אור ברסלב

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תכט

הקדמת המחבר:

יתבארו ההקדמות וסתרי התורה בדרוש הזה וכל משכיל יבין כי להשיב על כמה ספיקות הנמצאים בספרי החכמים הראשונים אשר העירו הספיקות ואין כדאי להשיג פתח התשובה לכן דע והבן כי החכמה האלהית ראה ברצונו הפשוט לעשות זה העולם השפל שהוא חומר להודיע גדולת חכמתו ית' כי מענין זך בלתי בעל תכלית הוציא חומר עכור הווה ונפסד ובכח חכמתו יחזור הכל לשורשו ז"ש הכ' וישוב העפר אל הארץ כשהיה וכו' (קהלת יב) ירצה כי החומר זה עתיד לשוב לערך השורש שלו כההוא שאמר ר' יוסי נטל הקב"ה עפר מתחת הכסא הכבוד וזרק על המים וכו' שנאמר בצקת עפר למוצק והיינו ע"י השתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה עד שהגיע בזה העולם להתהוות זה החומר וכן נמי ישוב לעפר זה החומר אל השורש הראשון הנקרא ארץ ומ"ש כשהיה ר"ל כי ג"כ הארץ הנז' יזדכך יותר כשהיה מעיקרא בחינת כלי זך והרוח דהיינו הפנימיות תשוב אל האלהים וזה שאמר תשוב בלשון נקבה הוא מש"ה כלם בחכמה עשית והבן ז"ש אל האלהים ומ"ש אשר נתנה יכלול בזה מקום שאין שם ענין כנוי כלל אמנם כדי שיהיה הזדככות זה לחזור כלי למעשהו ראה הקב"ה בחכמתו שיהיה. נמצא בעה"ז אדם שיהיה מורכב מחומר וצורה וע"י מעשיו יהיה נתקן הכל מה שנתהוה מן ההשתלשלות האחרון להמצא קליפה וסטרא אחרא אשר לכן בענין הפנימי של אדם זה נכלל בו ראשית הכל הוא חלק חכמה העליונה שנאמר בה כלם בחכמה עשית כי מלת עשית יכלול נמי עולם המעשה ובחלק החומר שלו כלל כל חלק החיצון הנקרא' בחינת כלי מכל העולמות עד עולם זה שהוא החומר העכור הוא משחז"ל א"ה צבר הקב"ה עפרו מכל העולם ולכן לא נברא אלא מעולם הזה ואח"כ ויניחהו ה' בג"ע לעבדה ולשמרה ומשחז"ל אלו מ"ע ומל"ת אין הכונה להוציא המקרא מידי פשוטו אלא לבאר הפ' כאשר נתבאר אצלי בכל מקום חז"ל באים לפרש הפ' וכונת חז"ל להודיע כי זה שנאמר לעבדה היינו בערך מ"ע שלנו כגון ציצית ותפילין ולשמרה בערך מל"ת ובזה מדוייק מ"ש אלו מ"ע ומל"ת מלת אלו ר"ל הצווי זה עצמו גם הודיעו ענין התפלה כמשחז"ל הזרעים היו על פתח הקרקע ולא צמחו עד שהתפלל עליהם א"ה להודיעו כי הכל היה נתקן על ידי מעשיו ואדם זה נאמר בו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שיכלול בזה שני עניינים שהם ארבע מלת בצלמנו הוא הפרצוף צורה אלהית ומזה מובן כי שורש צלם זה חקוק למעלה ומלת כדמותנו ירצה חלק החומר שיהיה אלו שורש בכל העולמות בבחינת החיצוניות שלהם הוא מש"ה וייצר ה' אלהים את האדם שתי יצירות והנה יצירה הפנימית הוא הצורה הוא דבר פשוט דומה לבורא יתברך בצד מה הוא הנרצה בדברי חז"ל וז"ל עשרה דברים משמשים את האדם כבד לכעס טחול שוחק וכו' הנה מבואר כי חלק הצורה אין בה שינוי רק בענין האיברים אלו ועוד אמרו חז"ל מה ראה דהע"ה לומר ברכי נפשי את ה' וכו' (מאמר) אלא תבא הנפש שיש בה ה' דברים שהיא חיה ואינה ישינה וסובלת הגוף וכו' ותשבח להקב"ה שיש בו ה' דברים אלו ומשחז"ל מה ראה דוד ר"ל כי יותר נאה היה לברך בגוף ונפש ולכן השיב כי דבר גדול רצה ללמד כי הנפש נמצא בה ה' שבחים אלו ולכן לה בלבד נאה לשבח ליוצרה ואם תדקדק בדבריהם לומר מניינא למה לי ולמה נקט חלק הנפש תדע כי סודות עמוקים דברו חז"ל ראשונה מ"ש עשרה דברים משמשים את האדם הם רמז לעשרה כלים שבכל עולם ומ"ש חמשה דברים הללו בנפש להודיע כי אפילו בחלק הנפש נכלל בה כל הדברים הרוחניים כמשחז"ל פרשת קרח נפש רוח נשמה חיה יחידה הם סוד חמשה פרצופין והבן כלל הדברים שהקב"ה ברא את האדם להיותו בלתי בעל תכלית כמ"ש חז"ל בפ' אם חרוצים ימיו וכו' והתולדות שלו יהיו כמוהו חיים וקיימים גם את העולם ברא בשלימות כמשחז"ל כל הדברים בקומתן נבראו בצביונן נבראו בדעתן נבראו גם הככבים והמזלות כדאיתא בב"ר שהככבים והמזלות היו מהלכים בדרך קצרה ומפני עון א"ה סיבבן הקב"ה בדרך ארוכה והתבונן כמה גדולים דברי חז"ל כי בזה נפסלו כל המחשבות זרות מפגלות הרוצים להכריח שהעולם קדמון או שהעולם יש בו שבעה שמיטות מפני מהלך הככבים הגדולים הנה ע"י מאמר זה נסתלקו כל הספיקות דאע"ג כי יש ככב שמהלכו בכמה אלפים שנה זה היה מצד העון ואין זה מכריח כי ישלים הלוכו רק כשיתראה בהשגחת הבורא יבטל הלוכו וכמו שעשה למזל צדק בעבור אאע"ה אמנם כל זה גרם עון א"ה מפני שנטה אחרי החומר שבו נפש המתאוה ולא שברא הקב"ה בו מלאך רע הנקרא יצה"ר חנינה שהרי נאמר אשר עשה ה' את האדם ישר בא ללמד שנא נברא בו דבר רע זולת הדברים הצריכים אל חלק החומר כדי לקיים אותו ולהיות קיים במין ולכן לא צוהו רק על ענין האכילה המכוון לנפש המתאוה ולפי שנטה אחרי החומר נטרד וקלקל כל היצור וכל העולמות כלם בבחינת הצורה ובבחינת החומר שלהם הם הכלים הנ"ל ולכן האדם ע"י מעשיו הוא גורם תיקון או קלקול ח"ו בכל העולמות מלמטה עד סוף המדרגה שממנה נחצב לפי כי כך אחז"ל ברא כרעא דאבוה ר"ל כי להיות כי יעקב אבינו ע"ה היה מעין שופריה דאדם כמשחז"ל תיקן הפגם שלו לגמרי רק הרגלים פגם בהם מפני שנהנה מלבן הארמי כי הממון הוא מכונה אל הרגלים שנאמר היקום אשר ברגליהם לכן שלט בו סמא"ל ונגע בכף ירכו ולכן כל יוצאי ירך יעקב הם מתקנים בח"י הרגלים וסוף כי עון עקבי יסבני ונחרב ב"ה עקב של אלף החמישי והודי נהפך עלי למשחית ולכן כל הדברים הם תלויים בעקב שנאמר והיה עקב עד זמן עקבי משיחא שלכן הוא עני ורוכב על חמור לפי שהרגלים לא נתקנו ע"י משיח בן יוסף עד שמתקיים מש"ה מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וכאשר נתקן הכל אז נאמר ועמדו רגליו על הר הזתים וכו' לפי שכל הדברים עליונים הם מושרשים באדם להיותו כלול מחומר וצורה ועם זה יובן משחז"ל כל אדם יש לו חלק אחד בג"ע וחלק בגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע שנאמר לכן בארצם משנה יירשו לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם שנאמר ומשנה שברון שברם וקשה כי הדברים הללו צריך להבין מהיכן נתחדשו שהרי לא אחז"ל בתחילה כי הנבראים באים זוגות ואם כן הוא לאשמעינן בתחילה כי שנים שנים באים לעולם ואח"כ יודיענו ענין החלוקים וכי תימא אשמעינן תרתי זה אי אפשר שהרי נאמר נעשה אדם ובודאי כי אחריו כל אדם ימשוך וכן שנינו אדם נברא יחידי וכו' וטענות הללו שייך בכל מין האדם וע"ק מ"ש ענין חלקים מהו כן היל"ל כל אחד יש לו מקום בג"ע ומקום בגיהנם כנז' במקומות רבים מחז"ל:

אמנם הענין כי חז"ל אמרו זה דרכם לכלול בדברים עיקרים גדולים נכוחים למבין והכל בדרך קצרה ולכן הודיעו במ"ש כל אחד יש לו חלק וכו' הפך מן המובן לקמן לפום ריהטא שנבראים שנים שנים אינו כך אלא כל אחד הוא נברא לבדו וזה מדוייק במ"ש כל אדם יש לו שני חלקים דמשמע כל אחד לבדו יש לו שני חלקים חלק א' בג"ע וכו' זה הענין הוא מושרש בכל איש הישראלי מצד אדם הראשון שלהיות שהוא היה יציר כף של הקב"ה ויפח באפיו נשמת חיים זהו החלק אשר נמצא לאדם בג"ע שר"ל חלק מהקדושה המכונה לג"ע ובלי ספק כי זה העיקר הוא סיבה שיהיה לו מקום בג"ע אלא כי הראשון נקרא חלק אמנם זה נקרא מקום וזה הוא גורם לזה והיינו מ"ש בזוהר פ' וירא כי ב' ג"ע הם עליון ותחתון ע"ש העליון הוא חלק אלוה ממעל והתחתון נקרא מקום והוא מצד הקדושה וזש"ה הנה מקום אתי והבן כל זה נמצא באדם מצד א"ה מחלק הנפש מאותו רוח חיים שלו וכאשר נטה אחר חלק החומר ואכל מעץ הדעת טוב ורע לכן כל התולדות הנמצאים ממנו נמשך בהם מצד אותו הרע והוא נמי חלק לפי כי כן החומר של א"ה היה מחלק החומר של העולמות כנ"ל וזה החומר אע"ג שהזה זך ע"י ששמע לעצת הנחש והאמין לדבריו נהפך לנחש הוא הנרצה כמשחז"ל א"ה מין היה שנאמר ויאמר לו איכה להיכן נטה לבך ולכן כל אדם הנמצא מתולדותיו הוא נמשך בו חלק מאותו הרע דסטרא אחרא והוא חלק ממש הוא מש"ה הן בעון חוללתי וכו' וזה החלק הוא הגורם שיהיה לו מקום בגיהנם דהיינו גיהנם התחתון אבל גיהנם העליון הוא חלק ממש כאמור ולכן אם זכה האדם ע"י מעשיו נוטל שני חלקים לפי כי דבר זה הוא תלוי בענין המעשה לא בענין לימוד התורה לפי כי עיקר העון הוא עושה פגם בעולם המעשה ולכן כנגד המעשה הטוב נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע הוא חלק העליון כנז' והוא סוד משחז"ל בא לטהר מסייעין אותו (מאמר) זה הסיוע היינו מחלק הטוב אשר נמצא ברשע כאשר מצא מין את מינו חוזר ובא אצל בעל מעשה זה שזכה עתה הוא סוד מש"ה יגמר נא רע רשעים וכו' (תלים ז) מלת נא ומלת ותכונן מובן על ידי הנז' לפי כי על ידי מעשה הטוב נתקן חלק הרע שבכל אדם והבלתי יכול להתקן יוצא ממנו ומתערב עם חלק הרע הנמצא ברשע כאשר בא לטמא פותחין לו וז"ש יגמר נא באותה שעה שבא לטמא פותחין לו אותו החלק שהיה סגור מתחלה הבלתי נתקן הוא נדבק בזה הרשע נמצא כי לא נגמר רע של רשעים והולך ולכן נקט רשעים בריבוי שנים הם ותכונן צדיק אחד ע"י מעשה הטוב שעשה מושך אצלו הטוב של אותו רשע שנאמר מפני שרי גבירתי אנכי בורחת וע"י כן הרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם החלק העליון הנזכר ומכ"ש שיורש מקומו בגיהנם והיינו מש"ה לכן בארצם משנה יירשו כי מלת לכן הוא מורה על הנזכר להגיד כי מאחר שהצדיק זכה ונטל חלק העליון של הרשע א"כ לכן מתחייב כי בארצם נמי הוא ג"כ הארץ ירש מקומו ובזה מסתלק הספק הנמצא כי הפ' לא זכר זולת ירושה לא אמר חלק והוא הפרש גדול כנ"ל אלא שהענין הוא כי מאחר שזכה בחלק העליון שהוא בערך אב נמצא כי מקום תחתון זה הוא ירושה לו וכן ג"כ הרשע יש לו משנה שברון הראשון הוא חלק העליון שנשבר ממנו הטוב והלך אצל הצדיק ובא אצלו שבר אחר מחלק הרע של הצדיק שנשבר והלך ממנו ובא ברשע ולכן יורש מקומו בגיהנם שלכן עשה הקב"ה שני מיני גיהנם אחד של אש ואחד של שלג ואע"ג שהראשונים אמרו כי גיהנם של שלג הוא למתעצל ממ"ע וגיהנם של אש הוא לעובר על מל"ת דא לא תברא אדרבא בעיקר זה מתבאר הענין הדק הטיב כי לפי שהזוכה הוא ע"י מ"ע שהוא זריז בהם ובזה ימתק מ"ש במאמר זכה ולא זכה ולא אמר חטא ולא חטא מפני כי אין דבר זה תלוי במעשה הרע אלא העיקר הוא על ידי מעשה המצות ולכן אם זכה שעשה חלק מ"ע של אותו רשע הרי נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן כאמור ואם לא זכה ונתעצל במעשה המצות ולא עשה אותם נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם היינו גיהנם של שלג נמי מ"מ מה שאמר חבירו ר"ל בן גילו והיינו מ"ש ר' אבהו ע"ה ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' (מאמר) כי הוא יחשוב כי מעשה המצוה זה כחו לאלהיו לדחות ממנו חלק הרע כנזכר דהיינו ריק וג"כ לחלק המתברר בו הנתקן מכונה הבל ותהו אמנם בשעת פטירתו הבין וידע כי מעשה המצות מתקן גם כן למעלה בצלם העליון שהוא שורש הנשמה וז"ש אכן משפטי את ה' וכו' כי ע"י מ"ע ומל"ת מתקן שתי מדות הנק' ה' ואלהי כביכול הוא צלם ודמות הנזכר:

עוד י"ל במאמר זה כי באדם אחד מיירי ומ"ש חבירו הוא ע"ד מה ששנינו חבר טוב אשר נתבאר בזוהר שהוא יצה"ט וחבר רע הוא יצה"ר כי שנים אלו הם נבראים באדם עצמו בקרב איש ולב עמוק ובזה תבין מה שביארתי בפי' התורה כי אזהרת עץ הדעת היינו בלב ובכן היה ראוי אאע"ה להבראות קודם א"ה מפני שהוא מן הלב שנאמר ומצאת את לבבו נאמן והיינו משחז"ל הלב רואה הלב שומע הלב נופל וכו' (מאמר) נראה דברים שאין להם שחר ודבר גדול אמרו להודיע כי שם נמצאו כל כחות הללו היינו באותו היצר אשר נמצא שם והיינו אדם דיצירה הנמצא שם בלב אדם וזש"ה וייצר ה' שתי יצירות הנמצאים בעולם דיצירה עבד טוב ועבד רע והיינו משחז"ל בשני יצריך יצה"ט ויצה"ר והם שני פרצופים ממש ע"ד הנמצא באישון בת עין שהוא פרצוף ממש והם שני עינים שני פרצופים רק שאלו הם בסוד אדם דעשיה ולכן הם נגלים אמנם השנים שבלב הם סוד אדם דיצירה ולכן הם בהחבא בסוד ויתחבא האדם ואשתו (בראשית ג') היינו משחז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה ולא אמרו העינים ומנינא למה רק להורות כי עין אחת בלבד הוא הסרסור והוא המתחיל ואח"כ הלב האחר חומד ולהיות שהאדם נכללו בו כחות הללו לכן אם זכה שנתגבר בו חלק הטוב על ידי מעשיו אז הוא נוטל חלקו של יצה"ט וחלק חבירו הוא יצה"ר בג"ע בחלק של הקדושה הוא מ"ש בזוהר פ' תצא כי מבחינת שהיה היצר שד נעשה שדי מלאך והיינו משחז"ל בע"ש נבראו השדים (מאמר) ולפי שקדש היום לא נברא להם גופים ולכן על ידי מעשה הטוב נברא לשד גוף ונטהר שלכן הראשונים היו משתמשים על ידי שדים לא מהעדר בני אדם המשמשים ת"ח אלא בכוונה כדי לתקן אותם ולכן הם נכנסים לקדושה וזש"ה לכן בארצם משנה יירשו כי ארצם הוא כינוי לחלק החומר כנודע ר"ל לפי שתקן להם מציאות החומר ונשלם לכן נמי בארצם הוא עולם העשיה משנה יירשו למעלה ולמטה ע"ד הנ"ל כי זה גורם לזה והרשע עשה הפך מזה ונשבר לבו בקרבו חלק הטוב ונהפך לנחש לכן משנה שברון זה נשבר הוא גם כן ואם כן נמצא כי כל זה שייך יותר למעלה אם עיני שכלך פתוחות ומ"ש חבירו הוא מש"ה למען אחי ורעי וכאשר זוכה היינו שמתגבר זה על זה מחנה אלהים על מחנה סטרא אחרא אז נאמר כבלע רשע צדיק ממנו וה' יכפר בעד וענין תגבורת זה הוא מ"ש במאמר הקודם עשרה דברים משמשים את האדם כבד לכעס טחול לשחוק וכו' (מאמר) דבר גדול אמרו מלבד הנ"ל והענין כי הנה כוונת חז"ל להגיד כי עשרת איברים אלו אין עיקר בריאתן לדברים אלו שאם אתה אומר שהכבד נברא לצורך הכעס והטחול נברא לצורך השחוק וכו' א"כ למה נצטוינו על ההוללות והשחוק כמ"ש החכם שחוק הכסיל וכו' וכן לענין הכעס משחז"ל כל הכועס כאלו עובד ע"ז שנא' לא יהיה בך אל זר חלילה לאל יתברך שיעניש לאדם שלא מן הדין מאחר שהקב"ה ברא לאדם אלו האיברים לרצונו למה יעניש ולכן חז"ל באו לחלק הספק זה במתק דבריהם מ"ש כי אברים אלו הם משמשים את האדם שימוש בעלמא אמנם לא לענין זה הצורך נבראו אלא הכבד נברא כדי לבשל המאכל וכו' כל אחד מן האיברים לצורך נברא אמנם להיות שהכבד הוא שורש לחום הטבעי לכן משמש ג"כ כי ממנו תצא אש של הכעס ומזה תבין ותדין עד אפס מקום להשיב את הטפשים שמבינים כי יש שינוי למעלה חלילה נמצא כי הזוכה שכל איבריו שלמים הם הנה הוא מתקן אדם דיצירה ואדם דעשיה כי שם הוא צורך התיקון היינו בסוד הרגלים של יעקב הם רגלים של כל העולמות ולפי שהתיקון נמצא ע"י יוצאי ירך יעקב נאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר לפי שכל הפגם היה בסוד הרגלים מתחילה כמשחז"ל בפ' אל תבואני רגל גאוה הוא בחינת נחש הקדמוני כאשר נתעסק עם חוה ודחפה על עץ הדעת שלכן נגע בכף ירך יעקב אמנם לפי שנא' טבעו בארץ שעריה ואחז"ל מיום שחרב ב"ה כל השערים ננעלו ולכן נסתם קץ הגלות כי עון עקבי יסבני ואין מתגלה האור עליון מהם ולכן נאמר עני ורוכב על חמור באשר אין הדור זכאי כמשחז"ל כי עדיין לא נתקנו בחינת הרגלים אבל ע"י התיקון אז ועמדו רגליו על הר הזתים ולכן נאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר שנתקנו ולכן נתגלו על ההרים בפרהסיא מפני כי על ידי אורך הגלות הם נתקנים כדאיתא פ' פקודי עד דמטו רגלין ברגלין בענין סוד קנה המדה ואיתא פרשת ואתחנן מאן דידע במדידו דרגלין ידע אימת אתי משיחא וכל זה הוא תיקון לחטא אדם הראשון כדאיתא פ' תרומה כי עון של קין נתקן אבל עון של אדם הראשון נתקן והולך עד ביאת הגואל במהרה בימינו מפני כי אע"ג שנתקן כאשר עמדו ישראל לפני הר סיני פסקה זוהמתן היא הזוהמא של הנחש של חטא אדם הראשון עכ"ז חזרה הטומאה למקומה ע"י מעשה העגל ולכן ימצא כל הצוויים אשר צוה ה' בענין יציאת מצרים הוא כדי לתקן החטא של אדה"ר ולפי שחטאו בעגל חזר ושנה עליו כמו שמצאנו בענין הפסח שצוה ה' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו כדי שיהיה נוהג ג"כ לדורות לתקן העון הנזכר מפני שאותו הדור חזרו וקלקלו ואין עוד תקנה אלא במה שאנו עושים מדי שנה בשנה ולכן אנו מצווין על ביעור החמץ ועל אכילת מצה לקיים סור מרע ועשה טוב וכל החילוקים הם מתבארים הדק היטב ע"י מה שהגיע לאדם הראשון כאשר יבא לקמן:

והענין בקיצור נמרץ כי הנה כאשר נתבונן בכל מה שהגיע לאדה"ר באו לנו כל הצווים שם נאמר וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה ואח"כ ויקח את האדם ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה והוא ברצונו ובחינתו הרעה פגם במחשבה ובמעשה כדאיתא בתיקונים ע"ש ואמנם ענין הפגם שבמחשבה יהיה כאשר נכנס דברי הנחש בדעתו ונטה אחר עצתו ולכן גרם ע"י זה ונכנס הנחש לתוך ג"ע הגם כי ענין זה צריך ביאור שהרי מצאנו כי בתחלה נכנס הנחש ופיתה לחוה אמנם מ"ש אדם חטא במחשבה היה קודם לכן ואין בזה מקום ביאורו כי כבר נתבאר בזוהר ובתיקונים ומפני כי כן נטמא המקום על ידי שנכנס בג"ע לכן צוה הקב"ה שאור לא ימצא בבתיכם ומפני כי כל מקום של ג"ע היה ברשות של אדה"ר לכן נאסר החמץ בכל מקום שהוא רשות של ישראל ומפני כי הלך אחר לבו ומראה עיניו שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל לכן נאסר החמץ בבל יראה ובל ימצא ומן התורה מבטלו בלבו ודיו כי העיקר הוא הלב אלא כדי לעשות שיהיה כל התיקון שלם לכן צריך ביעור מדרבנן לפי כי חכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה נמצא כי ת"ח הוא הלב ולכן גזרו על חיוב הביעור שיהיה למראית העין כמ"ש דלא חזיתיה כדי לתקן עינא ולבא שהיו תרי סרסורי דעבירה לאכילה של עץ הדעת טוב ורע והנה נודע מחז"ל כי אדה"ר נברא בניסן לסברת ר' אליעזר שאמר בניסן נברא העולם ואדם הראשון נברא יום ו' ולכן ישראל ג"כ בניסן נגאלו אמנם היה הגאולה בט"ו בניסן לפי כי שבוע ראשון היה פגום מפני חטא של אדה"ר ואמנם בשבוע השני נתקן ובו נגאלו והיינו משחז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כראוי מיד היו נגאלין והוא ע"ד הנזכר כי הקב"ה צוה על השבת במרה כמו שחז"ל שבת ודינים במרה אפקוד שנאמר כאשר צוך ה' אלהיך והיה גמר התיקון של עון אדה"ר כדלקמן והם חללוהו ויצאו מן העם ללקוט המן ופגמו פעם אחרת בענין האכילה ולכן לתקן העון צריך שישמרו שבת אחרת ולכן צריך שישמרו ב' שבתות וכן הוא הענין בזה כי הוצרך שבוע אחת תחלה לתקן השבוע שפגם בה א"ה בכל הנבראים בששת ימי בראשית ואח"כ שבוע א' לעצמה ולכן נעשה חילוק בענין איסור החמץ אם נתערב קודם זמן איסורו הוא בטל בששים דהיינו כנגד השבוע שפגם בה אדה"ר אבל אם נתערב בזמן איסורו במשהו מפני כי צורך התיקון זה גדול הוא והענין כי הנה החמץ קודם זמן איסורו עושה רושם ופגם חיצוני שהוא רמז לששת ימי המעש' שהיה הפגם בהם מאדה"ר גרמא בנזקין ולכן אחז"ל גרמא בנזקין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (דין) ולכן הוא בטל בששים רמז לששת ימי המעשה ולכן באכיל' העון שהוא תיקון האכילה של אדה"ר שם נאמר ששת ימים תלקטוהו ואמנם בזמן החמץ שהוא לעומת עון המעשה הוא אוסר במשהו ומטעם זה גם כן היה האיסור של חמץ חמור מכל איסורין שבתורה לפי שהוא היה העון הראשון ולכן נמי האוכל חייב כרת לפי שכן נגזר מעיקרא ביום אכלך ממנו מות תמות ולפי כי אדה"ר בא על נערה המאורסה לכן אחז"ל האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו כי הנה המצה קודם שאוכל אותה האדם מברך שבע ברכות נמצא שהוא דוגמא של הבא על ארוסתו בבית חמיו זהו כפי פשוטו כי כן נמי אדה"ר בא על חוה קודם שנכנס יום השבת שנאמר בו ויברך ה' את יום השביעי ובתפלת ליל שבת יש בה ז' ברכות ואחז"ל בפ' והנחש היה ערום לא היה צריך קרא למימר אלא ויעש ה' לאדם כתנות עור וילבישם אלא להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע מתוך שראה אותם עסוקים בדרך ארץ נתאוה לה ולכן נאסר הזווג ליל הפסח כדאיתא בזוהר כי מאחר שחז"ל אמרו מאיזה חטא וכו' באו ללמד כי אותו הזווג הוא עסק ביש אמנם אסרה התורה החמץ מתחלת שעה שביעית בי"ד מפני כי תחלת בריאת האדם ועיקרו היה מאותה שעה ואילך כמשחז"ל ואז בזמן שהיה מוטל גוף ולא נפח בו עדיין נשמה נתקבצו עליו אלף רוחין להכנס בו כמ"ש בזוהר עד שגער בהם הקב"ה ונפח בו נשמת חיים וכן נמי לעת ערב ברא הרוחות ולא נגמר בריאתן כי לא נברא להם גופות כדאיתא בזוהר ולכן מפני כל אלו הסיבות נאסר החמץ בזמן הזה וכן היה זה לאות לנו על מה שעתיד להיות בזמן הגאולה כאשר יבא הביאור לקמן וכן נמי כל הדברים אשר צוה ה' לעשות ליל הפסח הכל מיוסד על מה שהגיע לאדה"ר ולעדת ישראל ואחריו כל אדם ימשוך ולפי שפגם במחשבה ובמעשה ואחריו נמי חטאו בעגל במחשבה. ובמעשה ולכן צריך שיהיה התיקון במחשבה טובה וכוונה מלבד המעשה כי בזה ימצא הפרש בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ולכן ראיתי ונתון לבי לתת רמז לכל הדינים אלו וג"כ כפי הסוד כדי לעשות כל הדברים במחשבה. ובמעשה שניהם שוים לטובה והם בדרך רמז כדי לזכות את הכל והחי יתן אל לבו להעמיק יותר בכל העניינים מאחר שימצא פתח תקוה ובדרך זה תפסתי משום כבוד אלהים הסתר דבר אוחילה לאל כל ירא שמים ידין אותי לטובה כי כך היא הכונה לזכות את הרבים ויתקיים בימינו מש"ה כי מלאה הארץ דעה את ה' בביאת גואלנו

יגלה הכבוד ומלכות העליון על כל הכתוב לחיים יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי:

הלכות פסח:

שו"ע או"ח סימן תכט

[א] יודעים האזינו והבינו הדברים לא מראש בסתר דברתי אלא לתת טעם כפי פשוטו ואח"כ המצטרך אל האדם ואח"כ קצת מן הדברים הנעלמים ולכן מ"ש הגאון ז"ל שואלים בלבד אע"ג כי חז"ל אמרו שואלים ודורשים בהלכות הפסח וכו' דמשמע מינה שני דברים כי שואלים הוא לענין דינא ומ"ש ודורשים הוא ענין דרשה מ"מ ממשחז"ל לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה לכן כלל הכל במ"ש שואלים דהיינו שואלים לענין דינא ומשמע נמי שואלים בענין דרשה למסבר קראי תורה. נביאים וכתובים ומפני כי דיני הפסח והלכות י"ט נמי רבים הם וגם הדרשה רבה היא על האדם בענין הניסים שעשה הקב"ה לכן צריך ל' יום לדעת כדי לספר ליל הפסח כל הצורך וסימן לדבר מגיד דבריו ליעקב (תלים קמז) הוא הדרשה וההגדה חוקיו ומשפטיו לישראל הם הדינים אשר צריכים לדעת ובזה יכלול הכתוב השאלות של ארבעה בנים שאמרו חז"ל כנגד ד' בנים דברה תורה ואע"ג שאמרו חז"ל משה תיקן להם לישראל שידרשו הלכות הפסח בפסח וכו' היינו כדי לקיים חציו לכם וחציו לה' ובענין הנוגע בימות הפסח דורשים בפסח אבל לכל דבר המצטרך קודם יהיה ל' יום קודם שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר לענין פסח שני איש כי יהיה טמא לנפש וכו' והענין הוא להיות כי גם את זה לעומת זה עשה ה' ואחז"ל קיסרין וירושלם כשזה נופל זה קם שנאמר אמלאה החרבה ולכן תכף כאשר נפל המן ובניו שהם עשר כתרין דמסאבותא כדאיתא בתיקונים וז"ל באלין עשר כתרין דמסאבותא אתלבש קב"ה ושכינתיה לנטרא להו לישראל ולכן כאשר שבר ה' מטה רשעים לכן תכף מט"ו באדר התחיל להתגלות סטרא דקדושה אור התורה העליונה שבע"פ ולכן מועיל מאד ענין הדרשה והלימוד בעצם אדם ללמוד בהלכות פסח ל' יום כדי להרויח ט"ו ימים של חדש אדר בקדושה כי לכן היו מעברים את השנה בחדש אדר ולא בר"ח ניסן שהרי נתמעט מי שכתוב בו אדרת שער ונתקדש אדר מלכות והבן:

[ב] ולפי כי נפילת אפים הוא צורך להפיל סטרא אחרא והוא סיבה להתגלות אור הסתום של הקדושה ונמשך למטה לכן אנו נופלים לארץ כלומר דבקה לארץ נפשנו ואחר כך אנחנו קמים ע"ש קומה עזרתה לנו וכן נמי נעשה בסטרא דקדושה שנאמר כי נפלתי קמתי שנאמר סומך ה' לכל הנופלים וזהו סיבה שנופל סטרא אחרא כנז' במקומו ואין להקימה כמשחז"ל א"ה אין להם סומכים ולכן לסיבה זו אין צורך לנפילת אפים בכל חדש ניסן שהנה כבר נפל סטרא אחרא שנאמר כי נפל תפול לפניו ולכן הקדושה מתעלה ומתגלה ואיתא בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ב: וז"ל פיקודא לעשות פסח שני על אינון דלא יכילי או דאסתאבו במסאבא אחרא אי רזא דפסח רזא דמהמנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו זמנא לחדווא איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמנא אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין וכל אינון ל' יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדווא מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי כרוזא כריז בארבעה עשר לירחא תניינא מאן דלא יכיל למחמי למטרוניתא ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעי:

ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה מן הטעם שנתבאר בר"ח ואין מספידים בו כי ההספד הוא מסטרא אחרא ומאחר שכבר נכנע אין ראוי לעורר אותה. וכן נמי מטעם זה אין ראוי לעשות בכיה בלילה על חרבן ב"ה אותם הנוהגים לעשות בחצי הלילה כדאיתא בזוהר רק יאמר המזמורים בלבד חוץ ממזמור יענך ה' ביום צרה כאשר מתבאר בר"ח מפני כי כן נמי למעלה אין עושה בכיה והספד רק הקב"ה נכנס לג"ע להשתעשע בנשמות הצדיקים ולכן ראוי להתחיל מזמור שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד כי כן אומר הכרוז בשעה שנכנס הקב"ה לג"ע וכן שאר המזמורים כלם הם שבח והודאה להקב"ה לענין המצטרך באותה שעה ואחר כך יעסוק בתורה עד אור הבקר כדי להתחבר עם מטרוניתא ולעלות עמה דהיא יתבא בכתרהא ועטרהא וענין זה נלמד מן המאמר עצמו מן הלשון מ"ש וכל חילהא בחדווא כלומר משא"כ בזמן אחר שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון ר"ל מלאכי שלום העושים שלום במרומיו מר יבכיון ר"ת מ"ר מלכות רחל שנאבד ולכן שלום הבית בטל לכן יבכיון ואיתא בזוהר כד אתפלג לילא קב"ה אתער בבכיה וכו' צעקו חוצה מהו חוצה מאריהון לגו ואינון לבר אמנם בימים הללו כל חילהא בחדווא ולכן ישראל שהם חילהא למטה כך צריכים לעשות. והבכורות מתענים בע"פ וכו' להיות כי הבכור נאחז בו סטרא אחרא מטעם משאחז"ל בפ' ואלה המלכים וכו' (וישלח) הה"ד נחלה מבוהלת בראשונה (מאמר) ולכן הבכור הוא מן האם שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום והבן ולכן אחז"ל כל ההתחלות קשות ואיתא בזוהר פרשת בראשית דף י"ד. וז"ל פקודא תליסר למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין דתרין ממנן נינהו חד דחיין וחד דמותא וקיימין עליה דבר נש וכד יפרוק בר נש לברי' מידא דההוא מותא פריק ליה ולא יכיל לשלטאה עליה ורזא דא וירא אלהים את כל אשר עשה בכלל והנה טוב דא מלאך חיים וכו' וע"ד בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים ואתחלש ההוא דמות בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה עכ"ל הנה מבואר מן המאמר כי הבכור להיות כי נאחז בו סטרא אחרא צריך לפדותו ולכן נמי צריך להתענות בע"פ כדי להכניע הקליפה בחולשת החומר של הגוף שלכן היה מכת בכורות באותו הזמן וצוה הקב"ה לתת מן הדם של כריתת הערלה על המשקוף ועל שתי המזוזות כדי להציל לישראל שהרי אפ' גדול הבית מת כמשחז"ל ולכן היה הכנעה גדולה לסטרא אחרא ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"א. וז"ל ובגין דאיהו בכור ורב כל ממנן כתיב וה' הכה כל בכור (בא) דמשמע כי מפני כי השר של מצרים גדול לכן וה' הכה כל בכור אפילו גדול הבית כאמור:

תוכן העניינים

מקור חיים - ג (טור ברקת חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה