מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה א
הכסף קונה את הזהב. מאן תנינתה ר"ש ברבי משמע להדיא דאף לבתר דשמעיה מרב דחזר בו בזקנותיה לא קיבלה ממנו כדאמר הכא לינא חזור בו ולפיכך קבעוהו כאן לגירסת ר"ש בר' וכאבוה בילדותיה והתם קבעו לגי' ר' בזקנותיה דהיא עיקרית וכמסקנת הפוסקים להלכה. ומזה נבין דהא דקאמר התם ר' שנית לנו בילדותיך וכו' לאו בדרך שאלה מתפרשא ושהיה מסופק ר"ש אם ר' חוזר בו או שכחה היא מלפניו וכמו שפי' מהרש"ל בח"ש ומש"ה כתב דמאחר ששתק ולא ענהו דבר ממילא חזר בו ומש"ה מסיק תלמודא בילדותיה מאי סבר וכו' ובאמת אינו כן אלא דהתם לא העתיק הש"ס כ"א שהרי ר"ש בר' שהשיב לאביו אחר שאמר לו לחזור בו והשיבו ר' שנית לנו וכו' כלומר כבר שנית לנו בילדותיך כו ותחזור וכו' וכי היאך תחזור מדבריך ואיו אנו חוזרין מג' ילדותיך כדאמר הכא והיינו דמפרש בילדותיה מאי סבר וכו' לידע הטעם של הגי' זו ושלא חזר בו ר"ש בר' משום דסבר דהבא דחשיב וכו' וכ"נ מדברי הרי"ף ז"ל שגורס א"ל ר' כבר שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב:
מילתיה דרבי אמרה זהב כפירות. וכלומר בהא לחודיה הוא דחזר בו אבל מכל הני דתני לקמן כדקאי קאי והנחשת כפירות אפילו לגבי זהב דהאי כללא לא פליג דקאמר על הירוד מחבירו קונה את חבירו כ"א בכספא לגבי דהבא הוא דפליג בזקנותיה מטעמא דמפרש סבר כספא דחריף וכו' וכן הסכימו רוב המפרשים דהנחשת פירות הוו אפי' לגבי זהב. ויש לפרש דהיינו נמי דקאמר התם בילדותיה מאי סבר וכו' ובזקנותיה וכו' לומר דבהא בלחוד קאמר בזקנותיה דדהבא פירא הואי לגבי כספא דלא כדאמר בילדותיה אבל לגבי נחשת דהבא טיבעא הוי:
מברת ר' חייה ילפין. בתמיה וכן דחי לה התם דרב דינרי הוו ליה וכו' ובכה"ג מותר ללות סאה כסאה. ועוד יש לומר דבלאו הכי לאו ראיה גמורה מהאי עובדא דדילמא דהבא לגביה נפשיה הוי טבעא ולא לגבי כספא וכדהקשו התוספות דף מ"ה ע"א ד"ה לגבי נפשיה וכו' ע"ש דתירוצם דהתם לא שייכא הכא להאי תלמודא:
אפילו ציבור בציבור קונה. כבר כתבתי בקידושין שם דזהו דעת הר"ן ז"ל ושם הביא למ"ש ר"ח ז"ל בפרקין שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין ולראות כמה שוה כל א' מהם והיינו לישנא דכל הנישום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ולאו למימרא שצריך שישומו האחד כנגד חבירו כדי שיהא ערכן שוה דבכה"ג גרע טפי דהא איבעיא לן בדף מ"ז חליפין ומקפיד עלייהו אי קנה או לא ואע"ג דמסקינן קנה מכל מקום משמע דכשאין מקפידין עליהן טפי עדיף אלא לומר שצריך שישומו כל אחד בעצמו כדי שידע כל אחד מהו מחליף. זהו דעת ר"ח וכתב עליו הר"ן ולא נהירא דהתם משמע דלא צריך שומא בחליפין כלל דאמרינן התם דמכור לי באלו קנה ואע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל דומיא דבאלו וכי אמרינן הכא כל הנישום לאו בחליפין קאמר אלא ה"ק כל דבר שאין ערכו קצוב כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין לו באחד עכ"ל. ומצינו למדין דסברת ר"ח ור"ן ז"ל פלוגתא דאמוראי דהכא ודכ"ע ס"ל כפירושא דמתני' דכל הנעשה בדמים דקתני כל הנישום הוא ופליגי בסברא זו הנזכרת. ובספר המלחמות מצאתי שכתב דמן האי סוגיא דקידושין סיוע לדברי ר"ח ז"ל והנלע"ד כתבתי דנראה דהני אמוראי פליגי בהא. ומדברי הפוסקים משמע כדיני' דרב דאפילו צבור בצבורין קנה ואם לא הזכירו בפירוש דכ"כ הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה מהל' מכירה כל המטלטלין קונין זא"ז וכו' אע"פ שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכו' וכך הם דברי הטור ריש סי' ר"ג לא מיבעיא אם אין המקנה מקפיד לידע סכום החפץ שנוטל בחליפין כעין שקונים בסודר דהיינו קנין גמור שמועיל לכל הדברים וכו' אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל ואפי' צבור בצבור קנה:
אברוקלון באמברוקלון. ובשיטא למב"א ז"ל מצאתי בשם ר"ח הגי' אמכרו קלון באמכורו קלון ופי' אמכורו קלון בלשון יון כריכות של יריעות של פשתן עכ"ל ולענין הכוונה דא ודא אחת היא דהוי כצבור בצבור:
רבי זירא רב יהודה בשם שמואל לזה פרה ולזה חמור וכו'. בקידושין גריס ר' בא בשם רב יהודה וכו' וכן עיקר דהא ר' זירא היה רוצה להקשות על הא דשמואל. ובקידושין רמזתי בקצרה דנראה משמעתתא דהכא ראיה לפי' בעל המאור והר"ן ז"ל בשמעתתא דהמדיר וע"ש. וכבר ברירא האי סוגיא דעולה המסקנא כמסקנת הסוגיא דהתם בפ' הנזכר וע"ש:
ר' בא אמר קנה. כבר בארתי בקידושין שם דפלוגתייהו דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' מכירה הל' ד' תליא בפלוגתא דהני אמוראי דהכא בדין זה דשיטת הרמב"ם הולך כשי' הרי"ף בענין פירושא דיש דמים שהן כחליפין הנאמר בסוגיא דהתם דף מ"ו ע"ב וכר' בא דהכא דבחוב הבא מחמת מכר הוו כחליפין וקנה והא דמשמע בקידושין דף מ"ז ע"א דמלוה אינו קונה במכר כדאמר בפשיטות אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה וכו' ומוקי התם לברייתא אחריתא. וזה במה שהקשה הרמב"ן ז"ל על שי' הרי"ף והרמב"ם כבר תירצו המפרשים דשאני להו בין חוב הבא מחמת מכר כדאיירי בפרקין ובין חוב הבא מחמת מלוה דאיירי בקידושין בהאי ברייתא. וטעמא כמו שכתב הה"מ שם. ועוד איכא טעמא אחרינא משום דבקנין בחוב הבא מחמת המכר מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. וזה הטעם כתב הרי"ף להדיא ע"ש. אבל בחוב הלואה שעליו דכ"ע לא קנה במכר. וא"צ לדחוק לחילוק שכתבו התוס' בפרקין שם ד"ה יש דמים וכו' דבהנאת מחילת מלוה מיירי דקנה כמו לענין קידושין וע"ש ולישנא דהחליף דמי שור וכו' משמע בחוב שהוא חייב לו בעד השור החליף עמו עכשיו בעד דמי החמור וכדמפרש הכא בהדיא. ומ"מ יש כאן מקום עיון על דברי הרמב"ם ז"ל דכאן כתב בחוב הבא מהלואה לא קנה ובפ"ז כתב דבקרקעות קנה ולענין מטלטלין מקבל עליו מי שפרע וא"כ צ"ל לדעתו דמחלק בין מטלטלין לקרקעות בחוב הבא מחמת מלוה דדבריו בפ"ג לענין מטלטלין הוא כדכתב בהדיא ע"ש. ומה שכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין בסתם דלדעת הרי"ף והרמב"ם מלוה במכר קנה וציין שם בפ"ז ממלוה. אבל באמת המעיין בפ"ג ובפ"ז יראה דדעת הרמב"ם לחלק בין מטלטלין לקרקעות בסתם מלוה לענין קניה. והה"מ כתב בפ"ז דדעת הראב"ד דסובר שם דבחוב הבא מחמת מלוה אפילו מי שפרע אין כאן דלא הוי כנתינת מעות כלל נלמד מהאי תלמודא בקידושין בפ"ב הלכה ה' דקאמר ר' חייה בשם ר' יוחנן בקידושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע. והמעיין בירושלמי שם יראה דגם לא כדעת הראב"ד אתיא שהרי מחלק התם בין מוכר ללוקח ופשיט ליה ממתני' דפ' איזהו נשך דהמוכר אין יכול לחזור בו. ולא מצאתי טעם לדעת הרמב"ם במה שהוא מחלק בין מטלטלין לקרקעות בסתם חוב דעלמא. ושוב ראיתי דמפ' איזהו נשך דף ס"ג ע"א ראיה לדבריו דבמטלטלין קונה לענין מי שפרע דתני התם הרי שהיה נושה בחבירו מנה וכו' אם יש לו מותר וכדפרש"י שם דטעמא דכיון דאית ביה משום מי שפרע הוי ברשותיה דלוקח וזה מוכרח. ובענין מה שהקשה הרשב"א ז"ל על האי תלמודא דמחלק בין לוקח למוכר בזה כבר בארתי בקידושין ע"ש ועוד יתבאר בפ' איזהו נשך אי"ה:
אזל סמכיה גבי טריפונטיה. בקידושין פירשתי בענין אחר ופירושא דהכא עיקר. ודע דהרמב"ן ז"ל פילפל בענין פירושא דהאי סוגיא הובא בשיטה למב"א ז"ל. ולשיטתיה אזיל דחולק על דעת הרי"ף והרמב"ם כמבואר לעיל. ולענ"ד מהכא סייעתא לדעת הרמב"ם בענין חוב הבא מחמת מכר שהרי אמרו אית הכא מילי דיודי וכו' משמע דהאי דינא לא דמי להא דלעיל ואפי' מאן דאית ליה דקנה התם הכא מודה. וכן נראה ג"כ מהגי' בקידושין דאמר ר' מנא על האי דינא פעמים שתחלת מקח לזה וכו' וכלומר בכי הא ודאי לאו חליפין הוו וטעמא כדפרישנא דמכיון שמסר לו אצל השלחני כבר נסתלק זה ממנו לגמרי במה יקנה אבל בדינא דלעיל והוא חוב הבא מחמת המכר שעדיין חל עליו בזה הוא דומה ממש להאי דאמרו יש דמים שהן כחליפין לפי שיטת הסוברים כן: