מקור חיים - ד (טור יהלם)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן שפ
[א] אין דבר נעלם מעין הקורא כי אדם הראשון הוא שהביא המיתה בעולם ולכן נתקלל עשר קללות ולכן ימצא באבל דהיינו הכולל מיתה טבעית ומת בכח כדרך שהיה לו לאדם הראשון כמש"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות נתקיים באותה שעה במיתה בכח הוא משחז"ל אדם הראשון נברא מסוף העולם ועד סופו וכאשר חטא נגרעה קומתו ונעשה מאה אמה והנה חז"ל אמרו איפה היית ביוסדי ארץ איפה שלך היכן היתה באדם הראשון לפי כי כל הנשמו' שבעולם היו כלולים בו מהם בראשו בעיניו באזניו כו' וכאשר נתמעטה קומתו למאה אמה כל אותם הנשמות שהיו נכללי' במדה הראשונ' נפלו ומתו הנה שמת בו ביום בכח ולעת בא דברו מת מיתה בפועל וכן נמי ימצא בביאור דינים אלו שנתבאר המיתה טיבעית ומה גם המיתה שהיא נמצאת בכת לעובר על מצות ל"ת כאמור וכמו שנתקלל האדם עשר קללות והמה בכתובי' כך באו אלה הדברים שנאסרו על האבל במספר במשקל הכל דומה בדומה ולכן הוא אומר אלו דברים שהאבל אסור בהם והיינו האבל הטיבעי מכל שכן החוטא דאיהו אפסיד אנפשיה ונקרא מת בחייו כי מן הראוי אליו כל ימי היותו במכשול עונו כך יאסור על עצמו והם מלאכה לפי כי אדם הראשון הכניסו הקב"ה לגן עדן לעבדה ולשמרה וכן ישראל נצטוו וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל והמה כאדם עברו ברית לכן האבל נאסר במלאכה וגם ברחיצה דוגמא לאדם כדאיתא פר"א שנכנס בפי גיחון עד צוארו ק"ל שנה ובישראל נאמר רחצו הזכו וגו' וביותר יצדק החיוב על איש הישראלי בכל אלו הדברים לפי כי הקב"ה ברחמיו גמלנו מאז טובות ככל הדברים אלו כמש"ה ותשלכי על פני השדה בגועל נפשך כי היו הנשים כשרות מתעברות ויוצאות השדה ויולדות שנאמר תחת התפוח עוררתיך וגו' ואז הקב"ה שילח משמי מרום ועשה לה את כל התורה הזאת וכמו שביארתי בחלק ראשון טור אודם כי כל הברכות של שחרית הם הודא' על כל מה שעשה הקב"ה לישראל ומה גם בהווה לפרטים וביותר יהיה לעתיד וכן נמי אלה הדברים נעשו לאדם הראשון וגם לישראל וחטאו בהם ולעתיד ישוב הקב"ה לשוש עלינו לטוב כמש"ה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך ויחזור הכל לאיתנו. אמנם עתה לתקן העון כללי גם הפרטי נאסרו כל אלו הדברים לאבל החוטא דאיהו אפסיד אנפשיה מלאכה רחיצה סיכה כאמור וגם תשמיש כי כן אדם הראשון פירש מן האשה ק"ל שנה ואסור לקרא בתורה וכן אמרו חז"ל זה ספר תולדות אדם ראוי היה אדם הראשון שתנתן תורה על ידו מה טעם זה ספר תולדות אדם אלא אמר הקב"ה מצוה אחת צויתיו ועבר עליה ואיך אני נותן לו רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעש' ויאמר לאדם לא לאדם אני נותנה. ולכן אבל זה אסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום כי כן בחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע אחר כמשחז"ל שנאמר מתהלך בגן מקפץ ועולה ובכביסה כי כן השחית כתנות אור שנתן לו הקב"ה ונעשו כתנות עור בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור וישראל נמי נא' בהם ויתנצלו בני ישראל את עדים וחייב בעטיפת הראש כדרך שנתקללה חוה כמשחז"ל עטיפת ראש באבל ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין יום ראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ובשמחה ואיחוי קרע כל שלשים יום:
[ב) מלאכה כיצד כל שלשה ימים הראשוני' אסור במלאכה והענין כי הנה נתבאר מן הזוהר פ' ויקהל כי המת שבעה עידנין יחלפון עלוהי מן הדין לא ראי זה כראי זה וכך אמרו חז"ל המות קשה משלפניה וקלה משלאחריה והנה אמרו חז"ל לסוף שלשה ימים כרסו מתבקעת ונהפכת על פניו ואומרת טול לך מה שבחרת עשית כל ימיך כחגים ולא נתת לעניים שנאמר וזרתי פרש על פניכם פרש חגכם ולכן האבל אסור במלאכה כך אמרו חז"ל לא נתבטל הקב"ה מלעשות מלאכת הצדיקים ומלאכת הרשעים שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא אפילו עני המתפרנס מן הצדק' אסור מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצינעא בתוך ביתו לפי כי עבר הדין של המת של שלשה ימי' שדנים אותו בגוף ונפש כמשחז"ל משל לחיגר והסומא כך הקב"ה יקרא אל השמים מעל לנשמה ואל הארץ לחלק הגוף ומחבר אותם פעם אחרת לדין עמו ולכן סמך הכתוב אספו לי חסידי כי אין להם דין זה אלו הם כורתי בריתי עלי זבח כדאיתא בתיקונים כי ענין המילה אותו הדם מציל האדם מדין חיבוט הקבר אם נא טמא אות הברית ולכן העני עושה מלאכה בצנעא בתוך ביתו ואשה טווה בפלך ביתה כי ידענו כי כברע בר דין זה של מת אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך והוא ענין הודעה לפי כי כך אמרו חז"ל אוי לרשע ואוי לשכנו והרשע הנקבר כל שכניו המתי' מתרגשים לפי שמתחדש דין נוסף עליהם בעבורו כמשחז"ל ולכן פשוט הוא כי תבא מאירה לשכניו שהצריכוהו לכך לפי כי על ידי גמילות חסדים ניצולים וכאשר לא כן עשו ודאי תבא להם מארה: [ג] כשם שהוא אסור בעשיית מלאכה מטעם הנזכר לפי כי אז המת נידון כי מלאכה הוא ולתיקון הקודם והפרט נאסרה המלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה אחרת כי כן נמי המת הרשע אשר בחיים עדינה הוא אסור ביד היצר לא יוכל לצאת כמ"ש בזוהר פ' פנחס דף רמ"ז. וז"ל ואוף הכי כד יצר הטוב איהו תפוס ברשו דיצה"ר הכי אינון תפיסין חיילין דיליה ברשו דחיילין דיצה"ר ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל אברים דיליה קדם ה' מה כתיב לאמר לאסורי' צאו ולאשר בחשך הגלו וגו' הנה מבואר מדברי המאמר כי החוטא ילכד ברשות יצר הרע כל ימי היותו חוטא לא יוכל לצאת אנה ואנה ולכן נאסר נמי האבל הגשמי לילך ממקום למקום:
וכאשר נתעורר בדינים אלו לצד עילאה כאשר נתבאר למעלה ירצה משחז"ל ביום החרבן קורא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם מלך בשר ודם שמת לו מת מה דרכו לעשות וכו' ולכן כל הדברים אלו כך נעשה למעלה כדומה להם זה יצא ראשונה אסור בעשיית מלאכה היינו מ"ש המלאכים יושב ודומם א"ל כך אני עושה שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו ברחיצה היינו מאותם י"ג נהרי אפרסמונא דכיא כדלקמן וסיכה מאותו שמן עליון שנא' כשמן הטוב על הראש רישא דאדם קדמאה כדאיתא בזוהר פרשת אמור גם זה נאסר ונעילת הסנדל כמו שאמרו המלאכים וכן אמר הקב"ה כך אני עושה שנאמר ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה כי הנה שכינה הלכה בגלות תורה שבעל פה ואסור בשאלת שלום איתא בזוהר פרשת אחרי מות כד אתחרב בית מקדשא כדין קב"ה סליק לעילא ואנגיד לרישא דיסוד עמיה ולכן אין מדת השלום במקומו ואיך ישאל לו בשלום ובכביסה שהרי נאמר בצע אמרתו בזע פורפירא דיליה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה כדלקמן:
מלאכה כיצד כל שלש' ימים הראשונים אסור במלאכה היינו משחז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה וכו' וכבר נתבאר כי הענין הוא שנתבטל הייחוד עליון של אבא והיינו שלשה ימים הראשונים לפי כי כל הימים של האצילות הם עשרה וסוד השלשה ימים ראשונים הם כתר חכמה ובינה ולכן המלאכ' של הקדושה של אבא ואימא הנעשית על ידי הכתר כדאיתא באדרא רבה אבא ואמא זווגא דילהון תליא במזלא והיינו בסוד הכתר וזה נתבטל ולעומת זה נמי כך נתבטל בת"ת ישראל הכולל עשרה ימים לפי כי אין קדושה פחותה מעשרה והייחוד הנעשה בשלש ראשונות שלו נתבטל דהיינו כי נתקיים אותו הנדר ולא אבא בעיר לא נכנס הקב"ה אבא עילאה בירושלם של מעלה היא אימא עד שיכנס ישראל ז"א בירושלם של מטה היא בינה שלו ולכן מי האיש הירא ה' ורך הלבב יראה עד היכן הגיע העון שלנו אוי לנו מיום הדין ולכן אמר אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ר"ל כי לא מבעיא עשיר שהוא בסוד העליונות כי משם הוא העושר דירית אחסנתא דאבוי ואימיה כי זה נאסר ביום החרבן אלא אפילו עני זה הוא הצדיק שנא' בו עני ורוכב על חמור המתפרנס מן הצדקה כי כן שנינו מי שיש לו ר' זוז חסר אחד אפי' אלף נותנים לו כאחד הרי זה יטול שהרי נאמר האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו כאשר הוא אבל לב אסור במלאכה עם הכלה בסוד שלשה ימים ראשונים כאמור מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצנעה בתוך ביתו שנא' והצנע לכת עם אלהיך זה הוצאת המת והכנסת כלה ואשה טווה בפלך בתוך ביתה שנאמר ידיה שולחה בכישור וכפיה תמכו פלך אבל אמרו חכמים עליונים תבא מארה לשכניו של הצדיק והצדקת שהצריכוהו לכך לעשות מלאכה והם הנצחים שמתדבק בהם סטרא אחרא מזמן שנאמר ויגע בכף ירכו:
כשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה היא הכלה טעמה כי טוב סחרה מסחר כסף אסור לקחת ממנה סוד אור חוזר ולא לתת לה אור ישר שהם מיין נוקטין ומיין דכורין ואסור לילך ממדינה למדינה בסחורה והענין מ"ש בתיקונים מטטרו"ן על ידו מתייחדין צדיק וצדק בשית יומין דחול ולכן אמר כי הצדיק שהוא אבל מפני החרבן והגלות אסור לילך ממדינה למדינה דהיינו שיוצא מעולם האצילות והולך לעולם היצירה בסחורה היא הכלה כדי להתייחד עמה בזמן האבל שלהם:
[ד] כאשר נתבונן בדבר האבד זה ירמוז בתחלה מה שחז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה אלא בתחלה בא על הבהמה ואחר כך על בניו ובני ביתו ואחר כך בא על גופו ולכן באה הדוגמא בזה לשלש בחינות שבאדם והם נפש רוח ונשמה כי הנה באלו הבחינות שייך לומר שהם דבר האבד בין בהיות האדם חוטא בחיים עדינ' כי לפי החטא אשר יעשה לאשמה בה מסתלק ממנו חלק אחד כאשר נתבאר כמשחז"ל אין אדם חוטא שהרצון להודיע דבר חדש כי לעולם חלק הנשמה הנקרא אדם אינו חוטא במעשה לפי כי משעה אשר יחשוב לחטא מסתלק ולכן חז"ל אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה נמצא כי אין פתגם הרעה של העון נעשה אלא בבחינת הנפש שנאמר נפש כי תחטא ואמנם זה יהיה לענין הבחינות הקבועות באדם נפש רוח ונשמה אמנם האדם על ידי מעשיו קונה נפש רוח ונשמה מחדש כאשר ביארתי בטור אודם כי על ידי שלובש ציצית קונה רוח ועל ידי הנחת תפילין קונה נשמה ומזה ילמד האדם כי בכל מצות אשר יעשה קונה מחדש פש או רוח או נשמה ועל ידי העון מסתלקי' ממנו וכל חלקים אלו הם נקראים דבר האבד ולכן שייך דין דבר האבד בכל דבר על האדם ועל הבהמה ועל הכלים כנגד נפש רוח ונשמה דשייך בהם ענין אבידה והיינו באדם היושב על האדמה כענין שהוא מרויח ע"י מעשיו אמנם יש דבר אבד בסוד הגלגול שנא' הן כל אלה יפעל אל פעמי' שלש עם גבר ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף י"ג. וז"ל או מצא אבידה האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא אתתקן בה קרינן עליה או מצא אבידה וכחש בה ווי ליה טב ליה דלא אברי ונשבע על שקר וכו' ולכן בא דין זה: [ה] אסור לעשות מלאכתו על ידי אחרים בכל ענין של תיקון דשייך בהם ענין מלאכה כמו שאמרו חכמים זכרונם נברכה פורענותן של רשעים נקרא מלאכה שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא ומתן שכרן של צדיקים נקרא מלאכה שנא' מה רב טובך וגו' פעלת לחוסי' בך אלא אם כן הוא דבר האבד שהוא משלו לפי שדבר האבד מותר לאבל לב החוטא לעשות על ידי אחרים כי אותם החלקים שנאבדו ממנו בני אדם העושים מצות הם מרויחים אותם וימצא שהאדם נתקן קצת בזה אפילו דבר האסור במועד משום טרחא בסוד הגלגול כנזכר שם מותר בזה כי כל עיקר דבר האבד הוא בסוד הגלגול כאמור ואפילו הוא מעשה אומן כי כן הגלגול אינו נעשה אלא על ידי אומן הוא הקב"ה כמש"ה חמוקי ירכיך כמו חלאים משבח לישראל בזה כי הקדוש ברוך הוא חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וזה נמצא ע"י חמוקי ירכיך שבאים לעולם כפעם בפעם נתקנים וזה הוא מעשה ידי אומן הקדוש ברוך אשר יצר האדם בצלמו ואיזה יוצר ירצה שישתברו קנקניו אף על פי כי יהיו רעים ונשברים ימצא להם תקנה כאמור:
[ו] פרקמטיא שלו בדבר האבד הדוגמא של פרקמטייא זו היינו מעשה המצות יכך אמרו חז"ל משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא ושם ביארתי פרשת קדושי' שהם המצות שהם פרקמטיא של איש הישראלי הנקנה בכסף הוא מה שנתבאר בפסוק כי טוב סחרה של תורה מסחר כסף היינו מה שאמרו חז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ולכן פרקמטיא של האבל זה הרשע בדבר האבד דקים לן עבירה מכבה מצוה שאם לא ימכור מצות אלו על ידי מצות שיעשה לעומתם יפסיד מהקרן וכן נמכרת על ידי אחרים כמו שאמרו חז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך הרי פרקמטיא זו נמכרת על ידי מצות אחרים אבל אם לא יפסיד מהקרן לפי כי לא נמצא בידו עבירות אלא שאם ימכרנה עתה ירויח שהרי בעבור כן נמצא עושה מצות ביותר משאם ימכרנו אחר כך שיעבור האבל אסור לפי כי אז אותם המצות שיעשה הם רצויים יותר לפי כי לא השיגו אותם עון אשמה ולכן עתה אסור לו לעשות כך בימי אבלותו:
וכאשר נאמר כי פרקמטיא זו הוא התורה כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה כי לקח טוב נתתי לכם יש לך מקח שבו מטקשין ואין בו וכו' יש בו כסף ואין בו זהב וכו' ולכן יאמר פרקמטיא שלו של אבל לב זה הוא התורה בדבר האבוד שנאמר ולרשע אמר ה' מה לך לספר חוקי שאם לא ימכור העונות שבידו יפסיד מהקרן של תורה שהיה לו מתחלה ולכן נמכרת על ידי אחרים מהם לומדים אותה ממנו ולא יפסיד אבל אם אינו מפסיד מהקרן שאינו מכלל ולרשע אמר ה' ואין תורתו נמאסת אלא שאם ימכרנה עתה וילמד אותה ירויח בה יותר משאם ימכרנה אחר כך אסור ומכל מקום אם שיירות או ספינות באו דהיינו בני אדם או שהם מבקשים לצאת מן העולם ומוכרים בזול תורה או מצוה או לוקחים ביותר מותר למכור ולקנות ע"י אחרים כאמור אפי' שלא לצורך תשמישו בסוד נפש רוח ונשמה שבאים מחדש כי אלו הם שלא לצורך תשמישו אבל נפש רוח ונשמה הקבועי' בו הם לצורך תשמישו אפילו הכי שאינם אלא לעשו' סחור' להשתכר מותר:
[ז] להלוות לעכו"ם בריבית הנה העכו"ם הוא יצר הרע וכמו שאמרו חז"ל גוים יוכיחו שמבטלים לישראל מן התורה להלוות לו בריבית היינו בענין מעשה כמשחז"ל גדולה עבירה לשמה לאותם שרגילים ללוות ממנו בסגנון זה מותר להלוות להם על ידי אחרים משום דהוי דבר האבד או יהיה בסגנון מה שחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות הרי כי מלוה האדם המצוה ליצר ברבית לפי שלוקח העבירה ומתקן אותה כי מצוה מכבה עבירה ולכן מותר להלוות להם על ידי אחרים משום דהוי דבר האבד כאמור:
[ח] אי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו הנה האדם זה אשר לא טוב עשה בקרב עמיו עדין יש לו מצות שעשה כמו שאמרו חז"ל ריקנים שבישראל מלאים מצות כרמון ואדם זה יש לו זוזים ממעשה המצות בחברת אנשים לקיים מש"ה וחסרון לא יוכל להמנות מי שנמנו חביריו לדבר מצוה אמנם זה נמנה עמהם שהדוגמא דמסיק זוזי באינשי אמנם האידנא משכח להו ובתר הכי לא משכח להו לפי כי הם פונים לדרכם ואדם זה רוצה לקיים אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות כאשר נתבאר למעלה כי זה המאמר מתיישב במחטיא את הרבים דאע"ג כי חז"ל אמרו אין לו תשובה כדי שלא יהיו הם בגהינם והוא מיסב בגן עדן אמנם יש לו תקנה יעשה כנגדן חבילות של מצות רוצה לומר כנגדן של אותם האנשים החוטאים בחברה אנשי' כדי שיזכה עם אלו ולכן שרי לשדורי עלייהו להועיל לו באחריתו: [ט] כל המצוה אשר צוה הקדוש ברוך הוא על ישראל לטוב להם לעולם ומדקאמר קרא ויעש לאביו אבל שבעת ימים משמע כי כן צריך לעשות ואיכא בזה יקרא דשכיבי המת ניחא ליה בראות כי מרגישי' ומהגשמי על פטירתו מהם ואיכא יקרא נמי דחיי דמתייקירי ביה ולכן נאמר אם יש לוי דין על אדם אינו תובע אותו כל שבעה והוא משום יקרא דשכבי לומר כי כל חמדות העולם הזה ממון וכיוצא אינו נחשב להם במקום פטירתו מהם והחי יתן אל לבו שהכונה בזה לומר כי מה מועיל הממון העיקר הוא תורה ומצוה ענין המועיל שם כי כל המדות העולם הם לשבעה ימים שהם העולם הזה שנברא לשבעה ימים ולא לעולם הבא שלכן אמר החכם שבעה הבלים לומר כי כל מה שנברא בימי בראשית הבל הם והכל כלה ואבד כמה שאמר הכתוב שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון והאיש הנלבב יבין כי יש בזה ענין המועיל זה יצא ראשונה כי. כל הימים אלו המת הוא נידון בגוף ונפש ולכן הם מתאבלים עליו דאלו הכין לעצמו תורה ומצוה ימלט שנאמר בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך בקבר אשר על כן היו ימי חייו שבעים שנה שיהיה לאדם זמן לעשות זוודין שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה מלת בהם להגיד כי נמצא בהם הויה וקיום של שבעים שנה וכדאיתא בזוהר ויקרבו ימי ישראל למות ויקרבו ימי דוד למות כי הימים שהאדם הולך בדרכי יושר בעבודת הבורא יתברך בתורה ובמצוה הימים האלה נזכרים ונעשים בריאות טובות ומתקרבים לפני הבורא ית' ועומדים לפניו לזכרון טוב בהם ואם באולי מת זה הוא חלל רשע אם יש לו דין על אדם זה האבל לב אינו תובע כל שבעה להודיע רחמנותו של הקב"ה כמה ארך אפים לפניו כי אינו תובע דין מן האדם מספר ימי חייו כי מאריך עמו אולי יעשה תשובה בשבעת הימים שהם דוגמא לשבעים שנה לא מפקד דינא עילויה שנא' תשב אנוש עד דכה עד דכדוכה של נפש אז יהיו ימיו קרבים לפניו ית' כדאיתא בזוהר פרשת ויחי דף רכ"א וז"ל תאנא כד בעי קודשא בריך הוא לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנא מית בר נש ואתיב רוחיה לזה קודשא בריך הוא ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגביה זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא ולא דחי יומא מנייהו לבד דישכח בההוא יומא דאתעביד ביה חובא בגין כך כתיב בצדיקייא קריבה והיך יקרבון משום דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הימים של הצדיקים נמצא בהם ממש ועומדים לפני בוראם לא כן הרשעים כי מונים שנותם וימיהם והם בחוץ כנזכר במאמר ווי לרישיעיא דלא כתיב בהו קריבה והיך יקרבון יומוי קמי מלכא דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו וכלם לא יקרבו קמי מלכא ולא אתמנון קמיה ולא אדכרון לעילא אלא אינון שציאן מנווייהו עלייהו כתיב דרך רשעים באפילה וגו' ואמנם אם יעשה תשובה נתקנים הימים וחוזרים ונכנסים לפני הקדוש ברוך הוא ולכן כדי להעיר לב האדם על כל הדברים האלה בא הדין להזהיר אם יש לו דין על אדם אינו תובע כל ז' דוגמא להקב"ה שהוא ארך אפים לרשעים כל שבעים שנה שנאמר תשב אנוש אפי' הוא כאנוש עד דכה לדכאותי' ואם הוא דבר האבד כגון שביקש לילך למ"ה מיינו משחז"ל אומרים לאדם עולם שיצאת ממנו דומה ליבשה וזה דומה לים אם אין אדם לוקח זוודין מן היבשה מהו אוכל בים ולכן הוא אומר שהדוגמא לאדם שנאבד ממנו פתח התשובה כגון שביקש לילך למ"ה כאמור או שעידיו חולים הם המלאכים המלוים אותו כי כאשר יחטא ואשם הם חולים כמו שאמר הכתוב אין חולה מכם עלי עושה מורשה ודן עמו כי כן נמי הקב"ה. עושה מורשה לתבוע מן החוטא כמה מקטרגים וכמה חיות רעות נפרעים ממנו:
[י] כל הדברים שהתירו במועד משום צורך המועד הנה נתבאר למעלה כי הדוגמא ליום טוב ולמועד הוא כשהולך האדם אל בית עולמו לפי כי אין ערך לאותה שמחה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף ק"ן וז"ל כיון דאתפשט האי גופא מההוא רוחא על יד מלאך המות אזלא ומתלבשא בההוא גופא אחרא דבגנתא דעדן דאפשיט כד אתא להאי עלמא ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא דתמן וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא ואתלבש בלבושא אחרא שלים בגוונא דהאי עלמא וביה יתיב ואזיל ואסתכל למנדע ברזין עילאין מה דלא יכיל למידע ולאסתכלא בהאי עלמא בגופא דא וכד אתלבשת נשמתא בההוא לבושא דההוא עלמא כמה עידונין כמה כיסופין דילה תמן כו' הנה מבואר מדברי המאמר כמה שמחה יתירה ימצא לאדם כאשר נפטר מן העולם ולכן יצדק לכנות לו שם מועד לעת תמוט רגלו מן העולם ולכן אמר כל הדברים שהתירו במועד בזמן שהוא רגל מועדת משום צורך המועד שהם דברים של שמחה ודאי כלם אסורים באבל היינו החוטא לפי כי אין לו שמחה בצאתו מן העולם אלא צרה ויגון ימצא וכמה עונשים עד כי שבעה עידנין יחלפון עלוהי וזה אסור אפי' על ידי אחרים והענין מ"ש בזוהר פ' פנחס דף ר"ך וז"ל אין מעשה וחשבון וכו' בשאול אשר אתה הולך שמה וכו' ואפילו צדיקים גמורים נחתין תמן אמאי נחתין בגין דנטלין כמה חייבין מתמן וסלקין לון לעילא ותמן עבדין לון להרהר בתשובה ומאן אינון אינון דהרהרו בתשובה בהאי עלמא ולא יכילו דאסתלקו מן עלמא צדיקייא נחתין בגינהון גו שאול ונטלין לון וסלקין לון מן תמן כו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הרשע שמהרהר בתשובה בפרק המיתה אף על גב כי לא יכול להשלים אותו הרהור מועיל לו להצילו על ידי הצדיק שיורד לשאול כשנפטר מן העולם ומעלה אותו משם אמנם אדם זה לא כך עשה ולכן אסור בשמחה ודברים המותרים לעשות במועד אסורים עליו לעשותם אפי' על ידי אחרים לפי כי אחרים הצדיקים אין מעלים אותם משם:
[יא] אבל ששדהו ביד אחרים הוא משחז"ל כל אדם יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן שנאמר לכן בארצם משנה יירשו נתחייב נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ולכן בא הדין מיוסד על עיקר זה מי שיש לו שדה ביד אחרים ושדה זה כינוי לחלק שיש לו בגן עדן המכונה לשדה כמשחז"ל ויהי בהיותם בשדה נחלקו על על ב"ה ועוד אמרו ראה ריח בני כריח שדה מלמד שנכנס עמו גן עדן ואדם זה האבל על מעשיו הרעים ששדכו זה מקום בית המקדש שעוברים משם הנשמות והולכים לשדה של גן עדן ביד אחרים כי זכה ונטל חלקו בגן עדן והוא באריסות או, בחכירות או בקבלנות והענין דוגמא לפי פשוטו האריסי' לשליש או לרביע ממעשיו אשר יעשה לזכות לחלק שלו בגן עדן או דבר קצוב או שקבל עליו כל הצריך להרויח אתו חלק מדרכי החסידות הרי אלו עובדין כדרכן להקב"ה ללמוד תורתו ולעשות מצותיו בימי האבל של בעל השדה כל זמן שהוא הולך בדרכי חשך ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם העבודת הקדוש ברוך הוא ונשארו בשדה זה חלק של גן עדן כמו שהיו:
אם האבל זה הרשע הוא אריס בשדה של אחרים שהתחיל לעשות מצות לקנות החלק של חבירו בגן עדן לא יעבוד הוא בעצמו רוצה לומר אינו מועיל לו עבודה של הקדוש ברוך הוא לקנותו מאחר שהרשיע אבל על ידי אחרים מותר שעושה אבלות של מצות עם חבירו לדבר מצוה מותר:
[יג] אם יש שכיר יום הוא מה שנתבאר למעלה גם בחלק ראשון כי האדם על ידי מעשה המצוה קונה רוח חדשה או נשמה אמנם אין זה בדרך קבע כמו אותם הראשונות שבו אלא זה יהיה דוגמא לתוספת נשמה הנמצא בשבת לאיש הישראל לאותו יום בלבד כמשחז"ל וינפש כיון ששבת ווי נפש כך הענין במעשה המצוה בכל יום מן החול וכן יצדק להיות אדם זה נקרא שכיר יום לפי כי הנה שכרו אתו בכל יום ויום ולכן אם שכיר יום זה הוא עובד שדה האבל לב הוא חלק שלו בגן עדן ואדם זה הוא עושה מצות לקנות את השדה זה אפילו בעיר אחרת הוא הגוף כמשחז"ל אצל עיר קטנה אפי' בגוף אחר לא יעשה ועוד ירצה במאמרו על שכיר יום היינו אדם המקיים משחז"ל הרוצה שיחיה ימית וכן יעשה אדם בעודו עד ירצה כשכיר יומו אם יש שכיר יום בסגנון זה שעובד שדה זה האבל אשר לא טוב עשה ולכן נעשה אבל לב אפי' בעיר אחרת היינו גוף אחר כאמור לא יעשה רושם בחלק אבל לב זה אולי ישוב אל ה' ורפא לו:
[יד] אם יש לאבל לב זה חמור והדוגמא לחלק החומר שהוא מורכב עליו או ספינה היינו הגוף מוחכר או מושכר ביד אחר הוא מש"ה בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז וז"ל ובזמנין דחשך דאיהו יצר הרע מכסה על יצר הטוב דאיהו אור איהו כמאן דתפוס בבית האסורים דרוחא ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברין דילי' קדם ה' מה כתיב לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי בעון האדם הגוף וכל האיברים הם תפוסים בבית האסורים דיצר הרע והיינו מ"ש שהיה החמור או הספינה באיזה סגנון שנמצא גוף האדם היה ביד אחרים חרשי משחית בעבור העונות למחצה לשליש ולרביע יש מתירים ויש אוסרים לעשות מלאכה להשתמש בהם כי עדיין יש תקוה אולי ישוב ורפא לו ויוצא מתחת רשותם כנזכר:
[טז] אם האבל הוא אשר לא טוב עשה מושכר לאחר גם הרוח שלו כאמור כמאמר הקוד' לא יעשה מלאכה של תשובה בימי אבלו כי לא יועיל לו: אמרתי לבאר דינים אל לצד עילאה כי מזה תשכיל ותדע כמה החטא גורם דאף על גב כי עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו אין זה מעם הקדוש ברוך הוא שנאמר הן לא קצרה יד ה' מהושיע רוצה לומר אף על גב כי השיב אחור ימינו מפני אויב אל ישיאך יצרך כי אין שם יכולת להחזירה עד עת קץ אין הדבר כן שהרי אמרו חז"ל אמר הקב"ה כל זמן שאני בבית לא יכנס האויב מה עשה השיב אחור ימינו ונשבע שאינו נזקק לה עוד עד אלף שנים למדנו כי מאלף שנים ואילך בכל יום אפשר להיות גאולה ולכן לא קצרה יד ה' מהושיע חלילה אלא עונותיכם הטו אלה וגו' ולכן אמר אבל זה האמור זה הקב"ה שאמר בשר ודם שהוא אבל כיצד הוא עושה וכו' אם יש לו דין עם אדם היינו אדם בליעל איש און יש לו דין עליו הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף ק"ח: וז"ל פתח ר' מאיר ואמר ה' שפתי תפתח וכו' אדני בהיפוך אתוון דינא ובג"ד אמרו מארי מתני' דינא דמלכותא דינא וכו' אל אחר מזיק גזלן רשע ובת זוגיה סם המות נזק שבת בושת ורפוי לשכינתא וכו' מבזין לשכינתא ואמרין איה אלהיך וכו' ובושת דמטרוניתא דאשתארת ערומה מד' בגדי זהב נהרין מד' טורי אבן בשנים עשר אבנין מרגלן וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כמה מיני עונשים מחוייב סטרא אחרא להקדוש ב"ה ושכינת עוזו והוא אינו תובע דיקיון שלו בעבור מעשה התחתונים וכן איתא בתיקונים ולכן יאמר אם יש לו דין על אדם אינו תובע כל שבעה כביכול כל זמן שנוהג באבילות ואם הוא דבר האבד כגון שביקש לילך למדינת הים הוא ים העליון אוקיינוס המקיף כל העולם או שעידיו חולים אשר מעידים על אדם למעלה שהתרה בו הקדוש ברוך הוא כדאיתא בתיקונים דף י"ט בראשית ירא בשת ודאי ווי ליה לסמאל כד קודשא בריך הוא ייתי למפרק לשכינתא ולישראל בנהא ותבע מיניה ומ"ע ממנן דיליה כל עאקו דעאקו לישראל בגלותא בגין דקדם דגלו ישראל גלי ליה דהוו עתידין ישראל למהוי תחות שעבודייהו ואחזי ליה ולשבעין ממנן דתחותא ידיה אגרא דילהון אי הוו אוקרין ישראל בגלותא ה"ה דכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ואיהו וממנן דיליה לא עבדין להון יקרא אלא עבדין בהון ובשכינתא קלנא דאמרין לו כל יומא איה אלהיך וגו' ובגין דא וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' אתמר בהון כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה הוא סמאל ובת זוגיה עכ"ל הנה ראיה ברורה. כי סמאל מותרה ועומד מן הקדוש ברוך הוא על כל הדברים ועבר עליהם ועם כל זה הקדוש ברוך אינו תובע ממנו ואף על פי כי הוא הולך למדינת הים העליון כדאיתא בזוהר פרשת ויצא וזה לשונו ותצא לאה דא אימא עילאה לקראתו של ת"ת ישראל ותאמר אלי תבא לאעלא לך תחות גדפאי ולרוואה לך בתפנוקין עילאין וכו' ועם כל זה אינו תובע דין מהם וכן נמי עידיו הם חולים והם שמים וארץ שנאמר אלביש שמים קדרות וגו' ראיתי את הארץ והנה תהו ואינו תובע דין וכל זה גורם עון בית ישראל כאמור כי אין עושה מורשה ודן עמו היינו מטטרון עד לעתיד במהרה כל הדברים שהתירו במועד לענין היחוד משום צורך המועד כלם אסורים באבל כי הנה במועד יש עלייה לעולמות ומה גם ענין ייחוד כדאיתא בזוהר פרשת קרח קריאי מועד קראי כתיב מלכותא קדישא זמין לכל חילהא לאעטרא להו וכו' כלם אסורים באבל אפילו על ידי אחרים כי הנה בימי החול לא נעשה אחת מהנה:
אבל זה כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה עד מתי יהיה אבל זה באבלו ששדהו חקל תפוחין בין אחרים באריסות או בחכירות או בקבלנות והנה אלו השלשה דברים כלם הם בסוד המדה האחרונה בסוד השלשה עולמות שיורדת בהם בסוד הגלות כדאיתא בתיקונים כצפור דא שכינתא נודדת מקינה דא ירושלם ולכן באריסות היינו בבריאה כי שם מתלבשים שלשה מדות שלה כדאיתא בתיקונים תלת ספיראן מקננן בבריאה וכנגד מה שיורד ממנה בעולם היצירה היינו בחכירות ובעולם של העשיה הוא בקבלנות כי שם חלק אחד ממנה בלבד הרי המדות האלו עובדין כדרכם בימי האבל של בעל השדה כי כן עולם כמנהגו נוהג ואפי' נשלם זמן חכירותם קודם ונשארו בשדה כמו שהיו שהרי נשלם זמן חכירותם שהם אלף שנים של גלות שנאמר ביום חרון אפו ועדיין הם נוהגים בדרכם:
אם האבל הוא אריס בשדה אחרים היינו שדה אדום כמו שאמר הכתוב עני ורוכב על חמור ועל עיר אלין כתרין תתאין לא יעבוד הוא בעצמו אף על גב שנא' רוכב לאו דוקא אבל על ידי אחרים מותר היינו בסוד מה שמתלבש באותם עשר כתרין תתאין דמסאבותא כדאיתא בתיקונים אם יש שכיר יום היינו בסוד מטטרון כדאיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ח. וזה לשונו מטטרון איהי שכר שכיר מחי עלמין שליח דיליה לקבלא ח"י ברכאן דצלותא בכל יומא וכו' וזה השכיר שעובד שדה אבל זה הצדיק אפילו בעיר אחרת דהיינו ביצירה לא יעשה אמנם הייחוד של שדה זו נעשה על ידו אבל העובד הוא הצדיק שנקרא עובד אדמתו כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות תאנא כתיב זממה שדה ותקחהו ה"ה דכתיב וכל חית השדה ישחקו שם ועל דא כתיב זה הים גדול וגו' שם אניות יהלכון וגו' כד"א היתה כאניות סוחר וגו' הנה מבואר מדברי המאמר כי ספינה זו למטה בעולמות והם מושכר או מוחכר ביד אחרים סטרא אחרא למחצה לשליש ולרביע בשלש עולמות הרי זה לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבילות שהוא זמן החרבן ועדיין לא כלה הזמן לפי כי קץ וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם אבל אם כלה הזמן אסור כי כן כולם בטלים לעתיד:
אם היה החמור והספינה הנזכר ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע בסוד העולמות יש מתירים לעשות מלאכה ויש אוסרים וכפי הדרך האמור יהיה מותר כי עולם כמנהגו נוהג:
אם האבל הצדיק מושכר לאחר היא אשה זרה לא יעשה מלאכה בסוד ויבא הביתה לעשות מלאכתו בימי אבלו של החרבן והגלות אף על גב שנאמר והחזיקה בו ונשקה לו וגו' אינו עושה מלאכה זו כי מפני הרעה זו נאסף הצדיק:
[יז] חזר והגיד על אבל זה הוא החוטא ונפשו עליו תאבל היתה מלאכת אחרים בידו הנה מלאכה זו נאמר שהיה מלאכת שמים אשר על כן האדם יזכה להיות מאותם הנקראים פועל צדק העושים מלאכת הקדש ולכן הקדוש ברוך הוא מודד להם כמדתם הנקראים מלאכה שנאמר פעלת לחוסים בך וכל זה היה ביד אכל זה היינו ברשותו לזכות על החלק הנמצא לו בגן עדן אפילו בדבר תלוש לפי כי כבר נתבאר למעלה למה שאמרו חכמים זכרונם לברכה רשעים בחייהם קרויים מתים אין שם זה בדרך השאלה אלא בעצם אדם לפי כי כאשר האדם יחשוב לעבור עבירה נעקר ממנו חלק הנשמה כמאמרם אין אדם חוטא שהוא הנשמה הנקרא אדם כנזכר לעיל שלכן ימצא הרהורי עבירה קשים מעבירה ולכן ימצא כי כאשר האדם חוטא יש בו חלק הנקרא תלוש היא הנשמה ונשאר בו חלק הנפש ונקרא מחובר ולכן אמר היתה מלאכת אחרים בידו ברשותו מלאכת מחשבת בתורה ובמצוה אפילו בתלוש חלק הנשמה הנקרא תלוש כאמור כגון לארוג בקבלנות כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה פתחי לי אחותי זה אברהם שאיחה כל באי עולם עם הקדוש ברוך הוא כזה שהוא מאחה את הקרע והיינו מה שאמר כגון לארוג תלוש זו הנשמה ולחבר אותה עם הגוף ובזה חוזר ונארג עם הקדוש ברוך הוא שנאמר רחוק ה' מרשעים בין שלא בקבלנות להרויח חלק שלא בגן עדן לא יעשה הדבר הזה:
[יח] היתה מלאכתו מלאכת שמים מאשר למד תורה ועשה מצות ביד אחרים על דרך יכין רשע וצדיק ילבש בקבלנות נמי בדבר תלוש שנעקר ממנו הנשמה בביתו היינו קרבם בתימו לעולם לא יעשו כי לא לעזרה לו מאחר שהוא חלל שע בבית אחרים דהיינו כחלק שהוא בגן עדן של אחרי' יעשו להרויח גם את שלו כמשחז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו:
[יט] היה לו בנין בבית אחרים כמש"ה כי תבנה בית חדש היינו הבית האמיתי בגן עדן וזה היה בית אחרים בקבלנו' לפי שחטא על הנפש וזה היה לו בחול לפי כי חלל קדש ה' ואפי' בחול המועד שנשאר בו עדין צד של קדושה לא יעשו בו לפי כי אין להם תועלת במלאכ' שהרי נאמר ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי אפילו הוא חוץ לתחום העיר היינו הגוף כמו שאמרו חז"ל עיר קטנה זה הגוף וחוץ לעיר היינו דבר שהוא חוץ ממנו על יד הזולת ואם אלו הקבלנים עכו"ם זה יצר הרע כגון שמגיע לו הנאה מזה הבנין שהוא רע כמש"ה עיר קטנה זה הגוף אנשי' בה מעט אלו האיברים ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע ובנה עליה מצודים אלו העונות וכן נמי בנין זה הוא מן העונות מותרים לבנותו בשבת ויום טוב שחל להיות בימי האבל שהדוגמא למה שאומרים לרשע עולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת וזה דומה לשבת אם לא טרח מערב שבת מה יאכל בשבת והיינו מ"ש שחל שבת ויום טוב באבל שלו כי יאמרו לו טענה זו אם היא חוץ לתחום העיר היינו חוץ לתחום של הקדושה ואין עיר אחרת שבה ישראל בתוך תחום של אותה בית: [כ] אם קבלו אחרים לחרוש ולזרוע שדהו הוא חלק הנמצא נו בגן עדן שדה אשר ברכו ה' יש אומרים שמותרים לחרוש ולזרוע במצות ותורה בימי אבלו של הרשע שהוא בעל השדה כי החלק הוא שלו עדיין ויש מי שאוסר: [כא] שני שותפים חנונים הדוגמא ליצר הטוב ויצר הרע שהם שותפים באדם והחנות שלהם פתוחה להרע או להטיב ואירע אבל לאחד מהם יצר הטוב בעבור האדם אשר חטא על הנפש נועלים שניהם חנותם הוא הלב שלא לעשות עוד השותף מלאכת מחשבת בפרהסיא אבל יכול לעשות בצינעא דברים המועילים בתוך ביתו של גן עדן אפילו בעסק השותפות היינו דברים המועילים לגוף כי שניהם מתרצים בו ואם האבל אדם חשוב בתורה ובמצוה והשותפו' נקרא על שמו שהוא דבר המועיל לנפש שאפי' אם יעשהו בצינעא בתוך ביתו של גן עדן ידוע שיש לאבל חלק בו אסור לשני הוא יצר הטוב לעשותו אפילו בתוך ביתו לצורך גן עדן באותו חלק הנמצא לו שם הוא בית מושב שלו כאמור: נחזור לענין ראשון לענין הנוגע למעלה וכך היה אומר היתה מלאכה אחרים בידו היינו של סטרא אחרא הוא מלאכה שנאמר ויבא הביתה לעשות מלאכתו והוא בידו אם ירצה להניח לעשות אותה ואם לאו פושט ידו הוא מדת החסד ומונע אותם כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"א ואל זועם בכל יום יעיר בבקר בבקר וזועם למאריהון דדינים המתגברים ומכלל זה הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק אשר הלך חשכים דשארי בחיבורא וסיים בפירודא לכן מלאכת אחרים אלו היינו אל אחר ובת זוגו בידו ולכן אל אחר אסתרס ולא עביד פורין כדאיתא בזוהר פרשת משפטים אפי' בדבר תלוש הוא הדבר האמור כי סמאל אל אחר הוא דבר תלוש כי נעקר ממקום קדושתו והפילו הקב"ה ולכן נקרא דבר תלוש כגון לארוג כי כמו שנמצא אורג בסטרא דקדושה כמו שאמרו חז"ל בן יערי אורגים זה דוד המלך עליו השלום שהיו מעלים לו את ההלכה ואורג אותה כמו כן בסטרא אחרא יש אורג כמש"ה קורי עכביש יארוגו קוריה' לא יהיו לבגד ולכן בין לארוג בקבלנות בין של בקבלנות לא יעשה מלאכה זו לעולם לפי שנא' יתפרדו כל פועלי און:
היתה מלאכתו מלאכת שמים ביד אחרי' הנזכרים היינו אל אחר ובת זוגו ונקרא בידו מפני כי צריך לצאת משם כדי שיהיה היחוד כדאיתא בזוהר פרשת תרומה בשעתא דאתת עם עולמתהא לא אתת אלא כמאן דאתת למחמי ביקרא דמלכא עילאה בדין כרוזא כריז צאינה וראינה בנות ציון פוקו למחמי ביקרא דמלכא וכדין לא ניחא ליה למחמי ואתפרש ואזיל ליה כדין עולמתהא מכניסים אותה לחופה נמצא כי מלאכה של הצדיק לקיים מה ש"ה ויבא הביתה לעשות מלאכתו הוא ביד אחרים סמאל אל אחר וכל סטרא דיליה כי לא נעשה מלאכה זו עד שהולך משם והיינו בקבלנות בעבור התמצית שנותנים להם בדבר תלוש הוא המדה אחרונה הנתלשת ממקומה שנאמר כצפור נודדת מקינה לקיים אשר נגזר עליה לכי ומעטי את עצמך בביתו לא יעשה אין בית אלא אשה יתפרדו כל פועלי און בבית אחרים יעשו הייחוד:
היה לו בנין ביד אחרים זה הצדיק יש לו בנין זה בית המקדש ביד אחרים היינו סמאל ובת זוגו והענין מפורש פ' שלח לך דף קס"ו: וז"ל כד אתא צפרא זקף עינוי וחמא נהירו דהוה נהיר ברקיעא מאיך עינוי לתתא אהדר כמלקדמין וחמא נהירו בכל רקיעא דנהיר וסליק בההוא נהירו דיוקנא דביתא בכמא ציורון חדא ר"ש ולפום שעתא איגניז ההוא נהורא אדהכי הא אינון תרין שליחן אתיין וכו' אמרו ליה חמית נהיר יתא ברקיעא אמר לון חמינא אמרו ליה ביה שעתא אפיק תהומא בי מקדשא ואעבריה קודשא בריך הוא בימא רבא ומההיא נהירו דיליה הוה נהיר ברקיעא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר זה כי בית המקדש הוא ביד סטרא אחרא והיינו, מ"ש הדין היה לו לאבל זה בנין זה של בית המקדש ביד אחרים אל אחר בקבלנות בדבר תלוש כי כן נעקר בעונותינו שנא' ערו ערו עד היסוד בה בביתו סטרא אחרא לא יעשה בבית אחרים יעשה היינו כאשר מתעורר סטרא אחרא אז הוא סיבה כי הכלה מסתלק למעלה ונעשה הייחוד: וכן לענין בנין המקדש בביתו לא יעשה אבל בבית אחרים עושה שנא' תחת הנחשת אביא זהב וגו' ובההיא של החסיד שראה מלאכי השרת מנסרין בשער המזרחי והיינו מ"ש אבל בבית אחרי' יעשו ואמנם בנין זה שהיה ביד אחרים הנזכר בקבלנות בחול או בחול המועד והוא בנין הכלה לא יעשו אפי' חוץ לתחום העיר של הקדושה ואם אלו הקבלנים עכו"ם ערביים סטרא אחרא מותרי' לבנותו הבנין של רחל בשבת ויום טוב שחלו בימי אבלו בזמן החרבן כי בימים אלו צריך לבנות הכלה שנאמר ויבן ה' את הצלע לאשה ויביאה אל האדם אף על גב שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר של הקדוש' כדאיתא בזוהר יצאו מן העיר דא רזא דמהימנותא כדאיתא ולא אבא בעיר ואין עיר אחרת שבה ישראל סטרא דקדוש' בתוך תחום של אותה בית: אם קבל מאחרים לחרוש ולזרוע שדהו היינו מ"ש המדה אחרונה נקרא גן ונקרא כרם מה כרם צרי' לעבוד ולעדור ולזרוע כך כנסת ישראל ולכן אמר אם קבלו אחרים לחרוש ולזרוע שדהו והם הצדיקי' הנקראים מחצדי חקלא יש אומר שמותרים לחרוש ולזרוע בימי אבלו בזמן החרבן של בעל השדה ציון שדה תחרש ויש מי שאוסר ולא כן הוא כי כל זה נוהג בזמן החרבן. אמנם אינו דרך קבע רק לשעה לפי כי כך אחז"ל כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו:
שני שותפים חנונים הצדיק ות"ת ישראל שותפים אירע אבל לאחד מהם שנאמר ויקרא ה' לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק נועלי' חנותם היא הכלה שהיא חנות מיוזנת שלא יעשה השותף בפרהסיא היינו עיקר הדבר מ"ש בזוהר פ' תרומה דף קל"ד. וז"ל אתוון דדכורא לא מתחלפי אתוון דנוקבא מתחלפי וכו' בגין דהשתא ההוא סטרא אחר אתדבק בהדה לאו איהו אחד אלא דאנן מייחדי לה בלחישו כרזא דאתוון אחרנין ואמרי ועד אבל בזמנא דאתי דיתפרש ההוא סטרא אחרא מינה כדין יתקרי אחד כד"א ביו' ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וכו' והנה מבואר הטעם לפי כי בזמן האבל של החרבן נועלים חנותם שנא' וסגרו דלתים בשוק ולכן שנינו יהי ביתך פתוח לרוח' לתקן העדר זה הקב"ה יצדיק נועלי' חנותם כדי שלא יעשה השותף בפרהסיא ולכן שם נאמר ז"ל כיון דאתת לא אתת אלא כמאן דאתת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר כדין כרוזא כריז צאינה וראינה במלך שלמה פוקו למחמי במלכא דעלמא דיליה כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מתמן ואזיל ליה כדין עאלין מטרוניתא לחופה וכו' והיינו מ"ש שלא יעשה השותף בפרהסייא מעשה הזיווג אבל יכול לעשות בצינעא בתוך ביתו אפי' בעסק השותפות מתעסק עם הכלה אם האבל אדם חשוב והשותפות נקר' על שמו שאפי' אם יעשהו בצינעא בתוך ביתו אין בית אלא אשה ידוע שיש לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפילו בתוך ביתו ולפי כי כן אבא עילאה אדם חשוב נשבע שלא ליכנס בירושלם של מעלה מפני כי ישראל אינו לכנס בירושלם של מטה ונפסק היחוד העליון והייחוד התחתון מטעם דין זה שהוא אדם חשוב ת"ת ישראל אבל של יעקב הוא נוהג:
[כב] הרי נתבאר למעלה כי האבל הוא הדוגמא לאבל לב מפני עונותינו שראו עליו עד שהוא מת בחייו מתאבל על עצמו ונאסר בענין מלאכה מדה כנגד מדה להיות כי הוא שנא שלח מלאכת ה' התורה והמצוה עד מקום כי נאסר ביד יצה"ר כל איבריו גם רוחו בקרבו כדאיתא בזוהר פרשת פנחס כך לטמע בעון ונשתרש בו עד מקום כי סגר עליו פתח התשובה ונשאר תלוי ברפיון במאסר עונותיו ולכן חזר והגיד דין זה כבוד הבית וכו' כי דברים אלו אינם בכלל מלאכה ולכן יכול לעשותם והנה הדחת כוסות כי יתבונן בזמן שהיה נותן בכוס עינו במעשה או למראית העין שעבר על מה שאמר הכתוב טוב מראה עינים כך אמרו חז"ל טוב מראה עינים באשה מן המעשה עצמו וכבוד הבית הוא בית עולמו והמקביל לו הוא הלב בשני בתי הלב לפנות משם הרהורים רעים והצעת המעו' מענין מש"ה חושבי און ופועלי רע על משכבותם שלשה אלה אין בהם משום מלאכה לאבל וכן מותר לאשה היינו מי שהוא מסטרא דנוקבא או שתשש כחו כנקבה מפני העדר מן המצות הנמצא בו כד"א נשתה גבורתם היו לנשים מותר לאשה זו לאפות ולבשל והיינו מצית הצריכות הנהוגות בימי אבלה לחסרון המצות שנפלו האיברים ביד זקן וכסיל כדאיתא בזוהר כנ"ל וכן אשה המשרתת בבית בעל הבית היינו כי נתגבר עליו יצר הרע עד מקום שנעשה בעל הבית משחז"ל בתחלה נאמר ויעש לאורח הבא אליו ואחר כך נעשה בעל הבית וכה"א מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון ולפי כי כבד עליה פשע' משמשת לפניו כמש"ה ועבד חפשי מאדוניו האדם יש לו שני אדונים עושה רצון יוצרו מכעיס את יצרו עושה רצון יצרו מכעיס את יוצרו ולכן יאמר וכן אשה המשרתת בבית בעל הבית אחר ואירעה אבל מצד מעביה לפי שהיתה היא משמשת לפני היצר כאמור ולכן אירעה אבל מותרת לאפות ולבשל ממעשה המצות ולעשות שאר צרכי הבית בין שהיא משמשת בשכר בין משרתת בחינם מן המצית משרתת ליצר הרע אפילו הכי אם יכולה לקיים קצת מצות מותר:
[כג] ההולך ממקום למקום לסחורה הדוגמא לזה הוא ההולך אחר עצת היצר ולכן הלך ממקום למקו' היינו ממקום של הקדושה כמו שאמר הכתוב וממקום קדוש יהלכוך והלך בעונו למקום הנקרא צואה בלי מקום וזה היה לסחורה הניח הסחורה שנאמ' בה כי טוב סחרה מכחר כסף והלך אחר היצר לעשות עמו סחורה ושמע והבין שמועה קרובה מה שעשה עון מקרוב אם יכול למעט שלא לעשות שום עסק באותה העיר היינו הגוף עיר קטנה כי לא ישמע וישתרש בעון מוטב ואם לאו שאם לא יקנה באותה העיר דבר מצוה לקנות בו סניגור אחר להליץ עליו לא ימצא אחר כך יקנה לצורך הדרך כי אורחא רחיקא וזוודין קלילן יקנה דברים שיש בהם חיי נפש להחיו' נפשו מפני שכבר נקרא מת ובזה נאמר עליהם חיה יחיה:
[כד] על כל המתים הם הרשעים הנקראים מתים וכמה מיני רשעים הם ולכן על כל המתים הם האיברים שלו כי כל אחד נקרא מת אחר בעונו כיון שנכנס בו רוח של שיטות מחלק השטן מת הוא בודאי ולכן על כל המתי' האלו רצה למעט בעסק סחורה המותרת לו כי טוב סחרה כגון דבר האבד ואין לך איבוד כאיבוד הזמן רצה אינו ממעט ולמד בתורה על אביו ועל אמו דהיינו בענין המחשבו' רעו' כנ"ל לפי כי המחשבה היא במוח ומשם נמשך טיפת ההולדה כן יצדק לומר על אביו ועל אמו ימעט לפי כי הרהורי עבירה קשים מעבירה: [כה] על כל המתים מן האיברים אשר חטא בהם אסור לילך בסחורה למרחוק עד שלשים יום כי נתן אל לבו העונש הנעשה לרשע שלשים יום בגהינם בגוף ונפש כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דאיכא פרסום גדול בזה ר"ל בעונש זה של שלשים יום כי דנים האדם מעיניו מאזניו מידיו מרגליו לעין כל ובזה ימצא כי יהיה לו הכנעה גדולה על פרסום זה שנידון לעין כל ודומה לשמחה שהולך בשיירה גדולה ושמחים בדרך וזה בשני פנים ראשונה על דרך מה שאמר החכם צרת רבים בחמת הפתאים וממנה יהיה להם שמחה גדולה לפי כי זה הוא להם כפרה על עונותיה' באביו ואמו עד שיגערו בו חביריו וכבר נתבאר כי אביו ואמו הוא דוגמא לענין מחשבות רעות ולכן לא ילך עד שיגערו בו חביריו העושים מעשיו ויאמרו לו לך עמנו:
גם בזה יש דרך ה' להגיד על הדברים שאבל עליון מותר בהם ולכן יאמר כבוד הבית דהיינו כי לא ימצא בבית עליון בית מושב שלו קורי עכביש הלא הם דברי חז"ל שממי' בידים תתפש והיה בהיכלי מלך שממי' זה עשו שנא' ואשי' את הריו שממה בידים תתפש שנאמר ועל חרבך תחי' הידים ידי עשו והיא בהיכלי מלך מלכו של עולם שפשט ידו והחריב בית המקדש והנה מאמר זה ירצה כי חז"ל הודיעו במתק דבריהם דבר גדול כי שממית זה עשו רוצה לומר כדרך שבענין הגשמי ימצא שממית שהוא נכנס לתוך הבית והיא אורגת כך הוא למעלה כביכול ומדשני קרא בדבוריה ולא אמר עכביש כמש"ה קורי עכביש יארוגו לדרש' קא אתי דאע"ג דקים לן כי בעולם האצילות אין שם קליפ' שנאמר לא יגורך רע צדיק אתה לא יגור במגורך רע שממית זו עשו בידים תחפש מן הברכה שברך אותו אביו מדה כנגד מדה לפי שהיה צד ציד בידיו לכן והידים ידי עשו ויש לו אחיזה למעלה מדקאמר בהיכלי בריבוי משמע כי בשני מקדשי' נאחז וכן הוא אומר ביום עמדך מנגד וגו' ולכן יאמר כבוד הבית אין זה מענין מלאכה דאף על גב כי זה הוא עיקר לענין הזווג כי כך האשה הגשמית מכבדת את ביתה אין זה מלאכה והדחת כוסות דהיינו המדה הנקרא כוס שמדיח אותה בסוד כוס של ברכ' שצריך שטיפה והדחה מבית ומחוץ שנאמר ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה כי הנה אמר ה"פ שני דברים אם רחץ ה' את צואת בנות ציון הרי מבחוץ ואת דמי ירושלם ידיח מקרב' הרי מבפנים והצעת המטה שהוא במדה אחרונה כדאיתא בזוהר פרשת בשלח דף מ"ד. וז"ל ונשים לו שם מטה ושולח וכסא ומנורה ארבע אלין למה אלא בגין דאינון תיקונא דכנסת ישראל ואלין ארבע בה אינון וכו' ואמנם אמר כל בחינות הללו אינם מכלל מלאכה לאבל עליון כי אין זה מכלל ויבא הביתה לעשות מלאכתו וכן מותר לאשה יראת ה' לאפות ולבשל אין זה מכלל מלאכה הנזכר כי הם ייחודי' אחרים הנעשים על ידו וכן אשה יראת ה' משרתת בבית בעל הבית בית ישראל ואירעה אבל של החרבן מותר לאפות לחם הלחם אשר הוא אוכל ולבשל ולעשות שאר צרכי הבית בין שמשרתת בחינם בין בשכר:
ההולך ממקו' למקו' לסחורה שנאמר דודי ירד לגנו לעולם הזה לרעות בגנים וללקוט שושנים היינו הסחורה של הכלה להרויח שלכן נא' טעמה כי טוב סחרה לכן לא יכבה בלילה נרה כי לא יחסר לה אור שהרי נמצא לה מן האורות שהרויחה מלמט' ולכן אף על גב כי אין לה נר עליון לא יכבה נר התחתון ושמע שמועה קרובה ממה שאמר הכתוב טוב שכן קרוב זה הצדיק שנתגברה הערלה כד"א והנה אשה לקראתו והחזיקה בו ונשקה לו גו' ולכן מפני הרעה זו אשה רעה נאסף הצדיק אם יכול למעט שלא לעשות שום עסק באותה העיר מוטב ואם לאו שאם לא יקנה באותה העיר אותם ניצוצות לא ימצא במקום אחר יקנה לצורך הדרך עד שתעלה לעולם האצילות ותקנה דברים שיש בהם חיי נפש בלבד. על כל המתים רצה הצדיק למעט בעסק סחורה המותרת לו לעשו' עם הכלה כגון דבר האבד שנאמר הצדיק אבד ונאמר אבדה האמונה ימעט רצה אינו ממעט אמנם על אביו ועל אמו כאשר הגיע להם ההעדר בזמן החרבן ימעט לפי כי כך נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יכנס בירושלם של מעלה וכו' ולכן גם הוא ימעט:
על כל המתים המדות עליונות בזמן שמגיע להם ענין העדר כיצד היינו מ"ש בזוהר פעמי' מכונה ת"ת ישראל בשם יעקב שנא' מי יקום יעקב כי קטן הוא פעמים נקרא ישראל ולכן בזמן שהוא בסוד יעקב אז מגיע העדר למדות שלו וכן בזמן שנקרא יעקב למטה בגשמי נגע סמאל בכף ירכו ואיתא בזוהר נאמר כאן נגיעה כי נגע ושם נא' כל אשר יגע בו הטמא יטמא הא למדת כי זהו סוד המיתה למעלה ולכן נאמר רגליה יורדות מות ולכן על כל המתים אלו אסור עד שלשים יום לילך בסחור' הוא סוד מ"ש בזוהר פ' בראשית דף ו'. וז"ל מן השלשים הכי נכבד אלין שלשים שנה עילאין דאיהו נטיל מנהון ואנגיד לתתא ומנייהו הוא נטיל ואתקרב ועד השלשה לא בא אינון הוי אתיין לגביה ויהבין ליה ברעותא דלבא ואיהו לא הוה אתי לגביהון עכ"ל כונת המאמר בקיצור נמרץ כי שלשים ושלשה שאמר הכתוב מפרש לה הכי כי הכל הוא בסוד ג' ספירות עליונות דהכי קאמר בתחלה מן השלשים הכי נכבד אלין שלשים שנה עילאין הרי בפי' אתמר שכונתו על שלשה עליונות ומ"ש ועד השלשה לא בא רוצה לומר עד עיקר השלשים שהם שלשה לא בא אמנם נעשים שלשים כשהם מתפשטים ויורדים למטה כמ"ש דאיהו נטיל מינהון ואנגיד לתתא אבל הוא אינו עולה אלא השלשה כאמור והיינו מ"ש בדין זה על כל המתים שהם להם ההעדר אסור עד שלשים יום לילך בסחורה ולמה בא השיעור זה של שלשים לפי שמתחסר התפשטות זה של שלש מדו' עליונות להכנס למטה בת"ת ישראל ולהיות בסוד שלשים כל אחת כלולה מעשר והוא הסיבה שנעשה בסוד יעקב שנא' יעקב כי קטון הוא ולכן עד שלשים יום אסור בסחורה לילך למרחוק דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירה גדולה ושמחים הרבה בדרך והכתיב דרכי ציון אבילו' מבלי באי מועד והדרכים מבקשים תפקידן כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה אמנם בפחות מזה מותר על אביו ועל אמו כשהם מסתלקים מן העולם הזה אין לדבר קצבה עד שיגערו בו חביריו היינו הקצוות וראוי לתת שיעור בזה ג' חדשים והוא שיעור התפשטות אבא ואימא לאחר שנסתלקו חוזרים ומתפשטים בסוד מש"ה מן השלשים הכי נכבד והשלשה מתפשטים עד תשעים בסוד אות צ' של צלם וסי' ואם שרה הבת תשעים שנה תלד והבן כל זה: