מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ה
איזהו צאן ברזל וכו'. התוס' בדף ע' ע"ב ד"ה אין מקבלין צאן ברזל מביאין ראי' לפר"ת דפי' למתני' בריבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקיבל עליו לתת דבר קצוב בכל שנה בין יהיה שם שבח בין לא יהיה וא"כ הויא ריבית קצוצה וכדמשמע מהכא וע"פ שי' זו פירשתי הסוגיא וכן הוא בתוס' בבכורות. והרמב"ם בפ"ח ממלוה הל' י"ב כתב שהוא אבק רבית. וכפי' רש"י ז"ל. ובתוספתא פ"ה גריס איזהו צאן ברזל היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה ולשליש ולרביע במאה של זהב והולדות והגיזין שלך ואם מתו אתה חייב באחריותן ואתה מעלה לי סלע מכל א' וא' אסור. ולפי גי' זו היה נראה דמקבל השבח למחצה וכו' והולדות והגיזות שלך דקאמר כלומר עליך יהיו ובאחריות שלך. ומכל מקום אתה מעלה וכו' דבר קצוב הוא. ונראה דלא למד הרמב"ם מהאי תוספתא דהמעיין שם יראה דלאו עיקרית היא:
לא פעמים שמתנה ש"ח להיות כשואל. כתב בה"ת בשער מ"ו ח"ג סי' כ"ח בשם חכמי לוניל דאם המקבל מקבל עליו אחריות הבהמה בנכסי צאן ברזל ונותן כל הריוח לבעל הבהמה בהא אית דאמרי דודאי שרי דהא לא מיקרי הלואה אלא שליחותיה קעביד ומביא זה הב"י בשמו סי' קע"ז וכן הרב בהגה"ה. ושם מאריך בפילפול בהיתר דרך זה ותלמוד ערוך הוא כאן. ומבואר שם בשם הראב"ד ז"ל בפירושיו דבצאן ברזל ובכה"ג דהמקבל קיבל עליו כל האחריות אפילו נותן לו שכר עמלו ומזונו אסור כ"א דוקא בשאין להמקבל חלק בריוח כלל כדהכא:
רבי אומר וכו'. התם בדף ע"א גריס גר צדק האמור לענין מכירה וגר תושב האמור לענין רבית איני יודע מהו. וכן צ"ל הכא. והתם מפרק לה לקושיא דרבי וכתב הריטב"א ז"ל דרבי לא חש לה להאי פירוקי דקאמר התם ולאו למימרא דלא ידע להו:
אמר ר' יוסי והוא שהעמידו אצל ישראל. כדפרישית ור"ל דבהעמידו תליא מילתא דמכיון שהעמידו אצל הישראל אע"פ שלא נתן ישראל המלוה את המעות בידו ליד ישראל האחר אלא העכו"ם הוא דנתן המעות לידו בשליחותו דהמלוה אסור דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וזהו כדאמר התם דף מ"א ע"ב בפשיטות בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לעכו"ם איהו הוא ניהו דשקיל ריבותא וכו' אלא א"ר פפא כגון שנטל ונתן ביד כלומר רישא הוא דמיירי שנתן העכו"ם בידו המעות לישראל אבל סיפא כיון שהעמידו הוא דאסור וכפי' רש"י ז"ל וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ה ממלוה הל' ד' דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. ומ"ש הה"מ שם להיש חולקים וכן נראה מן הירושלמי אין כאן שום רמז לסייע להיש חולקין דהא לדעת ר"ת בתוס' שם וסייעתי' צ"ל דהאי בשלמא לא קאי ואוקמתא דרב פפא בין ארישא בין אסיפא קאי וסיפא דוקא בשנתן הישראל המעות ליד ישראל זה כדכתבו שם א"כ מאי והוא שהעמידו דנקט הכא ולפי הגי' שלפנינו ופירושו הנראה סייעתא מהכא לרש"י ולרי"ף ולר"ח ולהרמב"ם ז"ל וראיתי בשי' למב"א ז"ל שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בפירושיו ואחר שפלפל שם בדין זה כתב אבל מה אעשה ובירושלמי משמע מפורש כדברי ר"ת להקל והכי איתא התם מלוה ישראל וכו' ואם העמידו אצל העכו"ם מותר א"ר ייסה והוא שהעמידו עם העכו"ם וכן עכו"ם שלוה מישראל וכו' ואם העמידו אצל ישראל אסור א"ר ייסה והוא שהעמידו עם הישראל ופירש ברישא והוא שהעמידו עם העכו"ם שנשא העכו"ם ונתן מידו ליד ישראל השני ובסיפא והוא שהעמידו עם הישראל כלומר שנשא ונתן בידו מיד ישראל ליד ישראל משמע כדברי ר"ח להקל ודילמא לא ס"ל לבני מערבא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא כדאמרינן בגמרין ובעל נפש יחוש לעצמו עכ"ל ובודאי לפי גי' זו דגריס גם ברישא והוא שהעמידו וע"כ צריך לפרש דנשא ונתן ביד קאמר דהא לקולא לכ"ע אין שליחות לעכו"ם א"כ בסיפא נמי משמע כן והרי הוא כדברי ר"ת ומיהו כיון דאשכח גי' דנוכל להשוות הסוגיות טפי עדיף וכן הסכימו רוב האחרונים כגדולי הפוסקים דיש שליחות לעכו"ם לחומרא:
בר קפרא אמר גובה את הקרן ואת הרבית. כבר הבאתי בפנים גי' התוספתא בפלוגתא דר"מ ור' יוסי ומפורשת בטעמה ובר קפרא חולק וס"ל דלסברת ר' יוסי א"כ לעולם חיישינן שלא יהא נעשה כגר שקר. וכתב הרשב"א ז"ל דבר קפרא דפליג בישראל שלוה מן העכו"ם אנן לא קי"ל כבר קפרא דירושלמי דיחיד הוא. ובעיקר הדין נשתנית הגי' בברייתא התם בפרקין דף ע"ב ע"א דגרסינן התם בישראל הלוה מן העכו"ם ונתגייר אם זקף הרבית במלוה קודם שנתגייר גובה את הרבית ואם לאחר שנתגייר זקף אינו גובה את הרבית ובזה כ"ע מודים בה אבל בעכו"ם שלוה מישראל בהא פליגי ר"מ ור' יוסי דר"מ ס"ל דדינו ג"כ כמו ברישא ור' יוסי סבירא ליה דבעכו"ם שהוא הלוה לעולם משלם הרבית בין שזקף הישראל עליו קודם שנתגייר בין שזקפן עליו לאחר שנתגייר כדמפרש טעמא שלא יהו אומרים בשביל מעותיו נתגייר זה ואיפסיקא הלכתא כר' יוסי ולפי הטעם הזה א"כ דוקא הרבית שעלו עליו קודם שנתגייר שלא יאמרו כדי שלא יצטרך לשלם הרבית שעליו נתגייר זה והיינו טעמיה דהרמב"ם ז"ל דפסק כן בפ"ה ממלוה הלכה ו' ודוקא שזקפן כדכתב שם דזקפן מיהת בעינן וכ"פ בעה"ת בשער מ"ו ח"ד סי' י"א דדוקא הרבית שעלו קודם שנתגייר וכן דוקא זקפן אבל אם כתב בשטרו רבית כל חדש וחדש והוא לא תבען מיד כל מה שיעלה אחר שנתגייר בהא ודאי אסור לו את הרבית ע"כ והב"י קבע להלכה בסי' קע"א כדעת הרמב"ם והרמ"ה ותה"ד שהן רבים נגד הרשב"א והרא"ש ז"ל והיה לו לחשוב גם בה"ת שפסק כן:
אלא שמחנכן ברבית. כדאמר התם דף ע"ה ע"א ולאו מילתא היא משום דאת למיסרך וכ"פ הרמב"ם בפ"ד אסור להלוות בניו וב"ב ברבית. והא דאמר בפ' שואל מפיס עם בניו וב"ב וקאמר התם דאפי' מנה גדולה כנגד קטנה מותר ומייתי לה מדרב יהודה אמר רב וכו' והכא אידחי ליה י"ל התם משום קוביא בעלמא הוא דאסור עם אחר ועם בניו וב"ב מותר:
אמר רב כגון אנא וכו'. וכהאי דאמר רב יהודה אמר שמואל שם ת"ח מותרין ללות זה מזה ברבית וכ"פ הרמב"ם שם והיינו שאינם קוצבים בשעת הלואה אלא שאם נותן לו אח"כ בודאי לשם מתנה הוא נותן לו לפי שהן יודעין וכתוב בשי' בשם תשובת הר"י מיגש ז"ל הלכה ואין לסמוך עליה אלא היחידים הכשירים שבהם לא זולתן וכ"כ בה"ת שער מ"ו ח"ד סי' ב' וכ"כ בהג"א. וכן משמע מהכא דמפני שג"כ קרובים היו ולפיכך אמר כגון אנא לרבה בר בר חנה והוא לי אבל זולתן לא יעשו כן:
לא יהא אדם לוה בשקל ומלוה בסלע וכן הוא בתוספחא פ"ה ויש לפרש דקמ"ל דוקא בכה"ג הוא דאסור אבל אם לוה לו שקל על מנת שיחזיר וילוה לו זה ג"כ שקל מותר וכדעת בח"ד שכתב שם בה"ת סי' נ' על מתני' אומר אדם לחבירו נכוש עמי וכו' מכאן יש להוכיח דה"נ שרי ליה למימר לחבריה הלויני מנה חדש זה ואני אלוה לך מנה חדש אחר אבל לא יאמר לו הלויני מנה חדש ואני אלוה לך ב' חדשים או הלויני מנה חדש ואני אלוה לך מאתים חדש דה"ל כגדיד וכרביעה ואסיר. ומביאו ב"י סי' ק"ס גם מביא שם דעת האוסרין וכן הרב בהגהה. ומיהו מ"ש בשם המרדכי מיהו מצאתי דנראה לר' דאסור ור"ק היא. נראה דאין דעת הרא"ש ז"ל כן דהוא ג"כ מדעת האוסרין כדכתב בתשו' כלל ק"ח סי' ט"ז ולמד זה מדאסרי רבית דברים ואם אפילו דיבור אסור כ"ש אם נודר להלוות לו מעות שאסור עכ"ל ור"ק לא שמענו כאן:
ישראל לוה מעכו"ם וכו' נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. הכי איתא בתוספתא פ"ה. ובדין ישראל לוה מעכו"ם מבואר הוא התם דף ע"א ע"ב ומוקי לה דוקא בשהתנה עמו לדון כדין ישראל בזה שלא לתבוע הערב תחלה וזה מוסכם ופוסק הרמב"ם כן בפ"ה ממלוה הלכה ה'. ובדין עכו"ם שלוה מישראל אינו מבואר בגמרא ולא העתיק הרמב"ם סיפא דתוספתא ועיין לקמן. והרא"ש בשם הראב"ד ז"ל כתב דה"ה לישראל שהלוה לעכו"ם ברבית אין ישראל רשאי להיות ערב אא"כ התנה עם העכו"ם שלא ידחה אותו אצל הערב אא"כ אין בידו לפרוע והכי תניא בתוספתא ישראל שלוה מעכו"ם ועכו"ם שלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית אלמא כי הדדי נינהו עכ"ל ור"ל דכמו דמוקמינן לרישא דהברייתא שהובאה שם בשהתנה עמו ה"נ בסיפא דכי הדדי נשנו. והנ"י מביא התוספתא וכתב וז"ל טעמא שאף עכו"ם הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב משום דישראל המלוה עיקר תביעתו על העכו"ם וממנו הוא גובה והכי איתא בירושלמי דכתובות גבי נפרעת שלא בפניו דגרסי' התם. בפ"ט הלכה ח'. וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו א"ר בון תפתר כשהרבית אוכלת בו וב"ד גובין רבית כשערב לו מן העכו"ם היינו עכו"ם שלוה מישראל דליכא למימר ישראל שלוה מן העכו"ם ונעשה ישראל אחר ערב בשבילו דא"כ הערב בא לגבות מישראל הלוה והיכי דמי אי בשכבר פרעו הערב לעכו"ם הרי אין רבית אוכלת בהן ואם שלא פרעו עדיין א"כ לא נתחייב לו לוה כלום והיאך מקבלין שבועתו דתנן לא יפרע לו אלא בשבוע' והא לאו בעל דברים דידיה הוא כלל עד שיפרע את העכו"ם אלא ודאי בעכו"ם שלוה מישראל וישראל נעשה לו ערב עסקינן וכשתבעו מלוה לעכו"ם תחלה ועכשיו בא לפרוע מן הערב ולפיכך נפרעין אפילו שלא בפניו שכל זמן שהחוב קיים הרבית מתרבה על העכו"ם וחיובו של ישראל שנעשה לו ערב מתרבה בכך ונמצא רבית אוכלת בנכסיו אלמא שרי לעשות לו ערב עכ"ל. ולכאורה נלמד מדבריו דבעכו"ם שלוה מישראל מותר לישראל להיות ערב אע"פ שלא התנה המלוה עם העכו"ם שלא לדחותו אצל הערב כדמפרש טעמא להדיא דהמלוה שהוא ישראל לדיניה אזיל שעיקר תביעתו על העכו"ם וממנו הוא גובה וא"כ סיפא דהתוספתא כפשטא מיתפרשא. וי"ל דדעת הרמב"ם היה לפרש כן ולפיכך השמיע דין זה שפשוט הוא שמותר היכא שהמלוה ישראל ואין דעתו מתחלה אלא על העכו"ם הלוה והלכך ג"כ בש"ס לא הובאה ולפרשה בשהתנה כמו שסובר הראב"ד. והבעל תרומות האריך בדין זה והביא דעות חלוקות די"א בישראל שלוה מעכו"ם הוא קיל וא"צ לקבל שלא יתבע וכו' ובעכו"ם שלוה מישראל חמיר וצריך שיקבל וכן הביא הב"י מדעת הסוברים כן. וכבר הביא הרא"ש בסיום דברי הראב"ד בשמו והאידנא דחזינא דעכו"ם נמי הכי דייני דכי משכח ליה לא פרע מיני' דערבא הלכך כמי שקבל עליו בדיני ישראל דמי והביאו הטור בסי' ק"ע ולא נאריך בזה השתא לדידן. ומ"מ יוצא אני לדון בענין הפירוש של הנ"י בההיא דכתובות. ואני כבר פירשתי בחיבורי שם דהאי דקאמר שערב לו מן העכו"ם לאו ערב ממש הוא אלא שלוה מן העכו"ם וכגון שקיבל עליו לדון בדייני ישראל ולא קיבל עליו שלא ליקח רבית וא"כ שייכא שבועה וכעין דאמרי' בערכין שהבאתי שם. ואפי' אם נפרש בערב ממש וכמו שהבאתי שם בשם התוס' דגיטין ומוכח להדיא דלא כדברי הנ"י שהרי התוס' בפ' הנזקין דף ג' ע"ב ד"ה יתומין שאמרו וכו' מפלפלין בענין השבועה שם ובסוף דבריהם כתבו א"נ כדמוקי לה בירושלמי בהכותב תיפתר כשערב לו מן העכו"ם וקיבל העכו"ם להפרע מן החייב תחלה דאי לאו הכי עכו"ם בתר ערבא אזיל ואסור כדאמרינן באיזהו נשך. הרי שפירשו להדיא דהמלוה הוא העכו"ם איירי וכדמשמע לישנא דהש"ס דקאמר כשערב לו מן העכו"ם. ובענין הקושיא שהקשה הנ"י במאי עסקינן וכו' לק"מ דודאי איירי בשכבר פרע הערב להעכו"ם ולפיכך תקנו חכמים שיהא נפרע שלא בפניו שהרי טובה עשה לו שהרבית היתה אוכלת בו ולא דבעינן שיהא עדיין רבית אוכלת בו וזה פשוט וע"כ לומר כן לפירוש התוס' שנזכר. ודע דבה"ת בשער מ"ו ח"ד סי' י' מביא פי' הירושלמי דכתובות לדעת הסוברים איפכא דהיכא דהמלוה ישראל חמיר הוא ופי' שם בדרך רחוקה ואין להאריך והוא ז"ל בסוף הסכים כפי' שזכרנו בשם התוס' דגיטין:
ישראל שמינה עכו"ם אפוטרופא וכו'. זה לשון התוספתא בפ"ה ישראל שנעשה לו לעכו"ם אפוטרופוס או סנטר מותר ללות הימנו ברבית ועכו"ם שנעשה אפוטרופוס לישראל או סנטר אסור ללות הימנו ברבית. מעות של ישראל מופקדות אצל העכו"ם מותר להלותן ברבית ושל עכו"ם המופקדות אצל הישראל אסור להלוותן ברבית זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור כל שבאחריות עכו"ם מותר ע"כ. ודין דרישא הוא לכאורה סותר לגי' דהכא. ובתוס' דף ע"א ע"ב ד"ה כגון שנשא ונתן ביד וכו' העתיקו בשם האי תלמודא כגי' התוספתא בדין הפקדון וכמו שכתוב כאן וז"ל כתוב בירושלמי ישראל שמנהו עכו"ם אפטרופוס או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וכו'. מעות של עכו"ם שמופקדין ביד ישראל אסור ללות ממנו ברבית וכו'. ולפ"ז א"צ לתקן אלא ברישא הכא ישראל שמינוהו עכו"ם וכו' ובסיפא ועכו"ם שמינהו ישראל והרי הוא ממש כמו שהוא בתוספתא הכתובה לפנינו כמו שהועתק בתוס'. ויש כאן מבוכה רבה בגי' וחלוף נוסחאות בין שיטת הראשונים וגדולי האחרונים ויש שיש להם נוסחא אחרת בתוספתא ושבשו הירושלמי ויש בהפך ושבשו התוספתא מפני הירושלמי ובה"ת בשער הנזכר בא"ז סי' א' שבש התוספתא והאריך בזה. וכן כתוב בשי' למב"א ז"ל כמה וכמה דרכים מגדולי המפרשים והכל סובב והולך על דין דאין שליחות לעכו"ם ויש מדמין פקדון לשליחות ויש שחילקו ואחרי עמדי על כלן ראיתי להביא דרך ופי' הרשב"א ז"ל והוא הקוצר והנכון. וזה אני אומר דודאי הגי' בכאן בדין אפטרופא כמו שהיא לפנינו ישראל שמינה את העכו"ם וכו' א"א להעמידה דהרי זה תולה מעותיו בשל עכו"ם הוא. ואם דהרבה מגדולי המפרשים רצו לדחוק גם בזה הנכון הוא כמו שהועתק בתוס' וכן הוא דרך הרמב"ן והרשב"א בזה וגרסינן ישראל שמינהו עכו"ם וכו' מותר וכו' וכמו שהוא בתוספתא. ובדין הפקדון. ז"ל הרשב"א מעותיו של ישראל מופקדות אצל העכו"ם מותר וכו' זה הכלל וכו' כך הגי' בכל הנוסחאות וכך היא גם בפירוש ר"ח וה"ק מעות של ישראל המופקדות ביד העכו"ם שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם ואין העכו"ם רשאי ליגע בהם ולא להלוותם ולפיכך אם בא העכו"ם לשלוח בהם יד ולהלוותם ברבית הרי המעות באחריותו של עכו"ם וכדידיה דמו ולפיכך מותר ללותם ברבית ואע"פ שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה ואיפכא במעות של עכו"ם המופקדות ביד ישראל וכלפי מה שאמר שם בתוספתא לעיל ישראל שאמר לעכו"ם הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור תנא הכא שאם לא אמר להלוותם ברבית מותר כנ"ל פירושה ומקצת מרבותינו שבשו גירסת התוספתא וגרסי איפכא ואינה אלא כמה שכתבתי ואין למתוק ולהפך הנסחאות וכ"ש שכתב ר"ח עכ"ל ובעיקר הדין הכל מודים דהכל הולך אחר האחריות על מי הוא וא"כ אם מופקדות ביד הנפקד על אחריות שלו הוי נמי דינא הכי וכמו שקבע הטור בסי' קס"ט לדין הזה ולפיכך השמיטו דינים אלו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דזהו פשוט דמי שאחריות עליו הרי הן כמעותיו אלא שהוא ז"ל פי' כן מטעמא דאי כפשוטו שלעולם הן באחריות הנפקד א"כ מאי קמ"ל וזה הכלל לאתויי מאי והשתא אשמעינן חידוש דין זה דאפי' מופקדות סתם אצלו כשנוגע בהם בלתי רשות המפקיד הרי הן באחריותו כנ"ל לדעת הרשב"א ז"ל: