מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תקמח
[א] שאלו בגמרא הקבורה למאי אי לכפרה וכי צדיקי צריכי כפרה אלא דלא לשתני ממנהגא א"כ הקבורה מוכנת לרשעים ולכן נמי גם ענין המת הוא יהיה כינוי אל הרשע כד"א ואתה חלל רשע נשיא ישראל ולכן יאמר נא כי הקובר את מתו והוא בכח כי נקרא מת והוא עודנו ממהלכי שתים והוא בתוך הרגל שר"ל כי נתן אל לבו והתבונן מה גדלו מעשיהם של צדיקים כי כל הימים שלהם כערך הרגל כי הוא יום טוב וכן הם נקראים קדש כנזכר במאמר הובא למעלה ולכן הסכים כי טוב לו להיות נקבר מחיים להיות לו לכפרה ולסליחה לפני הקב"ה לכן לא חלה עליו אבילות אותו שנאמר ואשלם ניחומים לו ולאביליו שהם האיברים שלו או המלאכים ההולכים עמו לדעת חז"ל אדם זה שנתעורר לכך לא חלה עליו אבילות זו ברגל לפי כי כן נמי יחשב לו במהרה כמשפט הצדיקים שלהם כל הימים בערך רגל ויום טוב ומה גם כאשר נאמר כי נתן אל לבו לעשות צדקה וגמילות חסדים דכתיב משלחי רגל וכו' כמשחז"ל אשריכם ישראל כשאתם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים אין אומה ולשון שולט בכם וכו' אמנם לאחר הרגל כאשר כבר פנה מן אותה מחשבה חיישינן שהוא נכון למועדי רגל ולכן מונה ז' היינו השבעה דיני' שעוברי' על האדם כאשר ימות כדאיתא בזוהר פ' ויקהל דף קצ"ט וז"ל והא אוקימנא דשבעה דינין יחלפון עליה דבר נש נפיק מהאי עלמא חד ההוא דינא עילאה כד נפיק רוחא מן גופא ב' כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה ומכרזי עליו ג' כד עייל לקברא ד' דינא דקברא ה' דינא דתולעתא ו' דינא דגהינם ז' דינא דרוחא דאזלא ושטא בעלמא ולא אשכחת אתר נייחא. עד דישתלים עובדוי בג"כ בעי בר נש לאסתכלא תדיר בעובדוי ויתיב קמיה מאריה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי ז' דינים הם אשר יעברו על האדם ולכן יאמר כי לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה הם הדינים הנזכר ונוהג בהם אבילות על עצמו כי אז יכנע לבבו הערל ומונה שלשים יום מיום הקבורה להיות מעיר את רוחו על הדין הנעשה באדם שלשים יום כדאיתא פרשת ויקהל קצ"ט ושם נאמר ז"ל מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעינוי מידוי ומרגלוי ואוקמוה עד. תלתין יומין כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי האדם נענש שלשים יום גוף ונפש שניהם כאחד לכן החי יתן אל לבו ולכן מונה בלבו שלשים יום מיום שנתן בדעתו ענין הקבורה והשבעה דינים שיעברו עליו ולכן נוהג בשאר השלשים ככל גזרות שלשים להתבונן אשר חטא בידיו ברגליו בעיניו וישוב אל ה' וירחמהו:
[ב] במקומות שעושים שני ימים טובים וכו' הנה אלו השני ימים טובים האחד הוא כאשר האדם יוצא מן העה"ז כנ"ל כי אין שמחה לאדם כמו אותה שעה שמשפיע זה הגוף הנגוף והוא מתלבש באותו הלבוש בג"ע הנקרא לבוש מלכות כדאיתא בזוהר פ' שלח לך ומשימים על ראשו אותה העטרה כנזכר שם ויום טוב שני היינו כאשר הנשמה עולה היא למעלה כדאיתא בזוהר פ' ויקהל דף רי"א כשעולים למכון הר ציון דבר נפלא ולכן הוא אומר במקומות שעושים שני ימים טובים הם שני מקומות אחד בג"ע הארץ ואחד בג"ע עליון מונה השבע' מי"ט האחרון יש לאדם להתבונן כי יותר קשה הוא הדין האחרון כאשר נכנס בנהר דינור לטבול קודם שיכנס לפנים משבעה עדנין הנזכר ופעמים כי נעשה דין באדם לעין כל כההוא ינוקא דפ' שלח לך והוא דבר קשה ולכן אעפ"י שאינו נוהג אבילות לפי שאינו נוהג דין אבילות אלא על הרשע שנאמר ואשלם נחומים לו ולאביליו הואיל ומדבריהם הוא כענין הנזכר שם שהיה מכסיף לרביה ולא חייש לילך אצל אחר וכו' הוא עולה לו מן המנין שנגזר עליו ומונה מאחר ששה ימים בלבד שהרי השבעה עדנין הלכו להם והנה זה תלוי עם שני ימים טובים שעשה האדם בתחלה שקיים מש"ה וזכור את בוראך בימי בחורותך הם שני ימים כנ"ל ולכן יזכה לכל הכבוד הזה כי במחשבה בלבד מתפעל מדינים הללו שנעשים באדם לכן הם עולים לו מן המנין כנזכר:
[ג] הקובר מתו היינו לעצמו ע"ד מש"ה יביא אותו הוא מביא עצמו כך יעשה כאלו נקבר בי"ט שני של גליות לפי כי כן נתבאר לעיל מן המאמר כי הדין השביעי הוא כי הנשמה גולה וסורה ימים מספר אשר נגזר עליה נוהג בו אבילות או ביום טוב של עצרת כי נעצר מלהכנס למקומו אם היה אותו היום יום מיתה שחטא וקבורה שנתקן הואיל ויום טוב שני מדבריהם שמדקדקים על האדם אם עבר על דבריהם ויום ראשון העונש שלו של תורה כל אשר יעבור על מל"ת וכיוצא ידחה עשה של דבריהם אשר לא טוב עשה מפני עשה של תורה ושייך נמי לומר שהוא עשה ממש לפי כי בעולם הזה אין קונסין אעשה אבל שם קונסין ולכן עשה שלתורה יותר ראוי להעניש עליו אבל אם קברו ביום טוב שני דר"ה כי אז המחשבה של התשובה מועילה מאד אינו נוהג בו אבילות על עצמו ששניהם כיום ארוך ונמצאים מקיים וזכור את בוראך בימי בחורותך:
[ד] זה שאמרנו שהקובר מתו ברגל והרהר בתשובה לא חלה עליו אבילות מה שאמר הכתוב ואשלם ניחומים לו ולאביליו הני מילי דברים של פרהסייא אינו נידון בהם אבל דברים שבצינעא נוהג כגון הדין של הינוקא דפ' שלח לך דף קס"ז. וזה לשונו וגזר משיח דלהוי ההוא בר נש לבר בההוא צערא ארבעין יומין לסוף ארבעין יומין יצערון ליה בדינא דגהינם שעתא ופלגא וכל דא בגין דיומא חד הוה חד מן חבריא פריש מלי דאורייתא כד מטא לחד מלה ידע האי בר נש דיתכשל בה ואמר לחבריא שתוקו לא תמרון מדי ובגין דשתיקו חבריא אתכשל בההוא מלה ואכסיף וההוא כסופא דגרים האי בר נש דיינין ליה בהאי דינא קשיא וכו':
[ה] אף על פי שאין אבילות במועד במי שהרהר בתשובה כנ"ל אנינות נוהג בו שאם מת לו מת שחטא בחול המועד הוא אדם הבינוני כנ"ל אסור בדברים שאונן אסור בהם עד שיתחרט מאותו עון ואם מת ביום טוב וחטא ואינו רוצה לקברו לעשות תשובה אין עליו דין אנינות אלא אם כן צריך להחשיך עצמו על התחום שיש לו לעבור בין המחבלים בצאת נפשות כדאיתא בזוהר פרשת משפטים בפסוק לעם נכרי מאן עם נכרי אלין אינון מלאכי חבלה דמתעתדין באורחא דגהינם על זה יתאונן אדם חי להכין צרכי קבורה ויעשה תשובה כאמור אבל אם מת ביום טוב שני וחטא ורוצה לקברו בו ביום העון ולא יזכר או מת בי"ט ראשון בעונו ורוצה לקברו לעצמו על ידי גוים כי כאשר האדם עושה תשובה נאמר אם רעב שונאך היצר האכילהו לחם של תורה וכיוצא כי גחלים אתה חותה על ראשו ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל וכו' הוא עשו כמשחז"ל ולכן חל עליו אנינות על עונותיו: [ו] אע"פ שאין אבילות ברגל באדם שהוא דוגמא לו כנ"ל אם מת לו מת ע"י עון בשגגה היוצאת מתעסקים בו ברגל לנחמו מאחר כי עומד ברגל בצדקו ראוי לקיים מש"ה ואשלם ניחומים לו ולאחר הרגל לכשיכלו שבעה עדנין למיתת המת הוא החוטא אע"פ שעדין לא כלה האבילות מפני כי לא עשה תשובה מלאכתו נעשית על ידי אחרי' בבתיהם המצות שעושה שהם מכונים שהם מלאכתו כי לכך נברא לעבדה ולשמרה נעשית על ידי אחרים סטרא אחרא לפי כי ס"מ נקרא אחר לכן כל סטרא דיליה נקראים אחרים כד"א אלהים אחרים שלכן אלישע נקרא אחר לפי כי כן שנינו עבירה מכבה מצוה ולכן מלאכתו נעשית בבתיהם של סטרא אחרא בהיכלות הטומא' ועבדיו שהם מסטרא דקדושה כד"א קניתי לי עבדים ושפחות עושי' לו תיקון מן המצות בצינעא בתוך ביתו שבקדושה כדי שלא יהיה נדח לגמרי והיינו הרהורי תשובה הנכנסים בלב האדם בצנעא בקרב איש ולב עמוק ואין צריכים לנחמו אחר הרגל מפני שחטא מנין הימים שניחמוהו ברגל שהרי אין זה רשע רק שנזדמנה לו עבירה בשגגה ואשם ואין זה מכלל ואשלם ניחומים לו:
[ז] מת לו מת קודם הרגל וכו' הנה נתבאר כי הרגל ר"ל כינוי לאדם צדיק הנקרא קדש כנזכר במאמר לעיל וזה נעשה מת חלל רשע קודם הרגל כי לא הגיע למדרגת הצדקות ונהג אבילות אפילו שעה אחת כד"א ואשלם ניחומים לו ולאביליו לפני הרגל הואיל ונתאבל על מעשיו בטלה ממנו גזירת שבעה הם שבעה עידנין יחלפון עלוהי כנ"ל וימי הרגל שחפץ להיות צדיק עולה למנין שלשים אין צריך לאותם גזירות שעושים שלשים יום כנ"ל שנדון מידיו מרגליו וכו' ודוקא שנהג אבילות על מעשיו אבל אם שגג או הזיד ולא עשה או שהיה סמוך לחשיכה כי בא יומו והעריב שמשו ונטה למות ולא נהג בעצמו אבילות כי לא. יכול אין הרגל מבטל האבילות שמתאבלים עליו ודינו כדין קובר מתו ברגל ועתיד ליתן את הדין אחר כך כפי מה שיתראה בעיני השגחתו יתברך:
[ח] אם נהג שבעה שהיה מתחרט בעבור אותם שבע' דיני' שעוברים על האדם ופגע בו הרגל ונעשה צדיק מבטל ממנו גזירות ל' אותם הדינים קשים שדנים האדם שלשים יום הנ"ל אפילו חל יום שביעי שהנשמה משוטטת בעולם ולא מצאה מנוח מותר לספר ולכבס בגדיו חלוקא דרבנן ערב הרגל שנאמר והיה מדי חדש וכו' יבא כל בשר להשתחות לפני ואין צ"ל אם חל יום שמיני להיות בשבת ערב הרגל שמותר לספר בע"ש שהרי נאמר ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וכו' ואם לא גלח בערב הרגל כי עדיין לא נשלם ימי דינו מותר לגלח אחר הרגל שהרי בטלה ממנו גזירת שלשים אותם הדינים הנעשים באדם כנ"ל במאמר ויקהל אבל בתוך הרגל לא יגלח ואין מתבטל ממנו הדין כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ולא עשה מעשים לפרוש מן השער שהוא כינוי לעשו איש שעיר כמשחז"ל גבר שדיין כד"א ושעירים ירקדו שם ואם חל יום שביעי שלו הוא הדין הנ"ל בשבת ערב הרגל מותר לגלח שהרי מע"ש נכנע ס"א כנ"ל ממש"ה בפרוח רשעים כמו עשב הוא להשמדם עדי עד ואש של גהינם כבה ובחול המועד נמי מגלח אף ע"ג כי אין אש גהינם כבה ואין ס"א נכנע מפני כי לא היה יכול לגלח וז"ש לפי שלא היה אפשר לו דווקא לגלח קודם לכן מותר לו כנזכר:
והנה גם עתה אשוב לבאר הדינים הללו לענין הנוגע למעלה הקובר את מתו בתוך הרגל כי הנה כבר נתבאר למעלה כי ענין המת שייך בכמה פנים אמנם דרך קצרה ירצה משחז"ל אין התורה שהוא ת"ת ישראל מתקיימת אלא במי היא אימא שממית עצמו הוא סוד משחז"ל כשהאשה יולדת ירכותיה מצטננות כאבנים שנאמר וראיתם על האבנים ומסתלק החיות מהם ועל ידי כן מתקיים הבן הקדוש ולכן יאמר הקובר את מתו היינו מת זה שממית עצמו ונקבר ברגל והוא בשני פנים וזה יצא ראשונה דמאחר שנתבאר כי ירכותיה הם המת הנזכר היינו הרגלים שלה והם נקברים ונטענים בתוך התורה כדאיתא בזוהר פ' יתרו תוספתא בטמירו דטמירין אתרשים רשימו חד דלא אתחזי וכו' ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען וכו' כי ההיכל היא אימא דאתחפיא בשש קצוות הת"ת ולכן לא חלה עליו אבילות הוא מ"ש בזוהר פ' אמור דף ע"ה וז"ל תאנא סליק ו' לעילא לעילא והיכלא איתוקד ועמא אתגלי ומטרוניתא אתתרכת וביתא אתחרב וכו'. כדין כתיב ויקרא ה' לבכי ולמספד ולחגור שק וכו' ה' עילאה אנגיד מבועי לס"א ולכן כאשר נקבר מת זה בתוך הרגל כנזכר ובפרט כאשר נכנסים חמשים שערים שלה ומתפשטים עד הרגלים של הבן הקדוש כדאיתא בתיקונים אימא עילאה עד הוד אתפשטת היינו רגל הנזכר אז לא חלה עליו אבילו' הנזכר גם אין שם ענין אבילות הנעשה בחצי הלילה שנא' הן אראלם צעקו חוצה וכו' ה' ממרום ישאג על נוהו אין שם אבילות אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבע ימים וכנגד שבעה עולמתאן דמטרוניתא בסוד הבריאה ונוהג בהם אבילות כי שם נעשה כל ההספד בכל לילה כנודע בפסוק ויחרד האיש וילפת מפני כי הנה אשה יראת ה' שוכבת מרגלותיו בעולם הבריאה ומינה ל' יום מהקבורה סוד אות למד דצלם ונוהג בכל השלשים בכל גזרות ל' שנכנסים הבחינות בהדרגה והבן:
במקומות שעושים שני ימים טובים ר"ל שני ימים הם השני נצחים דאימא שהם נעשים טובים דלא אריקת ברכאן לס"א לפי שנגנזו בשני ימים שהם סוד חתן וכלה שני ימי בראשית שנעשו טובים לפי שנבדלו מן הרע וגם הם טובים שנאמר הנה מה טוב שבת אחים ע"י טוב שכן קרוב ושניהם עולים בהשואה אחת וירתין תרין עטרין גניזין הוא הטוב הצפון לצדיקים ולכן מונה השבעה מי"ט האחרון היא הכלה כנזכר אע"פ שאינו נוהג בו אבילות בנקודה פנימית מ"מ בז' עולמתאן דילה שייך בבריאה ומדברים שנאמר מספרים כבוד אל כדאיתא פ' בראשית הוא עולה לו מן המנין כי כן אותה נקודה אומרת שימני כחותם על לבך ומונה מאחריו ששה ימים בלבד לפי שהיא נקראת בת שבע:
הקובר מתו בי"ט שני של גליות כבר נת' כי שני ימים טובים סוד חתן וכלה וי"ט שני הוא סוד הכלה כי היא גולה וסורה בגליות כמשחז"ל גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה עד גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום ולכן היינו מ"ש שהוא יום טוב האחרון או ביום טוב שני של עצרת הוא מ"ש בזוהר פ' בלק וז"ל כנישתא דישראל מהו כנישתא דא איהו עצרת כניסו כד"א מאסף לכל המחנות וכו' ד"א עצרת כי עצר עצר ה' דנקיט ולא יהיב דהא מגו מהימנו דילה סגיא דלא אשכחן בה מומא יהבו לה בלא עיכובא כלל ואיהו כד מטא לגבה כל מאן דכניס מעצר וכו' והנה מבואר מדברי המאמר כי הכלה נקראת עצרת ולפי כי הוא כינוי זה לשתי סיבות הנזכר לכן יום ראשון הוא סוד כנישו לפי שהיא ביחוד עם בעלה ומשפיע בה והיא כונשת כל מה שניתן בה קולטת ויום שני של עצרת הוא סוד דמעצר ולא יהיה לתחתונים רק בהצנע כנזכר כמאמר ולכן הוא נוהג בו אבילות לפי כי רגליה יורדות מות אם היה אותו היום יום מיתה וקבורה שלה שנאמר ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת הואיל וי"ט שני מדבריהם מתקיים וי"ט ראשון של תורה שבכתב מתקיים ידחה עשה של דבריהם מעשה של תורה ונוהג בו אבילות ברדתה למטה בעולמות אבל אם קברו מת זה בי"ט שני של ר"ה שהוא בסוד הזכר כנודע אין נוהג בו אבילות ואין מתעורר ס"א ליינק משם ששניהם כיום ארוך:
זה שאמרנו שהקובר מתו היא אמו ברגל לא חלה עליו אבילות של ס"א הני מילי דברים שבפרהסייא לפי כי יש מקומות שאין שם תערובת של ס"א אבל דברים שבצינעא במקום שבסטרא אחרא מתערב עם סטרא דקדושה שם נוהג ענין אבילות זאת ועוד אחרת דברים שבפרהסייא היינו מ"ש בזוהר פרשת בהעלותך בענין פסח שני כי אז מכריז הכרוז ואומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה מאן דבעי למחמי למטרוניתא ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעי אבל דברים שבצינעא שהוא ענין היחוד כמש"ה והצנע לכת עם אלהיך ואחז"ל זו הכנסת כלה כדאיתא פ' תרומה כי באותה שעה מכניסין אותה שמשהא בלחישו ברזא בגין דלא ישתכח בצערהא רמז דס"א דברים אלו שבצינעא האבילות נוהג ומתאחז משם ולכן עושים אותו שלא מדעתם וכן נמי הוא רמז לענין משחז"ל נשבע הקב"ה היינו אבא עילאה כדאיתא בזוהר ובתיקונים שלא יכנס בירושלם של מעלה הוא אימא עד שיכנס ישראל בירושלם שלמטה בסוד הכלה והדבר צריך ביאור כי הנה שני יחודים עם האחד שהיא להוציא נשמות חדשות נפסק מזמן החרבן מפני זה הנדר כדאיתא בזוהר פרשת פקודי היכל חמשי וז"ל ומיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין וכו' אבל היחוד שהיא לצורך קיום העולמות אין נפסק כלל כמ"ש בזוהר פ' ויקרא אכלו רעים לעילא בנין דלא מתפרשן וכן הענין בת"ת ומלכות ולכן יאמר נא בדבריהם שבפרהסייא שהוא היחוד המפורסם לקיים העולמות זה אין נוהג אבילות מחמת מת זה מסיב' החרבן כאמור אבל דברים שבצינעא הוא היחוד העיקרי שהוא מוכנע ודאי נוהג אבל של החרבן ונפסק מאותה שעה כאמור: אע"פ שאין אבילות נוהג במועד וכו' לפי כי ס"א נדחית וסטרא דקדושה הם מזומנים בסוד מקראי קדש כדאיתא במאמר פ' קרח ועלו למעלה אנינות נוהג בו שאם מת לו מת בחול המועד מפני מעשה התחתונים מפני הרעה נאסף הצדיק אסור בדבריהם שהאונן אסור בהם ואם מת בי"ט ואינו רוצה לקברו בו ביום כי הנה בזמן שהאם רובצת על הבנים הוא סוד הקבורה כנ"ל דאתחפייא בשית יריען וכאשר אין רוצה לקברו בו ביום בסוד ת"ת ישראל הנקרא יום כדי לקיים שלח תשלח את האם אין עליו דין אנינות דאנינות שנאמר בזוהר בענין גילוי עריות שהוא בחי' אימא כאשר הם מגולים וכדאיתא בספרא דצניעותא דף קט"ו וזה לשונו אתנהירת אימא ומתפתחא בתרעוי אתא מפתחא דכליל בשית ומכסייא פתחהא ואחיד לתתא להאי ולהאי ווי למאן דגלי פתחהא משמע ממאמרים הללו כי רע הוא כאשר מסתלקת אימא מעל הבנים כי נשאר פתחהא מגולה אמנם יש חילוק בזה כי כאשר מסתלקת מפני העון של התחתונים רע ומר הוא אבל כאשר היא מתעלית למעלה בסוד היחוד ע"י מצות שילוח הקן כנודע אז טוב הוא שלכן הוא מצוה מן התורה ענין שילוח הקן ונאמר בו למען יטב לך והארכת ימים ולכן כאשר אין רוצה לקבור מת זה רק לעשות היחוד למעלה אין עליו דין אנינות כי אין אחיזה בזה לס"א אלא א"כ צריך להחשיך על התחום שיוצא מתחום של האנינות צריכין לו צרכי קבורה הוא ארון לתקן אותו להביא הלוחות מלמטה כנ"ל ולהכין תכריכין היינו שית יריען הנזכר אז חל עליו של מתעסק דין אנינות משעה שמחשיך יונק משם ס"א מבחינת הגבורות מסטרא דבוצינא דקרדינותא אבל אם מת בי"ט שני בסוד הכלה כאמור ורוצה לקברו בו ביום בסוד ויבן ה' את הצלע או בי"ט ראשון בסוד הזכר ורוצה לקברו ע"י כותים כי מפני הרעה נאסף הצדיק חל עליו אנינות באותה שעה שהחזיקה בו עד שנעשה סוד חשמל הנזכר פ' ויקהל חש ואח"כ מל כד"א מל יהושע:
אע"פ שאין אבילות ברגל וכו' כי הנה עיקר אחיזת ס"א הוא סוד האבילות הוא ברגל של הקדושה שנאמר כי נגע בכף ירך יעקב אמנם במועד מתקיים משלחי רגל השור והחמור ולכן אע"פ שאין אבילות ברגל אם מת לו מת ברגל הוא סוד מ"ש בזוהר פ' בלק ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סלקת למלקט כיסופין ועינוגין ומומא אשתכח בישראל לתתא כדין מטי לה טפה כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו' והיינו מ"ש מת לו מת היא רחל כי בתחלה מתמעטת בסוד נקודה והיא כמת כנזכר שם ואח"כ שנבנית כך הגיע לה כטומאת הנדה מתעסקין ברגל לנחמו לזכר שנתחסר ממנה ולאחר הרגל כשיכלו שבעה למיתת מת זה שהרי כבר עברו עליה יומין דמנין שהם שבעה אע"פ שעדיין לא כלה האבילות עד זמן הטהרה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ר"ל המלאכה של הזכר שהיא הכלה נעשית ונתקנת ע"י אחרים בבתיהם בהיכלות הבריאה שם עולמתאן דמטרוניתא מתקנים אותה ועבדיו חוד שבעת הסריסים אשר שם עושים לו בצינעא ענין יחוד בהיכל אהבה כנודע מהזוהר או יהיה עבדיו אלו הצדיקים עבדי ה' עושים לו בצינעא בהיכל אהבה כדאיתא פרשת משפטים בפ' כמשפט הבנות יעשה לה ובאותם הנשמות משתעשע כנזכר בכמה מקומות והיינו בתוך ביתו רחל כי שם ביתו מתייחדת עמו ואין צריכים לנחמו אחר הרגל מנין הימים שניחמוהו ברגל שהרי נתקיים בו ובירושלם תנוחמו כנזכר:
מת לו מת קודם הרגל וכו' הנה זה המת מורה על רחל שאמרה מתה אנכי וזו היא קודם הרגל שהוא הצדיק שהוא סוד משחז"ל יש רגל מברכת ובפרט ברגל ונהג אבילות אפילו שעה אחת קודם הרגל דהיינו מדה אחת שלה כמו שאחז"ל כל הדוחק את השעה כן הוא מפורש בזוהר ובתיקונים בטלה ממנו גזירה ז' מאחר שינק ס"א מאותה שעה וימי הרגל עולים למנין שלשים לפי כי הלבנה יש לה מספר העתים י"ד שמתמעטת בטלה אותה נזירה והיה אור הלבנה כאור החמה הרי ז' שלפני הרגל בסוד הבריאה כנ"ל והרגל משלים עליהם עד שלשים כאמור וזה דווקא שנהג אבילות באותה שעה והיה מקום לקליפה ליינק אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות שלא רצה לתת מקום ליינק הקליפה כלל או שהיה סמוך לחשיכה בסוד הבריאה דדינין מתערין מינה ולא היה יכול לנהוג כדי שלא תתגבר ס"א ביותר אין הרגל מבטל האבילות הוא יניקת ס"א כי לעולם צריך לתת לו יניקה בענין של התמצית להחיות אותם עד זמן שנאמר בלע המות לנצח ודינו כדין קובר מתו ברגל כי אח"כ נוהג אבילות ונותן להם מקום ליינק מאותו תמצית כאמור פ' בלק בפ' במשעול הכרמים בההוא שביל דקיק שיורד להם משם חלקם מן התמצית:
אם נהג שבפה ופגע בו הרגל וכו' כי הנה אז צריך לעשות שמחה ולהזמין כל העולמות סטרא דקדושה כמש"ה מקראי קדש מבטל ממנו גזירת שלשים כי אז הלבנה מתמעטת כנודע לא כך עתה אפילו חל שביעי בערב הרגל מותר לספר בסוד ואיש כי ימרט ראשו כדאיתא בזוהר פ' ויחי עד לא מריע רישא דמאריה ועד לא גליש למטרוניתא ולכבס היינו טהרת הבגדים מן הכתם בערב הרגל לפי כי ס"א נחלש ונדחה למטה כנ"ל ואין צ"ל אם חל יום שמיני שהוא בסוד דרגא תמינאה בשבת ערב רגל כי נמצא אז הארה יתירה מותר לגלח בערב שבת כי אז נכנע ס"א ביותר ואש גהינם כבה והדין של רשעים מתבטל ואם לא גלח בערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל שהרי מתחלה נכנע ס"א כאמור שהרי כבר נתבטל ממנו גזירת שלשים שבהם מתמעטת הלבנה והם ימי הרעה ועתה הלבנה במלואה בסוד ה' על עשר כדאיתא בזוהר פ' אמור ע"ש אבל בתוך הרגל לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ולעשות מעשה הגורם כך למעלה אך ברגל לא צריך כי כבר נעשה גילוח למעלה בזכר וגליש למטרוניתא כאמור ואם חל יום שביעי שלו בשבת ערב הרגל מותר לגלח משתי הסיבות להיות ביטול ס"א מכל צד ואשר חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא כנ"ל במאמר מפ' קרח ובח"ה נמי מותר לגלח כיון שלא היה אפשר לו קדם לגלח ולהעביר אותה השער שגדל בזמן של המיעוט וכדאיתא בזוהר פרשת אמור ז"ל ותאנא כד בעת אתתא לאתדכאה בעייא לספרא ההוא שערא דרבי ביומא דאיהי מסאבא היינו בימים של המיעוט כדבר האמור:
[ט] כבר נתבאר למעלה כי ענין המת והאבילות הוא דוגמא לרשע כי בעונו בורח הנשמה ממנו ונשאר מת בכח ואם גם בענין המיתה יש חילוקים כי לפעמים דאסתלק ממנו חלק הרוח ופעמים מסתלק' ג"כ חלק הנשמה ואיתא בתיקונים דף קמ"א וז"ל ואם נשמתא עברת על פיקודי אורייתא וכו' דין איהו ליפרע מנכסי יתומים וכו' ואשתארו נפש ורוח יתומים וכו' וממ"ש כי רוח ונפש נשארו יתומים משמע כי נסתלקו הבחינו' הראשונו' הלא המה חיה ונשמה דהכי אתמר פ' קרח במדרש רבה כי יש באדם ה' כחות נפש רוח נשמה חי' יחיד' ולכן יאמר בתיקונים כי נפש ורוח נשארו יתומים ומי אביהם חיה נשמה וכן נת' אצלי בפ' יתומים היינו (איכה ה) מפני העון לא נשאר לנו זולת נפש ורוח לפי כי הנשמות הלכו בגלות כנז' בהיכלות פקודי ומיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין ולכן ואין אב הוא בחינת חיה כד"א ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה אמותינו כאלמנות סוד בחינת הנשמה ולכן יאמר נא הא דרגל מבטל גזירת שלשים כי העונש שהאדם נידון עליו כל שלשים יום מידיו מרגליו וכו' כדאיתא בזוהר פ' ויקהל הרגל מבטל גזירות אלו מן האדם כנ"ל הני מילי בשאר מתים בזמן כי מפני העון הלך הרוח ונפגם הנפש בסוד נפש כי תחטא אבל באביו ואמו בזמן שזכה האדם והיה בו בחינת חיה ונשמה כי לא כל האדם זוכה לכך ועל ידי מה שחטא גרם הסתלקות אב ואם שהם שתי בחינות חיה ונשמה ונשארו יתומים רוח ונפש וכדאיתא בזוהר אב ואם אית לנשמתא ויהיה על דרך זה כי כאשר מסתלקי' אסור לספר עד שיגערו בו חביריו דהיינו כי אין לאדם יכולת להעביר ממנו אותו רוח הטומאה שנכנס בו כאשר חטא על הנפש כמשחז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות וזה מכונה אל השער והוא סוד מש"ה רוח סערה וכמשחז"ל ויען ה' את איוב מן הסערה משערות ראשו וכדאיתא פ' פקודי דף רל"ו וז"ל תא חזי להאי רוח מסאבא קב"ה יהב ליה שולטנו למשלט בעלמא בכמה סטרין ויכיל לנזקא ולית רשו לאנהגא ביה קלנא דבעינא לאסתמרא מניה דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלה דיפוק לבר ויתחזי וכו' הנה מבואר ממאמר זה מהו ענין השער ולא לחנם נאמר הן עשו איש שעיר כי הסימן לשעירים הוא השער ולכן על אביו ואמו אסור לספר עד שיגערו בו חביריו רוח ונפש המחוברים עמו כד"א יגער ה' בך השטן ולכן פלימו ע"ה היה מצער אותו השטן מפני שהיה אומר גירא בעיני דשטינא עד שאמר לו שיאמר פ' יגער ה' בך השטן משמע שהגערה מועילה להנצל ממנו וניחא ליה בהכי ולכן לפי שהוא תלוי בגערה אפילו פגע בו הרגל לאחר שלשים יום ונעשה בו דין של שלשים יום כנזכר אינו מבטל עד שיגערו בו כנזכר ואמנם ראוי לתת טעם קצת מהו ענין השטן דניחא ליה בגערה לפי כי כך אחז"ל בעשרה דברים נברא העולם בגערה שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו ולכן ע"י הגערה שנאמר יגער ה' בך השטן נוטל ממשלה בעולם והיינו מ"ש במאמר הנ"ל דיהיב ליה שולטנו על עלמא ונאמר גוער בים ויבשהו:
[י] אם חל יום אחד מימי האבילות חוץ מהשביעי דהיינו שהגיע לאדם דין אחד משבעה עידנין הנזכר בערב הרגל מותר לכבס ולהעביר הבגדים הצואים מעליו ולא ילבש הבגד שכבס שהוא סוד חלוקא דרבנן עד הלילה שקדש היום וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס לפי כי כן עד אחר חצות אינו מתחיל להתגלות אור הקדושה של הרגל אבל לרחוץ אסור עד הלילה ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה ואע"ג שלא יהיה סמוך לחשיכה אחר תפלת המנחה מותר לפי כי כן אז טובלים הנשמות בג"ע כדאיתא בזוהר פ' ויקהל ע"ש:
[יא] ראש השנה ויום הכפורים חשיבי כרגלים לבטל האבילות דאע"ג כי הם ימים של דין יש בהם יכולת להעביר הדין והעונש מן האדם כי אלהים קדושים הוא:
[יב] נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה וכו' הנה ראוי לדעת הקדמה אחת והוא כי אין לך אדם שניצול מדין חיבוט הקבר זולת אותם שאמרו חכמים ז"ל מת בערב שבת ובארץ ישראל ויש בו תורה ומעשים טובים ועם כל זה לא יהיה ניצול לגמרי רק כפי החלק של רע הנכלל בו מזמן חטא אדה"ר שאכל מעץ הדעת ונתערב טוב ורע ולכן חיבוט הקבר הוא התיקון העיקרי בעצם אדם אשר על כן נקבר שעה אחת לפני המועד בטלה ממנו גזירת שבעה הם שבעה עדנין כנ"ל ואמנם בהלכות אבילות שם יתבאר בע"ה מפני מה הרגל מבטל גזירת שבעה משא"כ בשבת דאם כן נמצא שהורע כחו של שבת ולהוציאך חלק אי אפשר ויש טעם בזה דגדול כח השבת לפי שאין דנין בשבת ואש של גיהנם כבה משא"כ ביום טוב לכן הנקבר בע"ש לא די שאין דנין אותו אלא שמכניסים אותו לגן עדן ואחר כך נידון כפי מעשיו אבל מה שאנו אומרים בטלה ממנו גזירת שבעה היינו לאדם שחייב להתאבל עליו וכי תימא ולולי שבטלה מן המת גזירת שבעה לא היה מתבטל גם כן מן המתאבלים עליו אמת הדבר אבל יש הפרש ביניהם דאלו המתאבלים על המת הם מתאבלים סתם ולא עשו חכמים ז"ל הפרש בין צדיק לרשע לבינוני כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ולכן נמי בטל מן המתאבלים סתם גזירת שבעה ושלשים דאלו ידענו מי הוא הצדיק לא היו מתאבלים עליו כלל וכדי שלא לפרסם על החוטאים בנפשותם הכל הוא בהשואה אחת כמו ש"ה במקום אשר תשחט החטאת תשחט העלה לפני ה' ולכן אם נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה למתאבל ולענין המת נחשב לו כאותם שבעה עדנין וכל השאר מובן אין להאריך ובמקומו יתבאר יותר בע"ה ואמנם הצדיקים אין בהם טומאה כלל כמ"ש אליהו ז"ל לתלמיד ר' עקיבא שאמר לו ולאו מר כהנא והיה נושא ארון ר' עקיבא א"ל דייך אין טומאה בצדיקים ולא בתלמידיהם ולכן נקרא הצדיק חי כמו שחז"ל אצל ובניהו בן איש חי אטו כוליה עלמא בני מתים נינהו אלא בן איש צדיק וכן באשכבתיה דר' עליו השלום בטלה כהונה כי הצדיקים הם חיים שמועה רחוקה וקרובה בענין החטא אם מזמן רב חטא ולפי שכבר עבר עליו יום הכפורים האבל קל הוא וקרובה היינו שהבין שחטא מקרוב ולכן צריך לנהוג אבל בעצמו ושב ורפא לו והשאר מובן:
הנה נתבאר למעלה כי כמה פנים לפנים הנראים יש לפרש בענין המת אחת מהנה על הצדיק כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא הדרה הוא זיוה ר"ל הודה מדת הוד הדרה מדת נצח כדאיתא בזוהר בפסוק הוד והדר לבשת (תלים קד) הוא זיוה היינו זיו הכהונה וכאשר פנה משם פנה הכל כי מה צורך ימצא בשושבינים אם אין שם חתן ומה צורך לכסף ואין קידושין ולא ימין לחבק בסוד וימינו תחבקני ולפי כי אז הצדיק הוא בסוד עני ורוכב על חמור באתר דלאו דיליה ויניק ליה כדאיתא בזוהר פ' אמור ולאו אורחיה דמלכא למרכב על חמרא דלא לזלזלא בכבוד מלכות כדאיתא בזוהר פרשת תצא ולכן נוהג ענין האבילות הן אראלם צעקו חוצה וכו' ויקרא ה' לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק ואמנם בשבת ומועד לא כך היא המדה כאמור ולכן יסוד זה יאמר נא הא דרגל מבטל גזירת שלשים דהיינו מיעוט הלבנה ואז נאמר והיה אור הלבנה כאור החמה היינו על שאר מתים כאמור אז בסוד רחל שנאמר מתה אנכי או בבחינות בנימן שנאמר בו בצאת נפשה כי מתה או בסוד הצדיק שנא' כי מפני הרעה נאסף הצדיק אבל באביו ואמו כי שניהם חשובים כאחד שלכן נקראים רעים דלא אתפרשאן כנזכר בזוהר פרשת ויקרא כי בהם שייך שני מיני מיתה האחד הוא בסוד הנדר אשר נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה כנ"ל וזה נוהג עד זמן הגאולה וסוד המיתה השנית נחלקת לשנים האחד הוא ענין הסתלקות והשני הוא בסוד אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כנ"ל וזה הוא מיתה וקבורה ביום אחד כנ"ל ולכן על שני בחינות הללו נאמר שלח תשלח את האם וכדאיתא בזוהר ובתיקונים שלח מבית הראשון תשלח מבית שני ולכן יאמר אבל באביו ואמו שאסור לספר הבן הקדוש והבת היקרה עד שיגערו בו חביריו הם הקצוות שלו עולימתאן דילה אפילו פגע בו הרגל לאחר שלשים אינו מבטל ובזה מוכרח לומר כי זה הדין הוא ירמוז אל הבחינה של מת שהוא מפני הנדר שנשבע הקדוש ברוך הוא לא אכנס בירושלם של מעלה וכו' כנ"ל כי מת זה הוא נוהג עדין ואין הרגל מבטל אותו אמנם שאר המתי' ודאי הוא שהרגל מבטל כל שליטת סטרא אחרא ונוסף עוד מה שאמר פרשת קרח דף קע"ה. וז"ל ר"ש אמר קריאי מועד קראי כתיב חסר יוד וכו' ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כלהו זמינין מאחר דאקרי קדש הדא הוא דכתיב מקראי קדש ואימתי בשעת' דמועד שרייא בעלמא וכגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה הכי נמי קדש תתאה זמין לכל חילוי לאעטרא להו קדש עילאה ידיעא קדש תתאה חכמת שלמה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי בימי המועד כל חילהא של חכמת שלמה מזומנים הם ועלו למעלה וסטרא אחרא נדחת למטה ולכן אין שם ענין אבל כלל ועיקר אמנם על אביו ואמו שהוא בעבור אותו הנדר שנשבע שלא יכנס בירושלם של מעלה וכו' אין מבטלו הרגל עד ביאת הגואל במהרה:
אם חל אחד מימי האבילות חוץ מן השבוע בערב הרגל וכו' הנה לענין האבילות שהוא על אביו ואמו מנין שבעה היינו מפני כי נאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וכל זמן שאין הבטחה זו מתקיימת נמצא שיש אבל כביכול על אותו אור של שבעת הימים לפי כי כן היה בזמן הבריאה ואח"כ נגנז כמשחז"ל ואמנם לענין האבל הנוגע לשאר מתים ענין שבעה היינו לפי כי סטרא אחרא היא מתאחזת ויונקת משבעה תחתונות שבסטרא דקדושה ונמצא כי אמלאה החרבה ולכן יאמר אם חל אחד מימי האבילות חוץ מהשביעי בערב הרגל כי הרמז שלו הוא אחיזת הקליפ' בחינת האבל ברגל של הקדושה כי לכן נאמר רגליה יורדות מות וכאשר הוא ערב הרגל מותר לכבס כי הנה סוד הכיבוס הוא ללבוש בגדים לבנים מפני חשש הכתם ועתה שנתרחק סטרא אחרא מן הקדושה מן הרגלים ראוי הוא להיות כיבוס בגדים לקיים בכל עת יהיו בגדיך לבנים כדי שיהיה נעשה כך למעלה כי פועל אדם ישלם לו ולא ילבשנו האדם הגשמי עד הלילה שקדש היום כבר וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות לפי כי כן נעשה למעלה כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס כאמור אבל לרחוץ אסור עד הלילה ויש:
מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה והעיקר אחר המנחה אע"פ שאינו סמוך לחשיכה לפי כי אז כבר מתחילין לעלות העולמות למעלה כנזכר במאמר הנ"ל בסוד מקראי קדש כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא להו ואמנם לענין הטבילה אחר חצות יכול לטבול לקבל הארת המועד שהתחיל להתגלות:
ראש השנה ויום הכפורים חשיבי כרגלים לבטל האבילות לפי כי יום ראש השנה קדוש הוא לאלהינו כמו שאמר הכתוב אכלו משמנים וכו' ואל תעצבו לפי כי אין שייך בו ענין עציבות שהוא אבל כמו שאמרו חכמים ז"ל ויתעצב אל לבו הוא ענין אבל כד"א כי נעצב המלך על בנו ואין שולט בו ענין קליפה זולת דין קדוש לקדש לסטרא דקדושה קדושה נוספת ומה גם לעם ישראל שלכן אנו אומרים מקדש ישראל והזמנים והדין הנעשה הוא לברר ולהוציא הרשעים מן הכלל לפי כי בעבורם נאחזת הקליפה מן הקדושה כדאיתא בזוהר ולכן השטן תובע שימסרו לו הרשעים המתחייבים מן הדין ואמנם יוה"כ הוא קדושה נוספת שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם כדאיתא בזוהר פרשת תצוה ולכן אין שייך בו אבל:
נהג שעה אחת לפני הפסח וכו' הנה שנינו כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו ובתיקונים דף ק"ג ז"ל והארץ לעולם עומדת דא שכינתא דאיהי עומדת ליה ואיהי שעתא דקיימא ליה ובג"ד אתמר לית מזל יומא גרים אלא מזל שטתא גרים וכו' הנה מבואר מן המאמר כי שעה הוא בסוד השכינה אמנם ענין מה שאמר הדוחק את השעה השעה דוחקתו הענין הוא כי הנה נאמר בקהלת כ"ח עתים ויש בהם י"ד עתים לטובה עת ללדת עת לטעת עת לחבק וכו' וההפך הם י"ד עתים לרעה עת למות עת להשליך אבנים וכו' ואמנם כל אלה העתים הם בסוד השכינה כי י"ד עתים הם שהלבנה במלואה והם טובים וי"ד עתים. של זמן המיעוט כי אז סטרא אחרא היא מתגברת ונאחזת בלבנה ואמנם לפי שהקדוש ברוך הוא נתן מקום לסטרא אחרא ויהיב ליה שולטנו בעלמא כאשר הובא במאמר למעלה מפרשת ויקהל ושם נאמר ולית לאנהגא ביה קלנא דלא יקטרג עלן ולכן צריך לתת לו מקום להתאחז וליינק מן הקדושה שהרי אפילו בני קדושה דילן בסוד התפילין אנו נותנים אותו השער של עגל כנזכר שם ולכן כל הדוחק את השעה ואינו מקבל עליו הייסורין וכיוצא בשמחה גורם שדוחק את השעה של הקדוש' כאמור שלכן חכמים ז"ל אמרו יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולכן כאשר מקבל האדם הייסורין בסבר פנים יפות אז הוא גורם כי הקליפה מתאחזת בו מאחר שנמסר בידם בהורמנא דמלכא ומניח מלהתאחז למעלה בשכינה מאחר שכבר נתנו לה מקום ליינק משם אבל הקליפה מתפרנסת ממנו עד תום כל הדבר אשר צוה ה' אמנם אם האדם הוא מבעט בייסורין ואינו מקבל אותם בשמחה הוא דוחק את השעה לפי שהקליפה חוזר אצל השכינה ומתאחז באותה שעה שלה ודוחק אותה ליינק ממנה והיינו סוד הנערה המאורסה שרודף אחריה איש יודע ציד איש שדה ונאמר כי בשדה מצאה ולכן יאמר נא אם נהג שעה אחת של אבילות לפני הפסח כי הנה בזה נתן מקום לקליפה להיות לה הנאה מאותה קדוש' נוספת של חג הפסח אותה שע' חשיבה כשבעה רוצה לומר הויא להו כאלו נתאחזו בשבעה מדות שבקדושה של בת שבע על ידי שיקנו מן הבחינה האחרונ' שלה והוא סוד המדה המקננת בעשיה כדאיתא בתיקונים ה' תתאה מקננא בעשיה והיינו שעה אחת האמור כי הקליפה סוד המות הוא מחוץ לעולם העשיה ויונק מסוף עולם העשיה מאותה שעה האחרונה אשר שם ונחשב לה כאלו ינקה מן השבעה בחינות שבעשיה ושמנת ימי הפסח כי אז נמשך להם הארה ביותר מן הקדושה בהכרח ומשלים אחר הפסח עליהם ט"ו יום שהם כנגד הימים של המיעוט של הלבנה שהקליפה היא נאחזת ממנה כנודע:
[יג] שעה אחת לפני עצרת וכו' הנה נתבאר כל הצורך בענין שעה זו מה עניינה ולכן כל השעות הבאים אחרי כן של עצרת ור"ה וכיוצא הנה הם מובנים על דרך הנזכר ואין להאריך:
[יז] שמע שמועה קרובה בשבת וכו' הנה כבר נתבאר כי ענין המת הוא סוד הקליפה תקיפא שהוא מחוץ לעולם העשיה כי טומאת מת חמורה והוא סוד רגליה יורדות מות כי הרגלים של סטרא דקדושה הם יורדות למקום המות ולכן בעקבי משיחא חוצפא יסגי ואמנם השורש של הקליפה הוא למעלה כדאיתא במאמר הנ"ל מפרשת ויקהל ושם נאמר ועל דא אית למיהב ליה חולקא בגו קדושה דילן דהא מגו קדושה נפק ולכן צריך לשים אותו שער בתוך התפילין דהא פחות משעורה אינו מטמא כדאיתא שם והנה למדנו מזה המאמר שני עיקרים גדולים אחד הוא כי הקליפה יש לה שורש למעלה בתוך הקדושה זאת ועוד עיקר אחר כי אותו השורש אין בו טומאה ובכן יובן מה שאמר שמע שמועה רחוקה כי הנה ענין השמועה של המת היינו התעוררו' אותו השורש שיש לו למעלה וסימן לדבר הנני נותן בו רוח ושמע שמועה דסנחריב כלו' כי כדרך שבסטרא דקדושה יש בחינות רבות נפש רוח נשמה וכו' כן נמי נמצא בסטר' אחרא לפי כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים ולכן תדע ותשכיל ממוצא דבר זה כי חלק מנפש דסטרא אחרא שהוא קליפה גמורה הוא ענין טומאת מת שלכן נקרא הקליפה מת כי אין בה חיים נפש זו ועליו נאמר בלע המות לנצח ואמנם חלק הרוח הוא למעלה ביציר' ובזה תבין מה שאמר בזוהר פרשת תרומה מלאכי עילאי דחקי לס"א בגין דאינון רוח שנאמר. עשה מלאכיו רוחות והיא רוח מסאבא שלכן מבטיח ואומר ואת רוח הטומא' אעביר מן הארץ וחלק הנשמה הוא בבריאה ותו לא ואין זה מקום ביאורו ולכן תדע ותשכיל כי יש שמועה קרובה יש שמועה רחוקה כי הנה השמועה רחוקה יהיה בסוד הבריאה כי רחוק הוא סוד המת זה משם לפי שהוא בסוף עולם העשיה אמנם בערך עולם היצירה הוא שמועה קרובה כי קרוב הוא עולם היצירה לעולם העשיה ולכן יאמר נא שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל והיינו כי נתעורר הקליפה בזמנים הללו לפי כי בשבת וברגל נכנעת הקליפה כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל ההוא מדורא דאשא דסליק ובעי לאעלא גו גוונין של הקדוש' ותכף נפיק ההוא שלהובא דאשא מסטרא דימינא והוא מתגלגל עמה ושניהם מתטמרין לגו נוקבא עילאה ולכן אם באולי שמע שמועה קרובה דהיינו כי לפי שהאדם הוא מושרש בכל העולמות כאשר נתבאר בתיקונין וז"ל נפשין מעשיה רוחין מיצירה נשמתין מבריאה ולכן אף על גב דאיהו לא חזי מעשה רב דמאחר כי כך היה ושמע שמועה קרובה כנראה כי כן הגיע הפגם בעולם היצירה כי קרוב הוא ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה לפי כי קדושת של שבת ומועד ממעטת שליטת הקליפה כאמור ולכן דינו כדין שמע שמועה רחוקה שהוא בסוד הבריאה כנזכר אלא שבשבת או ברגל נוהג בהם דברים שבצינעא להיות שמועה קרוב' וסוד הדבר מה שאמר בתיקונים כי בעולם היצירה מתערב שם טוב ורע אבל בעולם הבריאה אין שם תערובת קליפה כלל ולענין מה שהוא עדיין שמועה קרובה כי הסוד שלה הוא בעולם היצירה לכן הוא נוהג בו ביום דברים שבצינעא לפי כי כן נמי סטרא אחרא אשר ביצירה מתערבת עם הטוב אשר שם בהצניע בסוד הגרעין של הפרי כדאיתא בתיקוני' אלנא אית שהרע מבפנים כמנין הגרעין שבתוך הפרי אמנם לאחר שבת ורגל כי אז נעשית שמועה רחוק' שהדוגמא לזה הוא בעולם הבריאה כי אין שם תערובת של רע לכן אז נוהג שעה אחת בלבד רמז לאותו המעט שמתאחז משם סטרא אחרא וכן אם שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפילו דברים שבצינעא לפי כי כבר תשש כח של ס"א כאשר עברו שלשים יום ואין מקום להתאחז בקדושה לפי שכבר עברו ימי המיעוט של הלבנה מסטרא דיליה ואחר כך חוזרת להאיר בסוד י"ד ימי המלוי ולכן אינו נוהג אפילו דברים שבצינעא כי הנה נתבאר כי שמועה רחוקה הדוגמא שלה הוא בעול' הבריאה ואין שם תערובת ס"א כאמור ולכן למוצאי שבת או הרגל נוהג שעה אחת ודיו כי זה רמז לאותו חלק של סטרא אחרא המתאחז באותה שעה כאמור ולכן אין ראוי לדחוק את השע' עד זמן שנא' בלע המות לנצח ומחה "יהוה "הדמעה "והיגון "המתהווה ויציצו מעיר כל הכתוב לחיים:
סליק הלכות חול המועד
סוף הספר