מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה א
אילו מציאות. מנין ליאוש מן התורה. משמע מהכא דעיקר דין יאוש שקונה באבדה נלמד מהאי קרא. והתוס' פ' מרובה דף ס"ו ע"א ד"ה מוצא אבדה וכו' כתבו בשם הר"י דנפקא לן דיאוש קני באבדה מהא דאמר באילו מציאות מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין ופי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעין שאין הבעלים מתיאשין כיון שיש בהם סימן והעלו שם דאף ע"ג דלמ"ד סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אבדה אלא בעדים מ"מ ע"י שיש לו בה סימן ימצא עדים ששואל לבני אדם ראיתם הדבר שאבדתי וכך וכך סימנין יש לי בו ואינו מתיאש הימנו אבל אם אין בו סימן מתיאש וכ"כ עוד בפרקין דף כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה וסיימו ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התורה א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו וכו' עכ"ל. מדבריהם נראה דהאי לימודא דיליף הכא נוכל ליישב גם לשיטת' דתלמודא דהתם ולכאורה אין נראה כן דהתם יליף לה מהאי קרא לאבדה ששטפה נהר כדאמר בדף כ"ב ע"ב והתם לעולם מותר בין איאש בין לא איאש ואפי' עומד וצווח דרחמנא שרייה ונעשה כמי שצווח על ביתו שנפל וכדקאמר בהדיא התם דף כ"א בריש שמעתתא דיאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש וכו' בזוטו של ים ובשלליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה ואפילו בא ליד המוצא לפני יאוש וכדפי' רש"י ז"ל וא"כ אין ללמו' מהתם להיתירה דאבידה מתמת יאוש.. וכדי לברר הדבר בעיקר הדין דיאוש באבדה והנ"מ בין הלימודים האלו והיוצא מזה לדינא אראה לבאר בהאי ענינא ומה דאשכחן בגויה בס"ד. ועיין בקונטרס אחרון בביאר הסוגיות והשיטות סי' ב':
אלומות בין בר"ה בין ברה"י חייב להכריז. כדפרישית ואזלא אליבא דרבא דהתם דף כ"ג ע"א דהכי מסקינן ומתקנת כל הפוסקים כוותיה דסימן העשוי לידרס הוי סימן וכדפסק הרמב"ם בפ' ט"ו הלכה ח' ומקום נמי הוי סימי והלכך כריכו' ברה"י דקתני נוטל ומכריז מקום הוא דמכריז דהא כולה ברייתא וכן המתני' בשאין בו סימן מיתוקמא לרבא והא בהא תליא וכן לרבה איפכא הוי דקאמר דמקום לא הוי סימן ומתני' בכריכות שיש בהן סימן מיירי והילכך ע"כ לדידיה סימן לידרס נמי לא הוי סימן וכדכתבו התוס' ד"ה ורבה אמר ולפי דס"ל לרבה וכו' כלומר דלא תיקשי מנ"ל לרבה הא ולאוקמי מתני' בדבר שיש בו סימן לפי דס"ל לרבה ניקום לא הוי סימן וא"כ ע"כ בשיש בו סימן מיירי והוצרך לומר דסימן העשוי לידרס נמי לא הוי סימן ובר"ה הרי אילו שלו. וכן לרבא איפכא והלכך דחיק לאוקמי מתני' וכן הברייתא בדבר שאין בו סימן. ושיטתא דהכא מוכרחת ומוכחא כרבא מדקאמר בעגול של דבילה דדוקא באילין עגולייא רברביא מיירי א"כ ע"כ מתני' בשאין בו סימן מיתוקמא והלכך באלין זעיריא שיש בהן סימן כפי אשר נעשים בבצרה חייב להכריז כדפרישית בפנים. ורברבייא דקאמר לאו שהן גדולים וכבידים הרבה קאמר דא"כ דין אלומות להם והמקום הוי סימן אלא לאפוקי מאותן הקטנים הנעשים בבצרה קאמר לפי שהמה ניכרים וסימני המקום אשר נעשים שם עליהם. וכן צריך לפרש הא דקאמר התם דף כ"ח ע"ב בעגולי דבילה אגב דיקירי מידע ידיע. ובלאו הכי הא כתב הטור בסי' רס"ב שלכל אלו אין דרך להניח ע"ג קרקע ודרך נפילה באי שם ואין ידוע מקומן. ולא דמו לאלומות. ובהא דהקשו התוס' ד"ה אי דליכא סימן וכו' על פיי רש"י בענין מכריז מקום וכו' יתבאר אי"ה לקמן בהלכה דשמלה: