אור ברסלב

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית

פרק ו · הלכה ג

הלכה ב

ניחא בהר והוליכה בבקעה וכו'. מבואר הוא דסוגיא דהאי תלמודא לא ס"ל כשינויא דר' יוסי בר חנינא דהתם דף ע"ח ע"א דשנה שמתה מחמת אובצנא דלדידיה איכא סברא להאי גיסא ולהאי גיסא דלפעמים אובצנא דהר קשה לה ולפעמים אמרינן דאוירא דהר יותר ניחא לה מדבקעה אבל להאי תלמודא לא ס"ל הכי וכדפרישית בפנים דפריך בפשיטות ניחא בהר וכו' והלכך לא משני לה אלא כאינך שינויי דאמוראי דהתם. ולענין דינא פסקו רוב הפוסקים כאוקמתי דהני אמוראי דמוקמי למתני' שמתה מחמת אויר וכו' ומלבד באוקמתא דר' יוחנן דמוקי לה כר"מ דלא קי"ל כוותיה דר"מ כדכתב הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן הטור סי' ש"ט. והרמב"ם ז"ל השמיט לבבא דרישא דמתני' ומבואר הוא דמה שנתן הה"מ בריש פ"ד דשכירות טעם לזה דאפשר שר' יוחנן חולק על האוקמתות האחרונות איננו טעם מספיק. ולענ"ד נראה דיש לומר דס"ל להרמב"ם דכל הרישא דמתני' עם אינך האוקמתות שנאמרו בה ס"ל כסברת אביי בפ' המפקיד דף ל"ו ע"ב בדין פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה חייב והא דדחקי לאוקמי הכא בשמתה מחמת אויר ואובצנא ונחש משום דהכא לאו תחלחו בפשיעה הוי כדמסקו התוס' ד"ה ר"י בר חנינא וכו' דלא חשיב הכא פשיעה במה ששינה דיכול להזהר שלא תחליק בהר ושלא תחוס בבקעה וא"כ אינו דומה ממש לדינא דאביי ורבא דהתם ומיהת האי סברא נקטי הני דאמרן כדאביי דאמרינן הואיל והוא שינה הוא גרם לה. דאלו לרבא דס"ל התם פטור אע"ג דהתם במתה כדרכה איירי ע"כ דלית ליה נמי האי סברא דנימא דתלינן שמחמת ששינה בה אירע לה שמתה מדלא מחלק במידי. והתם תחילתו בפשיעה היא ואפ"ה פטור הואיל שאין האונס בא מחמת הפשיעה ומכ"ש הכא דלאו פשיעה מיקרי ולרבא דקי"ל כוותיה בדינא דהתם הכא דלא מיקרי פשיעה לא אמרינן דמחמתו באה לה האונס הזה. וזהו היפוך מסברת התוס' בד"ה הנזכר לענין זה ויש לסברא זו פנים וראיה ממה שפי' המפרשים בשיטה דהמפקיד ואין להאריך:

מאן דאמר אומר לו הרי שלך לפניך באותו שאין יכול לפשר. מאי דפרישית בפנים הוא לפי גי' הספר וכפי הנראה מן הסברא. ובשי' למב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל הגי' איפכא מאן דתני אנגריא כמיתה באותו שאין יכול לפשר וכו' ויש שם ט"ס. ולפי האי גי' אתיא כרב דאמר התם דף ע"ח ע"ב דמתני' באנגריא החוזרת מיירי והיינו שיכול לפשר עמם כדקאמר הכא ועתידה שתחזור להמשכיר ולא יפסיד כלום וא"כ בזה הוא דאומר לו המשכיר הרי שלך לפניך שמזלך גרם שהרי לי אין הפסד בדבר ואם אין יכול לפשר ולא תחזור לי בזה אנגריא כמיתה שאינו יכול לומר לו מזלך גרם וחייב להעמיד לו חמור (ובב"י סי' ש"י מביא דברי הרמב"ן ז"ל שכתב פי' אנגריא חוזרת כדברי הירושלמי והועתק שם כפי הגי' שלפנינו וא"א להעמידה לפי החילוק המבואר שם לא שנו אלא באנגריא חוזרת וכו'). וזה הפי' אתיא כשי' הרמב"ם ז"ל ואפשר להשוות גם לרש"י לענין זה שא"ל מזלך גרם דמה שפי' רש"י ז"ל במתני' ואף מזלך גרם ונפסיד שנינו היינו כשמואל דקי"ל כוותיה בדיני דאפי' באנגריא שאינה חוזרת א"ל הרי שלך לפניך ושנינו נפסיד אני חמורי ואתה השכר שהקדמת לי וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה משכירות נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור וכו' וחייב ליתן לו שכרו משלם וכו' וכלומר שלא יחזיר לי כלום מהשכר שבידו דבהכי מיירי כמבואר מסוף דבריו ואם לא העמיד יחזיר השכר וכו' ויש שיטות אחרות ופירושים בזה והנכון לפי האי גי' כשי' זו וכדמוכח מהכא. ובענין הפי' בדרך הליכה עיין בדיבור דלקמן:

תני ר' שמעון בן אלעזר אומר בדרך הליכתה וכו'. זה מוסכם הוא וכשמואל התם דמסיק כוותי'. ובפירוש בדרך הליכתה נראה מהכא כפירש"י ז"ל ומתפרשא הסוגיא בפשיטות כמו שבארתי בפנים בלי שום דוחק. ובשי' למב"א ז"ל ראיתי בשם שיטה אחת והרבה דוחקים נאמרו בפירושה די"מ בקפנדריא בדרך ובסילקי בבית מלשון אין בונין עמהן בסילקי והכוונה כפי' ר"ח ז"ל בתוס' שם דמחלק בין נלקחה בדרך לבבית. וזה דוחק. והבי"ת הראשונה היא שמושית והשניה היא מהשורש השם דבר. ועוד יש שם פי' אחר בסילקי היא צור דרך אשור ואשור זה סילק ואין להאריך. ודברי הרמב"ם ז"ל שם אינם נראין כפי' רש"י בזה שהרי באנגריא שאינה חוזרת מיירי ככתוב בריש דבריו אע"פ שאין סופה לחזור ועל זה סיים אם נלקחה דרך הלוכה וזה לא שייך לטעם רש"י שיכול לילך אחר האנגריא וליטול החמור כשפוגע באחר. ולפי' רש"י דלא תיקשי לדידיה מדשמואל היה צריך לחלק ולפרש חוזר לאלתר או לא וכל זה לא שייך בדברי הרמב"ם והנכון דהרמב"ם לא למד מהסוגיא דהכא בענין זה דכשיטת רב הוא דאזלא דמחלק בין חוזרת ובין אינה חוזרת כדמשמע מדלעיל והוא ז"ל פסק כשמואל וכמבואר שם. ואם באנו להשוות גם הסוגיא דהכא לפי' הזה היה מן הצורך לדחוקים הרבה ולא נאריך בכעין זה. ובענין דמחלק בין שכרו לרכיבה למשאוי כבר פירשו המפרשים דלא קאי אאנגריא דאין טעם בזה לחלק בין משאוי לרכיבה ולא נמצא בשום מקום סיוע לזה כ"א אריש דבריו קאי אחלתה או נשטתית וכדעת הראב"ד ז"ל בזה:

יכיל מימר ליה לדין בעית וכו'. דין זה אמרו סתם גבי השוכר את הספינה וטבעה וכו' דבספינה זו ויין סתם אומר לו הב לי ספינתא וכו' ובטור סי' שי"א הביא דעת הרמ"ה ז"ל דגם בחמור הדין כן שכתב וכן המשכיר חמור זה אין יכול לדחותו וליתן לו חמור אחר. ולא הסכים שם לזה אלא כדעת הי"א דמצאה כאן דוקא מקום קפידה לנוח ונחה וע"ש ומהכא סייעתא לדעת הרמ"ה אלא שלא הובא בדברי שאר הפוסקים:

רב הונא אמר חייב ליטפל וכו'. מבואר הוא דרב הונא ור"ז פליגי בפלוגתא דרב ושמואל דהתם ומסקנת הפוסקים כשמואל דמכלינן קרנא במקום שאינו מוצא ליקח. ובמה שמחלק הרמב"ם בדין זה בין שכרו לרכיבה או למשא מבואר הוא לפי הגי' שלפנינו ואין להאריך:

תוכן העניינים

מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה