מקור חיים - ג (טור ברקת חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תצה
חלק ה:
(טור ברקת חלק ב):
הלכות יום טוב:
[א] ימים הטובים והדברים הנאמרים בהם הנה הם יעידון ויגידון על מעשה האדם בכל חקותיו ובכל משפטיו כל אשר יעבור תחת השבט ובמסורת הברית מן העונשים ומן הייסורים שהקב"ה התקין ומגלבין לכל העובר על אלה הדברים הלא הם ט"ל מלאכות כמנין אלה וג' אותיות כמשחז"ל והנרצה בזה הוא ללמוד ממלת אלה מפני כי חטאו בעגל במלת אלה שנאמר אלה אלהיך ישראל וכו' לכן באו המלאכות במעשה המשכן שבאו לכפר על מעשה העגל כנודע מחז"ל שלכן נאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם מלת לעשות ר"ל לתקן כמד"א ועשת את צפרניה ולכן למדנו מן המלאכות הנאמרות במשכן ולפי כי הם עברו על התורה שניתנה להם בשבת לכן כל המלאכות נאסרו בשבת ולא נאסרו כלם בי"ט והותרה מלאכת אוכל נפש והוצאה והבערה כי כאשר יהיה האדם זהיר בכל הדברים הנאמרים שהם אסורים לעשות אז יזכה בהם האדם כאשר הולך לבית עולמו כמשחז"ל כי המעשים טובים אשר יעשה אותם האדם מקדימין והולכין לפניו שנאמר והלך לפניך צדקך ומה גם כי יזכה לאותה הסעודה שעתיד לעשות הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא כמשחז"ל ביום הגמל את יצחק עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסד עם זרעו של יצחק ולכן ימצא כי ענין יום טוב יהיה לאדם כאשר יוצא מן העולם הזה שהוא עולם הדאגות והולך אל בית עולמו הוא י"ט אצלו כענין שאמרו בהילולא דר"ש ומה גם אח"כ ביום שיעשה הקב"ה אותה הסעודה לצדיקים הוא י"ט בלי ספק ולכן אז כאשר הולך האדם אל בית עולמו בלי ספק שנאסר בכל מלאכה של העה"ז שהיא גשמית ואינו מתעסק זולת במלאכת שמים כמשחז"ל צדיקים אין להם מנוחה לעה"ב אלא מוליכים אותם ללמוד מישיבה לישיבה שנאמר ילכו מחיל אל חיל ולכן תדע ותשכל ממוצא דבר זה כי כל מלאכה האסורה לעשות בשבת אסורה בי"ט כלומר כי הנה אתה ידעת כי השבת הוא דוגמא לעה"ב וכבר אמרו חז"ל עולם הבא אין בו אכילה ושתיה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנים מזיו השכינה ולכן הנני מודיעך כי כל מלאכה האסורה בשבת היינו על העה"ב גם כן אסורה ביום טוב שלעתיד שהוא דוגמא לי"ט זה חוץ מג' דברים הללו והוא ענין אוכל נפש כי הוא נעשה באותה סעודה שלעתיד מאותה בהמה שהיא רבוצה על אלף הרים והם מגדלים לה כל מיני בהמה ואוכלת אותם כמ"ש חז"ל וכן נמי אכילה מלויתן וזיז שדי וכל אלו הם אוכל נפש ממש ולא צורך הגוף וכן אז מותר ההוצאה שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כלומר כי לא הותר האדם לראות כאשר נעשה דין ברשעים בגיהנם רק כל א' מלקים אותו ומענישים אותו כפי רשעו במדור הראוי לו בגיהנם ואין הרשע רואה כאשר נעשה דין בחבירו כמשחז"ל אמנם אז באותו היום הותר מדאיצטריך קרא למימר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכו' והותרה נמי ההבערה שנאמר כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והדוגמא לזה הוא ג"כ בג"ע שהוא עולם הנשמות לפי כי שם כל הדברים יגעים מן העה"ז בטלים הם ואין שם מלאכה זולת ג' מלאכות אנו ראשונה אוכל נפש הוא מ"ש חז"ל בפסוק ונחת שולחנך מלא דשן ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קצ"ו. וז"ל וכי פתורא אית לנשמתין בההוא עלמא חין דהא מזונא וספיקא בעדונא אכלי בההוא עלמא כגוונא דמלאכי עילאי אכלי וכי מלאכי עלאי אכלין אין כגוונא דילהון אכלו ישראל במדברא וההוא מזונא רזא איהו דטלא דנגיד ואתמשך מרזא דעלמא דאתי ואיהו מזונא דנהירו משח רבות קדישא ונשמתהון דצדיקים אתזנו מתמן בגנתא דעדן ואתהנון תמן וכו' והיינו מש"ה או תתענג על ה' וכו' והאכלתיך וכו' מה ששאל יעקב מהקב"ה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשי' כח) הוא מורה על אכילה אחרת זולת זו הגשמית וכן ללבוש והוא לעתיד ומדקאמר לי ר"ל לנפש שהוא בעצם אדם ובזה זוכים הנשמות בג"ע וביותר אכילה אחרת עצמית כענין שנאמר ויראו את ה' ויאכלו וישתו וז"ש לחם לאכול מלת לאכול נוסף להורות על אכילה זו ואינה לחם רק נהנים מזיו השכינה שנאמר והשביע בצחצחות נפשך ולכן גם בגשמי הותרה מלאכת אוכל נפש כאמור וכן נמי הותרה ההוצאה הוא מש"ה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכו' כדאיתא בזוהר פ' ויקהל דף רי"ב. ז"ל ואינון נשמתין דבגנתא דעדן לתתא שטאן בכל רישי ירחי ושבתי וסלקין עד ההוא אתר דאקרי חומות ירושלם וכו' נפקין מתמן ושטאן בעלמא וחמאן באינון גופין דרשיעי' בההוא עונשא דילהון דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכו' הרי נלמד ממאמר זה שני דברים הבאים כאחד ההוצאה וההבערה כנגד ויצאו וראו הרי ענין ההוצאה וכנגד ההבערה כתיב ואשם לא תכבה וכן נמי הותר ענין מכשירי אוכל נפש שלא היה איפשר לעשותם מאתמול הוא הדבר אשר חז"ל הגידו בפ' תשוב אנוש עד דכה שהקב"ה מקבל האדם בתשובה עד דכדוכה של נפש והנה אע"ג כי התשובה אין לה זמן קבוע כי בכל שעה שהאדם תוהא על הראשונות ומתודה על עונו ומעיד עליו יודע תעלומות שלא לעשותם עוד הרי זה צדיק גמור כל חטאתיו אשר עשה לא תזכרנה עוד ביום שובו מרשעו ומדקאמר ביום שובו משמע אפשר שאינו בעשרת ימי תשובה ואין זה מקומו לבאר הענין ואע"פ כי כן בכל שעה התשובה מועילה והאדם זה לא שם אל לבו לעשות תשובה גם בלא דעת לא עשה בזמנים הידועים אל התשובה אשר ביארתי בפ' וזכור את בוראך בימי בחורותך בדיני הפסח גם בענין פורים נלמד מש"ה לעשות ימי הפורים האלה בזמניהם (אסתר ט) כמשחז"ל זמן ה' זמנים רבים תקנו להם חכמים והענין כי הנה איתא בתיקונים דף מ"ט פורים אתקריא ע"ש יוה"ך דעתידין לאתענגא ביה וכו' ומאחר כי פורים הוא יום הכפורים גם אלה הזמנים נאמר שיש בהם רמז לענין הכפרה הנעשים ביום הכפורים. פן יאמר האדם עבר קציר ובאו ימי הרעה ימי הזקנה או ימי החולי והוא מוטל על ערש דוי הרי אבדה תקוה אינו כן אלא זמנים רבים תקנו להם חכמים פירשו אותם והם ה' זמנים מתוקנים לעושה תשובה להחיות עצמו שנמצא בה ה' כחות הנזכר פ' בראשית גם פ' קרח והם נפש רוח נשמה חיה יחידה וכאשר ישוב תחזור נפשו אל שורשה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה אות ה' של אלהים ואמנם ה' זמנים מפורשים במאמר חז"ל וז"ל מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים מפני שהתכלת דומה לעשבים והם דומים לים ולרקיע וכו' והדברים מפורשים במקום אחר והם ה' ר"ל כי בכל שעה מועיל התשובה ושניה עשרת ימי התשובה ועוד בזמן בחרות ואח"כ בזמן הזקנה והחמשית עד בא יום הפקודה עד דכדוכה של נפש לכן באותה שעה לא יכול להתודות רק להרהר תשובה בלבו והיינו מכשירי אוכל נפש דבר המכשיר לנפש כדי לאכול מאותה אכילה הרוחנית דלהיות נהנה מזיו השכינה מותר לעשות אותה ביום טובו מאחר שלא היה איפשר לעשות אותם מאתמול וכדאיתא בזוהר פ' תרומה דף ק"ן: וז"ל ואית מנהון דמצפצפי וסלקי ומאן אינון חייבי עלמא דחשבי בלבייהו תשובה ומיתו ולא יכילו למעבד לה אלין אתדנו תמן בגהינם ולבתר מצפצפי וסלקין חמי כמה רחמנותא דקב"ה עם בריוהי דאפי' דאיהו חייבא יתיב והרהר תשובה ולא יכיל ומית בודאי מקבל עונשא על דאזיל בלא תשובה לבתר ההוא רעותא דשוי למעבד תשובה לא אעדיאת מקמיה קב"ה ומלכא עילא אתקין לההוא חייבא דוכתא במדורא דשאול ותמן מצפצפא תשובה דהא ההוא רעותא נחית קמיה קב"ה יתבר כל גזיזין דתרעי מדורי גהינם ומטי לההוא אתר דההוא חייבא תמן ובטש ביה ואתער לההוא רעותא כמלקדמין וכדין מצפצפא ההיא נשמתא וסלקא מגו מדורא דשאול ולית רעותא טבא דיתאביד מקמיה מלכא קדישא עכ"ל הנה מבואר הדבר מזה המאמר כי מאחר שאותה מחשבה טהורה הועילה להיותה מוקדמת בעה"ז גם מכשירי אוכל נפש הגשמיים כי לא היה איפשר לעשות אותם מאתמול מותר לעשות אותם ביום טוב והשתא דאתית להכי נאמר גם כן כי הוצאה והבערה הם דוגמא לענין זה שהוא התעוררות לענין של התשובה ראשונה זה יהיה ענין ההוצאה כי היא נחלקה לשנים הוצאה והכנסה והוא כי הנה האדם החוטא תחילה נכנס בו חלק מן הקליפה משעה שחשב לעשות העבירה כאשר מבואר במקומו וכבר אחז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות הנה מבואר מדבריהם כי בתחילה נכנס בחוטא רוח הטומאה ואח"כ הוא עשה מעשה ולכן בלי ספק כי אז הנשמה הטהורה היא מסתלקת ממנו וכאשר האדם גמר בלבו לעשות תשובה אז תכף אותו רוח הטומאה שנכנס ע"י המחשבה רעה כמו כן הוא בורח משם ע"י המחשבה זו הטובה וכאשר גמר מעשה התשובה אז תחזור אליו הנשמה הטהורה ולכן ימצא בענין התשובה ענין של הוצאה על שהוא מוציא ממנו אותו רוח הטומאה בא זה ואיבד את זה ואח"כ נעשה ההכנסה שמכניס אז הטהרה והקדושה והנשמה בתוך גופו ולכן לרמז זה שיכול האדם לעשות ביום טוב לכן הותר בגשמי לעשות הוצאה והכנסה כאמור וכן נמי הותר ענין ההבערה לפי כי החוטא בתחילה יבער בו אש יצה"ר כי יחם לבבו כדי לחטא כמשחז"ל בפ' קרבם יחמו כתנור כל אותה הלילה עד שבבקר יעשו' ולכן כאשר ישים האדם אל לבו לעשות תשובה בא ענין החרטה כי יבער בלבו אש אוכלה על מה שעשה ולכן ע"י אש זו נשרף אותה אש זרה ולכן הותרה ההבערה נמי לענין הגשמי וע"י שני מצות הללו אשר יעשה האדם כענין התשובה הוא זוכה נמי לראות באותם הרשעים שלא עשו התשובה שנאמר ויצאו וראו וכו' כמש"ה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד ה' לאשר לא עבדו (מלאכי ב') והקשו חז"ל היינו הך ולפי דרכי ירצה עובד אלהים היינו מי שעשה תשובה גמורה ואשר לא עבדו היינו שלא עשה תשובה רק במחשבה ועכ"ז ושבתם וראיתם כמה הוא כח התשובה ולכן ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וכי תימא ולמה נאסרו בשבת והלא כל זה נעשה בשבת אמנם הענין ית' במקומו והמובן עתה הוא לפי כי דיני השבת הם תקנה הנעשה בשבת שנפגם ענין קבלת התורה שניתנה בשבת לכן בגשמי נאסר הכל משא"כ ביום טוב והנה לענין מכשירי אוכל נפש נמי שלא היה איפשר לעשות אותם מאתמול כי הנה אחז"ל כאשר האדם הולך אל בית עולמו ונותנים לו רשות שיראה את חבירו בג"ע ובעלי הדין הם מענשים את הרשע כענין מעשה שהיה לר"ש בן לקיש ע"ה כי ביום שנפטר לבית עולמו מתו חביריו הליסטים ונתנו לר"ש בג"ע בראש הקרואים ולחביריו בגהינם אמרו כלום לוקחים שוחד כאן אמר להם זה עשה תשובה וניצול ואתם לא כך עשיתם א"ל הרשע הניחוני ואעשה תשובה אומרים לו העולם שיצאת ממנו דומה ליישוב וזה דומה למדבר אם אין אדם לוקח זוודין מן הישוב מה יאכל במדבר וכו' אם כן אוכל נפש זה הוא מותר מאשר לוקח האדם עמו זוודין אבל מכשירי אוכל נפש אסורים כאמור שאם אין זוודים אין לו מה יאכל אמנם מכשירי אוכל נפש שלא יכול לעשותם מאתמול מותר דהיינו אותם דברים שלא יכול לעשותם בעה"ז מותר לעשות אותם והנה זה הענין שייך בצדיק ורשע והענין כי הנה במעשה המצות ימצא כמה מצות שאין אדם יכול לעשות אותם זולת בפני הבית לא כן עתה בזמן החרבן תרומות ומעשרות קרבנות וכמה חטאות אשר לכן אלו הם מכשירי אוכל נפש כי במה יזכה האדם ליהנות מזיו השכינה אם לו כאשר משלים את נפשו ואמנם המצות האלו מה יעשה האדם ואי איפשר לעשות אותם בעה"ז ולכן אלו הם מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותם מאתמול בעה"ז מותר לעשות אותם לעתיד בזמן התחיה ואמנם יש ענין מכשירי אוכל נפש ר"ל דברים שהם כדי להכשיר נפש האדם לפני בוראו היינו מ"ש בזוהר פ' חיי שרה דף ק"ל. וז"ל א"ל אתינא לקמיה דמר למנדע רזא דהאי פסוקא ויוסף אברהם ויקח אשה וכו' אמר פירושא דהאי פסוקא כמה דגלו חברנא מארי מתניתין דכד נשמתא ייתי בההוא גופא קדישא דילה הא מלייא על חייביא דיקומון ויכשרון עובדין ויתן להו מזיוא יקרא דיליה דינדעון ויתובון ויזכון זכותא שלימתא וכו' ולכן יאמר כי מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותם מאתמול בעה"ז מותר לעשותם לעה"ב:
[ב] קצירה וטחינה ובצירה וכו' הנה המלאכות האלו אע"ג כי מן התורה הם מותרים מפני שהם צורכי אוכל נפש אבל אסרו חכמים אותם כדי שלא יתעסק האדם בהם ויניח שמחת מועד וכבר נתבאר כי כל כונות חז"ל הוא לעשות נחת רוח לכנסת ישראל מפני כי הם תלמידי חכמים שהם מרבים ומגדלים השלום בעולם בסוד שלום הבית והנה שלשה מלאכים הללו אשר יעשה אותם האדם להטיב לעצמו ולזולתו כדאיתא
בזוהר פ' ויצא דף קס"ד. וז"ל פתח ההוא גברא ואמר את קרבני לחמי לאשי וכו' קרבנא דקב"ה בכל יומא בגין למיזן עלמא ולמיהב סיפוקא לעילא ותתא דהא באתערותא דלתת' אתער לעילא ובדא מסתפקין כל חד וחד כדקא יאות וכו' הנה מבואר מדברי זה המאמר היות המזון תחתון התעוררות למזון העליון ולכן במקדש היה הכל מותר אמנם מלאכות אלו הם להועיל בעצם אדם מפני כי כאשר הולך האדם אל בית עולמו כמה מלאכי חבלה הם מעותדים מקטרגים בדרך כמש"ה ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים ולכן צריך שיעשה האדם מצות מעשיות לדחות ולסלק מלפניו מקטרגים הללו מאותו הדרך כדאיתא בזוהר פ' וישב פ' משפטים דף צ"ז. וז"ל לעם נכרי לא ימשול למכרה מאן עם נכרי עלובתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא וכד בר נש אסטי אורחיה כהדא היא בעת לסלקא לעילא גו משריין קדישין בגין דמשריין קדישין קיימין בהאי ארחא דג"ע ומשריין נוכראין קיימין בההוא אורחא דגהינם זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדן לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה לג"ע לא זכתה כמה משריין נוכראין מתעתדן למיעל לה בארחא דגהינם ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינן למעבד בה נוקמין אתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשול למכרה אלין מלאכי חבלה בבגדי בה איהי נטירא דקב"ה עביד לה נטירא דלא ישלוט בה עם נכרי בההוא פריסו דנטירו עלה עכ"ל הנה מבואר מן המאמר כמה כיתות מלאכי חבלה הם מעותדים לאדם בדרך בזמן שיוצא מן העולם כדי להנקם ממנו ע"י מעשיו כי זה הוא אצלי מש"ה גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר (קהלת י') זה הוא הדרך שהסכל הולך בו הלך ילך ובכל לבו חסר כשיוצא מן העולם מפני שאינו יודע להיכן מוליכין אותו ואמר לכל סכל הוא ר"ל הכרוז אומר לכל ראו זה הסכל בשעה שהוא מכריז לפניו כמשחז"ל שהכרוז מכריז לפני המת ומפרט מעשיו ואומר וזה הוא שאנו עסוקים בהספדו סכל הוא כך וכך עשה ובספר הזוהר הוא אומר דא הוא עבדא דמריד במאריה טב ליה דלא אברי ולכן נאמר אשרי כל ירא ה' מי הוא זה ההולך בדרכיו בעה"ז ומהו האושר הנמצא לו מדה כנגד מדה ההולך בדרכיו כלומר כשהוא הולך באותם שני דרכים שהאחד מלא מחנות מלאכים קדושים והשני הוא מלאכי חבלה כאמור אותו ההולך בדרכיו של הקב"ה בעה"ז ג"כ כשהולך מן העה"ז כי הולך האדם לבית עולמו הולך בדרכיו של הקב"ה הקדושים והנה זהו ענין הקצירה כלומר שני פעולות הוא עשה בשעה אחת כי אם יקצור אשר זרע בעה"ז ראשונה יקצור אותם מחנות מלאכי חבלה ומאבד אותם מלפניו מאותו הדרך וזה ע"י שזרע בעה"ז תורה ומצות וחי בהם ולכן אסרו חכמים ענין הקצירה ביום טוב לפי כי זה יהיה לרמוז לאדם מה טוב לאדם אשר יעשה תורת מעשה לקצור משריין נוכראין מלפניו וזה יהיה ע"י מעשה תורה ומצוה והיה מעשה הצדקה שלום שנאמר זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד וכן נמי יהיה הרמז לענין הטחינה שהוא ענין עסק התורה כי צריך להיות ע"י טחינה כדאיתא בזוהר פ' פנחס דף רל"ו. וז"ל מהכא מאן דאפיק מלין דאורייתא צריך למטחן לון בשיניה ולאפקא מלין שלמין וכו' ואוחרנין דאינון שטיין דאכלין מלין בהלעטה ולא טוחנין לון בטוחנות דלהון ואינון מסטרא דההוא דאמר הלעיטני נא דרך בלענו בלא טחינה וכו' גם ענין הבצירה שנאמר כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך והוא הענין על לימוד המשנה כמשחז"ל מי אשר נטע כרם הוא משנה גם בזה שייך שני דברים כי תחילה ע"י הלימוד של המשנה בניגון הוא מכלה וקוצץ הקליפ' זמיר עריצים יענה כמשחז"ל השונה בלא נעימה עליו נאמר גם אני נתתי להם וכו' משפטים בל יחיו בהם והלימוד עצמו מתקן נשמתו כי כן הוא מלת משנה בהיפוך נשמה וחי בהם סחיטה הענין הוא תיקון בעצם אדם כאשר הקדמנו כי כל איש הישראלי מושך עמו משורשו שהיה בגוף ונפש לא"ה נמצא בו צד מאותו עון וכן צריך לתקן אותו והנה חז"ל אמרו בפ' ענבימו ענבי רוש הללו הביאו יללה לעולם כי כן סחט' ענבי' ונתנה לו ולכן ענין הסחיטה אע"ג כי מן הראוי היה לעשות אותה אסרו אותה מטעם הנזכר וכן אחז"ל א"ה מושך בערלתו היה ולכן צריך לתקן פגם זה של סוחטי הילדים ובכן ימצא מנוח לנפשו לסחוט ולהוציא ממנו הקליפה לחוץ ואז הוא מוכן נמי ע"י כן יעשה צידה כי יצוד ציד מן הקדושה להוסיף על רוחו ונשמתו ואע"ג כי כל מלאכות הללו מותרות לעשות ביום טוב חז"ל מנעו אותם מן הדברים הגשמיים כדי שלא ימנע האדם משמחת י"ט וכן נמי לענין התיקון כאשר האדם יחשוב בלבו בענין התשובה כי יחם לבבו ויבא לידי עצבות ולכן מ"מ לא נכון לעשות כן אמנם מאחר כי כל אלו המלאכות הם מועילים לו בעצם נפש האדם להבריא את נפשו והוא זכור יזכור כי חז"ל אסרו אותם זה יהיה סיבה לאדם הנלבב להעיר את לבו על כל הדברים הרוחניים המועילים כי המתעסק בהם מרבה בשמחת י"ט היינו באותה הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא כאמור לעיל:
ועתה אשוב לבאר הדינים הללו לענין הנוגע בעולם העליון לצד עילאה ימלל והנה עם מה שנתבאר בזוהר מה ענין הימים טובים אשר הם נקראים מקראי קדש פרשת קרח דף קע"ו: וז"ל ר"ש אמר קריאי מועד קראי כתיב חסר יוד אמאי קראי אלא הכי הוא מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו זמינין מאתרא דאקרי קדש הה"ד מקראי קדש ואימתי בשעתא דמועד זמין בעלמא וכגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו קדש עילאה ידיעה קדש תתאה חכמת שלמה ה"נ איהי זמינת לכל חילהא ואינון חיילין כולהו זמינין לאתעטרא בהאי קדש בזמנא דמועד שרייא בעלמא וכו' הנה הדבר מבואר מזה המאמר כי כל הצבאות של מעלה שהם מסטרא דקדש הם מזומנים בזמן המועד לאכול לשבעה ולכן נאסרו המלאכות ביום טוב לפי כי כל העולמות הם מזומנים למעלה משולחן גבוה קא זכו ולכן יאמר כל המלאכות האסורות בשבת שהוא מקרא קדש מזומן מן העולם העליון כמו כן הם אסורות בי"ט נמי לפי שהם מזומנים מקדש תתאה כאמור חוץ ממלאכת אוכל נפש שהרי הם מזומנים מקדש תתאה לאכול לשבעה ולענין הוצאה נמי. הותרה לפי כי כן נמי אותם המזומנים מוליכים בידם מנות מעולם לעולם כדאיתא לקמן והוא מאותו האור ואותו השפע הנמצא להם באותה הזמנה להיות כי כל נשפע חוזר ומשפיע על זולתו וכן הבערה נמי הותרה והיינו מ"ש בזוהר פרשת צו דף כ"ח וז"ל אש תמיד וכו' אש שותה כל מיין דאוריית' ואוכלת כל קרבנייא דצלותא ואוכלת לחין ויבשין אינון פשטי אורייתא אינון כעצים יבשים ורזי אורייתא הם כעצים לחים וכו' והיינו מה שהתיר חז"ל הבערה ביום טוב מפני כי ע"י הבערה של עצים הללו הם מתעוררים המדות עליונות הנקרא עצי ה' ואיתא בזוהר פרשת בראשית דף כ"ט. אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון וכו' עד לא ברא עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה וכו' עד דסליק ברעותא דמחשבה לקיימא כלא וכו' וברא אילנין רברבין עילאין מההוא נהרא זיהרא עילאה ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין אתגליפו בעשר אמירן ואתיישבו הה"ד מעצי הלבנון וכתיב ארזי לבנון אשר נטע עכ"ל לענייננו והנה ע"י ההבערה זו מתחממין בשלהובין דרחימו אתתא ובעלה בסוד שמאלו תחת לראשי וכן נמי התירו מכשירי אוכל נפש שלא היה איפשר לעשותם מאתמול מפני כי יש דברים שחול מכין ליום טוב כדאיתא לקמן אבל מכשירי אוכל נפש יש מהם שאי איפשר לעשות אותם מערב י"ט לפי שמפיג טעמן כדאיתא לקמן והם בסוד של הבירורים אותם הניצוצות שהם מתבררים מחדש בכל יום ויום כנודע והנה הללו אי אפשר לו לבררם מערב י"ט ולכן הותרו לעשות אותם ביום טוב כדי שלא למנוע משמחת י"ט הוא משחז"ל שרוי בלא אשה שרוי בנח שמחה שנאמר ושמחת אתה וביתך:
[ב] קצירה וטחינה ובצירה וכו' והענין כי הנה הקצירה הוא צורך אל השמחה של יום טוב שעושים אותה למעלה מחצדי חקלא הצדיקים ומזה גם כמה כיתות של מלאכי השרת שהם מכלים הקוצים מלמעלה והם דוחים את הקליפות למטה כדאיתא פרשת תרומה דף קע"ג. וז"ל מלאכין עילאין כד בעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר מה עבדין נחתין שתין ריבוא דמלאכי קדישי ואפילו שינתא על כל בני עלמא וכד איהי נחתא דדחיין לה לבר ויהבי לה כל עלמא דא בההיא שינתא כדין איהי שלטא עלייהו ומקבלי מסאבי מינה וכו' כיון דאיהי אתפרשא מנייהו עאלין לקמיה מאריהון ומשבחן ואודן קמיה וכו' הנה למדנו מזה המאמר כי זה הוא ענין מכשירי אוכל נפש של מלאכי השרת הוא זה למלאת נפשם ולהתעדן מזיו השכינה ועוד יש אוכל נפש הוא מ"ש פרשת תרומה דף קל"ד. וז"ל ועד הוא אחד בחילופי אתוון וכו' ובזמנא דאתי דיתעבר עין הרע מעלמא ולא תשלוט בהדה כדין יתקרי אחד באתגלייא בגין דהשתא דההוא ס"א אתדבק בהדה לאו אחד הוא אלא דאנן מייחדין לה בלחישו ברזא דאתוון אחרנין ואמרי ועד וכו' בשעתא דאיהי אתת בעולמתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא אתת כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר והכי מכרזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא כדין ס"א לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה הה"ד צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה. פוקו למחמי כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בלחישו ברזא דאלמלא לאו הכי לא יתפרש מינה ההוא ס"א ויתערבב שמחתה עכ"ל לעניינו הרי מבואר דבר זה מן המאמר כי לא יתכן להיות ייחוד למעלה חתן וכלה יחדיו עד שדוחים סטרא אחרא למטה ונוסף עוד כי הם מטעים את הקליפה ע"י הכרוז שאומר צאינה וראינה דמשמע כי אין הרצון אלא לתת רשות לכל מי שירצה לבא לראות ביקרא דמלכא יבא ויראה ואחר כך שנדחית והולכת נעשה הייחוד אחר כך הנה בזה ימצא שני דברים טובים כי הנה אותה המלאכה שעושים מלאכי השרת למעלה היא המלאכה של הקצירה הוא צורך אוכל נפש בין לצורך אוכל מלאכי השרת למלאת נפשם מזיו השכינה לאתייחדא במלכיהון וגם הוא צורך אוכל נפש דוד כי כאשר מכלים ומונעים סטרא אחרא אז נפש דוד אוכלת לשבעה עם הצדיק כמש"ה צדיק אוכל לשובע נפשו וטחינה הוא משחז"ל למה נקרא שמם שחקים שהם שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא וכן נמי בצירה של ענבים וסחיטה שהוא צורך כמו שאומרים חכמים ז"ל חוה סחטה ענבים ונתנה לו וצידה בסוד בהמה חיה ועוף כדלקמן אף על גב שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים כדי שלא יתעסק אדם בהם וימנע משמחת יום טוב לשמוח חתן וכלה כאמור:
[ג] אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב היינו מ"ש בזוהר פרשת חקת דף ק"ף: וזה לשונו אשר לא עלה עול על כתוב כד"א ונאם הגבר הוקם על מ"ט בגין דהיא שלומי אמוני ישראל ועליה לאו היא אלא עמה אשר לא עלה עליה על היינו דכתיב בתולת ישראל בתולה ואיש לא ידעה ע"כ לשונו הנה נלמד מדברי המאמר כי לא נכון להעלות משא על הבהמה אמנם עדיין יש לפרש הענין כי הנה מן המאמר למדנו כי אין להעלות משא כלל וזה בין בחול בין בשבת וכאן נאמר כי ביום טוב בלבד אסור וכי תימא הנה מה שאמר הכתוב אשר לא עליה עול היינו פרה אדומה דווקא אבל כל בהמה סתם מנין והנה לענין הפשט כתבו שני טעמים לאיסור זה למ"ד אין משתמשים בבעל חי כלל וא"ד משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אמנם סוד הענין זה יהיה כי לעולם מה שאמר הכתוב אשר לא עלה עליה עול הנאמר בפרה אדומה לאו למימרא שאסור להעלות על הפרה עול אלא כי הכתוב הצריך שתהיה כך שלא עלה עליה עול כדי להיות בה כח מן הדין לבער הטומאה לטהר כל אדם טמא ועוד יש חילוק אחר בין פרה אדומה לזולת ולכן אמר כפי הדין אין נושאין משא על בהמה בי"ט ועוד חילוק שלישי דאלו בפרה אדומה אסר הכתוב כל מין עול עד מקום ששנינו רכב עליה זכר פסולה אבל בזה ענין משא בלבד נאסר וזה באחד משתי טעמים הנזכר אם מפני שאין משתמשים בבעל חי ביום טוב סוד הדבר הוא כי הנה איתא בתיקונים מט"ט על ידו נעשה הייחוד בשית יומין דחול שנאמר כי עוף השמים דא מט"ט יוליך את הקול וכו' וכדאיתא בזוהר בענין שליחות העבד אחר הנערה זה נעשה בשית יומין דחול על ידי זה השליח אבל בשבת ויום טוב לא מתפרנסת על ידי שליח אלא על ידי הצדיק ולכן אמר אין משתמשין אין נושאים משא על גבי בהמה ביום טוב היינו מפני שהוא בעל חי כדי לרמוז כי אין נעשה הייחוד בבעל חי זה מט"ט בי"ט גם לטעם מאן דאמר כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היינו הטענה הקודמת כדי שלא יהיה הייחוד ע"י מט"ט בי"ט אמנם עוד מובן ענין אחר והוא כי הנה מעשים בכל יום תמיד שלמעלה מעלים משא הוא הכסא למעלה על גבי בהמה וזה יהיה אותה בהמה הרבוצה על אלף הרים ממה שאמרו חכמים ז"ל:
אבל ביום טוב ושבת אין מעלים את הכסא למעלה בעולם האצילות אלא ע"י רוח הקדש שמעורר חיות הקדש ומעלים אותו למעלה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה גם בזה נמצא השני טעמים כי אין משתמשים בבעל חי וכדי שלא יעשה בדרך שהוא עשה בחול והענין כי הנה משא זה המדה הנקראת משא דבר ה' ואמרו חז"ל בי' לשונות נאמרה הנבואה בדיבור בחזון וכו' וסוד הדבר כי הנה מדת המלכות אספקלרייא דלא נהרא מגרמה ולכן מראה המדות העליונות מקום הנמשך משם הנבואה וכדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ד. וז"ל תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר והוא אקרי אבן טבא וכו' הנה מבואר מזה המאמר כי המדה האחרונה היא המקבלת מכל המדות העליונות וממנה באה הנבואה למטה לבני האדם שלכן נקרא גיא חזיון שכל הנביאים רואים ממנה ולכן באה הנבואה בי' מדות שלה כל נביא כאשר משיג בעצמו וכדאיתא פרשת פנחס באותם התיקונים הנזכר שם וכן בהקדמת התיקונים באותם מראות שראה יחזקאל ולכן כנגד כל אלה נאמרה הנבואה בי' לשונות כאמור ואחת מהנה הוא משא ואחז"ל קשה שבהם משא כד"א כמשא כבד והנה למדנו כי משא הוא חלק אחד השורה ע"ג המדה הנזכר המכונה בשם משא וזה הוא אשר ניתן על גבי הבהמה וזהו דרך חול ולכן אסור להוציא משא זה על גבי בהמה זו בי"ט לפי שאין משתמשין בי"ט בבעל חי שהרי נאמר בהקדמת התיקונים בשבת וי"ט אתלבש בלבושין דבריאה לכן אין נעשה תשמיש המטה זה בבעל חי וכן נמי הוא בדרך שהוא עושה בחול אמנם בי"ט הזווג הוא יותר עליון: [ד] מוקצה אע"פ שמותר בשבת החמירו בו בי"ט וכו' והנה ענין המוקצה יש בו חילוקים רבים מוקצה מחמת איסור או מוקצה מחמת מיאוס וכו' והנה כל אלו הוא צורך בביאור דיני השבת אמנם בזה לא כן הוא ולכן יאמר הדין בדרך כלל מוכן מוקצה אע"פ שמותר בשבת מפני כי שם לא הותרה שום מלאכה בו ביום אבל בי"ט שהותרה מלאכת אוכל נפש החמירו בו חז"ל וסוד הענין הוא מ"ש בזוהר פרשת קרח דף קע"ו: וז"ל ר"ש אמר מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתא חי' בהו כלהו זמינין מקדש הה"ד מקראי קדש ואימתי בשעתא דמועד שרייא בעלמא כגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו קדש עילאה ידיעא קדש תתאה חכמה שלמה זמינת לכל חילהא ואינון חיילין כלהו זמינין לאתעטרא בהאי קדש בזמנא דמועד שרייא בעלמא וכגוונא דחילהא קיימין לעילא הכי נמי קיימי ממנן דעמא דלהון לתתא ועל דא אקרון קראי מועד בגין דאינון לתתא קראי מועד חסר כגוונא דלעילא וכו' הנה הדבר מבואר מזה המאמר כי החיילות של קדש תתאה היא מלכות בית דוד כולם הם קרואים שנאמר מקראי קדש אמנם יש מהם שאינם קרואים שלכן כתיב קראי מועד חסר יוד אמנם ממנן דעמא הם השרים של הישמעאלים ועמלקים קיימין לתתא ואינם קרואים והיינו דין המוקצה מערב י"ט דפשיטא הוא כי הללו אינם מזומנים לפי שהם מסטרא אחרא ולכן אינם עולים כלל ודין מוקצה זה אינו שייך בשבת לפי שבשבת אין שם הזמנה זולת במועד שנאמר קריאי מועד בזמנא דמועד שרייא בעלמא והדברים מפורשים במקומם ע"ש: