מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא בתרא· רבי משה מרגלית
פרק ט · הלכה א
מי שמת והניח בנים\. כיני מתניתא הבנות יזונו. במה דפרישית בפנים הוא לדינא וכמו שכתבו התוס' בשם ריב"ן דמה שהזכיר רשב"ם בהדי מזונות פרנסה אין נראה לו דמזונות היינו אכילה ושתיה ופרנסה היינו מלבושים וצרכי נישואין ותרי מילי נינהו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר בפי"ט מהל' אישות אלא מזונות וכן דעת הנ"י בענין עשור נכסין וכתב בשם הריטב"א ז"ל דמה שכתב הר"ש ז"ל במשנתינו פרנסת הבת בכלל מזונות גבי נכסים מרובים כתב לאשמועינן עיקר הדין אבל לא שיהא בכלל ניזונות ולא בתקנת מזונות ואין מחשבין אותן בנכסים מועטין כלל. ומ"מ בפירושא דכיני מתניתא דקאמר הכא נראה דאלישנא בעלמא קאי וכהאי דאמר בפ' שני דייני גזילות הלכה ג' על האי מתני' אית תניי תני ישענו מאן דאמר ישענו והשענו תחת העץ ומאן דאמר ישאלו על הפתחים ונוע ינועו בניו ושאלו ודרשו מחרבותיהם. וה"נ קאמר דכיני מתניתא ישאלו על הפתחים גרסינן. ויש לומר נמי דלמאן דגריס ישענו יש נ"מ גם לדינא דישענו משמע שהם נשענין על אחרים מלשון והשענו תחת העץ ואיכא למימר דדוקא בשיש להם איזה קורבה וסמיכות להשען עליהם אבל לא שיחזרו על הפתחים ולהכי קאמר ישאלו גרסינן דאפי' אם אין להם אלא זה הדרך לשאול ולחזור על הפתחים הבנות יזונו והם יחזרו על הפתחים וזהו כיני מתניתא:
היה שם לאילו ולאילו מזון י"ב חדש. בכולא סוגיא דלקמן קרי לה בכה"ג נכסים מרובין וכר' יוחנן דהכא אבל התם גריס אליבא דר' יוחנן דכשמואל ס"ל דלדברי חכמים אם יש עד שיבגרו וכו' וכן מסקנת הפוסקים:
אלמנה ובנות וכו'. כבר נתבאר בכתובות דמחלוקת הפוסקים הוא דהתוס' והרא"ש פסקו כהך דהכא ולפירושם הא דקאמר התם עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטים היינו אם יש שם בנים עם הבנות אבל אין דעת הרי"ף ז"ל כן דגריס בבעיות דהתם ב"ח מהו שימעט בנכסים אלמנתו מהו שנתמעט בת אשתו מהו שתמעט אלמנה ובת איזה מהן קודם ואיפשיטא מינייהו חדא דא"ר יוחנן עשו אלמנה אצל הבת וכו' משמע דמפרש לה כפשטה אלמנה ובת שלא היו כ"א אלמנה ובת דלא גריס הני בעיות דאלמנה סמיכן להדדי ואיפשט חדא דאלמנה ובת וכו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ט מאישות. ומבואר הוא שדעת הפוסקים באינך בעיות ב"ח וכו' כדמשמע מדהתם כדכתב הרא"ש ז"ל דמשמע דפליג הירושלמי אגמרא דידן דסלקא בתיקו וכתב הרי"ף דלא איפשיטו ולקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסי בחזקת בנים קיימי ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה. ודין אם הוצאת קבורה ממעטת לא הוזכר בפוסקים ומסתברא דהא לא מספקא התם וכמו דכתב הרא"ש לענין כתובה והא דלא איבעיא ליה בכתובת אלמנה אי ממעטא משום דפשיטא ליה כיון דבתנאי ב"ד אית לה דכמאן דכגביא דמי וממעטא עכ"ל. וא"כ בדין דכתובה ודקבורה קמה פשיטותה דהכא דממעטין. וכתב הרמב"ן ז"ל שכיון שאמרו האלמנה קודמת פשיטא שהיא ממעטת בנכסים שמוציאין לה למזונותיה בתחלה והביאו הה"מ שם וזהו נמי כפשיטותא דהכא בזה דקאמר חוץ ממזונות אלמנה:
כל מקום ששנינו אמר ר"ג וכו'. והכי קאמר בבבלי כתובות ומ"מ לא פסקו הפוסקים כאדמון אלא כסתמא דהש"ס בהרבה מקומות דהלכה כחכמים בנכסים מועטין:
שמואל אמר זכין לעוברין. פלוגתא דהמזכה לעובר אם קנה התם בפירקין דף קמ"ב. וסוגיא דהכא מתבארת בפרק החולץ ביותר ביאור ושם הבאתי דעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו דרצה ללמוד מסוגיא דהאי ש"ס בענין בנו דדוקא בשכ"מ ולא בבריא אבל אין כן דעת הרי"ף ז"ל דלא חילק וכן הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהל' מכירה הל' י' סתם וכתב והמזכה לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה וע"ש. והכי מוכח מדלקמן: