מקורי מנהגים· רבי יוסף פינקלשטיין
סימן יד
בתפלת ערבית של ימות החול מתחילין והוא רחום וגו' ובלילי שבת וי"ט מתחילין ברכו:
בזהר פ' תרומה דף ק"ל ע"א איתא לא שויוה חובא לצלותא דערבית דלית מאן דיכיל לאתקנא לה כיעקב. דאיהו הוי מארי משכנא ומתקן לי' כדקא יאות. ואע"ג דאיהו רשו. צלותא דא איהו לאגנא עלן מפחד בלילות. מגו פחד דכמה סטרין בחד גיהנם. דהא בההוא שעתא טרדי לחייבי בגיהנם על חד תרין מביממא ובגין כך מקדמי ישראל למימר והוא רחום. דאיהו בגין פחד דגיהנם. ובשבת דלא אשתכח פחד דינא דגיהנ'. ולא דינא אחרא. אסור לאתער' לי' וכו' ע"ש. ועיין בהיכל הקודש וז"ל יסוד והוא רחום שנהגו לומר בערבית במדרש רות שלשה מלאכי חבלה מושלים בגיהנ' תחת יד דומה. והם משחית. אף. וחמה והמשחיתים הללו שולטים כל ימי השבוע בזמן תפלת ערבית. ולכך אומרי' והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. כנגד המלאך ששמו משחית. והרבה להשיב אפו כנגד אף. ולא יעיר כל חמתו כנגד חימה. עכ"ל. טעם אחר מצינו בטור א"ח סי' רל"ו שכתב דתקנו לומר לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין. אבל ערבית שאין תמיד לכפר הקנו לאמר והוא רחום עכ"ל וזה לשון הב"י שם בכלבו. משום דאמרינן לעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון. שתמיד הבוקר מכפר עונות הלילה. ותמיד הערב מכפר עונות היום ולכך תקנו ערבית ושחרית לחלות פני המקום. שיכפר עונותינו יומם ולילה. שחרית אנו אומרים אותה בסדרי קדושה. ותקנוהו נמי בפסוקי דזמרה בשביל ליל שבת שאין אנו אומרים אותה לפי שאין איברי תמיד הערב קרבים בליל שבת דכתיב עולת שבת בשבחו ולא עולת חול בשבת וכן בי"ט. ולכך תקנו לומר והוא רחום בתפלת ערבית משא"כ בשחרית ומנחה. לפי שבאותן תפלות היו מקריבין תמידין והיו מכפרים. ובתפלת ערבית אין מי יכפר ותקנו בה לומר והוא רחום וכו' ע"ש