבלי ואין הפרש ביניהם אלא בראיות דרש הפסוקים דהכא מביא ראיה מוהיה לבער והתם מביא ראיה מכאשר יבער הגלל. והרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דהאי ש"ס דריש לשן מכי יבער איש ומובער ותרווייהו צריכי חד דשלח שלוחי וחד דאזיל מנפשה ובהכי מיתרצא קושיא דקשיא מאי שנא דבכולא שמעתין פשיט ליה דשן ל"ש שלח שלוחי ול"ש אזיל ממילא וברגל זו מיבעיא להו ולמדוהו דרך פשיטות משן ואמרו דומיא דשן מה שן לא שנא אף רגל ל"ש עכ"ל. ולע"ד אין כל זה מוכרח. ואנן חזינן דמכי יבער לא דריש מידי דסיפיה דקרא פירושא דרישיה הוא וה"ק כי יבער איש שיגרום שבהמתו תעשה היזק בשדה חבירו ומפרש מם הוא ההיזק באחת משתי אלה בושלח את בעירה או בובער וכן פירש"י ז"ל בחומש. ופשוט הוא דמה שכתב רש"י שם שיוליך בהמתו לאו דוקא שהוא יוליך דאין במשמעות פשט המקרא אלא שלא יהיה הוא הגורם שלא שמר את בהמתו מלהזיק. ועכ"פ גופי הניזקין לא למדנו אלא מושלח ובער ולא מכי יבער. והא דקשיא מ"ש בשמעתין פשיט ליה אזיל ממילא בשן יותר מברגל היינו מדשינה הכתוב בלשון וכתיב ביה ובער ולא ושלח כדמשמע מפירש"י בשמעתין. וכן צ"ל בהא דפשיט ליה התם לעיל דברגל אפילו לא מכליא קרנא יותר מבשן משום דשינה הכתובו וכתיב ביה ושלח ולא ובער ומה"ט נמי נאדו התוס' מתירוץ רש"י בד"ה והא דמכליא קרנא שהקשו וליכתוב רחמנא ושלח וכו' ר"ל משום דלשון ושלח לא הוי משמע לן דדוקא במכליא קרנא דא"כ הוה קשה ליכתוב במקום ושלח ובער כי היכי דלא נטעי וק"ל. ולא דמיא להא דאמרינן בעלמא גבי תושב ושכיר:

ותני ר' חייה שלשה עשר. הכי איתא בתוספתא ריש פ' תשיעי. ובבבלי גריס לה משום תוספתא דר' אושעיא ור' חייא חני כ"ד. ותאמר התם דף ה' ע"א לתנא דידן תנא מנינא למעוטי דר' אושעיא ולר' אושעיא למעוטי דר' חייא ור' חייא למעוטי מסור ומפגל ופירש"י ז"ל מפגל כהן ששחט קרבן של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך להביא אחר. בחטאת פסול לגמרי הוא אלא דנקט לא עלו דבכל הקדשים איתא וברור הוא דבמזיד איירי הכא ואע"ג דבשאר נזקין אמרינן אדם מועד לעולם שאני הכא דהיזק שאינו ניכר הוא אליבא דידן דקי"ל דלא כחזקיה ועיין בתוס' דף הנ"ל ד"ה דאי שמיה היזק. וזהו אליבא דאוקמתא דהש"ס לר' חייא אבל באמת קי"ל כר' יוחנן דלאו שמיה היזק ובמזיד קנס חכמים הוא כדאמרינן בגיטין פ' הנזקין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורין. ויצאתי לידון בדבר הלמד מענינו דמהאי ענינא ראיה גדולה למה שפסק הרמב"ם ז"ל ר"פ ט"ו מהל' פסולי המוקדשין שאין המחשבה פוסלת בקדשים אלא כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא וכן החטאת והפסח ששחטן במחשבת שינוי השם בטעות כשרין שעקירה בטעות אינה עקירה. והכ"מ נתן טעם לזה דבמנחות דף מ"ט ע"א איפלגו אמוראי אי עקירה בטעות הוי עקירה או לא ורבא דהוא בתרא ס"ל דלא הוי עקירה. ובס' ברכת הזבח תמה ע"ז דהתם ע"כ רבה גרסינן מדמסיק התם רבה לטעמיה דאמר מחשבה דלא מינכרה פסל רחמנא מחשבה דמינכרה לא פסל רחמנא ורבה הוא דס"ל הכי בריש מנחות אבל לרבא איפכא שמענא ליה התם. והוא ז"ל נתן טעם לפסק הרמב"ם שפסק כהתוספתא שהביאו התוספות שם דהוי סייעתא לרבה ואף דהתוס' דחו לה הרמב"ם לא ס"ל הכי ע"ש. ולי נראה דיש הוכחה גדולה לפסק זה ומהאי תלמודא דמס' גיטין ראיה שאין להשיב עליה. דהא בשוגגין פטורין דבפיגול ע"כ דפיגולן פיגול דאל"ה לא שייך פטורין וכן אמר במנחות שם בהדיא ותני עלה פיגולן פיגול. ושוגג דקאמר היינו באומר מותר כדמוקי לה האי תלמודא בפרק הנזקין. וה"ג התם גבי מטמא ומדמע דקתני התם בשוגג פטור עד כדון כסבור שהוא חולין היה יודע בה שהיא תרומה וכסבור שמותר לטמאותה נשמעינה מן הדא הכהנים שפגלו מזידין חייבין שוגגין פטורין מה אנן קיימין אם כסבור בהן שהן חולין ויש פיגול בחולין אלא כן אנן קיימין ביודע בהן שהן קודש וסבור לומר שמותר לפגל בקודש וה"נ בתרומה כן ע"כ. ואי דסבירא לן עקירה בטעות הוי עקירה מנא ליה להש"ס להכריח דבאומר מותר נמי שוגג הוא דילמא שוגג דפיגול מיירי שהיה סבור שהוא שלמים ושחט חטאת לשם שלמים וכדדייק במנחות שם אלא ודאי פשיטא ליה לסתמא דהאי ש"ס דעקירה בטעות לאו עקירה היא וא"כ סייעתא גדולה להאי מ"ד דס"ל הכי ומש"ה פסק הרמב"ם בפשיטות כן ועיין במה שכתבתי בגיטין ובמראה הפנים שם בס"ד:

חייב על הצלוחית משום בור. מה דפרישית בפנים הוא אליבא דרב דס"ל הכי כדאמר בבבלי פ' המניח והבאתי לעיל ד"ה הצד השוה ושם ביארתי דלרב אף ע"ג דקרי לה בור מ"מ חייב בהן על הכלים בדלא אפקרינהו ורבי ס"ל כרב דהתם. ואפשר נמי לומר דהאי ש"ס לשיטתי' אזיל דבור דנזקין חייב בהן את הכלים כדאמר לקמן פ"ד הלכה ט' ועיין מה שכתבתי שם בס"ד ובפ"ג ד"ה מילתיה דרב אמרה:

והמזיק בכרמלית משום נזק שלם. הכי איתא בתוספתא. ולא מצאתי במקום אחר מבואר הדין בשם כרמלית כ"א מה דאמר בבבלי דף י"ד חצר השותפין והבקעה וכו' ואם שם בקעה מכונה לכרמלית לענין ניזקין כמו דמצינו לענין שבח א"כ תליא דין זה לענין שן ורגל בפלוגתא דתנאי דהתם ועיין לקמן הלכה ב' בד"ה ארבעה כללות שם ביארתי לפי שיטת הפוסקים בדין זה ומה שחדשתי שם בס"ד:

היתה מהלכת ופולטת עשבים מהו. אין לפרש שפלטה ואכלה דא"כ עיקר השן הוא כדפרישית בפנים ואין לומר דהא מיבעיא ליה אם רגל הוא או שן הוא דמאי נ"מ שניהם חייבים ברשות הניזק ופטורין ברה"ר ומשלמין נזק שלם מן העליה. אבל לגבי תולדות שייכא הבעיא שפיר דאם תולדה דשן היא צריך שתהא להנאתה ואם לאו פטורה ובתולדה דרגל מה שהוא בדרך הלוכה חייבת. וכן נמי בענין השן ומה שהוא תולדה דילי' צריך שיהא ראוי לה וראוי לכלות הקרן כדאמרי' פ' כיצד הרגל דף כ"ג ע"ב והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא. ומה שפי' רש"י ז"ל והא בעינא עד תומו דמכליא קרנא ע"ש לאו דוקא מכליא קרנא ממש דהא מסקינן בריש מכילתין ל"ש מכליא קרנא ול"ש לא מכליא קרנא אלא ר"ל ראוי להיות מכליא קרנא. ויש לפרש עוד הבעיא דהכא בענין זה שפלטה עשבים בחצר הניזק והיתה מהלכ' ברה"ר ואכל' והלשון מסורס הוא כדרך הש"ס הזה וקמיבעי' ליה אי בתר מעיקרא אזלינן וחייבת או דילמא בתר אכילתה אזלינן ופטורה ופשיט ליה מהמניח גחלת סמיך לרה"ר וכו' דבתר מעיקרא אזלינן וכמבואר. ועיין לקמן פ"ב בשמעתתא דהכלב שנטל התררה דשם מבואר לפי שי' הפוסקים דמהאי סוגיא דבבלי למדו לומר דבשן לאו דינא הכי אלא אם לקחה. בחצירו והוציאה משם ואכלה ברה"ר פטור דאין חיוב השן אא"כ אכלה ברשות הניזק וע"ש מה שכתבתי בזה:

היתה מהלכת ומעקרת עשבים בגופה ובקרנה מהו. דין זה לא נמצא מבואר בבבלי ובפוסקים. ולכאורה יש לדמות האי בעיא לבעיא דר' ירמיה בדף י"ט ע"א היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה והזיקה מהו לקרן מדמינן לה וחייבת או דילמא תולדה דרגל היא ופטורה ופשיט התם דמסתברא תולדה דרגל היא. אלא דיש לדחות דהתם הבעיא היא שהתיזה מחמת הביעוט וא"כ הספק היה הואיל וההיזק נעשה מחמת שהתחילה בביעוט הולכין אחריו והוי שינוי ומשלם ח"נ ברה"ר או דילמא אחר גמר ההיזק אנו הולכין בזה דמחמת ההיתז נעשה והוי צרורות כי אורחייהו ופטור ברה"ר ופשיט ליה התם הכי דפטור דאע"ג דבעלמא בתר מעיקרא אזלינן היינו אם ההיזק נעשה במקום אחר וכמו בבעיא דרבא דף י"ז ע"ב דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו דפשטינן לשי' הפוסקים דס"ל הכי דבתר מעיקרא אזלינן משום דהוי כמו שנשבר שם ודמיא לדינא דרבה דאמר שם זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דמנא תבירא תבר. אבל בעטה והתיזה והזיקה אזלינן שפיר בתר התיזה דנעשה ונגמר ההיזק מחמת כי אורחא דמחמת הביעוט עדיין לא התחיל ההיזק אלא שהביעוט גרם להיתז. משא"כ בבעיא דהכא דנעשה ההיזק מחמת קרנה ומחמת גופה וא"כ אם ברה"י הוא יש לומר דאף דמכח חלק ההיזק הנעשה מחמת קרנה אינה משלמת אלא ח"נ מ"מ הרי נעשה ההיזק ג"כ מחמת גופה ונזק שלם בעי לשלומי וכן אם נעשה ברה"ר אף דמכח החלק הנעשה בגופה פטור דהוי תולדה דרגל ברה"ר מ"מ הרי נעשה גם כן מחמת קרנה ומשלם ח"נ. ועיין עוד מזה לקמן פ"ב ד"ה אחר מי אתה מהלך ובענין דינא דבתר מעיקרא אזלינן עד בד"ה מכיון שאין דרכו ליפול:

ולמה תנינתה הכא דאית ליה מילין סגין. כדפרישית הוא העיקר והוא ממש כעין קושית התוס' במתני' ד"ה לא זה וזה וכו' וכתירוצם. ועיין לעיל מה שכתבתי בד"ה לא זה וכו' דבתירוצם של התוספו' מתורץ נמי דלא תני לא הרי השור כהרי הבור אלא דבא להשמיענו יגדיל תורה ויאדיר. וזהו ממש דברי הש"ס דהכא. והמעיין המודה על האמת יראה ויבין בכאן ממה דאמר לקמן כן לא הרי מושב וכו' כן לא פרשת נרות וכו' שאחד ראיה לחבירו וכן ממה דקאמר ולמה תנינתה הכא דאית לתנוייה סגין מילין הרי ממש בפי' נרא' דעל דברי התנא קאי ולא על המקראות. וראיתי בפירושים אחרים שפירשו זרות בכאן לא אכנס ולא אזכיר אותם. וכן בכל מקום שדרכו אלו המפרשים בפירושיהם למעניתם. לא אוסיף עוד מלדבר בם ולהזכיר את שמותם. ודע דמה דאיתמר הכא המשכב בד' לא קאי הכי אלא כמה דתנינן בש"ס דילן מעילה דף י"ח למשכב ג' טפחים ולמושב טפח וכן הוא בתוספתא דכלים הביאה הר"ש מקינון וכ"פ הרמב"ם ז"ל פכ"ג מכלים במקצע בכוונה ע"ש:

יצאו קרקעות שאינם מטלטלין. הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה על זה הא אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע ולמה הוצרך הכתוב למעטו ואולי אם מחמת הבור נפלה כותלו של חבירו וצ"ע עכ"ל. לולי דבריו הקדושים לענ"ד ראי' לפירושי שפירשתי בפנים ממה דאמרינן בגמרא דילן פ' שור שנגח את הפרה דף נ' ע"א החופר בורות ברה"י הסמוכה לרה"ר כגון אלו החופרי' לאושין פטור ופירש"י ז"ל יסוד לחומת ביתו על פני כל רוחב הבית אצל רה"ר מלשון ואושי' יחטו ע"ש ואין צריך לפרש שנפל הכותל מחמת הבור דא"כ נגעת לה בדין אם חלוש ולבסוף חברו לקרקע כקרקע או לא. אלא שהקרקע עצמה של חבירו או של ר"ה נפלה מחמת החפירה פטור דמעטו הכתוב כדדריש הכא:

יצא אדם שאין לו הנייה במותו. התוספות בדף י' ע"א ד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשין הקשו וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וכו' כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה דדרשי' שם שם מעגלה ערופה בפ' אין מעמידין ואי משום שהשער מותר בהנאה כדאמרינן בפ"ק ה"נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן פרק ג' דבכורות ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המיתה שלו וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיני' אדם תדע מדפריך בפ' הפרה ואיפוך אנא וכו' ובלאו הכי לא קשיא מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עכ"ל. מדבריהם שהחליטו בכאן דעבד ועכו"ם מת מותר בהנאה ובדין זה יש דעות מחולקות דהב"י ביו"ד סי' שמ"ט כתב דאסור בהנאה וקודם שאבאר בדין זה ראיתי להביא דברי התוס' בזבחים שהן לכאורה סותרין דבריהם דכאן ולקמן יתבאר. בפ' התערובות דף עא ע"ב כתבו ובטריפה וכו' וז"ל וא"ת דבפ' הפרה דפטרינן שור פסולי המוקדשין שנפל לבור משום דכתיב והמת יהיה לו מי שהמתה שלו הרי המתה שלו כדתנן לקמן דף קג דיאותו הכהנים בעורו ומשום עור לחודיה איצטריך שור ולא אדם דהוה מחייבינן באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא ולא אסור אלא משום גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין וי"ל דסוגיא דב"ק אתיא כמסקנא דפ' טבול יום דפסקינן כרבנן בשר בקבורה ועור בשריפה עכ"ל. ומלבד שתירצו שם לקושיא דתיפוק ליה מוהמת יהיה לו בענין אחר אלא שלכאור' עיקר דבריהם סותרין לדהכא שהרי הכא כתבו בפשיטות דכיון שהעיקר אסור חשיב אין המיתה שלו וכדהוכיחו משער פ"ה וא"כ אמאי פשיטא להו התם דמשום עור שפיר חשיב המתה שלו ומאין לנו לחלק בין שער לעור דלכאורה גם העור אינו העיקר כמו השער. ואפי' נאמר שדעת התוס' לחלק בין שער לעור ומשום דעור מחובר לבשר חשיב להו עיקר יותר מהשער כדאמרינן בעלמא גבי שור הנסקל את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו עורו. כלומר שהוא מחובר לבשרו מ"מ עדיין האי מילתא גופה צריכה טעמא דמנין לנו לחלק בין עור לבשר ואם הבשר אסור בהנאה מנין לנו היתר הנאה בעור. ובעלמא אשכחן דדיניהן שוה כדאמרינן בחולין ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' ומבואר הוא דבין לענין טומאה בין לענין איסור קאמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מ"א הל' כ"ח ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה. וכשהן רכות אאינך דחשיב התם קאי. הרי דעור האדם כבשר לכל דבר. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בענין איסור הנאה במת שכתב בפי"ד מהל' אבל המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו. הרי שלא מיעט אלא השער אבל העור הוא כגופו. ובענין דעתו בשער המת כבר מבואר דברי האחרונים שיש דעות מחולקות בזה וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ש"ל ואין כאן מקומו. ובענין עור המת נראה ג"כ מדברי הרשב"א בתשובה סי' שס"ה שאינו מחליט להתיר בהנאה ואם דמת גופיה נלמד מעגלה ערופה בג"ש ועגלה ערופה אתי איסור הנאתה מקדשים דכתיב בה כפרה כקדשים ומינה כיון דעורות קדשי' מותרין בהנאה אף עור עגלה ערופה מותר בהנאה. מ"מ מסיק התם דאפשר לומר דעור עגלה ערופה אסור בהנאה וכן עור המת כשערו לדעתו ז"ל. סוף דבר דמה שהתוס' מחלקין בין עור המת לבשר למנין היתר הנאה אינו מבואר לנו מהיכן למדו זה. ואפשר דמשור הנסקל למדו מדהוצרך לרבות איסור הנאה לעורו. שוב מצאתי בתוס' נדה בהדיא כן שכתבו שם דף נה ע"א ד"ה שמא יעשה שטיחין וכו' ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועוד דקדשים מותרין בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה וניחא השתא דאיצטריך בשור הנסקל לא יאכל את להנאת עורו דלא אתי מבשרו עכ"ל. מדבריהם אלו נראה ג"כ דהחליטו לומר שעור המת מותר בהנאה אלא שראיתי שגם לבעלי התוס' אין זה דבר מוסכם שהרי בסנהדרין דף מח ע"א גבי פלוגתא דאביי ורבא אי הזמנא מילתא היא שכתבו בד"ה משמשין. וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין ובהעור והרוטב אמרינן ד"ת עור האדם טהור ומפני מה אמרו טמא שלא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפ' ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא ע"כ. הרי שדעת ר"ת לאסור בהנאה עור המת כדעת הרמב"ם ז"ל. ולפיכך לא רצו לתרץ הכא דמשום עור איצטריך שור ולא אדם והוכרחו לתרץ במת עכו"ם ועבד. ולא תיקשי לדעת הרמב"ם ז"ל הא גמרינן מת מעגלה ערופה ועגלה ערופה גופה כקדשים ועורותיהן מותרין בהנאה וכדברי התוס' בנדה. משום דאפשר לומר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק שם בפ' הנז' כרבא בסנהדרין שם דהזמנה לאו מילתא הוא וכדאמרינן התם דטעמיה דגמר שם שם מע"ז ולא גמר מעגלה ערופה דבהזמנא מיתסרא. ולא ס"ל לפרש כדעת התוס' שם דאפילו לרבא מת גופיה ילפינן מעגלה ערופה אלא הכל ילפינן מע"ז וכמה דהקשו התו' שם ד"ה אתיא שם ע"ש. ולרבא נימא דבאמת גמיר הכי ודקאמר משמשין ממשמשין גמרינן משום דאיירי התם במשמשין ולעולם מת גופיה נמי מע"ז גמיר דהא שם דגמיר במת גופיה הוא דכתיב. ונמצינו למדין דאביי ורבא דפליגי בהזמנה פליגי נמי בעור המת אי אסור בהנאה או לא. וסוגיא דאין מעמידין דיליף מעגלה ערופה אליבא דאביי אזלא כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל בזה. ומדאיצטריך ריבוייא לעור שור הנסקל נמי לא קשיא דלא ס"ל כמ"ד התם דדריש לעורו אלא דממילא אסור דעורו כבשרו ויתבאר לזה לקמן בפ"ד בס"ד. ונבא אל הביאור להתירוץ דהתוס' דהכא שתירצו דקרא איצטריך משום מת עכו"ם דמותר בהנאה. וכבר עמדו על זה הרב בעל ברכת הזבח וכן הרב בעל משנה למלך אחר שהאריך בענין זה מנין להם דין זה כתב שוב זיכני ה' וראיתי שדין זה מבואר בירושלמי דשבת פרק המצניע דקאמר בפירוש דבשר העכו"ם מת מותר בהנאה וכן כתב בעל ברכת הזבח. ומפני שהם לא ביארו הירושלמי ואם דברכת הזבח כתב איזה פי' אבל אינו לפי כוונת הש"ס. ראיתי להעתיק הירושלמי ולבארו על נכון דגרסינן שם פ' ר"ע על מתני' פלפלת כל שהוא וכו' תני אף ריח רע כל שהוא א"ר אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנייה. כלומר ר"ש דלעיל דאמר בפ' המוציא לא אמרו השיעורין הללו אלא למצניעיהן דס"ל דהמצניע בעי שיעורא ולא ס"ל כיון דאצנעי' אחשביה וכן אם הוציא ולא אצנעיה מעיקרא ס"ל דבעי שיעורא רבה כדאמר התם מודה הוא במוציא ריח רע דמיחייב בכל שהוא לפי שלפעמים מוציאין אותו כדי לעשן לחולין וכן מודה ר"ש באיסורי הנאה דמיחייב בכל שהוא דאיסוריה אחשביה. ובתר הכי גרסינן שם בפ' המצניע על המתני' את המת במטה חייב וכו' דברי הכל לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר' אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנייה א"ר יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. וה"פ דהש"ס פריך על הא דתני במתני' בסיפא. דר"ש פוטר והא למאי דקאמר ר' אילא לעיל דברי הכל היא דלא כן תני דבריח רע לא בעי שיעורא וקאמר ר' אילא דאפי' לר"ש לא בעינן דאצנעיה ואחשביה בריח רע וכן באיסורי הנאה ואמאי פוטר ר"ש ומשני ר' יודן תיפתר להמתני' דבמת עכו"ם מיירי שאין בו איסור הנאה ושאין בו ריח רע וכגון שהוציאו לכלבו כלומר אע"פ שהוציאו לכלבו והוי מלאכה שצריכה לגופה דאי לאו הכי תיפוק ליה דפטור לר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלא בשהוציאו לכלבו. והוי צריכה לגופה ואפ"ה פטור לר"ש הואיל ולא אצנעיה לכך לא חשיב ליה האי שיעורא דכזית ואין כאן ריח רע ולא איסור הנאה. ותו גרסינן התם בתר הא דלעיל תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה מ"ט דרבנן כההיא דר' יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. חצי זית מן המת וכו' או חצי זית מן הנבלה וכו מ"ט דר"ש דפוטר משום דאין בו שיער טומאה ומ"ט דרבנן דמחייבי הלא אין בו שיעור ומשני כההיא דר' יודן שהוציאו לכלבו ובהכי אחשביה ואפי' בפחות משיעור מיחייב. ודבעי מ"ט דר"ש משום דרצה לפרש טעמייהו דרבנן קאמר נמי מ"ט דר"ש וכלומר דלר"ש ניחא שכבר נתמעטה מכשיעור טומאה ובלאו הכי לר"ש ניחא כדלעיל אלא לרבנן מ"ט ומשני כההיא דר' יודן. וזה דלא כפי' ברכת הזבח דמפרש דר' יודן דלעיל קאי על הא דקאמר ד"ה וע"ש. ועכ"פ שמעינן מהכא דמת עכו"ם מותר בהנאה. והשתא דאתינן להכא קשיא לן להאי ש"ס דדריש למעוטי אדם מוהמת יהיה לו מנא ליה למעוטי עבד ועכו"ם הקנוי לו דהא לא דריש למעוטי אדם משור כמו דדריש בבבלי אלא תרווייהו שור וחמור למעוטי כלים אתו כדאמר לקמן בפ"ה הלכה ז' וכמו שאפרש שם בס"ד דתרווייהו איצטריכו. ונ"ל דאדרשה דעליו סמיך וכמה שכתבו התוס' דף ט ע"ב בד"ה מה שאין כן בבור דדרשינן עליו ולא על הבור. ואין להקשות דא"כ למה לי והמת יהיה לו משום דה"א דוקא מתורת כופר הוא דפטריה רחמנא אבל לא מתורת דמים כמו דאמרינן שם דף מג וכעין שתירץ הרשב"א ז"ל על קושית התוס' בדף ט' דלעיל וע"ש. ובמה שתמה בעל משנה למלך בענין מת עכו"ם דלהרשב"א בתשובה הנ"ל משמע דאסור בהנאה ואיך לא השגיח על הירושלמי הנזכר. נשמט ממנו מה שכתב הרשב"א בחידושיו כאן בפירוש עכו"ם מת מותר בהנאה דלא ילפינן ממרים אלא בן ברית כמוהו. ובתשובה לא החליט בדבריו כלום. וכן ראיתי בתשובת הרשב"ש סי' תקי"ח שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בחידושי כתובות שלו דסיים בדבריו ובמס' שבת פ' המצניע יש ראיה להיתר הנאה זו. ועל הירושלמי הנזכר כוונתו. ונמצינו למדין דהתוס' ורוב הגאונים פסקו כהירושלמי. והרמב"ם סתם דבריו. והתימא על הב"י שכתב אסור בהנאה:

והאש מלמדת על כולהון שהוא חייב על האונסין. בנזקי גופו קאמר וכמ"ד אשו משום חציו דהוי כנזקי גופו. ובבבלי דף כ"ו יליף לה מפצע תחת פצע ועיין לקמן סוף פרק ב':

צורכה להדא דר' חנינא וכו'. בבבלי דף י' ע"ב עביד לה צריכותא לכולה תלתא דרשי מכה בהמה אם טרף יטרף והמת יהיה לו. והכא דלא סיים הצריכותא גם לקרא דוהמת יהיה לו משום דממילא נלמד דאי מקרא דמכה בהמה התם נזקי גופה ואי כתב והמת יהיה לו ה"א דבנזקי גופו ישלם הכל כדקאמר או אילו איתאמרת דבר פדייה וכו' ולא חש להאריך. ובלאו הכי צ"ל דלא חש הש"ס להאריך דהא חד מתרתי אתיא וכדכתבו התוס' שם. ואמרינן תו התם א"ל רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו וכו' וכתב מהר"ר בצלאל בשם הרא"ש ז"ל האי רב כהנא מאמוראי בתראה הוה מתלמידי דרב ורב כהנא דלעיל קדמן היה שהרי רב אשי כתב דבריו קודם דברי חזקיה עכ"ל. באמת מצינו גם בדברי התוס' בקידושין דף ח' שכתבו שם לחד תירוצא דתרי רב כהנא הוו. אבל לא החליטו. ומהכא ג"כ אינו מוכרח כ"כ שהרי רב אשי כתב דברי ר' אמי קודם והוא ג"כ חזקיה קדמו. ורב אמי ג"כ מתלמידי רב היה וא"כ צריך ג"כ לומר תרי ר' אמי הוו. ולולי דבריו ז"ל אומר אני דבלא"ה לק"מ אפילו אם נאמר דהאי רב כהנא גופיה הוא משום דלדרשא דידיה דדריש מקרא דפ' שומרין לא קשיא מההיא דישיב ואפילו סובין דבנזיקין כתיבא דלא איתקשי הני כולהו אבות אלא לענין לשלם ממיטב כדאמר שם לעיל דף ה' אבל לענין ישיב וכו' לא. תדע דע"כ צ"ל כן דהא קי"ל דלגנב ולגזלן אין שמין ואפילו לשואל איכא למ"ד אין שמין והרי אלו ג"כ איתקש בקרא דישלם כדאמר התם אלא ודאי למיטב הוא דאיתקשו ותו לא ולא שייך הכא לומר אין היקש למחצה דלאו היקש גמור הוא. והילכך רב כהנא לא אקשי לרב אלא אדרשה דוהמת יהיה לו כנ"ל ועיין לקמן ד"ה חיים:

להכשר נזקיה לא ישלים כלום. האמת הוא דאפילו לגמרי פטור שהרי ש"ש פטור מאונסין אלא דבתר כתבו התוס' שם דה"ק דהיכא דישלם לא ישלם כלום בשביל הטריפה עצמה. וא"כ ה"נ ה"ק דאי לא כתב האי קרא ה"א דבנזקי ממון דצריך לשלם לא ישלים הפחת כלום:

ואני אומר אף לשואל שמין. כנזיקין. כן היא הגירסא הנכונה והכי הלכתא. ופליגי הני תרי לישני דהכא במאי דפסק רב התם מעיקרא ואקשו ליה רב כהנא ורב אסי. ובדין דשמין לשואל יש חילוקי דינים ויתבארו אי"ה בחידושי מראה לקמן פ' בתרא דשבועות כי שם מקומו:

חיים ולא מתים. מכאן מביאין התוס' ראיה דגבי גנב וגזלן גזירת הכתוב הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל. והעיקר כמו שפירשו הגאונים ורש"י ז"ל דבגנב וגזלן לא כתב רחמנא כסף ישיב אלא צריך לשלם הגניבה והגזילה כעין שהיו והכין איתא בירושלמי מנין שאין שמין וכו' עכ"ל ומכאן ראיה למה שכתבתי לעיל ד"ה צורכה דלא איתקשו אלא למיטב:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה