אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תמ

סימן תלט

[א] הנה נתבאר למעלה כי סטרא אחרא הוא דוגמא אל סטרא דקדושה שנאמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים ולכן כמו שבסטר דקדושה משם הם נמצאים כל הנפשות של איש ישראל כך הוא בסטרא אחרא כי כל הנפשות של רשעים נמשכים מהם ולכן כמו שבעדת ישראל יש נמצא בהם צדיק ורשע כך הוא בסטרא אחרא כי יש נמצא בהם חסידי א"ה והרשעים כים נגרש ולכן בא הדין עו"ג שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו' כי זה יצא באחד משלשה דרכים ראשונה ע"ד הנ"ל כי ס"א היא נמצאת בעולמות כל אחד כפי בחינתו ומה גם בבתים של הפרטים שהם מיוחדים לכל אחד ואחד ולפי כי הקליפה אין עיקר דירתה בבתי הקדושים ולכן ימצא כי כאשר נכנסה סטרא אחרא באותם הבתים יקרא שהוא ענין פקדון מפני שהוא בדרך עראי ואינו בדרך קבע והיינו משחז"ל לית שמיה פקדון אלא פו"ק דו"ן לפי שצריך לצאת משם ולידון ולכן גם בשפלים הגשמיים יהיה כן כי עו"ג שהפקיד חמצו אצל ישראל ר"ל בבית מושבו בעולם העליון אם הוא חייב באחריותו האיש ישראל מגניבה הענין יובן עם מ"ש בזוהר פ' משפטים דף קי"ג. וז"ל ואראה את כל העשוקים מאי עשוקים אלין דהוא אמר אינון ינוקין דמתין בתוקפא דאמהון דקא עשוקים מכמה סטרין עשוקים באתר עילאה ועשוקים אינון לתתא וכו' לית עשוק כאינון עשוקים דהוה איהו עשוק בקדמיתא או מתלתא לאחרא כמה דכתיב פוקד עון אבות על בנים וכו' שלמה מלכא צווח ואמר אדם עשוק בדם נפש וכו' כיון דהוא עשוק בדם נפש הוא או בנו או בן בנו יהון עשוקים בטיקלא דכתיב עד בור ינוס אל יתמכו בו עד ההוא בור רק ינוס מאתר קדישא ואל יתמכו בו וכו' הנה מבואר מן המאמר כי יש עון שמחייב לאדם שיגזלו בניו ובני בניו ממנו ולכן יאמר אם חייב באחריותו וכו' אינו חוזר על אחריות החמץ אלא על האחריות של עצמו של המופקד אצלו החמץ אם הוא באחריותו כגון זה שיש עליו אחריות מאותו עון שהוא עשוק בדם נפש ולכן חייב בגניבה ואבידה שגוזלים ממנו נשמות של בניו ואם נאמר כפי פשוטו שהוא חייב באחריות של החמץ ר"ל כי מאחר שנאמר ואהבת את ה' בכל לבבך בשני יצריך הנה הוא מתחייב לתקן אותו החמץ שהופקד אתו מן היצר הרע ולכן אם לא יעבוד ה' באופן זה נמצא מתחייב מגניבה ואבידה כאמור ומאחר שאינו יכו למתק ולתקן אותו על דרך האמור לכן חמץ זה שהוא הקליפה בין שהוא בביתו ר"ל בית הפרטי בקרב לבו או הבית המיוחד לו למעלה בין שהוא בכל מקום של העולמות שהוא ברשותו חייב לבערו משם וזה הוא להנאתו ולטובתו מפני כי אם ישאר שם סטרא אחרא הוא עובר על ולא יראה לך שאר בכל גבולך ועובר על ובל ימצא שנאמר שאר לא ימצא בבתיכם ובעבור כך יעשוק התולדות שלו ס"א שם כאמור ולכן חייב לבער ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם שהוא חייב בפשיעה ר"ל כי אין עליו עון מוקדם אלא אם כן פשע ועשה עון מחדש או שפשע ולא עבד ה' בכל לבו כנז' חייב לבערו כדי שלא יתאחז ויונק משם ואפילו אם אינו חייב באחריותו כדין כלומר כי אין בו צד עון פרטי אלא שיודע כי עעו"ג אלם דהיינו קליפה תקיפא כדאיתא בזוהר כי הקליפו' הם דוגמא אל קליפת האגוז יש מהם יותר קשי' זה מזה ולכן אם יכפהו הקליפה לשלם על איזה צד של חטא בשוגג או על התרשלות מלעשות מצות עשה דקנסי עליה בעידן רתחא כההיא דרב קטינא ע"ה לכן הוא חייב לבערו ויש חולקים מפני כי ידענו מענין זה של רב קטינא שלא היה לו ציצית ושם נאמר דאין קונסין אעשה אלא בעידן רתחא והא ליתי הכא ומאחר שאין לו יכולת להתאחז מן הקדושה אינו חייב לבער כי מעצמו יהיה נדחה:

[ב] ואם אינו חייב באחריותו מפני כי אין בו אותו עון של דם נפש הנזכר אינו חייב לבערו אפי' כבוש תחת ידו כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר דהיינו מחסידי האומות כאמור וצריך לעשות מחיצה בפניו של אותו חמץ הנזכר ר"ל מחיצה של קדושה גבוה עשרה טפחים כי אין קדושה פחותה מעשרה והיינו כדי שלא ישכח ותחזור ותשלוט בו השכחה הוא סטרא ויאכילנו סטרא אחרא אח"כ לאדם זה או יהיה כי כאשר ישלוט באדם ס"א יאכלנו וישלוט עליו כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות קודם על האדם ויחטא ויאכל החמץ הוא העון כאמור:

[ג] כותי שנכנס לבית ישראל וכו' הנה נתבאר כי זה מורה על ס"א שמכניס אותו חמץ שלה הוא היצר במושבות הקדושה של איש הישראלי היינו בתי הלב להחטיא אותו ואח"כ עולה ונכנס בעולמות גם בבית הפרטי של האדם כנ"ל מאחר שהחמץ בידו וברשותו דבק עמו והוא בזמן שכבר נכנעה הקליפה אינו זקוק להוציאו אעפ"י כי ישראל רואה ענין הקליפה חמץ זה של כותי אין בכך כלום מאחר שהחמץ הוא ביד כותי ברשותו כי הנה אם לענין יצה"ר לא סני בלאו הכי ואם לצד עילאה ימלל הנה בכל עולם נמצא ס"א ולא סגי בלאו הכי אבל מ"מ אסור להעלותו על השולחן עמו איש הישראלי שהוא בתוך הקדושה לא יעשה מעשה שיוכל לעלות למעלה אחר שכבר נכנע וירד למטה אסור להעלותו ואפילו בהפסק מפה היינו המחיצה שבין שני בתי הלב לא יכניסנו לשם ע"י הרהור רע וכיוצא וכן נמי לא יהיה סיבה להעלות אותו על השולחן הטהור אעפ"י שיש הפסק מפה מצד הקדושה ולכן אין מתערב עמה מאחר שהיה מחיצה של עראי אינו מועיל גם שיועיל אסור לעשות כך שלא לתת לקליפה אחיזה כלל:

[ד] ישראל שהפקיד חמצו וכו' הנה נתבאר למעלה משחז"ל כי כל אחד מישראל יש לו שני חלקים אחד בג"ע ואחד בגיהנם ובלי ספק כי העונות הם חלק החמץ שלו והוא מפקיד אותו אצל ישראל חבירו עד עת בא דברו למות ואז כל אחד הוא יורש מקומו ובערך זה יהיה ג"כ ישראל שהפקיד חמצו של העונות אצל הנכרי ע"ד הנז' לעיל כי האיש הישראלי כאשר הוא יעשה תשובה גמורה אז נאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אמנם אם הוא מאותם העושים חבילות של מצות כנגד חבילות של עבירות אז אין נמצא בו כח לדחות העונות שעשה ולתת אותם על ס"א לגמרי אבל הם נקראים בדרך פקדון ויש ג"כ אשר חז"ל הגידו כל הנושא אשה עונותיו מתפקפקים עד שיעשה תשובה וכל זמן שעדיין לא עשה תשובה הם בדרך פקדון אצל הקליפה ולכן זה וזה אעפ"י שקבל עליו הנפקד אחריות של החמץ של העונות הנז' עכ"ז עובר עליו המפקיד מפני כי חייב אדם לבדוק עונותיו ולהוציא אותם לחוץ מן הקדושה עד שילכו אל הקליפה כאמור:

עוד יהיה כונת מ"ש כותי שהפקיד חמצו אצל ישראל כאשר נודע כי יצה"ר הוא נתון באדם משעה שנולד כמשחז"ל שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משעה שננער מבטן אמו והיינו החמץ שמפקיד הקליפה אצל האיש הישראלי אם הוא חייב באחריותו מגנבה ואבדה הענין הוא כי הנה היצר שהוא נתון באדם תכלית הכונה בזה הוא כדי שהאדם יתקן אותו ע"י מעשיו ויחזור אותו אל הקדושה שלכן נאמר ואהבת את ה' בכל לבבך ואחז"ל בשני יצרך ביצה"ט וביצה"ר ולכן ימצא כי פעמים היצר הוא קבוע באדם על מעשים רעים אשר יעשה אותם האדם וכאשר מחזיר אותו למוטב לעבוד את ה' כמאן דליתיה דמי שנאמר בו רוח הולך ולא ישוב וכן נמי יהיה חמץ זה ענין של עון מחדש אשר יעשה האדם כי כך אחז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות וזה הוא מלבד היצר הקבוע באדם שלכן אחז"ל עבירה גוררת עבירה וכן נמי בדרך זה מתבאר אם כותי הפקיד חמצו הוא סטרא כנז' הפקיד חמצו הוא אותו היצר שהכניס באדם רוח של שטות מן אותו הנקרא זקן וכסיל ולפי כי האיש הישראלי הוא מסטרא דקדושה לכן נקרא שהוא בדרך פקדון אצלו כי אין העון אצלו הקליפה בעצם אדם שהנה אנחנו מעידים בכל יום ואומרים נשמה שנתת בי טהורה היא ולכן אם הוא חייב בגנבה ואבדה כלומר כי הנה האדם זה נשתרש בענין של זה העון פעמים שלש עם גבר ולכן בין אם הוא בבית הוא לב האדם כדאיתא בזוהר בפ' הוקר רגלך מבית רעך והוא בענין של קבע שם או שהוא בכל מקום ברשותו היינו באחד מן האיברים שלו ע"ד מ"ש חז"ל בפסוק ויסב חזקיהו פניו אל הקיר אמר לפניו רבש"ע חזרתי על כל האיברים שלי ולא מצאתי אבר שהכעסתי לפניך בו ולכן בכל אלה הצדדין חייב לבער כדי שלא יהיה ענין עיכוב אל השראת הקדושה ליל הפסח בכלל ובפרט ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם כלומר כי מעולם לא עשה אותם העונות אלא בשוגג בדרך מקרה אף על גב שחטא כמה פעמים נפרדים על הנפש השוגגת מאחר שהוא חייב בפשיעה שהנה הוא מותרה ועומד להיות בורח מן העבירה ואחז"ל אל ידאג אדם על חטא קל שבא על לידו אלא מפני שנפתח לו פתח לחטא במזיד ולכן חייב לבער מכל מקום ואפילו אינו חייב באחריותו לפי כי כל מה שחטא לא היה אצלו אלא בדרך מקרה ולכן אינו חייב בדין מפני כי כך אחז"ל הקב"ה מוחל לאדם שלשה פעמים שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וכו' פסק הרמב"ם ז"ל ואם יודע שהכותי אלם כלומר אם אדם זה האיש הישראלי הוא בן דעת ומבין כי הקליפה הוא מכריח את האדם לחטא בעל כרחו כדאיתא בזוהר פ' תרומה כי הקליפה היא שורה על האדם ומתדבקת עמו שלא ברצונו ומכריח אותו לחטא ולכן כופה אותו לשלם אם יאבד ר"ל אע"ג כי לא ימצא העון שעשה מפני כי נאבד מדעתו בדרך שכחה חייב לשלם מן המצות שעשה כמו שאחז"ל עבירה מכבה מצוה ולכן חייב לבער מפני שנפרע ממנו ויש חולקים מאחר שחטא בשוגג והוא לא ידע בו כלל אין חייב לבער. ואם אינו חייב באחריותו ר"ל כי לא היה בו העון נמצא בדרך קבע ולא נשתרש בו אינו חייב לבערו מאחר שאינו זוכר אותו שהרי אינו עובר עליו על לא יראה ולא ימצא ואפילו הוא כבוש תחת ידו כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר הוא הדבר שביארתי שלא היה באדם זה העון בדרך קבע מכל מקום צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים היינו הרחקה יתירה כאשר מפורש בענין הפורש מן החטא כדי שלא ישכח ויאכלנו ע"ד הלחם אשר הוא אוכל ולא ישוב עוד לאותו חטא פעם אחרת כנז':

עו"ג שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו וכו' הנה נתבאר כי בית של ישראל הרמז הוא אל הלב לפי שהוא בערך המקדש לענין השראת שכינה כשחז"ל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם של כל אחד מישראל בקרב איש ולב עמוק שלכן נאמר אני ה' חוקר לב ולכן עו"ג שהוא הקליפה שנכנס לבית ישראל הוא הלב וחמצו בידו כלומר כי עדיין לא עשה בו מעשה לומר שהפקיד אצלו חמץ כנז' לעיל אלא עדיין החמץ שלו היה בידו הוא היצר דהיינו כי נכנס לשם על ידי איזה ענין להכניס בלבו מחשבת פגול כדי שיהיה נעתק מן המחשבה רעה אל ענין המעשה אינו זקוק להוציאו כי הנה לענין היצר עצמו שהוא נתון באדם מזמן הלידה אינו יכול לבער אותו לגמרי כנ"ל שלכן מן התורה החמץ בביטול בעלמא סגי ולכן אין זקוק להוציאו משם וכן נמי בענין ההווה לא עשה עון בזה להיות זקוק להוציאו שהרי אחז"ל למחשבה רעה אין מצטרפין למפרע ולכן אף ע"פ שהאיש הישראלי הוא רואה החמץ של כותי והוא נודע כי כל כונת היצר הוא להחטיא את האדם עתה עדיין לא חטא כלום אבל אסור להעלות אותו על השולחן הוא הלב עצמו מ"מ צריך להיות נזהר ממנו שלא יעשה בו רושם הרהור רע כמש"ה והעלה על רוחכם כשחז"ל אין העלה באה אלא על הרהור הלב ואחז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה ולכן אפילו על ידי הפסק מפה אסור והענין כי הנה בלב יש שני חללים כמשחז"ל יצה"ט בימין ויצה"ר בשמאל שנאמר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ויש ביניהם כותל אחד מפסיק בין זה לזה ולכן יאמר כי אפילו על ידי הפסק מפה שנמצא בין זה לזה אינו מועיל מאחר שמכניס בלבו מחשבת פיגול מה מועיל אותו הפסק לעכב אותו שלא יחטא ולכן אסור להעלות אותו חמץ שם כלל לא יעלה הרהור רע על לבו מ"מ: ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו הוא הדבר אשר חכמים ז"ל הגידו המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כדי שלא יהיה הוא בגן עדן והלומדים ממנו בגיהנם לכן זה האיש הישראלי שהפקיד חמצו הוא העון שעשה אצל ישראל חבירו שהחטיא אותו ונקרא פקדון מפני כי יש בידו לעשות תשובה וגם יעשה תשובה לחבירו שהחטיא אותו מפני כי אין המחטיא את הרבים בערך אחד עם המחטיא את היחיד מפני כי הרבים אין בידו יכולת להחזיר אותם בתשובה מפני כי אין מספיקין בידו אבל ליחיד איפשר להחזירו ולכן אם הפקיד אצלו חמץ של עון או הפקיד אצל כותי כגון שעשה ישראל זה תשובה ולכן נשא השעיר עליו העון שלו אע"פי שקבל עליו הנפקד אחריות אם לענין הישראלי ר"ל שקבל עניו העון ונשתרש בו והמחטיא עשה תשובה ואם כותי קבל עליו אחריות שהרי נשא עליו העון שהרי המשחית שנברא מן העון נטמע במצולות ים של סטרא אחרא בנוקבא דתהומא רבא מ"מ עובר עליו המפקיד הוא אותו שעשה תשובה אע"ג שאין החמץ ברשותו מאחר שהחטיא הזולת עשה אותו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כדבר האמור:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה