אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תמב

סימן תמא

[א] להבין דינים אלו צריך להקדים הקדמה אחת והוא הנרצה בכל ענייני הביעור והבדיקה כי יש בזה עיקר גדולה ממ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קע"ג. וז"ל רזא לחכימין מלאכי עליונין וישראל לתתא כלהו דחקי בההוא סטרא אחרא מלאכין עליונין כד בעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר וכו' כגוונא דא ישראל לתתא לא יכלי לאתאחדא במאריהון עד דדחיין לההוא סטרא מנייהו ויהבי לה חולקא במה דאתעסקת ולבתר אינון מתקרבין לגביה מאריהון ולא אשתכח מקטרגא עילא ותתא ואי תימא תינח לתתא אבל לעילא מאי קטרוגא תמן אלא לעילא בגין דאיהו רוח מסאבא ואינון רוחין קדישין עד דמשדרי רוחא מסאבא מבינייהו לא יכלין לאתקרבא לגבי מאריהון דה קב"ה גו מסאבא לא מתערב לעלמין וכו' ואי תימא הא כולהו אשא ואשא לא מקבלא מסאבותא ת"ח כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט עושה מלאכיו רוחות אלין דקיימין לבר משרתיו אש לוהט אינון מלאכין דקיימין לגו איהו רוח מסאבו ואינון רוח. רוחא ברוח לא עייל דא בדא רוח מסאבו ברוח קדישא לא אתערבו דא בדא ובג"כ אינון דאקרון רוח לא יכלין לאעלא לגו בגין ההוא רוח מסאבו אינון דלגו אינון אש וההוא אש דחי לההוא מסאבו דלא עייל לגו ובג"כ כלא דחיין לה לבר דלא יתערב בהדייהו וע"ד מלאכי עילאי קא משבחן ליה לקב"ה בתר דדחיין ליה למסאבו לבר עכ"ל הנה מבואר מזה המאמר כי הוא צורך גבוה לדחות סטרא אחרא ולהוציא אותה לחוץ מן הקדושה והוא צורך ג"כ לישראל התחתונים הגשמיים ולכן בא המצוה זו של ענין הבדיקה והביעור לעולם זאת על ישראל מפני כי על ידי כך מתעוררים ג"כ למעלה לאתייחדא במאריהון וכדאיתא בזוהר בכמה מקומות בעובדא דנתתא אתער עובדא לעילא ולכן נמצא הכנעה לסטרא אחרא מכל הצדדין ובזה מתעלה סטרא דקדושה ומתייחדת עם דודה בליל הפסח כדלקמן ולכן יאמר נא כי תערובת חמץ כאשר יש איזה חמץ ס"א שמתערב עם הקדושה עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא שהנה נת' למעלה. כי ענין הביעור הוא יהיה בשני פנים אחד הוא דחיית הקליפה מן העולמו' ואחד הוא מן ההיכלות שלכן נאמר לא יראה לך חמץ בכל גבולך הוא בעולמות שהם גבול ישראל בלבד ונאמר שאר לא ימצא בבתיכם היינו בהיכלות לא יהיה לך סיבה להכנס שם ס"א ע"י מעשי' אשר לא טובים וכדאיתא בזוהר בראשית בהיכלות ז"ל ס"ם חייבא אשתכח תמן מפני כי הוא עולה ומקטרג כמשחז"ל ולכן על ענין תערובת של חמץ שהדוגמא הוא שמתערב ס"א עם הקדושה באיזה צד שיהיה עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא מפני כי כך צריך לדחות ס"א ולהוציא אותה חוץ ממקום הקדושה כאמור והנה בא החיוב הזה בענין החמץ בדברים הנאכלי' כלומר כי דבר הנאכל הוא ענין הנבלל בגוף האדם ומתערב בתוכו לזה צריך לבער וכן בדומה לזה הוא סטרא אחרא הנק' רוח הטומאה מפני כי זה איפשר להתערב עם אות' המלאכים שנא' בהם עושה מלאכיו רוחות לכן בא החיוב בגשמי לאסור כדי לבער אותם ולהוציאם לחוץ מן הקדושה אבל בדבר שאינו נאכל אין חייב בביעור מפני כי זה הוא דוגמא לאותם המלאכים שנאמר בהם משרתיו אש לוהט כי אלו אין איפשר לסטרא אחרא להתערב בהם ולכן אין צריך ביעור מפני כי הם בעצמם סטרא אחרא הם נדחים מפניהם ויוצאים לחוץ מפני כי הם מתייראים שישרפו אותם כאמור:

או יהיה ענין תערובת חמץ ע"ד הנ"ל מענין הנשמות העשוקות כדאיתא פ' משפטים והכי קאמר תערובת חמץ זה היא סטרא אחרא ההיא טוקלא דעשיקת נשמתין שהוא מתערב עם הנשמות הקדושו' ולוקח אותם אצלה עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא כלומר משעה הראשונה ומה גם עתה כי הנה כבר נאמר כי אנו הנשמות הנעשקות הסיבה הוא מפני מעשה התחתונים כנ"ל מן הזוהר בפ' משפטים כי כאשר נמצא למטה מעשה בלתי טהור אז אותם הנשמות הנמצאות שם הם נעשקות מפני כי אז הטיקלא אכרע לסטר אחרא ולכן מי שגרם זה על ידי מעשיו הרעים שנעשקה אותה הנשמה למעלה עובר על בל יראה ובל ימצא מפני כי סטרא אחרא היא למטה ואין לה רשות לעלות ולראות למעלה ועל ידי העבירה קונה כח לעלות ולראות כדאיתא בזוהר בראשי' דף מ' וס"ס חייבא אשתכח תמן ובפרט בעון לשון הרע כדאיתא פ' פקודי יובא לקמן בע"ה אם כן לאיש אשר לו הוא עובר על בל יראה ובל ימצא החמץ סטרא אחרא למעלה וכן נמי הוא מוזהר ומצווה שנא לחבול בעצמו שנאמר ונשמרתם לנפשותיכם. ומה גם הוא מצווה שלא לחבול בחבירו ואפילו גרמא בנזקין חייב בדיני שמים ולכן מאחר כי חין דרך לנשמות הקדושות להיות אצל סטרא אחרא ולכן נמצא הגורם להם ללכת שם למקום טומאה הוא עובר גם כן בבל יראה ובל ימצא הנשמה הקדושה בסטרא אחרא ועוד נמי מאחר שהוא חייב לבער ולהוציא משם אותם על ידי התשובה או מעשה הטוב באחד מן הדרכים הנ"ל כאשר אינו עושה כן הוא עובר בבל יראה ובל ימצא אמנם זה הענין הוא יהיה בדבר הנאכל הוא הדבר הנ"ל בפסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו כי אותם הנשמו' העשוקות כאשר יוצאות מן הטיקלא לא תצא כצאת העבדים אלא היא יוצאה בארמ' על רישא ומוציאה הבירור משם מס"א מחסידי האומות ומבררת כמה ניצוצות מעלמין קדמאין דאתחרבו ומפני כי כל זה הוא מאכל אדם העליון כי תדע:

אבל דבר שיש בו תערובת חמץ מס"א כאמור ואינו ראוי לאכילה וזה יהיה באחד משני פנים או מפני כי עדיין לא הגיע זמן אותה הנשמה לצאת משם מפני כי עדיין לא נטהרה מן העון ולכן אי איפשר לה לברור ולהוציא מן הקליפה שום דבר לא נשמות ולא ניצוצות ועוד יהיה באופן אחר מה שאינו ראוי לאכילה ר"ל כי אינו ראוי למאכל אדם אבל ראוי הוא למאכל בהמה היינו בהמה הרבוצה על אלף הרים כמשחז"ל באיזה צד מאלו מותר לקיימו בפסח אם מפני שאין לו כח להוציא אותה הנשמה כאמור או מפני כי עדיין אינו ראוי רק למאכל בהמה ולכן נמי בעולם הגשמי בא הענין בדומה לזה כי כל דבר שנפסדה צורתו של חמץ מותר לקיימו מפני כי כן מאחר כי תערובת הנשמה הקדושה בס"א היא גורמת הפסד צורתה בהמשך הזמן נפסד הצורה רעה שלה אף על פי כי עדיין לא נתקן לגמרי מותר לקיימן בפסח שהנה גם למעלה אינו יכול לתקן אותם קודם הפסח כאמור:

[ב] הפת עצמה שעפשה וכו' הנה ראוי לדעת כי שלשה מדרגות נמצא בענין זה האחד הוא ענין לחם והשני הוא תערובת חמץ וזה השלישי הפת עצמה שעפשה וכו' והענין מתבאר בדרך נסתר והוא כי הנה הלחם הוא מאכל אדם כנראה לחוש אמנם הוא מכונה אל הייחוד שנאמר הלחם אשר הוא אוכל ונאמר אכלה ומחתה פיה והוא כי מפני שנמצא בו מעט מן החמץ הוא סיבה אל האכילה והוא סוד מש"ה יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט וכבר נתבאר אצלי בפי' קהלת שהוא סוד אות אלף של סמאל והוא הקדושה שהיה בו מתחילה אמנם אחר שהחטיא לאדם הראשון הפילו הקדוש ברוך הוא ממקום קדושתו כדאיתא בפר"א ולכן נקרא כסיל שנאמר הכסיל חובק את ידיו כדאיתא פרש' שלח לך ונאמר מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר מפני כי אין בו דעת ולכן אמר בזוהר פרש' בראשית דף מ"ט וז"ל ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדווא בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמיתא דכתיב שמאלו תחת לראשי וכו' והנה זה הוא בסוד הלחם אמנם ענין החמץ הוא יצר הרע סטרא אחרא והיינו מה ששנינו אחד החמץ ואחד השאור שבו מצמיחין אחד הוא ולכן ענין התערובת שלו הוא אוסר כאשר נתבאר לעיל אמנם הפת עצמה שעפשה איפשר לומר כי זה יהיה מ"ש בזוה' פרשת בלק בשעתא דאיהי סלקא למקלט כסופין ועדונין לעילא ומומא אתחזי בהו ישראל לתתא מטי לגבה טפה כחרדל אתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו' ולכן זה יהיה העיפוש הנמצא בפת זו ולכן נפסל מאוכל אדם עליון אמנם מ"מ אינו אוכל אותה הכלב דאע"ג כי ס"מ מתעור' כנז' באותו המאמר פ' בלק שאמר וכדין ס"מ אתער בקל תקיף וכו' הוא הכלב עליון מ"מ אינו יכול לאכול אותה שהרי נא' הצילה מיד כלב יחידתי או יהיה פת זו של סטרא אחרא עצמה שעפשה כי אין בה מסטרא דקדושה ולכן אין עוד ממנה תקוה טובה להיות חוזרת לסטרא דקדושה כי אין זו כמו קליפת נוגה שמתמתק' רק זו נפסלה וזה הי' מאכילת הכלב ר"ל מפני כי הכלב החיצון אכל אותה ולא ניצולה ממנו כמש"ה הצילה מיד כלב יחידתי ולכן נפסלה ואין הכלב סטרא אחרא צריך לרדוף אחריה ולכן אינו חייב לבער מפני כי לא יועיל הביעור זה לתקן אותה וכן מלוגמא שנסרחה והיינו ריח רע שיש לו עיקר כנז' במקומו ולכן אין חייב לבער מפני כי אין מועיל בה כלו' לתקן אותה לפי כי אלו הם בבחינת רע גמור:

[ג] בגדי' שכבסו אותם בחלב חטה וכו' וכן ניירות שבדקן בחמץ וכו' נודע הוא כי כל בחינ' מעשה אשר יעשה האדם לחטא בהנה הוא נעשה ממנו בגדים צואים כדאיתא פ' שלח לך בפ' ויהושע היה לבוש בגדי' צואים כי כן נמי נעשה ע"י מעשה הטוב חלוקא דרבנן ולכן יאמר בגדים אלו בין שהם מצד הטוב חלוקא דרבנן או כי בגדים אלו הם מצד העון בגדים צואים אמנם כבסם בחלב חטה שהוא לימוד של תורה אמנם היה בה צד מן העון שרמוז במלת חטה כדאיתא פ' בלק ה' דגן בנקיו חטה ח"ט סמוך לה אולי הוא הרהור רע וכן הניירות שהרמז הוא ללימוד ע"ד ששנינו הלומד ילד דומה לכותב על נייר חדש אמנם דבקן בחמץ הוא צד העון הנמצא בזה ובזה ולא למד כהוגן וכן כל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח וזה הטעם הוא בהפך מן הטעם הקודם והוא מפני כי אין צורת החמץ קיימת שהרי לימוד התורה מפסיד צורתו כמשחז"ל התורה נק' אבן ויצה"ר נק' אבן ולכן זה מבטל לזה ומפסיד צורתו לפי כי סטרא אחרא אתקשטת בקישוטין דלא הוו כדאיתא בזוהר ולכן נמצא כי אותו מעט מן החמץ הוא העון כבר נתקן ונכנס לתוך הקדושה ולכן בגשמי נמי מותר לקיימן בפסח כמדובר:

[ד] דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל וכו' הנה מתחילה אמר אינו ראוי לאכילה מפני כי הענין היה כי באותה שעה אינו ראוי למאכל אדם מן הסיבות הנ"ל אבל עתה יאמר כי מתחילה ועד סוף אינו מאכל אדם והענין כי הנה כבר נת' למעלה כי בסטרא אחרא יש בחינה שאיפשר לברור ממנה כי אפשר שיהיה בו צד מקדושה מפני דלא סגי בלאו הכי כי אין דבר בעולם שאין בו חלק של קדושה כדאיתא פ' פקודי הובא לעיל ונאמר ונוגה לו סביב ולכן ימצא בס"א בירורין בשני פנים אחד הוא מחסידי האומות או מאותם ניצוצות מאותם עלמין קדמאין שנתחרבו מלכין קדמאין דמיתו אמנם הפיסולת הוא הנקרא סטרא דמסאבא כדאיתא בזוהר בענין בלעם ולכן יאמר נא כי דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל כי זה הוא הרמז למעלה על סטרא דמסאבא כי אין בה דבר שמועיל לברור ממנה כדי להעלות אותו אל תוך סטרא דקדושה להיות מאכל אדם או מפני שאינו מאכל כל אדם כגון התרייק וכיוצא כי אין זה מאכל של הצדיקים שהם בריאים ואין בהם חולי הנפש אמנם הוא רמז למש"ה כי חולת אהבה אני אף ע"ג שמותר לקיימו בפסח מפני כי אי איפשר לבטל אותו חלק המעט מן היצה"ר בזמן הזה עד לעתיד שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ אמנם בפסח הענין הוא כדי להכניע את הקליפה בלבד ולברר ממנה איזה דבר להכניס אותו אל סטרא דקדושה ולכן זה הדבר שלא יש כח להעביר אותו מן העולם לכן מותר לקיימן בפסח אמנם אסור לאכלו עד אחר הפסח וזה מפני כי כבר נאמר כי באותו זמן של הפסח צריך לבדוק ולהכניע ס"א בכל האיפשר והתכלית הוא כדי לברר ממנה חלק היותר ראוי למאכל אדם ומאחר כי זה הדבר לא יתכן לברר ממנו כלל נהי שמותר לקיימו עד עת בא דברו להבטל לגמרי היינו לעתיד או לעת המצטרך לאוכלו בדרך רפואה כאמור כי חולת אהבה אני אבל לא מפני כך יהיה מותר לאכלו בפסח כדי שלא לעורר ס"א לתת לה תגבורת להדבק אל הקדושה משום לך לך אמרין נזירא סחור לכרמא לא תקרב ואעפ"י שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא ולמ"ד החמץ קודם הפסח בטל בששים כנ"ל אעפ"י כן אסור לאכלו כדי שלא לעורר הקליפה:

שכר שעושים מחטים ושעורים חייב לבערו כי אין זה מכלל חמץ שנפסדה צורתו שהרי כל כח החמץ עודנו עומד בו ככחו אז כחו עתה והרמז שלו לענין ריבוי השתיה הנמשך מריבוי האכילה וכבר אחז"ל כי זה גרם כל הרעה מזמן א"ה ונח נדב ואביהוא ועשרת השבטים ושבט יהודה ובנימן שנאמר וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו לפי שהוא סיבה לתגבורת הקליפה ולכן חייב לבערו להכניעו ולהוציא אותו חוץ מן הקדושה וכן אם העמיד גבינה בחלא של שעורים אע"ג כי אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר מ"מ ריבוי המאכל בהתמדה אסור ולכן המעמיד יותר קשה ולכן אם יהיה של שעורים או חטים חובה עליו לבער אותו ולהכניעו כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא לנחש שקצץ רגליו המעמידים אותו:

ואיפשר לומר נמי כי זה המעמיד פוגם למעלה והוא סוד משחז"ל המעמיד בן או תלמיד רשע וכו' ולכן המעמיד גבינה כמש"ה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני וזה היה במחשבה רעה כחלא כמ"ש חומץ בן יין וזה היה לו מפני שהיה שיכור כי זה הבן רשע נעשה משכר שעורים או חטים ולכן חייב לבערם הוא הקב"ה שנאמר וברותי מכם המורדים והפושעים כי אלו הם מבני תשעה מדות כמשחז"ל בני שכרות וכו':

נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ ומנהג יפה הוא ויש להם על מה שיסמוכו וכפי הדרך ישכון אור הענין הוא כדי להכניע הקליפה בכל האפשר ויש בזה ג"כ סמך שהוא הרמז אל העונות אשר יעשה האדם בכותלי ביתו הם נדבקים למעלה ונאמר תשביתו שאר מבתיכם ואף ע"פ כי אין זה מן העונות החמורים שמגיעים למעלה עד הקורה כאשר יבא לקמן מ"מ צריך לגרר אותו שהנה חזקיהו ע"ה גרר עצמות אביו על מטה של חבלים לכפר עליו וזה יהיה אפילו מאותם כ"ד דברים שהם מעכבים את התשובה שפירש הרמב"ם ז"ל ע"ש וכאשר יבא לקמן ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט כי יחשוב בלבו מש"ה כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי אין זה דוגמא לחור שבכותל שעשה רושם שהתם בודק עד מקום שידו מגעת מפני כי נשתרש בחטא והשאר מבטלו בלבו ודיו דהתם לא נודע אם יש שם חמץ מפני שכבר חזר בו ולכן הוא מבטל אותו שנאמר הנסתרות לה' אלהינו ולכן בביטול בעלמא סגי שהוא מן התורה אבל בזה מיירי שיש שם איזה חמץ עדיין ונודע לו שחטא רק שהוא בשוגג ואם מעט הוא יטיח עליו מעט טיט והוא זכר אל הקדושה כדלקמן לקיים מש"ה ולא יראה לך חמץ:

וכפי הדרך הנ"ל כל אלו הדינים שורשם למעלה אח' שנתבאר על הפת עצמה שעפשה שהוא מדבר במדה האחרונה כנ"ל אח"כ מבאר ענין הבגדים שכבסן בחלב חטה מפני כי כן נמי האשה הגשמית כאשר תטהר מטומאתה צריכה טהרת בגדים ולכן יאמר כי אלה הבגדים שכבסן בחלב חטה וכו' הסוד הוא כאשר הריח החכם בגדי אותה אשה ואמר דם חימוד הוא וטהר אותה וכן נמי אלו הבגדים שנמצא בהם חלב חטה שמץ מן התאוה וכן ניירות שדבקן בחמץ הוא ע"ד זה וכן כל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח מפני כי זהו דוגמא לדם חימוד כאמור והוא טהור שהרי אין צורת החמץ קיימת: דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל וכו' הנה נודע מן הזוהר כי סטרא דקדושה הוא בסוד אדם ולכן נאמר בישראל אדם אתם אבל ס"א הם ברז' דבהמה ולכן יאמר דבר שנתערב בו חמץ ס"א ודבר זה הוא ענין ייחוד ע"ד מה ששנינו ראוה מדברת אבל זה אינו מאכל אדם סטרא דקדושה כלל או שאינו מאכל כל אדם כי זה הייחוד אינו נעשה תמיד אלא לפרקים כגון התרייק וכיוצא כי הנה בזה משפט אדם ומשפט בהמה שוים אעפ"י שמותר לקיימו כל אחד לצורכו כפי בחינתו אמנם אסור לאכלו עד אחר הפסח כי לענין אותו ייחוד שאינו מאכל אדם אין ראוי לאכלו להיות גרמא לעשות אותו הייחוד ע"י איזה צד של עון שהוא סיבה לעורר אותו שהרי נתבטל בפסח וכן נמי לענין מה שאינו ראוי לכל אדם ג"כ אסור לאוכלו בפסח ואעפ"י שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו שהרי נכנע ס"א בפסח ואין ראוי לעורר אותו שהרי הייחוד הנעשה בפסח הוא סוד רחמים גמורים כי לכן אנו מחוייבים לשתות בהסיבה:

[ה] שכר שעושים מחטים ושעורים הנה נתבאר למעלה המעורר הייחוד העליון הוא סטרא דצפון שהוא בלא זוהמא כלל בסוד שמאלו תחת לראשי ולכן שכר שהוא מחטים ושעורים שהוא בחינת חמץ חייב לבערו מפני כי אין מעורר ייחוד אלא שגורם להתאחז סטרא דשמאלא למעלה וכן אם העמיד גבינות בחלא כי לא נעלם מעין כל קורא אשר בלתי כי מן הייחוד העליון נמשכים הנשמות של בני אדם למטה שנאמר הן כל הנפשות לי הנה ונאמר ממני פריך נמצא ולכן יאמר כי הנה אע"ג כי דבר גדול הוא היות האדם ע"י מעשיו גורם זווג למעלה אמנם מכל מקום צריך להיות נזהר עד מאד מדבר מפגל אפילו במחשבה בשעת עסק התורה ומעשה הטוב ולכן אם העמיד גבינות בחינת נשמות העמיד אותם ע"י מעשיו שלא יהיו בחינת נפלים אמנם היה בלימוד זה או במצות מחשבה רעה דוגמת החומץ של שעורים או של חטים חייב לבערם כל הרהורים הרעים ומחשבות זרות לתקן אותם הנשמות כאמור:

[ו] נהגו לגרר הכתלים והכסאות וכו' זה הדין והסמוך אליו כלם כאחד הם רומזים בדבר נסתר הלא הוא זה הדין הנוהג באשה הגשמית כי קודם שתטבול צריכה לחוף גופה ושערה ולהדיח בית השחי ובית הסתרים וכו', ולכן באו דינים הללו ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו וכו' לכן צריך הדחה וכיוצא וכן בצק שבסדקי עריבה הכל הולך אל מקום אחד אין להאריך בפירוש דברים הללו והמשכיל יבין מדעתו:

[ז] ונחזור לענין בצק שבסדקי העריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער כי מאחר שהנחנו כי בזמן הזה צריך להכניע ס"א ולהוציאה מכל המקומות של הקדושה מן הכלל ומן הפרט ולכן בכל מקום שיש כזית ממנה שהוא סוד אות יוד של לילי' חייבתא שהוא הפך מן הקדושה מאות יוד שהוא שיעור כזית כדאיתא בזוהר ובתיקונים ולכן צריך לבער אותה כדי שלא תתחזק ותתגבר פעם אחרת ואם לאו שאין בו כזית נשוב ונראה אם עשוי לחזק שברי העריבה או לסתום בו נקב הוא הדבר הנ"ל כי יש אותו המעט מן החמץ בסוד מה שאמר הכתוב יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט וזה הוא אשר מחזק שברי העריבה בזמן שנא' שבר גדול נשברה בתולת בת עמי או עשוי לסתום בו נקב הוא מ"ש פ' בלק דף ר"ט. וז"ל ותאנא מבין סטרי חולקיהון דעמלקים נפיק חד שביל דקיק דמתמן אתנגיד חולקא לאינון תתאי ומתמן מתפרש לכמה סטרין ודא קרינן ליה תמצית דנפיק מסטרא דארעא קדישא ועל דא עלמא כוליה מתמצית דארץ ישראל קא שתי מאן ארץ ישראל הא אוקימנא ובין לעילא ובין לתתא כל אינון עמלקים לא אתזנו אלא מההוא תמצית ולא תימא דאינון בלחודוי אלא אפי' אינון כתרין תתאין מההוא תמצית שתיין וכו' כד חמא ההוא מלאכא דהא בלעם אסטי לאתון לההוא סטרא דכתיב להטותה הדרך מיד ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים לאסתמא ההוא שבילא דלא יסתייעון ביה אינון עעו"ג וכתרין תתאין עכ"ל והנה מובן ממאמר זה כי זה הוא הנקב של התמצית שהולך משם השפע לכתרין תתאין ולכן זה שהוא סותם את הנקב זה הוא בטל במיעוטו ואין צריך לבער אותו ולבטלו לפי שהוא מועיל לסטרא דקדושה כאמור ואם לאו חייב לבער כדי שלא יהיה מתאחז משם ליינק:

[ח] היו בו שני חצאי זתים בשני מקומות הוא אות יו"ד שנחלק בשני מקומות לפי שהם שני עונות רק שהיה ביניהם ענין של שוגג הוא החוט כד"א מושכי העון בחבלי השוא והיינו בצק שעדיין לא החמיץ והוא ביניהם אע"ג שהם מפוזרים ונפרדים שלא עשה אותם בזמן אחד רואים כל שינטל החוט נטלים עמו חייב לבער הוא הענין נמי על העונות שיעשה האדם כי פעמים אותו העון נעשה שהוא לחזק במזיד או שהוא בשוגג ולכן אמר בתחלה בצק שהוא בסדקי העריבה דהיינו שחטא חטא קל בשוגג אם יש כזית במקום אחד כלומר אע"ג כי הוא בשוגג אין הכל בשוה שהנה שנינו אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה' ולכן אם יש כזית במקום אחד כלומר כי אותו חטא הוא מום קבוע במקום אחד ידוע באבר אחד מן האיברים כגון מראית העין או שמע שוא או לשון הרע וכיוצא צריך לבער אותו ולשוב בתשובה כדי להכניע סטרא אחרא בזמן הזה ואם לאו שאין זה קבוע אם עשוי לחזק שברי העריבה או לסתום בו נקב היינו משחז"ל גדולה עבירה לשמה וזה מחזק נמי העריבה הוא סטרא דקדושה או כדי לסתום מעשה הרשע שנמשל אל הקודח בספינה כמשחז"ל וזה בטל במיעוטו מאחר שעשה זה לשמה ואם לאו חייב לבער כדי שלא ירגיל עצמו לדבר עבירה ואם היו בו שני חצאי זתים היינו שחטא שני פעמים בשוגג ואינם במקום אחד היינו באבר אחד או בפשוטו בשני מקומות אמנם חוט של בצק ביניהם הוא משחז"ל לעתיד מביא הקב"ה ליצה"ר וכו' לרשעים נדמה להם לחוט של שערה הם אותם דברים קלים שאדם דש בעקיבו שהם מסכבים אותו ליום הדין ולכן רואים כל שינטל הבצק החוט נטלין עמו מצטרפין ולכן צריך לבער אותם שהרי הם שלשה חטאות והנה איתא בדברי הרמב"ם ז"ל ליחיד מוחלים לו שני פעמים ולרבים ג"פ שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ולכן מאחר שחטא ג"כ אע"ג שהוא קל בשוגג צריך לבער אותם ולעשות תשובה מהם כי צריך להכניע ס"א עתה בכל האפשר ואם לאו כי אין ניטלים עמו ולא נצטרפו השלשה רק נחשבים לשנים אינו צריך לבער לפי שהקב"ה מוחל אותם במה דברים אמורים בעריבה אבל בבית אע"פ שאם ינטל החוט אין נטלין עמו חייב לבער והנה ההפרש שבין העריבה אל הבית יהיה כי העריבה הרמז שלה הוא במקומות הנפרדים שהם לפרטים והבית הוא יהיה בעולם עצמו שהוא לכולל ולכן כאשר חצאים אלו הם העונות הנזכר הם בענין הנוגע לעריבה שהוא הרמז לפרטים לכן מאחר כי אין החוט ניטל עם שני החצאין כי זה מורה, שלא נצטרפו לכן אין חייב לבער כנז' אבל אם הוא בבית שהוא מורה על העולם עצמו אע"פ שאין ניטלין עמו ואין מצטרפין חייב מפני שהוא מקבץ אותם וחטא של רבים הוא חמור טפי ואם כה נאמר בהפך כי הבית הוא של היחיד והעריבה הוא מקום של רבים כך יהיה הענין מפני כי היחיד הוא יותר חמור מצד אחד וקל מצד השני בעבור דלא מפרסם חטאיה אמנם הוא חמור מפני כי אין הקב"ה מעביר עונו אלא שני פעמים אמנם של רבים הוא בהפך כי מצד א' הוא קל מפני שהקב"ה מעביר להם על ג' עונות אמנם הוא חמור מפני כי הוא מפורסם עונו והיינו כמשחז"ל בענין התשובה למה הוצרך התשובה של דור המדבר ושל דהע"ה צריכא סד"א של יחיד לא מפרסם חטאיה של רבים מפרסם חטאיה וכו' ולכן נמי בנדון דידן בענין העריבה הוא הדוגמא לענין הנוגע בעולמות שהם של רבים אז בזמן שחוט הבצק כאשר ניטל הם ניטלים עמו שני חצאי הזתים שהם שני עונות האחרים הנה נעשו ג' עונות ולכן חייב לבער אותם אמנם אם כאשר ניטל החוט הקל אין ניטלין עמו הרי כי אינן מצטרפין ולכן אין צריך לבער כי הנה הקב"ה מעביר להם ג"פ שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר אבל אם חצאי זתים אלו הם בבית של הפרטים אע"פ כי כאשר ינטל חוט זה הקל אין ניטלין עמו שני חצאי זתים ואין מצטרפין חייב לבער לפי שפעמים מקבץ אותם כאשר העולם נידון וליחיד הקב"ה מעביר שני פעמים לחוד והרי הם ג' חטאות ולכן צריך לעשות תשובה כדי לבער אותם:

היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה וכו' דין זה הוא מתבאר עם הדין הנזכר למעלה מ"ש חמץ שהיה למעלה על הקורה שהוא כזית מחייבים אותו להביא סולם להורידו והענין כי הנה כבר נתבאר. כי החמץ הוא היצר המתגבר על האדם ומחמיץ אותו להחטיא אותו ואמנם לא כל העונות הם בהשואה אחת ולכן כאשר נעריך שהבית הזה הוא כינוי לגוף האדם כדאיתא בזוהר כמשחז"ל מי מעיד באדם קורות ביתו ולכן צריך לבער ממנו החמץ של העונות ואמנם יש עונות שהם מכונים לחמץ הנכנס בקירות של הבית הם חורי הבית ואמנם זה החמץ שהוא על הקורה בלי ספק שהוא הרהור עו"ג ושל מינות שנאמר בהם למען תפוש את בית ישראל בלבם ומגיע עד למעלה כמשחז"ל בפ' ויהי דוד בא עד הראשון אין ראש אלא עו"ג שנאמר אנת הוא רישא די דהבא ולכן כזית זה הגיע עד הקורה למעלה ועוד הוא יהיה רמז אל הענין הגאוה שהוא בראש ואחז"ל המתגאה כאלו עעו"ג שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ולכן על כל אלה הדברים צריך להביא סולם להורידו והוא עסק התורה כמשחז"ל בב"ר והנה סלם זה סיני וכו' וכך אחז"ל אמר הקב"ה לישראל בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין התורה ולכן מביא סולם היא התורה להורידו אמנם אם חמץ זה בבור כלומר כי לא בא לו העון מצד הגאוה אלא מפני העוני שהיה בתכלית העניות כמש"ה בחרתיך בכור עוני ואחז"ל עניות לא הניח מדה טובה לישראל מבטלו בלבו ודיו כמש"ה פן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי ולכן מבטלו בלבו ודיו ולכן אם היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה הוא משחז"ל ת"ח צריך להיות נמצא בו אחד משמנה בשמינית ומעטרא ליה כסאסא דשבולתא אר"י לא מינה ולא מקצתה מי זוטר מ"ד תועבת ה' כל גבה לב והנה זה הסוג הוא הנקרא חצי זית ר"ל שהוא קצת מן הגאוה וזה היה בבית שמתגאה על בני ביתא שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וחצי זית בעליה הוא הגאוה שבראש כאמור או יהיה כחצי זית בבית כלומר קצת עונות היה לו בקירות הבית הם האיברים כאמור וחצי זית בעליה מן הגאוה כנז' כחצי זית בבית דהיינו מעונות שבסתר וחצי זית באכסדרא מן העון מפורסם ופרוץ לעין כל חצי זית בבית זה וחצי זית בבית של פנים ממנו הוא הגאוה פנימית וחיצונה כנז' אצלי בפ' כי יום לה' על כל גאה ורם שהם ב' מיני גאים והיינו בית שלפנים ממנו שהם עון תיכון וחיצון הואיל וחצאי זתים אלו הם דבוקים בכתלות או בקורות או בקרקעות ואינם עונות שלמים במזיד אינו חייב לבער אותם אמנם מבטל אותם בלבו ודיו כי יעיד עליו יודע תעלומות שלא לעשותם עוד ודיו כמ"ש הרמב"ם ז"ל יתודה שהוא מן התורה וכן נמי בזה מן התורה בביטול בעלמא סגי ודיו מפני כי כן המקדש אשה ואמר לה ע"מ שאני צדיק גמור אע"פ שהוא רשע מקודשת חיישינן שמא עשה תשובה בלבו ודיו מדין התורה כאמור: [ט] חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו וכו' ונפסל מאכילת הכלב וכו' הנה הדין כבר נתבאר למעלה בדין שאמר הפת עצמה שעפשה ובלי ספק כי זה הוא קודם איסורו ושם נאמר אין צריך לבער וכאן נאמר מותר לקיימו בפסח והכל הולך אל מקום אחד אמנם מ"ש חמץ שנתעפש היינו מדי דהוי חמץ ואינו פת וכבר נתבאר כי הפת הוא בסוד כ"י שהגיע לה צד מן ההעדר אמנם החמץ שנתעפש דמשמע שהוא חלק מן הקליפה שנתעפש ונפסל מעצמו קודם זמן איסורו דמשמע קודם מש"ה ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ונפסל מאכילת הכלב כי אין לו ייחוד עמו מותר לקיימו מפני כי אין נחשב לכלום כלל אמנם מ"ש חמץ שנשרף באש ונתחרך עד שאינו ראוי לכלב הוא הדבר אשר ביארתי למעלה כי כל עיקר הבדיקה והביעור הנעשה בזמן הזה הוא כדי להכניע את הקליפה ולהוציא אותה מחוץ לעולמות כמו שהיה מתחילה בזמן של הבריאה שהיתה למטה כנ"ל והנה לא נפלאת היא ממך מ"ש ר"א בניסן נברא העולם ולכן כמו כי אז בזמן של הבריאה כאשר חטא א"ה נפרע הקב"ה מן הגורם הראשון הוא ס"מ כדאיתא בפר"א כי כאשר היה אדם הראשון מסיב בג"ע היו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין אז נתקנ' בו ס"מ ובחר מכל הנבראים חכם להרע ולא מצא כמו הנחש שנאמר והנחש היה ערום וכו' ורכב עליו והחטיאו לא"ה ולכן מה עשה לו הקב"ה קצץ כנפיו והפילו ממקום קדושתו ולכן אנחנו ג"כ בזמן הזה חוזרים ומעוררים זה הדין הנעשה מאז ומכניעין הקליפה ולכן חמץ שהוא הקליפה והוא העון עצמו אשר יעשה האדם ששרפו וחרכו עד שאינו ראוי לכלב הן מפני כי לעתיד נאמר והיה בית יעקב אש וכו' ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו ונא' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ אבל אין זו עכשיו ולכן מאחר כי נפסל מאכילת הכלב מספיק מפני כי החמץ הוא סוד הזכר שבקליפה כדאית' פרשת פנחס דף רנ"א. וז"ל חמץ דכר מחמצת נוקבא וכו' ולכן הוא מאכל הכלב שהוא בבחינת הנקבה של הקליפה ולכן שאלו לבן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להו ובארצכם לא תעשו אמנם מאחר שנעשה הדבר מעצמו ונפסל זה החמץ מאכילת הכלב הגשמי למטה הוא מורה כי כן נמי למעלה יתפרדו כל פועלי און ולכן גם אם ייחדו לישיב' והוא ענין הכנעה וגם יזכור לו מש"ה ונחש עפר לחמו ואחז"ל הכל מתרפאין לעתיד חוץ מן הנחש נמצא כי וטח פניו בטיט שהו' חלק העפר והרי נתקיים לא יראה ולא ימצא ולכן מותר לקיימו בפסח:

[י] דיו שהוא מבושל בשכר שעורים מותר לכתוב בו מפני דאיכא תרתי לטיבותא ראשונה כי הנה הדיו הרמז שלו הוא אות יוד כדאית' פרש' תרומה דף קנ"ט והנה להיות שהוא עליון לכן אין יכולת אל החמץ ס"א להתאחז משם ומה גם שהוא מבושל ואינו מאכל אדם כי השעורים עצמן הם מאכל בהמה ומה גם עתה ושם נאמר בזוהר ז"ל דיו לעבד להיות כרבו דיו יוד ידו חכמה ותבונה ודעת דכתב בר נש בידו בדיו עכ"ל:

[יא] עריבות שלשין בהם חמץ וכו' כבר נתבאר למעלה כי הרמז שלהם הוא בעולמות שנכנס לשם ס"א היינו שלשין בהם חמץ ולכן אין לסמוך על מה שרוחצין ומנקרין אות' כי אפשר שלא ישאר בין הכל כזית והכלי מצרפו כי כן בחינת הכלי הוא סוד כלי מקבל טומאה (ולכן מצרף החמץ הזכר עמו ולכן צריך ליתנו במתנה לכותי ר"ל להורידו אצל הקליפה לתתו לו במתנה או לטוחן בטיט כי יזכור מש"ה ונחש עפר לחמו כי בזה לא יראה ולא ימצא כדבר האמור לעיל.

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה