מקור חיים - ב (טור פטדה חלק ב)· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן שא
[א] בענין הילוך של שבת כבר למדונו חז"ל אם תשיב משבת רגליך שלא יהא הילוכך של חול כהילוכך בשבת. וכבר ביארתי מש"ה ונדעה נרדפה לדעת את ה' כי יאמר צריך ידיעה לרדוף וחזר ואמר לדעת את ה' דהיינו כי אמר הכתוב צריך לך שתי ידיעות הראשונה לפי שחז"ל אמרו פסיעה גסה נוטלת אחד מששים ממראה עיניו של אדם ולכן אמרו אסור לאדם לפסוע פסיעה גסה. ואמנם מצוה למרהט לב"ה ולב"ה ולכן נאמר ונדעה נרדפה לפי כי לא עם הארץ חסיד ועוד צריך ידיעה אחרת כמ"ש החכם כד הוינא חזי רבנן דרהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא עד דתני לי ההוא שבא מצוה למרהט ואפילו בשבת ולכן נאמר לדעת את ה' הרי שתי ידיעות צריכא למימר אחת לחול ואחת לשבת נמי ובכן יהיה הערה אל האדם כי ימהר להתקרב לפני הקב"ה כדי שיוכל להכנס לעתיד בב"ה עליון שנאמר מי אלה כעב תעופנה ואם לא עשה לתקן מעשיו איך יוכל להכנס לב"ה הרוחני ולכן יאמר אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה ואין לך דבר מצוה כי אם לתקן מעשיו ולהיות מוכן להיות מן הנכנסים לב"ה רוחני שנאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתיך. ומי שהוא קדוש יכנס להיכלך וכך אחז"ל שמרה נפשי כי חסיד אני איזהו חסיד המתחסד עם קונו. אבל לא עם הארץ חסיד כמאחר כי על עצמו אינו חס הרי זה עם הארץ. אמנם מכל מקום מעולם אין לאדם לפסוע פסיעה גסה אלא להלך במרוצה כי ענין זה גנאי לת"ח ולכן שנינו הוי רץ לדבר מצוה ובורח מן העבירה:
ולכן אמרו מצוה למרהט לפרקא ואפילו בשבת:
[ב] בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר וכן מותר לראות דבר שמתענגים בו ומי יתן שומע לי להיות מתענגים בדבר שהקב"ה מתענג עמהם וכדאיתא בזוהר פ' פנחס ישמח ישראל בעושיו כי השמחה של האיש הישראלי אינ' לשמוח אלא עם הקב"ה כמשחז"ל אצל זה היו' עשה ה' נגילה ונשמחה בו בו בקב"ה בו בתורתו בו ביראתו. וכאשר ביארתי כמשחז"ל נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי משנה וכו'. כי הנה אין כונת חז"ל להוציא המקרא מדי פשוטו שהרי קים לן כי לעולם הפשט לא יופשט. אמנם הם ז"ל מדריכים אותנו בדרך ישרה וכך הם אומרי' כי הנה הכרמים שנאמרו בפ' פרחה הגפן פתח הסמדר כל אלו הדברים המשמחים את הלב זה לזולתו. אכל לגבי האיש הישראל אלו בתי כנסיות וכו' הם המשמחים אלהים ואנשים והרוצ' להתענג בגוף ונפש ילך לשם ובדרך הילוכו יתענג בקפיצתו ומרוצתו ובכן יהיה מתקיים בו מש"ה וקויי ה' יחליפו כח יעלו במעלה האברים שלהם כנשרים ואם ירצה לרוץ להתענג ירוצו ולא יגעו ואם מתענג להלך בפסיעה בהרחבה לא במרוצה ילכו ולא יעפו לפי שבעבור העון נאמר וילכו בלא כח כביכול לעתיד יחליפו כח ומתקיים יגדל נא כח ה' וכן אמרו חז"ל כשישראל זכאים מוסיפין כח למעלה כביכול הלא זה דברי בפסוק אם צדקת מה תתן לו ר"ל כי על ידי הצדיק שם הויה שהוא עשר אותיו' מתפשט יותר ונעשה כ"ח אותיות עוד מתרבה האור ונעשה בסוד מ"ה:
ונוסף עוד כי יהיה דוגמא ליום השבת אשר יש בו מ"ה יותר עליון והיינו מ"ה תתן לו מחדש. אמנם ורבו פשעך מה תעשה לו בחינת מ"ה הנמצא בו כביכול אינו מתגלה רק כמנין ל"ו לפי כי אות יו"ד אין מגיע שם פגם אמנם אותיו' ה"א וא"ו ה"א נשארו פשוטים הו"ה ואות יוד הרי ל"ו בגימטריא ולכן מה טוב לאדם להתענג בב"ה וב"ה אשר נמצא שם תורה והקב"ה לקיים מש"ה בני ציון הם המצויינים בהלכה בשערים המצוייני' וגילו במלכם:
[ג] היה הולך והגיע לאמת המי' וכו' כך אמרו חז"ל וכן נגוזו ועבר לשני רחלו' גזוזה עוברת אינה גזוזה אינה עוברת. ובזוהר פרשת מקץ דף ר"א וז"ל רבי שמעין אמר בזמנא דנשמתא נפקת מהאי עלמא בכמה דינין אתדנת עד לא תיעול לאתרה לבתר כל אינון נשמתין אית לון למעבר בהך נהר דינור דנגיד ונפיק ולאסתחאה תמן ומאן איהו דיקום תמן ויעבר בלא דחילו כד"א מי יעלה בהר ה' וגו' ונשמתא דזכאה אעבר בלא דחילו ויקום במקום קדשו ומאן דאשתדל בצדקה בהאי עלמא ויתן מממוניה בצדקה כדין ועבר בההוא אתר ולא דחיל וכרוזא קרי לה לההיא נשמתא ועיניתיך לא אענך עוד מאן דזכה למעבר בדא לית ליה דינא יתיר כלל עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר זה המשל שאמרו חז"ל של הרחלות והנהר היינו נהר דינור. ולכן יאמר הדין היה הולך כי הדוגמא לזה כי הולך האדם אל בית עולמו והגיע לאמת המים היינו נהר עליון נהר דינור הנז' יכול לדלג ולקפוץ עליה כפי מעשיו דאף על גב דאתמר כי הכל עוברין בנהר זה יש יכולת ביד האדם לדלג ולקפוץ עליה ולא יכנס לתוכה כדאיתא בזוהר פרשת פקודי אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקר רגלו שניה ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהילוך ונאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ כי זה עיקר כמשחז"ל דרך ארץ קדם לתורה שנאמר לשמור את דרך זו דרך ארץ ואחר כך עץ החיים זו תורה ואסור לעבור בה בנהר דינור בשבת כי אין דנין בשבת וכדי שלא יבא לידי סחיטה ממעשיו:
[ד] היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה היינו רבו זה הקב"ה פני מי שגדול ממנו בישיבה של מעלה יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו היינו חלוקא דרבנן כי שם מלבישים אותו כנזכר במאמר כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה של מעשי' טובים כאמור. ואסור לעבור בסנדלו הוא כינוי אל הגוף ע"ד של נעליך כמשה שנתלבש בגוף קדוש כי כאשר יעבור בנהר זה צריך שיהיה ערום מן הגוף שיש לו בג"ע הארץ כנודע מן הזוהר פ' תרומה דף קכ"ג: וז"ל וקב"ה עביד טיבו עם בריין דלא אפשיט האי עד דמתקנין ליה וכו'. ולכן אסור לעבור בסנדלו זה דכיון שאינו יכול להדקו ולקשרו יפה כי אין זה הגוף של גן עדן מועיל לשם חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל במנעלו היינו הלבוש שמלביש אותו המלאך כשעונה מן הנהר מותר: [ה] ההולך לדבר מצוה מותר לעבור במים אף בחזרה היינו מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ו וז"ל ועל דא אמר שלמה בסיום שבחיה מים רבי' לא יוכלו לכבות את האהבה מים רבים אלין אינון מים עילאין דנגדין גו טלא עילאה ונהרות לא ישטפוה אלין אינון נהרי אפרסמונא דכיא דאינון תליסר וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי כל אלו הנהרות עוברת התפלה והיינו כי האדם הולך לדבר מצוה להתפלל ולעשות ממנה כתר לחי העולמים מותר לעבור במים אלו המלאך המוליך העטרה גם צורת האדם הולכת שם כמ"ש הרשב"י פרשת ויקהל דמות כמראה אדם עליו מלמעלה אף בחזרה כדי שלא יכשילן לעתיד לבא:
[ו] ההולך לשמור פירותיו הנמשל מה ששנינו אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה וזה שומר אותם לעולם הבא. ולכן הולך במים בדרכי יושר כדי לקיים מש"ה ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד מותר לו לעבור במים אלו בהליכה אבל לא בחזרה:
[ז] כל היוצא בדבר שאינו תכשיט חזר והגיד כי אע"ג אשר הוגד לך ושמעת כי על ידי מעשים טובים עובר אדם נהר העליון אע"ג כי הוא נהר דינור. אמנם עדיין צריך לך לדעת כי כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ר"ל כי אין זה מצוה ואינו דרך מלבוש כי לא יועיל לעשות בו חלוקה דרבנן מלבוש לגן עדן והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר חייב וכל תכשיט אע"ג שהוא מצוה שהוא רפוי ביד האדם ואינו מתחזק באותה מצוה שאפשר לו בקל ליפול ומתחסר ממנה אסור לצאת בו ואם יצא פטור ואשה לא תצא בתכשיטיה וכבר נתבאר למעלה כי יש אנשים אשר נשתה גבורתם והיו לנשים מפני מעשים אשר לא טובים. ולכן אעפ"י שיש לו מעשים טובים קצת לא תצא בתכשיטיה לפי כי מעשיו אינם, ע"מ שלא לקבל פרס ולכן דרכה לשולפם ולהראותם לזולת ואינו מקיים מש"ה והצנע לכת עם אלהיך הילכך לא יצא האיש לא בסייף וכו' לא יראה לבריו' מעשיו לא בסייף היינו ק"ש אשר חז"ל אמרו הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שנא' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח כך שנינו תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורעניות. ואם יצא חייב חטאת כי לחטאת יחשב לו המתגאה בסיפור מעשיו לבריות ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים והיינו מעשה הצדקה כמשחז"ל וילבש צדקה כשריון מה שריון זה מצטרף כך כל פרוטה ופרוטה מצטרפת ולא במגפים כלי הרגלים דהיינו משחז"ל גדול המעשה יותר מן העושה שנ' והיה מעשה הצדקה שלום. וכן ענין גמילות חסדים ברגלים אין לפרסם אותם ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש דבר מפורסם דאתעביד לאתגלויי ונא יצא בתפילין והדוגמא נמי כי להרהור בתורה אין ראוי לפרסם מה כונתו מפני שצריך להסיר' כשיכנס לב"ה דהיינו הרשע כי הוא דוגמא לזה העו"ג דאסור ללמד תורה לכותי וגם שיהיה ישראל רשע אסור ללמד אותו דברים נעלמים כדאיתא בזוהר פרש' פנחס דף רמ"ד וז"ל מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא אצטריך האי כ"ש דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון דזרע דזריק לון בארעא דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו וגו' כ"ש וכ"ש דמזלזל בפירורין דאורייתא ומסר לון לאנשים דלאו אינון הגונים דשליט עלייהו יצר הרע וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כמה עונשו גדול מי שמגלה סתרי תורה לאנשים בלתי הגונים ולכן יאמר כי צריך להסיר אותם כשיכנס לב"ה ולא יצא קטן הוא ע"ד משחז"ל קטן שלא כלו לו חדשיו במנעל גדול כמשחז"ל מה יפו פעמיך בנעלים נעילת הפסח נעילת החג כך מנעל זה הוא מורה על נעילת מצוה גדולה אין לו לפרסם אותה דהא אין למדים מן הקטן דילמא נפיל ונמנע ממנו ואתי לאתויי אבל יוצא ומגלה על חלוק גדול מצוה שנעשה ממנה חלוקה דרבנן ולא יצא במנעל אחד היינו מצוה כאמור. אם אין מכה ברגלו מן העונות שהאדם דש בעקביו דילמא מחייכי עליה כמו שאמרו חכמינו ז"ל אין לך דור שאין בו ליצנים ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו הוא עון עקבי יוצא באותו שאין בו מכה
עוד זאת אדרש ליישב דינים אלו כפי שורשם למעלה וכך הוא אומר אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה כי הנה אמר החכם ראית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו ר"ל כי אדם שהוא עושה מעשיו במהירות תקוה לכסיל ממנו יותר תקוה ימצא לכסיל ממנו. אמנם לדידן יאמר כי לפי שאחז"ל בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו א"כ זה שבחר לעשות דבריו במהירות יש תקוה לכסיל הידוע מלך זקן וכסיל ממנו כי פרי המהירות חרטה ויכשל בדבר עבירה מפני כי אין משגיח לעשות דבריו בהמתנה ובדעת נכונה. ולכן אין לרוץ בחול כלל כי זהו סימן לסטרא אחרא כי ממהרים הם להתחבר והוא סיבת הפירוד כמש"ה בפר"ח רשעים כמו עשב וגו' הוא סיבה להשמדם עדי עד. ואמנם גם בשבת אין לרוץ אלא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת וכיוצא בו כי כן נמי הצדיק הוא רץ לדבר מצוה לבית הכנסת לפי שנאמר אוהב ה' שערי ציון שני שערים המצויינים בהלכה מכל משכנות יעקב ולכן מקיים לרוץ לדבר מצוה בין בחול בין בשבת לקיים מה ששנינו הוי רץ לדבר מצוה לשמח הכלה ובורח מן העבירה שנאמר והחזיקה בו ונשקה לו וגו' ולכן וינס ויצא החוצה:
בחורים המתענגים בקפיצתם נימא ביה מילתא טוב לכוין מש"ה דומה דודי לצבי הוא מש"ה מה צבי זה רץ כך הקב"ה רץ מבית הכנסת זה לבית הכנסת אחר לברך את ישראל. ואמנם לזה יכוין האדם כשירוץ בשבת גם בחול לבית הכנסת כי כן הוא נמי למעלה לקיים מה ששנינו הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. כי הנה סוד הענין הוא כי בתחלה צריך להיות עז כנמר להנצל מן העצלות היא הקליפה שבא נאמר וינס ויצא החוצה וינס משה מפניו של הנחש שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק לפי כי נמר גם כן הוא רץ בגימ' וצריך לנוס מפניו ואח"כ רץ כצבי הוא משחז"ל מה צבי זה מחזיר ראשו למקום שיצא ממנו היינו שערי ציון שנאמר אוהב ה' שערי ציון ואין רצונו לצאת משם אמנם מצד ההכרח מפני הרעה נאסף הצדיק ולכן חוזר ראשו הוא אות יו"ד כדאיתא בזוהר פרשת ויצא מחזיר ראשו זה למקום שיצא ממנו לציון ואח"כ גבור כארי לצורך הייחוד וכל זה לעשות רצון אביו שבשמים היינו להמשיך רצון עליון שהוא מזל נוצר חסד לאבא עילאה כי הייחוד שלהם תלייא במזלא כדאיתא בס"ד והיינו אביו שבשמים כי אבא מתלבש בת"ת ישראל הנקרא שמים ומגיע עד היסוד ובכן נעשה הייחוד תחתון בזה יכוין כשהוא רץ לב"ה:
היה הולך והגיע לאמת המים הנה אמת המים היא אימא עילאה כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף נ"א ה' על מים רבים ה' דא חכמה עילאה דקיימא על מים רבים על ההוא עמקא סתימאה דנפיק מניה כד"א ושבילך במים רבים וכו' והנה נתבאר מדברי המאמר מים רבים הם בבינה ולכן הוא אומר הגיע לאמת המים שהדוגמא לזה הוא כאשר האדם עליון נמי מגיע לאמת המים הוא אמו יכול לדלג ולקפוץ עניה שנאמר דומה דודי לצבי כאמור אפילו אם היא רחבה שנאמר ורחבה מני ים שאינו יכול להניח רגלו ראשונ' קודם שיעקור שניה ועיקר עליותו הוא לתקן הרגלים כדלקמן מוטב שידלג מקפץ ועולה ממה שיקיפנה והיא תכנס בתוכו מפני שמרבה בהילוך אחר כך ואסור לעבור בה בתוך המים שלא יבא לידי סחיטה נקחת מאותם המים:
היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו היינו מ"ש בזוהר פרשת ויצא בפסוק ותנא לחה דא אימא עילאה לקראתו של ת"ת ישראל ותאמר אלי תבא לאעלא לך תחות גדפאי לרוואה לך מתפנוקין עילאין בגין למיהב לההוא שדה עד דלא יתוקד באשא דיצחק וכו' וישכב עמה בלילה הוא יעקב לא נאמר אלא הוא מאן דאתחזי לאתערא לגבה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי מה שעולה ת"ת ישראל למעלה בסוד אימא עילאה היינו לצורך ב' דברים ראשונ' כדי לעורר הייחוד למענה בין אבא ואימא כי לכן אחר שענה לשם נאמר וישכב עמה אבא הנקרא הוא וזאת שנית כדי להאיר לההוא שדה היא הכלה דנח תיתוקד באשא דיצחק. ולכן יאמר היה הולך אדם עליון לדבר מצוה דהיינו בעבור אותו שדה דלא יתוקד באשא דיצחק וכגון להקביל פני רבו הוא חכמה עילאה כי ת"ת ישראל הוא תלמיד חכם ר"ל תלמיד של חכם עליון שהוא למדו תורה שבכתב ותורה שבעל פה ורוב חכמתו ממנו או מי שגדול ממנו בחכמה היא אמו שהיא גדולה ממנו בעבור כי חכמה עילאה מתחבר עמה ות"ת ישראל עונה לשם להקביל פניה כמשחז"ל ואיש יחד פני רעהו זה יעקב כן הוא כונת המאמר יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שנא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו שנאמר ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כדי שיזכור היינו משחז"ל והאדם ידע עוד וגו' לשעבר אם לא היה רואה לא היה מתאוה ועכשו ניתוסף תאוה רמז להולכי דרכים וכו' שיהיו זוכרים נשותיהן וחוזרים לבתיהם ולכן התבונן מה נעמו דברי חז"ל ועד היכן מגיע כונתם ז"נ ובכן יזכור ונח יבא לידי סחיטה ליקח מעט מזער מן אותם המים לפי כי הם סוד חור חוזר ולא יועילו לו לצורך השדה הנז' ואסור לעבור בסנדלו כבר נתבאר בזוהר פרשת חקת שלף איש נעלו כי הוא דוגמא אל האשה. ולכן נאמר למשה של נעלך מעל רגלך שנתן לו הק"בה רמז לפרוש מן האשה. וכן נמי יהיה הנרנה בזה מ"ש ואסור לעבור אותה אמת המים היא חמו בסנדלו זו אשתו בזמן שהוא בבחינת סנדל דכיון שאינו יכול לבדקו ולקשרו יפה עם הצדיק לא תוכל לעלות עמו כי היא עדין בבחינת סנדל שהוא בבחינת העשיה דחיישינן דילמא נפיל שלכן נאמר בה נפלה ולא תוסיף. קום בתולת ישראל. ולכן היא אומרת לישראל בנהא סמכיני באשישות אלין אבהן כדאיתא בזוהר פרשת שמיני. ולכן חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי שנאמר כי יפול הנופל ממנו אבל במנעלו מותר, כי הנעל מורה שהיא בסוד אצילות שנאמר שלף איש נעלו זה מטטרון ונתן לרעהו הצדיק ולכן נאמר מה יפו פעמיך בנעלים בתו של אברהם ולכן במנעלו מותר לעלות:
ההולך לדבר מצוה כבר נתבאר בו אמנם כאשר נאמר כי אמת המים היינו בסוד הצדיק לעי כי כל המים עליונים באים אליו י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא. ול"ב שבילין עילאין כדאיתא בזוהר וכל נתיבותיה אלין ל"ב שבילין עילאין דנקיט לון ברית יחידאי ואעיל לון לימא רבא כד איהו בתוקפיה ועביד שלם הה"ד וכל נתיבותיה שלום ובכן אדם עליון יעבור אמת המים לפי שהוא מדת אמת ובצדיק הוא אמת המים לפי כי הוא בסוד אמה לפי שמקבל ב"ה שלו מקבל מאה אורות מאימא עילאה חמשים לעצמו הנקרא כל וחמשים לכלה היינו כל ה' בסוד והיה האוכל לפיקדון לארץ וכאשר הולך לדבר מצוה היינו מצות עונה כי אז יצדק כינוי מצוה היינו מ"ץ ו"ה כי נעשה אותיות מ"ץ הם אותיות י"ה שמתחלפות כדי שלא יבינו החיצונים בסוד הייחוד כדאיתא פ' תרומה וכבר נתבאר במקומו. וכאשר הולך מותר לעבור במים אלו אף בחזרה כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא שהוא בסוד אימא עילאה עלמא דאתי כנודע:
ההולך לשמור פירותיו היינו מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ג. וז"ל וביום הבכורים רבי אבא אמר יום הבכורים אינון בכורין עילאין דאוריתא הה"ד ראשית בכורי אדמתך תביא וגו'. אמר ר"מ כגוונא דבכורים לאמהון אוף הכי אתקריאו פירות בכורים פירות דאלנין כבכורה בתאנה וכו' אוף הכי ת"ת דכליל שית ספיראן ואיהו בן י"ה אתקרי בכ"ר וכל ענפין דנפקין מניה דבהון ראשין אתקריאו בכורים ו' איהו נהר מאינון בכורין עילאין דאיהו נפיק מעדן וכו'. והנה הענין מובן מדברי המאמר כי פירות הללו הם בכורים הנז' ולפי שנאמר תביא בית ה' אלהיך הולך לשמור אותם להביא אותם בית ה' ואית' בתיקונים אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו היקר הוא להמשיך לה טיפה ראשונ' שלא יזרקנה למקום אחר בנשג"ז וכן אדם העליון שומר פירותיו שנאמר פרי צדיק עץ חיים שנא ינכו בסוד נשג"ז להוליכם לכלה מותר לו לעבור במים של הצדיק נהרי נחלי דבש וחמאה שנאמר שתיתי ייני עם חלבי אבל לא בחזרה רק המים הולכים למקומם שנאמר וכמים הנגרים ארצה:
כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור מאן פועל צדק אינון חברייא דאתקינו למטרוניתא מנהא ואלבישו יתה לבושהא ואעטרו לה כתרהא כל חד פועל צדק אקרי. ולכן יאמר נא כל היוצא בדבר שאינו תכשיט לאיש והנוגע לאשה נמי ואינו
דרך מלבוש כי עדיין הם בלתי שלמים כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ד. וז"ל אוף הכי אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם ודרשינן מניה שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא כדאיתא בקידושין אוף הכי ביום כלות משה דרשינן ביה כלת וכו' הא כתיב כלית מלא באורייתא וכו' אלא אלין תיבין חסרין דאינון מלאים ומלאים דאינון חסרין ועל כל פירושין דיכלין למעבד לקשטא לכלה בתכשיטין דילה מני קב"ה למעבד כמה דיימרון ולמהוי מאמין לון הה"ד על פי התורה אשר יורוך וגו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי חז"ל יש להם רשות להוסיף לגרוע באותיות התורה כדי לקשט הכלה וכל זמן שעדיין לא הסכימו חוזרים בהם כדאיתא לקמן לאומן דחתך לבושין ויודע היתר והחסר ולכן כל היוצא בדבר שאינו תכשיט לפי שלא נגמר עדיין ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר חייב וכל תכשיט שהוא רפוי כי עדיין לא עשו הוראה מאותה דרשה שאפשר לו בקל ליפול לפי כי עדיין לא אמרו טעם מספיק אסור לצאת בו ואם יצא פטור מן התורה ואשה לא תצא בתכשיטהא שדרכה לשולפם ולהראותם לבתולותיה הילכך לא יצא האיש העליון לא בסייף כדאיתא בזוהר פרשת שופטים דף רע"ד וז"ל פקודא בתר דא לדון בסייף למאן לסמאל הה"ד כי רוחה בשמים חרבי הנה על אדום תרד חרב דקב"ה יו"ד רישא דחרבא ו' גופא דחרבא ה"א ה"א תרין פיפיות דילה וכו'. ואיתא בזוהר ויסע מלאך האלהים וגו' וכי יקרא דמטרוניתא תזיל ותיגח קרבא וכו' למלכא דאזדווג במטרוניתא עילאה וכו' אמר האי מטרוניתא דעלמא דכלהו לחינתא לגבה מה אנא עביד לה אפקיד בידהא כל גנזייא דמלכא וכו' סייפין ורומחין ואבני בליסטרא וכו'. ולכן יאמר אין האיש זה הנקרא ה' איש מלחמה יוצא בשבת לא בסייף ולא בקשת וכו' ולא בכלים שאינם תכשיט ואם יצא חייב חטאת ר"ל הקליפה הנקראת חטאת נאחזת בו בסוד ויגע בכף ירכו רגל ברגל ולא בשריון שנאמר וילבש צדקה כשריון ולא בסקדא וכו' ואם יצא באחת מאלו ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש ולא בתפילין הם סוד תרין עטרין דירית מאבא ואימא כדאיתא בזוהר בהרבה מקומות מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא הוא בחינת הקליפה כי כאשר יצא מעולם האצילות נמצא סטרא אחרא ולא יצא קטן בזמן שנאמר בו ומעיל קטן תעשה לו אמו ונאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא לא יצא במנעל גדול סוד האשה דילמא נפיל שנאמר נפלה ולא תוסיף קום וכן הצדיק בו נאמר איך נפלת משמים הילל בן שחר ואתי לאתויי כי בו תלוי הדבר שנאמר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יגאל וגאלתיך אנכי אבל יוצא הוא בחלוק ההוא פורפירא בסוד טלית גדול ונא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו בסוד ויגע בכף ירכו דהא בשבת ליתי דילמא מחייבי עליה שנאמר והנה יצחק מצחק את רבקה ולפי כי יעקב נטל תרין אחיות לאה ורחל והוא יוצא ברגל אחד והכתוב אומר רגלי חסידיו ישמור זו אשתו כדאיתא בזוהר זה יעקב כאלו התם נאמר ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען שנא' צעקה נערה המאורסה ואין מושיע לה לפי שנאמר ויביאו את המשכן אל משה ושם נאמר בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. כדאיתא במדרש משה הושיען שלא יתעוללו הרועים כד"א על משכנות הרועים הרעים כתיב מאריהון דיבבא ויללא הנמצאים שם. ולכן אם אין מכה ברגלו נאמר רגלי עמדה במישור הוא בסוד הסולם של יעקב יש רגל מברכת באשר הוא מרגיל לדבר מצוה ולפי כי אין ברגלו זה מכה כמ"ש מהו מכה מכה המדה הנקרא כה אין בה אחיזה ולכן דילמא מחייכי עליה מדות עליונים ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו איזה אחיזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה אשר שם נאחז סמאל כדאיתא בזוהר לכן יוצא באותו שאין בו מכה מכה כאמור: [ח] חזרנו לענין ראשון כי הנה צריך האדם לתקן מעשיו כדי לזכות לתוספת שבת כי על ידי מעשה המצוה יעשה פרי למעלה ותשכון עליו הקדושה ותוספת שבת כנ"ל. וההפך ממנו פוגם למעלה ומה גם למעלה חופר גומץ בו יפול היינו מ"ש בזוהר הנ"ל כי יפתח איש בור. ולכן יאמר לא יצא החייט הוא התופר חלוקא דרבנן ואח"כ חטא ורוצה להעביר זה בזה לא יצא במחט היינו משחז"ל ואחשוך גם. אני אותך מחטא לי דלא תעקוץ לי במחטך התחובה לו בבגדו בגד בוגדים ולא נגר בקיסם שבאזנו דהיינו שהוא כאיש לא שומע דברי תוכחת והיינו מש"ה החרשים שמעו ולא סורק במשיחה שבצוארו דהיינו מדה רעה שנאמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ואם יצא פטור עד שיעשה תשובה מן המדות רעות אלו:
[יג] לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו והדוגמא לזה אדם החוטא שמוצא ש"ז לבטלה בידו ולכן התיקון לחטא זה יהיה ענין הצדקה הוא הוציא הטיפה לבטלה ונותן פרוטה לתוך הכיס ארנקי של צדקה והיינו הזב שעושה תיקון זה כיס היינו כיס של צדקה וזהו כונת הפסוק כי ה' יהיה בכיסלך ודרשו חז"ל בכיס שלך הוא הצדקה ושמור רגלך מלכד ישמור רגלך מאותה טיפה היוצאת משם פן תלכד והיינו בשוגג. אמנם במזיד לא לא יצא הזב זה בכיס שעושה להצילו מזיבתו מן העון שלא יטנף בה כי הצדקה זו הוא עושה. לתקן העון ונהפוך הוא כי מטנף אותה כך אמרו חז"ל יד ליד לא ינקה רע הרי שנתן מעות לזונה בידו אחת ונתן מעות לצדקה בידו אחת לא ינקה רשע הוא מכל שכן לענין עון זה שממעט את הדמות וכן אשה נדה שקושרת בגד לפנים שלא תתלכלך והדוגמא לזה מובן שהאדם חוטא בנשג"ז והוא קושר בגד לפנים שלא יתלכלך היינו בגד של ציצית כי לפי שהטלית מציל מאשה זונה כמעשה שהיה יחשוב כי כן מנקה מן העון שעבר והיינו בגד שקושר כדי שלא יתלכלך באותו עון שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לא יצא בו אם לא יהא סינר עשוי כמין מלבוש דהיינו שיהיה תמיד עליו ביום גם בלילה כשישכב אבל אם קושרתו לשעה כדי שלא יסאב לה הדם הוא העון שכבר נעשה ולא תצטער דהיינו לקיים משחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות היינו כדי שלא יסאב לה הדם של העון וכדי שלא תצטער כי על ידי העון גוזרין עליו ייסורין וכיוצא מותר לצאת בו מאחר שהוא יודע כי עון עצמו אינו נמחק אלא על ידי התשובה:
[יד] דבר שהוא דרך מלבוש דהיינו מעשה הטוב כי בעשות אותו עושה חלוקא דרבנן אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצילי טינוף להנצל מן העון או כגון שעשה מצוה כדי להנצל מן העבירה הוא הטינוף מותר לצאת בו בשבת היינו כי כאשר נכנס לגיהנם בשבת יוצא משם בעבור זה כמש"ה ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו':
עוד זה מדבר בענין הנוגע למעלה וכך הוא אומר לא יצא במחט כי אדם דקדושה לא יצא במחט וכו' הוא מ"ש בפר"א אמר מטטרו"ן תופר מנעלים הייתי ועל כל תפירה ותפירה הייתי מייחד שמו של הקב"ה ונתבאר אצלי שלכן הקב"ה מדד לו מדה כנגד מדה העלהו למעלה והוא תופר מנעל של החליצה כנודע. ולכן נקרא חייט ולפי כי כשבת כל העולמות הם עולים למעלה לכן לא יצא כמש"ה אל יצא איש ממקומו ביום השביעי לא יצא במחט התחוב' לו בבגדו הוא סוד החשמל והמחט הוא דוגמא לנקודה המחבר אותם כמש"ה היא מתהלכת בין החיות וכן מחט בגימטריא ז"ן שהוא אל הויה ביצירה ולא לגר הוא בעצמו לפי כל ט"ל מלאכות הם בסוד מטטרון ביצירה כדאיתא בזוהר:
וקיסם שבאזנו היינו כמש"ה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קס"ו. וז"ל לפדות עבד עברי בסתרי תורה מטטרו"ן איהו עבד ה' כליל שית סטרין בחושבן שית אתוון דיליה שית סדרי משנה וכו' קנין על שם אל עליון קונה שמים וארץ קנה חכמה קנה בינה בתר דקנה ד"ת גאולה תהיה לו אית דאיהו קנוי ליה לעולם ואית דאיהו קנוי ליה שית שנין מאן דאיהו קנוי ליה לעולם כתיב ביה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם לית עולם אלא עולמו של יובל וכו'. ולכן יאמר ולא נגר הוא מטטרון שהוא חרש ועמו כלי נגרות למלאכת המשכן בקיסם זה המרצע שבאזנו ולא סורק הוא עצמו כי הוא נגר כאמור. ועוד שהוא אב ב"ד והפוך נגר הוא גרן דתנינן סנהדרין היו יושבים כחצי גרן עגולה כדי שיהיו רואים אלו את אלו ואחר כך הוא סורק ומוציא הקליפה מאצלו וזה יעשה בכח משיחה שבצוארו שנאמר כי עוף השמים דא מטטרון יוליך את הקול הם צדיק וצדק שהם מתייחדים בצוארו על ידי קול ודיבור כדאיתא בתיקונים וכאשר נפרש הדין למעלה כך הוא כי הנה החייט הוא צדיק הגשמי למטה כי ע"י מעשיו מתעורר החייט עליון הוא הצדיק וכך הוא אומר לא יצא החייט זה הצדיק הגשמי כדאיתא בזוהר פרשת אמור פועל צדק אינון דאתקינו למטרוניתא מנהא ואלבישו יתה לבושהא כל חד פיעל צדק אקרי עוד מפרש לה פרשת פנחס דף רל"ד. וז"ל לאומן דחתך לבושין דמלכותא ועבד מנהון חתיכין סגיאין אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכות או אלין דמשתארין אינון מתקנין אינון לבושין. הנה מבואר מדברי המאמר כי הצדיקים הם החייטים האומנים המתקנים לבושים דמטרוניתא ועבדין לה לבושים לשבתות וימים טובים ובאמצעיו' זה התיקון נעשה להם ג"כ חלוקא דרבנן כדאיתא בזוהר פ' ויקהל בההוא עובדא וכונה דלבא אתעטר מאן דאתעטר ודישתאר אינון לבושין למיקם לעילא בין רוחין קדישין. ולכן יאמר אין החייט זה הצדיק יוצא במחטו הוא הלימוד מן הפסוק שדרש לחבר הפסוק כנזכר שם שאחר שנכנס לרשות היחיד בסוד הכלה. כדאיתא פרשת ויקהל כאשר הכלה מעלה הצדיק מגן עדן למעלה נכנס באותו עמוד עד ההוא עגולה דסחרא א"כ אין לו רשות לצאת משם במחטו שתפר הבגדים התכשיטים של הכלה לרשות הרבים וזו המחט תחובה לו בבגדו לפי כי בזה התקין לו בגדים ולא נגר זה הצדיק שעושה ארון לתורה בקיסם שבאזנו שמקיים קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו ובזה מקיים נעשה ונשמע ולא סורק זה הצדיק הגשמי במשיחה שבצוארו כי ע"י שמספק משיחה במשיחה בצוארו ילין עז התורה והוא סורק ומוציא האיסור מן ההיתר ואם יצא פטור ועל כן זה הצדיק הגשמי מעורר החייט עליון זה הצדיק שמחבר המלך והכלה לא יצא במחטו לאחר שנכנס ברשות יחידו של עולם לא יצא משם ביום השבת ולא נגר בסוד בצלאל שעשה את הארון לתורה לא יצא בקיסם שבאזנו כשאמר לו משה שמא כך אמר הקב"ה כלים וארון ולא סורק הוא הצדיק שהוא סורק הפשתים קרבן קין במשיחה שבצוארו היא הכלה שהיא בצוארו כד"א צוארך כמגדל השן והבן ואם יצא פטור מכלום:
לא יצא הזב כאשר נתבאר בזוהר ענין הזב שהוא תוספת דין פ' מצורע דף נ"ד: וז"ל ר' שמעון אמר ואשה כי יזוב זוב דמה דהיינו דכתיב מלאה דם מלאה דם ודאי וכו' או כי תזוב על נדתה הה"ד ויספתי ליסרה אתכם מהו ויספתי אוסיף דינא על דינא וכו'. והנה ממאמר זה ממנו נלמוד נמי לענין הזב כי הנה נתבאר למעלה הטובה שהצדיק הגשמי גורם למעלה וההפך ממנו נלמוד מדין זה כמה גורם מעשה הרשע כדאיתא שם במאמר והכי קאמר זב זה הצדיק עליון שנעשה זב ממעשה הרשע זה שנעשה זב מביאות אסורות לא יצא בכיס שעושה להצילו מזיבתו כי לפי שפגעה בו אשה זרה כדאיתא פרשת ויקהל ובהיכלות פקודי והחזיקה בו ונשקה לו ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי נעשה זב וכדי להנצל ממנה שהוא עני ורוכב על חמור עשה לו כיס כד"א כי יתן בכוס עינו לשון נקי להצילו מזיבתו לא יצא בכיס זה שלא יטנף בה ויתאחז בה הקליפה וכן אשה נדה היא אשה יראת ה' פירס' נדה ממעשה התחתונים שנאמר חרב לה' מלאה דם לא תצא באותו בגד שקושרת לפנים כדי שלא תתלכלך בדם נדותה היינו בגד תכלת כדאיתא פרשת שלח לך כדי להנצל ממצולות ים היינו צל מות דכר ונוקבא שבקליפה מסתתרת על ידי בגד תכלת כמש"ה סדין עשתה ותמכור אסורה לצאת בו אם לא יהיה סינר עשוי כמין מלבוש אבל לא במש"ה ופרשו עליו בגד תכלת אבל אם קושרתו כדי שלא יסאב לה הדם ולא תצטער מותר לצאת בו:
דבר שהוא דרך מלבוש דהיינו בסוד חשמל אפי' אינו לובשו אלא משום אצילי טינוף שהרי אח"כ פורש ממנו כדאיתא פ' ויקהל חש ואתגלי מל כד"א מל יהושע מותר לצאת בו בשבת שהרי סוף שהוא מלבוש לצדיק בתחלה: [טו] גם אלה הדברים המעכבים השלימות מן האדם מלקבל תוספת שבת כי הנה נאמר אם תשיב משבת רגלך שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול אמנם האיש אשר יעשה בזדון להיות דש בעקיביו והם עונות הקלים כמ"ש הר"ם במז"ל האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה וכיוצא כי אלו העונות אע"ג שהם קלים מעכבים את התשובה ולכן אדם זה נקרא קיטע ברגליו באמת לפי כי אלו הם עיקר שנאמר והיה עקב תשמעון כמשחז"ל ואדם זה לתקן את אשר עותו עושה לו דפוס רגל דהיינו שנזהר ברגליו בשבת להלך בנחת לקיים אם תשיב משבת רגלך והיינו מ"ש הקיטע זה החוטא ברגליו אין יוצא בקב שלו דהיינו שעושה כמין דפוס רגל היינו רגל תחת רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו עושה זה תיקון להלך בו ממה שהיה דש ברגליו על דרך אם עשית חבילו' של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות אינו עשה זה להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו הם הייסורין שנא' ושבט לגיו כסילים אלא כונתו שלא יתראה חסר רגל דאילו היה מהלך במרוצה בשבת הכל רואים שהוא מחוסר רגל שנאמר אם תשיב משבת רגליך וכאשר מהלך לאט אינו נראה חסר רגל לגמרי אלא נכה רגל כיון דאינו צורך הילוכו לא עשה לתקן עון רגליו אסור:
[טז] קיטע שאינו יכול להלך דהיינו כי אינו נזהר בעון עקבי וגם אינו נזהר בהילוך של שבת והוא פוסע פסיעה גסה היינו קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקו אלא יושב על כסא היינו השפלה כמשחז"ל כתיב על מרומי קרת וכתיב מעל כסא אלא בתחלה עד שלא חטאו על גפי הטיסן הקב"ה וכו'. וכאשר חטאו על כסא ולפי שחטא דליו שוקים מפיסח זה וכשנעקר ממקומו של הקדושה כמשחז"ל כל הקובע מקום וכו' נסמך על ידיו ועל רגליו בעשותו איזו מצוה ביד ורגל ונדחף לפניו בעונו שנאמר והמן נדחף וכתיב יהדפוהו מאור אל חשך ומתקיי' בו ואת נפש אויביך יקלענה וגו' וגו' ולכו עושה סמוכו' של עור איזו מצוה כי ראה הן תוחלתו נכזבה ולכן עור בעד עור יתן למצוה בעד נפשו או עץ שמקיים עץ חיים היא למחזיקים בה לראשי שוקיו או רגליו התלויים וכשהוא נשען על ידיו בכח של הצדקה שעשה ועוקר עצמו נשען גם על רגליו להזהר פן יכשל בהליכתו קצת אין יוצאים בהם בשבת דאיידי דתלו ולא מנחי על ארעא. אלה הדברים שעשה הם תלויים ואין בהם עיקר והתמדה כגון על הארץ יעמודו זמנין דמשתלפי ואינו עושה אותם ונאבד הכל. אבל בכסא וספסלים שבידיו הם המצות הקטנים מותר לצאת כי ודאי מתמיד בהם:
קיטע בשתי רגליו היינו ע"ד זה כי חוטא בעון עקביו וגם חוטא ברגליו בשבת שנאמר אם תשיב משב' רגלך ומהלך על שוקיו ועל ארכובותיו כי לא חטא בענין עבירה כי זה נזהר מענין בין רגליה כרע שכב ולכן יכול להלך בהם ועושה סמוכות של עור כי הוא סומך לנופלים כי מקיים עור בעד עור וכו' בעד נפשו ולכן יוצא בהם בשבת מגיהנם ומתקיים בו ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו':
עוד לאלוה מילין לצד עילאה ימלל מ"ש אין הקיטע יוצא בקב שלו כי ת"ת ישראל מכונה בשם קיטע ראשונה מפני כי נגע בכף ירך יעקב ואיתא בזוהר כי בשתיהן פגם סמאל חייבא. ונוסף עוד בזמן החרבן שנאמר בצע אמרתו בזע פורפירין דיליה ואם כך הוא בסוד הזכר מכ"ש בנקב' היורדת בין הקליפות שנאמר רגליה יורדות מות ודאי כי יצדק בה כינוי קיטע. ולכן אמר אין הקיטע הוא הזכר יוצא בקב שלו ואיתא בזוהר ובתיקונים יב"ק ומאחר כי יב"ק הוא ייחוד ברכה קדושה ולפי כי אין שם ייחוד נקרא קב בסוד קב של חרובין ולכן עושה כמין דפוס רגל וחוקק בו לשים ראש שוקו בתוכו והיינו מה שמתלבש נ"ה של הזכר בנקב' ואינו עושה כן להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו' הם סוד מקלות של יעקב אשר שם בשקתות המים. כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"ב. וז"ל יעקב שלימא נטל אינון מקלות תפילין דרישא ברהטים אתר ודוכתא לדיורי תפילין ומהכא נטלי נהורא כל חילין ומשריין עילאין אינון דמתקשרן לעילא ומתקשרן לתתא כיון דאינון נטלין מגו אינון רהטים שקתות המים כדין אינון הוו מקורין ומבועין לנחתא לתתא ולמיהב לכלא וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר מה ענין המקלו' הלא זה הדבר של הקיטע זה אע"ג שעשה לו מקום להכניס ראשי שוקו בתוכו בבחינת הנקבה אינו עושה כן להלך בהם שהנה איתא בזוהר ירכין לבר מגופא שעל כל פנים הוא צריך תפילין דרישא כי על ידי כך נעשה לו בחינת רגלים שהנה אימא עילאה עד הוד אתפשטת אלא כונתו שלא יראה חסר רגל לפי שהוא פגום אלא נכה רגל לפי כי נגע בכף ירכו. לכן כיון דאינו דרך הילוכו אסור לצאת בו. קיטע שאינו יכול להלך כלל על שוקו כאמור לפי כי בשניהם נגע אלא יושב על כסא דהיינו הכלה כנסת ישראל היא הכסא שלו כדאיתא בזוהר פרש' תרומה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה ד' אלין בכנסת ישראל. ולכן הוא יושב על כסא זה בסוד והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה כדאיתא פרשת ויצא וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של עור מאותם כתנות עור של עור או של עץ היינו עץ הדעת לראשי שוקיו כאמור או רגליו התלויים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו להלך נשען גם על רגליו אין יוצאים בהם בשבת לחוץ מן האצילות דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי אבל בכסא היא הכלה וספסלים שבידיו הקטנים מותר לצאת בהם:
קיטע בשתי רגליו ומהלך על ארכובותיו ועל שוקיו ועשה לו סמוכות של עור לשוקיו מאותם כתנות עור יוצא בהם בשבת. והנה כל דינים אלו נתבאר בהם כפי האפשר משום כבוד אלהים הסתר דבר ואמנם כדי שלא להוציאם חלק ביארתי בהם והעיקר בזמן שנאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא והבן כל זה: [יז] עודנו מדבר באדם חסר השלימות שלכן נקרא חיגר על אשר נמצא בו תרתי לריעותא ראשונה היות כי הוא מחוסר הרגלים מפני העון שהוא מורדף בלי חשך ולכן הוא מחוסר אברים וזאת שנית שאין בו מצות לתקן אותם ע"ד משחז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות רגלים ממהרות לרוץ לרעה יעשה סנדק למילה וכן הוי רץ לדבר מצוה להיות שהוא מתחסר שתים אלו נעשה חיגר שאינו יכול להלך בלא מקל היינו משחז"ל ומקלו יגיד לו הלכה כדברי המיקל ולפי כי הוא מלא עונות אינו יכול להלך בלא מקל כדי להקל על עצמו מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו והוא מענין אחר אבל אם אפשר לו לילך באותו ענין זולתו של המיקל ואינו נועלו אלא להחזיק עצמו בענין הקולות אסור כך אמרו חז"ל העושה כדברי המקילים עליו נאמר והכסיל בחשך הולך אלא מתנהג על סברא אחת בין להקל בין להחמיר:
[יח] סומא והוא אשר לו עיני' רק שלענין האיסור נעשה שאינו רואה אותו כמש"ה מי עור כי אם עבדי אסור לו לצאת במקל להקל על עצמו בדבר הצריך לו:
[יט] מי שהוא אסור וכבלים ברגליו דהיינו שהוא נאסר ביד עונו כדאיתא בזוהר פ' פנחס דף רמ"ז. וז"ל ובזמנא דחשך דאיהו יצר הרע מכסה על יצר הטוב דאיהו אור כמאן דתפיס בבי' האסורין וכו' ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה כתיב לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו והנה מאחר שהוא אסור תחת רשות יצר הרע וכבלי' ברגליו שחטא בהם כדי שלא יהלך מותר לצאת בהם לקיים לאמר לאסורי' צאו והענין מ"ש בזוהר בכל מעלי שבתא כיון דאתקדש יומא כרוזין אזלין בכל אינון רקיעין ומכריזי ואמרי אעדו דינ' דחייביא דהא מלכא קדישא אתי ואתקדש יומא כדין אש של גיהנם כבה וניתן רשות לרשעים לצאת שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי אבל אותם שלא חיללו את השבת אע"ג שעדין הם אסורים בעונם וכבלים ברגליהם יוצאים בהם מגהינם ויצאו וראו באותם שהם מחללים את השבת כי תולעתם לא תמות מגופם ואשם לא תכבה מנשמתם כאמור שם במאמר: [כ] אין יוצאים באנקטמין והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו וכו'. מה יש לפרש עוד בזה בדבר שהליצנים עושים עם הדומים לחמור רק להודיע כי זה יהיה להם כי אין יוצאים בו כלומר אינו יוצא מגיהנם כי הוא עון פלילי כי הנה אמרו חז"ל שלש' כיתות אינם רואים פני שכינה כח חנפים כת ליצנים וכו'. ומאחר כי גדול עונם עד מקום כי אין רואים פני שכינה אע"ג כי שאר הרשעים רואים לכן נמי זה יהיה להם דאף על גב כי כל הרשעים יוצאים מגיהנם שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי הליצנים אין יוצאים ולא בקשרי והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והם דוגמא למש"ה מכף רגל ועד ראש אין בו מתום והולכים בהם בטיט הוא טיט היון ולא בפורמי והוא כמין צורת פרצו שנותנים על הפנים היינו המדבר אחד בפה ואחד בלב ומראה לחבירו פנים צהובות כמש"ה כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם נידונים עד תום חלאת עונם:
ובדרך האמור למעלה חיגר זה אף על פי שיש לו רגלים אינו יכול להלך בלא מקל הם בחינת התפילין כאמור הנקראים חיי המלך כדאיתא בזוהר והם נמשכים עד הרגלים מותר לילך בו כי גם בשבת יש לת"ת ישראל תפילין אלא שהם עליונים יותר אעפ"י שאינו קשור בו מקל זה לפי שהוא עליון כאמור וכאשר נבאר כי חיגר זה בסוד הכלה לפי שנאמר רגליה יורדות מות. אמנם בשבת נאמר רחצתי את רגלי במים חמין דרחימותא דאיש ואשה שהוא שלהבת יה:
אמנם אינו יכול להלך בלא מקל הוא מקל שנברא ערב שבת בין השמשות היינו מקלו של אהרן שושבינא דמטרוניתא והוא עתיד להיות ביד מלך המשיח שנאמר מטה עזך ישלח ה' מציון כי שם הוא ובזה רדה בקרב אויביך ולכן אפילו אינו קשור בו מותר לילך בו אבל אם אפשר לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אסור לפי כי מקל זה קדוש הוא:
סומא הוא סטרא אחרא ועיני רשעים תכלנה אסור לו לצאת במקל וכאשר נבאר הענין בקדושה כדי שיהיה הכל בדרך אחד ישרה יהיה הענין מדבר ברחל. הלא זה הדבר מ"ש בזוהר פרשת משפטים שאמר הסבא ומהו עולימתא שפירתא דלית לה עיינין לפי כי אין נזכר לה עינים אלא ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה ואלו עינים לא. ולכן יאמר סומא זה אינו יוצא חוץ מן האצילות במקל הוא ענין התפלין כאמור ולפי כי היא סוד תפלה של יד ושאלה מן החתן שמני כחותם על לבך לכן אינו יוצא משם במקל כאמור: מי שהוא אסור וכבלים ברגליו היינו המדה הנזכרת שהיא אסורה בגלות כמש"ה והוא אסור בזיקים מותר לצאת בהם כמו שהוא יוצא מן האצילות להאיר לעולמות, ועוד יצדק בסוד הזכר שנאמר מלך אסור ברהטים כדאיתא בזוהר ובתיקונים ווי לון לבני נשא דק"בה אסור עמהון בגלותא ועליה אתמר אין חבוש מתיר את עצמו וכו' ולכן מותר לצאת בהם ובדברי חז"ל אמר רי"בל אימת אתי משיחא א"ל זיל לגביה שייליה א"ל היכן הוא אמר ליה מאי סימניה דהוא יתיב בין סובלי חלאים ואיהו אסר חד ופתח חד אמר דילמא מתבעינא למיזל ולכן זה שהוא אסור בכבלים מותר לצאת בשבת כדאמרינן בענין שנדר שלא לשתות עד יומא דייתי משיחא. אין יוצאים באנקטימון וכו' בענין הרשע שאמר לשמואל אמריתו אתי משיחא על חמרא אשדר ליה סוסיא ברקא דאית לי והיינו הליצנים שעושים חמור לרכוב עליו והם מהלכים על רגליהם לפי שנאמר עני ורוכב על חמור. לא בקשרי והם עצים גבוהים והולכים בהם בטיט בסברות הללו ולא בפרמי צורה מכוערה שעושים להפחיד הקטנים מקטני אמנה ואין להאריך בהם כולם אין יוצאים מגהינם גיהנם כלה והם אינם כלים כי הקב"ה נותן בהם כח לקבל פורענותם:
[כא] שנינו שלשה עשר שופרות היו במקדש וכו' והיינו תיבות שהיו נותנים בהם צורכי הצדקה כנודע מן המשנה. ולכן יאמר אין יוצאים בתיבה היינו ארגז של צדקה שהיא זקופה בפרהסייא אשר חז"ל הגידו כתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות ב' צדקות הללו למה אלא אחת שמצלת ממיתה משונה ואחת שמצלת מגיהנם ואיזו היא שמצלת מגיהנם שכתוב בה עברה ושם נאמר יום עברה היום ההוא והיינו נותנה ואין יודע למי נותנה לוקחה ואינו יודע ממי נוטלה ולכן תיבה זו שהיא זקופה וכל העם רואים אותה צדקה אין יוצאים בה מגהינם כאמור ומחצלת דבר מפורסם ואין הענין רחוק לומר על ההיא דברכות שהיתה קבורה במחצלת כנראה שהיתה עושה צדקה בפרהסייא ומתבזה העני כההוא דיהיב צדקה לעני בפרהסייא אמר לו החכם נוח לך שלא נתת לו אכספתיה ולכן בעון זה נתבזית גם היא לכפר עליה אבל יוצאים בשק הנותן לכיסו של עני וביריעה צורר אותה בבגדיו כההיא דר"ט דצר פריטי ומשליכן לאחוריו וכו'. והכל בחמילה בחמלת ה' עליו הוא המנחמו בדברים אלו יוצאים בהם מצילה מדין גיהנם כאמור:
[כב] יוצאים במוך וספוג שעל המכה מי שיש לו מכה מסיבת העון כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ה. וז"ל חמו חד בר נש ורשימא באנפוי וכו' א"ל רבי אבא אימא האי רשימא דאנפך מההוא וכו' אמר יומא חד הוינא אזיל בארחא אני ואחתי שרינא בחד אושפיזא ורוינא חמרא וכל ההיא ליליא אחידנא באחתי בצפרא קמנא ואושפיזאי קטט בחד גברא עיילנא בינייהו וקטרו לי חדא מהאי גיסא וחדא מהאי גיסא ורשימא דא הוה עייל לבי מוחא ואשתזבנא על ידא דחד אסיא דאית בגוון ר' שמלאי וכו'. הנה למדנו מדברי המאמר כי העון עושה מכה באדם בפועל ולכן מי שיש בו מכה זו יוצאים במוך ובספוג שעל גבי מכה זו והם דברי תורה כמו ששנינו ספוג שהוא סופג את הכל מוך הם דברי הגדה שהם נוחים לפי שהם מרפאים כמשחז"ל חש בכל גופו יעסוק בתורה שנא' ולכל בשרו מרפא הילכך הוי כמו תכשיט כמשחז"ל וכן בקליפת שום ובצל ע"ד שאמר בן עזאי כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום דהיינו שהוא טוב לרפואה וכן הם בעיני מועילים אבל לא ללמוד מהם חוץ מן הקרח הזה וכו' ואספלנית ומלוגמא ורטיה הכל מעניני התורה כי כלם הם מרפאים ואם נפלו מעל המכה והניח אותם לא יחזירם בשבת וכל שכן שלא יתנם בתחלה. אבל אסור לבדוק חוט הוא הציצית כמשחז"ל בשכר שאמר אברהם אבינו ע"ה מחוט ועד שרוך נעל נתן להם הקב"ה חוט של תכלת ולא במשיחה הם תפלין אסור לכרוך אותה על המכה הוא המכה של העון לצאת בהם דכיון שאין מרפאים דהא מצות לאו ליהנות מהם ניתנו הוו משאוי אבל באגד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו הוא משחז"ל ואגודתו על ארץ יסדה משל לספינות שהיו קשורות זו בזו כי הנה קשר זה מדבר על התורה שנאמר בה קשרם על אצבעותך כך הוא אגד שכורך על הרטייה של התורה שלא תפול מעליו לכן הוא לומד בחבורה כמו ששלחו מתם הזהרו בחבורה ונאמר חרב אל הבדים מי שעוסק בתורה ביחיד ולכן יכול לילך בו וקושרו ומתירו והוא רפואה למכתו:
[כג] הבנים יוצאים בזגים פעמוני זהב של תורה הארוגים להם בבגדיהם בענין משחז"ל בן יערי אורגים שהיו מעלים לו ההלכה והוא אורגה ומילת בן הוא ענין בינה כההיא דר"י כשהיה שומע דבר של בטלה אומר לא ירד בני עמכם אבל אם אינם ארוגים עמהם לא שהרי ר"א היה יוצא חוץ לתחום בשבת לפי שהיה מהרהר בתורה ביותר לקיים מש"ה באהבתה תשגה תמיד ולכן הבנים הנז' אין יוצאים בהם כאמור:
עוד זה מדבר בדינים אלו בסגנון הקודם ואומר אין יוצאים בתיבה זקופה היינו מש"ה ותנח התיבה ואיתא בזוהר פ' נח דף מ"ט וז"ל ת"ח ותנח התיבה בשעתא דדינא תלי על עלמא ודינא שרייא על עלמא וק"בה יתיב על כורסייא דדינא למידן עלמא בההוא כרסייא רשימין כמה פתקין וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי התיבה הוא כינוי אל הכסא של הק"בה ולכן הוא אומר אין יוצאין בתיבה זקופה היינו כסא כאשר הוא זקוף ר"ל עומד בדין שלכן שם נאמר ותנח התיבה שק"בה עומד מכסא דין ויושב בנחת על כסא רחמים ומחצלת היינו בחינת דין שורש של עשו שנא' בו גער חית קנה שנעץ קנה בים המלאך כדאיתא בזוהר פרשת פנחס והענין דאע"ג כי בשבת אתלבש קב"ה בלבושין דבריאה כדאיתא בתיקונים אמנם לא יצא מן האצילות להתלבש בבריאה בבחינו' של דין כגון אלו אבל יוצאים בשק אדר' שער של עשו הוא הדבר הנ"ל שביום החרבן הק"בה תלה שק על פתחו ואינו זז משם עד בא יום ה' ולכן יוצאי' קב"ה ושכינתיה בבריאה כי שם הוא הפתח של עולם העליון אף על גב כי שם מאריהון דיבבא ויללא מאריהון דדינין כדאיתא בזוהר פרשת שמות והם שורש לאדרת שער של עשו ויריעה והמילה שהם דוגמא לבגדים של הבריאה:
יוצאים במוך וספוג שעל המכה הנה נתבאר למעלה כי מותר לבעול בתולה בליל שבת והיינו המכה זו שנותנים עליה מוך וספוג כדתנן המשמשת במוך לפי שהם מרפאי' הילכך הוו כמו תכשי' לה וכן בקליפ' שום ובצל המועילים או באספלנית מלוגמא שעליה עדיין ואם נפלו מעליה לא תחזירם וכל שכן שלא יתנם מתחלה אבל אסור לכרוך חוט הוא סוד קליפת נוגה ולא דמי לקליפת שום שמרבה הזרע אבל קליפת נוגה חלק משמן חכה ונוטלת החור לעצמה והיא נעשית כמו חוט סביב לברית קדש כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל שנח' ונוגה לו סביב ולכן אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו דכיון שאין מרפאים הוי משחוי אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו יכול לילך בו וקושרו ומתירו:
הבנים יוצאים בזגים הנה בנים אלו הם בסוד וכל בניך למודי ה' ולפי כי הם יועצי שלום שמחה ר"ל כי הם יועצים לצדיק הנקרא שלום להתחבר עם הכלה שהיא שמחה הנה הם שושבינים דמטרוניתא יש להם זגים היינו פעמוני זה כגון החכם שהיה מבעבע קודם שנכנס לבית על שם ונשמע קולו בבאו אל הקדש ועוד נמצא בזה תועלת להבריח הקליפות כההיא דהוה מכשכש בכילותא כדי שלא ירגיש בהם בריה ואפילו פרעושים שהם ענין הקליפות כמ"ש בזוהר כי אז נאמר ויקרא הוציאו כל איש מעלי אבל אם אינם ארוגים לא לפי כי הנה הארוגים הם מעשה אורג הצדיק שהוא אורג את ההלכה כמשחז"ל אצל בן יערי אורגים אבל אם אינם ארוגים והם דרך חול לא:
[כד] במילי דחסידות' דין זה מדבר כי מאחר שעיקר העבודה הנרצת לפני הבורא ית' צריך להיות ביצה"ט וביצה"ר כמש"ה ונעבדו בכל לבבכם וכמה ימצא האדם ערמה ותחבולה להחזיר לבו הרע לעבודת הקב"ה אם לא ע"י ההכנעה הלא הם דברי חז"ל אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה והקשה בזוהר והלא יום המיתה הוא שמחה לשטן הוא יצה"ר כדאיתא בגמרא שהוא הולך ומרקד לפני הנשים ומה הנאה ימצא לאדם לזכור לו יום המיתה ומתרץ כי ענין זכירת יום המיתה מועיל לאדם להיות נשבר לבו בקרבו וכאשר רואה היצר הרע כי הוסר כחו ואז לא יוכל להתגבר עוד עליו. ולכן יאמר נח יוצאים במיני עשבים ר"נ כמה צדדים במינים שונים ראשונה יאמר בעצמו מה הנאה ימצא לי במעשה זה לא טהור כי זה הוא מתוק לפי שעה ולמחר כאשר יוציאו אותך לשכון חדרים במדבר חורי עפר וכפים יעלו עשבים על לחייך ונהמת באחריתך ומה מועיל לך ולא עוד אלא כי תצטרך להתגלגל דוגמת העשב נבזה שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ הלא טוב לך ללכת בדרכי ה' ואל תרדוף אחרי המותרות רק לקיים צדיק אוכל לשובע נפשו ואכלת את עשב השדה כך אמרו חז"ל כל עיר שאין בה ת"ח אסור לדור בתוכה ושנינו לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם ולית ביה משום יוהרא כפי' רש"י ז"ל ובזה יהיה לך יכולת לעשות צדקה שהיא שקולה כנגד כל המצות כמשחז"ל שנא' והעמדנו ענינו מצות לתת שלישית השקל בכל שנה התבונן מ"ש החכם לבנו אם אית לך איטיב לעצמך בני אדם דומים לעשבי השדה. כי ודאי שאין תכלית השלם זה לצוות את בנו שירדוף אחר הנחות הזמן שהם דבר בלתי תכלית רק לחזק לבו להדריך אותו להיות מחזיק ביד עמלי תורה ולעשות צדקה בהרחב' ובזה יתבונן כי בני אדם דומים לעשבי השדה דמשתמע מינה תרתי זה יצא ראשונה כי בני אדם דוגמא לעשבי השדה שהם יבשים וחוזרים ומציצים וכן הם בני האדם בענין הגלגול ומי יודע אם לא יזכה להתגלגל באדם זולת בצומח ומה גם לענין הפרנסה מתחדשים כעשבים שנה בשנה הקב"ה נותן קצבה לכל מזונות בני האדם כמשחז"ל כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאת שבתות וי"ט שאם מוסיף מוסיפין לו:
ועוד חזור והתבונן בעשבים ותברח מן הגזל ומן הרבית מה הנא' ימצא לך אם אתה מרבה הונך בנשך ותרבית לחונן דלים כך אחז"ל אותם האוכלים רבית וגזל לעתיד נותנים בפיהם חול ומשברים שיניהם ומאכילים אותם שרשי רתמים ולכן על כל צדדים אלו הוא אמר יוצאים במיני עשבים הם דוגמא למיני רמז הנמצא בעשבים ואם עושה צדקה משלו כדת מה לעשות מתקיים בו וצדקה תציל ממות דהיינו שמצלת מדין גיהנם שכתוב בו יום עברה היום ההוא והעושים כן יוצאים מגיהנם במיני עשבים אלו ונצולים ממנו היינו שקושרים אותם תמיד עושים ותולים אותם לרפואה היינו רפאות הנפש כחמור:
[כה] אין יוצאים בקמיע שאינו מומחה והנה גם זה דבר ידבר כבראשונה כי הנה הקמיע זה הוא משחז"ל במדרש למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא א"ל מתירא אני מן הלסטים ומן הפרטוטין מה עשה נטל מקל וחקק בו ונתן לתוכו קמיע אמר לו טול מקל זה בידך ואין אתה מתיירא משום בריה כך אמר הקב"ה בני עסקו בתורה ואין אתם מתייראין משום בריה. ולכן חזר והגיד בדין זה דאף ע"ג כי האדם מתיירא מיצר הרע הוא הנרצה בלסטים ופרטוטין ולכן כדי להנצל ממנו צריך קמיע הוא התורה ונפקא מינה נמי כי בזה ינצל נמי מדינה של גיהנם כי זה בזה תלוי וכך היה אומר אין יוצאים משני עניינים הללו ראשונה בעולם הזה אשר האדם משועבד ליצר הרע כמשחז"ל ועבד חפשי מאדניו האדם יש לו שני אדונים הקב"ה והיצר עשה רצון יוצרו מכעיס את יצרו עשה רצון יצרו מכעיס את יוצרו הלא זה דברי מה ש"ה לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום הגיד הכתוב במתק דבריו כי היו צדיקים ולא היה להם שני אדונים לפי כי לא היו עושים רצון יצרם ולכן ישובו איש לביתו בשלום וכן נמי הוא אומר אין יוצאים מתחת רשות יצר הרע מהם משועבדים כעבדים כמ"ש התנא אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס בעבור מה שהכעיסו ליצרם לא בעבור המצוה והיינו דנקט פרס ולא אמר שכר והוא מלשון פרס פריסת מלכות אלא אותו חלק בעבור שהכעיס את יצרו אף על פי כן אין ראוי לעשות כך אלא הוו כעבדים וכו' נמי שאין לו רק רב אחד ויהי מורא שמים עליכם בודאי ולכן אין יוצאים מעבדות זה מתחת רשות היצר בעולם הזה ומכ"ש כי לא ינצל מדין גיהנם שנ' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי בקמיע שאינו מומחה הוא התורה שלא לשמה ואם הוא מומחה יוצאים בו משעבוד יצר הרע שנאמר לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו וכן יוצאים מדין גיהנם כי כן אמרו לחכם שלום עליך בר חורין והקפיד אמר כלום שמעת עלי שאני עבד ואין הרצון כפי הנראה לפום ריהטא דאיקפד משום דקס"ד שהיה עבד אלא דמדקרי ליה בר חורין משמע שהיה מתחלה עבד ליצרו לעשות רצונו ונמצא כי הוא בעל תשובה ולכן הקפיד ח"ל כלום שמעת שאני עבד כלומר אשר לא טוב עשה דסבירא ליה כי צדיק עדיף לכן הקפיד אמר לאו להכי אמינא אלא שאתה בן חורין לעולם הבא צדיק גמור ולכן יוצאים בקמיע שהוא מומחה ולפי כי בענין הקמיע ימצא שני צדדים הקמיע עצמו היינו התורה צריך האדם ללמוד בטהרה וגם בענין הלימוד שיהיה מאדם צדיק הלא זה הדבר אשר הקשו חז"ל ור' מאיר היכי למד תורה מפי אלישע אחר והא כתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו אימתי כאשר מלאך ה' צבאות הוא ואם אין הרב דומה למלאך אין למדים ומשני הא בקטן הא בגדול שנאמר הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם אינו אומר אלא לדעתי ולכן בזה הצד האחד מספיק דהיינו אתמחי גברא שהוא דומה למלאך או אתמחי קמיעא הלמד בתורה שלמד בטהרה מספיק שהרי המסקנא הוא כי בגדול אין צריך שיהיה הרב דומה למלאך ולכן לא שנא אתמחי גברא ולא קמיעא כגון שכתב לאיש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם על ידי התורה שהיה מלמד אותם דאתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר שאינו דומה למלאך ה' צבאות לא שנא אתמחי קמיעא היא התורה שלמד בטהרה ולא גברא שלמד מפיו תורה כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו שלשה בני אדם שאותה אגרת היא התורה מומחה לכל אדם להצילו בעולם הזה ולעתיד וכל שכן אי אתמחי גברא המלמד היה דומה למלאך ה' ואתמחי קמיעא לפי שלמד תורה בטהרה שכתב לחש אחד בשלש אגרות דהיינו אף על גב כי זה הלמד לא שמש ת"ח לדעת פירוש המשנה כמ"ש רש"י ז"ל וזה נק' אמגושא דרטין רטין ולא ידע מאי קאמר שדומה ללחש כי אין ממש בחותם הדברים אבל אנו רואים בחוש הראות שהם מועילים כך אע"ג כי אדם זה כתב לחש אחרי זה הלימוד בשלש אגרות וכל אחד הועילה לאדם אחד שלשה פעמים או לשלש בני אדם הרי אתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו ותורה יבקשו מפיהו ואתמחי אגרות הללו של למוד לכל אדם להועיל לו בעולם הזה וגם להצילו מדין גיהנם לעתיד אבל אם כתב שלשה קמיעים מן הלימוד לאדם אחד ורפאו שלשה פעמים לא אתמחי גברא לא קמיעא מאחר כי אין מועיל אדם המלמד התורה וגם הלמד אינו לומד בטהרה אינו מועיל לא זה ולא זה והיינו משחז"ל על הלמד ועל המלמד נאמר לא כן הרשעים:
ומותר לצאת בקמיע מומחה נ"ש הוא של כתב היינו עסק התורה לחוד ל"ש של עיקרים היינו המצות שהם עיקר כי אמרו חז"ל האומר אין לו אלא תורה אפינו תורה אין לו בין בחולה שיש בו סכנה היינו אשר חטא על הנפש בענין כריתות מיתות ב"ד דאיכא סכנה ודאי בין חולה הנפש שחין בו סכנה דהיינו שעבר על מצות לא תעש' כמו שביארתי במאמר שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו כי כל שאלה הוא על חלק אחד מארבע חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש ותשובה עם כל אחד מהם לחכמה שאלו חוטא מהו עונשו על דבר החוט' סתם דמשמע שעבר על מצות לא תעשה ולכן השיב חטאים תרדף רעה הם ייסורים אז חזרו ושאלו חוטא מהו עונשו משמע על ענין אחר היינו כריתו' ומיתות בית דין אז השיב הנפש החטאת היא תמות חזרו ושאלו אם יש הפרש בין שוגג למזיד לתורה והשיב יביא קרבן ויתכפר לו חבל המזיד אין לו תקנה ולכן שאלו מהקב"ה היתכן כי חוטא במזיד אין לו תקנה א"ל יתודה ולכן זה החולה שיש בו סכנה דהיינו שעבר על כריתות שבתורה ומיתות בית דין נמי יוצא בקמיע של תורה כמשחז"ל הרי שנכשל אדם בעבירה שחייב עניה מיתה מה יעשה ויחיה אם למד לקראת דף אחד יקרא שנים וכו' פ' קדושים תמצאנו ולא שנכפה כבר חטא ותולהו לרפואת נפשו כחמור אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין שהיה מתחבר עם אישים פועלי און ומתיירא ממשחז"ל לעולם אל יתחבר אדם לרשע אפילו להחזיר אותו בתשובה ותלוהו הלימוד כדי שלא יאחזנו שהרי כך אמרו חז"ל אין אדם חטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות שרי וקושרו ומתירו ברשות הרבים להודיע כח התורה לאותם בעלי כפיה שנופלים בעונם כענין ריב"ל דהוה מכרך בבעלי ראתן ועוסק בתורה שנאמר אילת אהבים ויעלת חן אם מעלת חן על לומדיה כל שכן דמצלה ובלבד שלא יקשרנו הלימוד בשיר או בטבעת משתף עמו מדברי הנאתו ויצא בו לרשות הרבים דאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור כי התורה לאו תכשיט הוא לעולם הזה אלא דבר המועיל בעה"ז ולעתיד לעה"ב:
ועתה חזרתי לבאר הדינים אלו גם בדרך הנסתר ופנה למעלה והכי קאמר יוצאים במיני עשבים הוא מ"ש בזוהר פ' פנחס דף רי"ז. וז"ל מצמיח חציר לבהמה וכי שבחא דבהמה דאית לה חציר אתא דוד למימר ברוח קודשא אלא מצמיח חציר אלין אינון שתין אלף רבוא דמלאכין שליחן דאתבריאו ביומא תניינא דבראשית וכלהו אשא מלהטא אלין אינון חציר אמאי חציר בגין דצמחין כחציר דא בעלמא דכל יומא ויומא אתקצירו השתא ולבתר צמחין ומהדרין כמדלקדמין ועל דא כתיב מצמיח חציר לבהמה וגו'. והנה מבואר מדברי המאמר כי חציר היינו בחינת מלאכי הצומחים דוגמא לחציר בכל יום לצורך אכילת אותה בהמה שרובצת על אלף הרים. אמנם יש ענין עשבים שנאמר בהם ועשב לעבודת האדם היינו מ"ש שם וז"ל ועשב לעבודת האדם אלין אינון נשמתיהון דצדיקיא דההוא אדם דשליט ורכיב על בהמה דא אכיל ואעיל לון לגויה ובזכותיהון אתזן כל עלמא מההוא אדם דכתיב ביה ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ועל דא כתיב האדם ההוא דאשתמודע בגין להוציא לחם מן הארץ לאפקא מזונא לעלמא מן הארץ קדישא עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר מה הוא ענין עשב והם נשמות הצדיקים למאכל אדם עליון ולכן ברך יעקב ע"ה נפתלי שבע רצון לפי כי נפתלי בסוד נפת תטופנה שפתותיך כלה בסוד הנשיקין ואחר כך נעשה בסוד עשב לעבודת האדם לעבדה ולשמרה בסוד עובד אדמתו ישבע לחם נעשה בסוד עשב דהיינו בהיפוך שבע כמש"ה ושבע ילין בל יפקד רע כל המשביע עצמו עצם מעצמי מדברי תורה אין מבשרים אותו בשורות רעות. ולכן יאמר יוצאים במיני עשבים ר"ל יוצאים כחתן לקראת כלה כמש"ה ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה כמשחז"ל כחתן לקראת כלה במיני עשבי' הם נשמות הצדיקים כמה מינים הם כדאיתא פרשת ויקהל דף רי"ד וז"ל רזא דא למארי מארין כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעבר' אתהני מההיא הנאה דאתכלילת ההוא נשמתא מהאי עלמא באינון עובדין ובההוא אורייתא דאשתדל בה ביממא ונטלה ההוא רעו דהאי עלמא וביה אתהני בחדוו' איתכלילת מכל סטרין לבתר אפיקת לון לבר ואולידת לון כמלקדמין ורזא דא חדשי' לבקרים חדשים ודאי כו'. הנה מבואר כי אותה נקודה יש לה הנאה מלימוד התורה ומן המעשה של האדם והיינו מה ששנינו אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו באותו לימוד ולפי כי הצדיקים הם מינים הרבה משונים במעשה ובלימוד לא ראי זה כראי זה ולכן יאמר יוצאים בעשבים הצד השוה שבהם דמאחר שהם סוג עשב לעבודת האדם יוצאים בהם שקושרים אותם קשר של צדיקים בקשרים יודעים שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא כמש"ה על פלגי מים בשלש קדושות ותולים אותם לרפואה לחולים מן הגלות הצדיק והכלה שנאמר כי חולת אהבה אני כנ"ל:
אין יוצאים בקמיע שאינו מומחה והיינו כתנות עור כמשחז"ל בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור והנה בענין קמיע זה הם סוד התפילין כתנות אור ויש בו שני צדדים בענין הכותב אותם ובענין הקמיע עצמו כי הנה סוד הכתיבה מפורש פרשת תרומה דף קנ"ט. וז"ל ועוד דיו אוכם מלבר וחוזר מלגו הכי אינון מארי תורה וחכמים. אוכמים בהאי עלמא דאיהו לבר שפירין בההוא עלמא דאיהו לגו ובגין דא דיו לישנא דיו לעבד להיות כרבו דיו יוד ידו חכמה ותבונה ודעת דכתב בר נש בידו בדיו עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר מה ענין הכתיבה ומה ענין הדיו והם חכמה ותבונה ודעת כי מהם נעשים התפילין שהם כתנות אור כדאיתא בזוהר פ' ויקהל ולכן בהם ימצא השני צדדין אתמחי גברא היינו הכותב אותם השלש מדות עליונות חכמה ותבונה ודעת הכל בסוד אימא עילאה שנאמר ויעש ה' אלהים והקמיע סוד התפילין היינו נמי בסוד חכמה ותבונה ודעת. ולכן יאמר אין יוצאים בקמיע שאינו מומחה הוא הענין כאמור שיוצא חתן לקראת כלה בקמיע שהיא מומחה היינו מ"ש בזוה' פרשת בלק דף ר"ט וז"ל תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרהא אלף ות"ק סטרי גליפין בתכשיטהא וכד בעא לאזדווג' עם מלכא מתעטרא בחד עטרא דארבע סטרין וכו' כדין אימא בלחישו נגיד מתנן עילאין ושדר וקבע לון בההוא עטרא לבתר אנגיד נחלי דמשח רבות קדישא על רישא דמלכא ומרישיה נחית ההוא משחא טבא על דיקניה יקירא ומתמן נגיד על לבושי יקר דמלכא הה"ד כשמן הטוב יורד על הזקן לבתר אתהדר עטרא ומעטרא ליה אימא עילאה ופרישת עליה ועל מטרוניתא לבושי יקר בההוא עטרא כדין קלא אשתמע בכלהו עלמין צאנה וראינה וגו' בעטרה שעטרה לו אמו וכו' ולכן יאמר ואם הוא מומחה הקמיע זה יוצאים בו לא שנא אתמחי גברא ולא קמיעא כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם הם החולים ת"ת ישראל והצדיק וכנסת ישראל דאתמחי גברא לאותו לחש הוא אימא עילאה דאנגידת מתנין עילאין על רישא דמלכא בלחש בחשאי כאמור הרי אתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר זולת אימא עילאה שכותבת קמיע זה בסוד תורה שבכתב לא שנא אתמחי קמיע ולא אתמחי גברא כגון שכתב לחש אחר באגרת אחת וריפא בו שלשה פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם. ולכן יוצאים בה כאמור וכל שכן אתמחי גברא וקמיעא כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות וכל אחד הועילה לאדם אחד והם שלשה בחינות ישראל וישורון ויעקב כמ"ש בזוהר פרשת וישלח דף קע"ח. וז"ל תלת דרגין הכא בקדמיתא יעקב ולבתר ישראל ולבתר ישורון וכו'. או לאדם אחד שלשה פעמים הרי אתמחי גברא ללחש זה בכל אגרות שיכתבנו ואתמחי אגרות הללו לכל אדם אם כתב ג' קמיעי' לאדם א' זה ת"ת ישראל ורפאו ג' פעמים לא אתמחי גברא ולא אתמחי קמיעא לפי כי סוד התפילין צריך להיות ארבעה פרשיות אע"ג שנעשים משלש בחינות נה"י דאימא. ולכן שנינו דעת חסרת מה קנית כי צריך להיות נחלק הדעת בשני פרשיות ושני בתים ומותר לצאת בקמיע מומחה כחתן לקראת כלה לא שנא הוא של כתב כאמור דיו יו"ד ידו לא שנא הוא של עיקרים הם סוד עשבים הנז' העיקרים שלהם והענין מ"ש בזוהר פרשת נח כי כל צדיק יש לו שורש למטה ונשמתו למעלה. ולכן כאשר יעשה תורה ומצוה מעורר למעלה היינו מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ט. וז"ל ידענא דכלהו מלין סלקין יומא דא לגו כרסייא עילאה ונטיל לון ההוא מארי דאנפין ועביד מנייהו עטרין למאריה וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כי לימוד התורה נעשה עטרה לחי העולמים וכן התפלה כמשחז"ל המלאך מצפה עד שתכלה כנסייה אחרונה להתפלל ונוטל אותם עושה עטרה לחי העולמים וכן התפלה של יחיד כדאיתא בזוהר כי לכן הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים הנה נמצא כי עיקרי העשבים הם בכלל ועשב לעבודת האדם ולכן יוצאים בהם בין בחולה שאין בו סכנה הוא ת"ת ישראל בין בחולה שיש בו סכנה שנעשה עני ורוכב על חמור ועיר וכן הכלה הנקראת חולת אהבה יש בה סכנת מות שנאמר רגליה יורדות מות ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין שכן אמר הקב"ה למדה זו לכי ומעטי את עצמך. ולכן נאמר נפלה ולא תוסיף כל המדות שלה נקראו נופלים שנאמר סומך ה' לכל הנופלים ותלוהו קמיע זה של התפילין כדי שלא יאחזנו הכפיה שרי וקושרו ומתירו הקשר של תפילין ברשות הרבים ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים כי יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט ואין התפילין תכשיט אלא דבר של עיקר דלא סגי בלאו הכי כאמור וזה אסור דלאו תכשיט הוא:
[כו] אשר נתבאר למעלה כי הרופא הוא החכם המלמד לאדם דעת התורה. אמנם צריך להיות מומחה דהיינו משחז"ל אם הרב דומה למלאך ה' תורה יבקשו מפיהו והיינו אתמחי גברא ולכן יאמר נאמן הרופא זה המרפא ע"י התורה שנאמר בה ולכל בשרו מרפא נאמן לומר הרופא זה עצמו שהוא מומחה כי כך אמרו חז"ל כתיב יהללך זר ולא פיך ואם אין זר פיך דהא באתר דלא ידעי ביה שרי לאודועי נפשיה:
[כז] יוצאין בשן שועל ובמסמר מן הצלוב בא להזהיר אדם זה המתנהג בדרכי יושר ובא ללמוד עם רופא זה שהוא מומחה לרבים על מה ששנינו הוי מתאבק בעפר רגליהם ולכן הוא אומר יוצאין בביצת החרגול התבונן בעניני הרפואה הטבעית הגשמית וממנה תדין לרוחניית הנפשיית כי יהיה דוגמא לביצה אם אין העוף יושבת עליה תהיה מוזרת וזה לך האות ביצת יוכני להיות מוזרת. שדיי' ועשתה כמה רעות ולכן הוי מתאבק בעפר רגליהם וחזור והתבונן מה ששנינו והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל וכנגד זה הוא אומר יוצאים בשן של שועל רוצה לומר התבונן בנשיכת שועל ועוד התבונן במסמר מן הצלוב כך תהיה קבוע ללמוד כמשחז"ל לשמור מזוזות פתחי מה מסמר זה קבוע בדלת כך אתה צריך להיות קבוע בבתי כנסיות ובתי מדרשות ונאמר וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כך יעשה בין בחול בין בשבת ואין בזה משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה דהיינו רפואת הנפש אבל אם עשה מעשה מאחת מהנה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה לנפשו אסור דמחזי כיוהרא להורות עליו אבל לא לעשות משום דרכי האמורי אומרים בפיהם בלבד כמשחז"ל רשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושים אבל כל לחש מותר בין לענין לחישות של תפלה כמשחז"ל אם ישוך הנחש בלא לחש הם בעלי לחישות שיודע להתפלל וכן לענין לחישות של תורה ולא אסרו אלא באותם שבדקו ואינם מועילים שנאמר ואין יתרון לבעל הלשון ויש מי שחשש בכל קמיע בכל ענין לימוד שאינו מומחה דהיינו כי האדם אינו נתקן באותו לימוד ואינו לומד אלא בלתי שימוש כי העיקר הוא כי משמש תלמידי חכמים כמשחז"ל אשר יצק מים ע"י אליהו ז"ל שימושה יותר מלימודה דאי לאו הכי ואינו מומחה כאמור אסור משום דרכי האמורי כמשחז"ל הרי זה אמגושה דאמרי רטין רטין אמגושא ולא ידע מאי קאמר:
[כח] מי שיש לו מכה בפיס' רגלו גם זה בענין רפואת הנפ' מי שיש לו מכה פנימית בעצם אדם בפיסת הרגל שעליו נאמר רגלים ממהרות לרוץ לרעה וקשר עליו מטבע דאף על גב כי חז"ל אמרו אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות רגלים ממהרות לרוץ לרעה ירוץ למילה שהיא בין הרגלים הנה אדם זה התבונן משחז"ל מה ראה שלמה להפריש ענין הצדקה לחוד שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עליו מצות לתת שלישית השקל בכל שנה לכן אדם זה קשר עליה מטבע הוא מעשה הצדקה קשר עליה על המכה שברגלו כי אמר דאיכא בזה תרתי לטיבותא ראשונה שלא ינגף ברגלו בעבור העון מדה כנגד מדה ועוד שנית כי גם הוא מקפח מעשה הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום מותר לצאת בו והוא על הדרך הנזכר יוצא בו מן העון כמש"ה לאמר לאסורים צאו וגם לעתיד יוצא בשבת מגיהנם כמש"ה ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו':
כאשר נתבאר למעלה כי להיות השכינה בגלות החיל הזה נעשית חולה ולכן אומרת לישראל בנהא סמכוני כו' לפי כי חולת אהבה אני וכמה רופאים אתכנשו לגבה כדאיתא בתיקונים לא לעזר ולא להועיל עד דאתא ההוא אסייא קרטינאה והכיר החולי שלה בארבע דפיקין דילה והביא לה תפוח כמ"ש רפדוני בתפוחים והנ' הדוגמא לזה שם מבואר בזוהר פ' שמיני. וז"ל ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אף על גב דברכאן לא משתכחן עביד לה סמיכו וסעידו בגלותא ולכן יאמר נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה לפני הקב"ה היודע לב בני האדם להועיל לעולם. יוצאין בביצת החרגול וכו' הנה חזר להגיד כי מאחר שהכלה אומרת לישראל סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים מפני כי חולת אהבה אני כלומר בעבורכם נעשית חולה מסיבת אהבה שלכם שנאמר למענכם שלחתי בבלה ואיתא בזוהר פ' תשא כי לפי שישראל היו חוטאים הקב"ה השליך אותם בגלות ולא היה רוצה להחזיר אותם והשכינה ערכה אותם ולכן כאשר חזרו וחטאו השליך אותם וגם לשכינה עמהם שנאמר ובפשעכם שולחה אמכם ולכן אומרת חולת אהבה מאחר כי זה שנגזר עליה נפלה ולא תוסיף. קום בתולת ישראל היה לפי כי חולת אהבה שלכם אני לכן סמכוני גו' ולכן יאמר יוצאים אף על גב כי היא בגלות החיל הזה: יוצאה כחתן לקראת כלה כד"א ויוצ' משה את העם לקראת האלהים בביצת החרגול וכן לענין יציאה מן הגלות שנאמר כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון היינו חתן וכלה שלום ושמחה וכל זה יהיה כביצת החרגול וכו' היינו מ"ש בזוהר פ' משפטים לא תצא כצאת העבדים וז"ל דף צ"ה אית נשמתין עשיקין כד שלטא אדם באדם דכתיב את אשר שלט אדם באדם לרע לו לרע לו ודאי אבל האי נשמתא דהות לסטרא אחרא ואתעשקת מיניה דא איהי לרע לו להאי איש זר וכו' דאינון נשמתין כפיין לכל מה דאשכחן מסטרא בישא ושיצאן לון וסימנא לדא ארונא קדישא דאתעסק בו פלשתים לרע לון אוף הכי נמי הני נשמתין דאתעסקו בסטרא אחרא לרע לון עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר כי הנשמה הנעשקת מסטרא אחרא כאשר יוצאה משם מוציאה נמי נשמות אחרות מסטרא אחרא ולכן יאמר יוצאים בין לענין השבת כאשר יוצאה השכינה מלמטה מבין סטרא אחרא מוציאה עמה מסטרא אחרא מאותם מאנין תבירין ניצוצות כמש"ה דודי ירד לגנו בעה"ז לרעות בגנים של סטרא אחרא וללקוט שושנים אשר שם וביותר יהיה בזמן הגאול' כי הם יוצאים משם ראשונה בביצת החרגל וכו' כי הנה כבר נתבאר למעלה כי משחז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות היו מיד נגאלים כדי לתקן השתי שבתות שבת בראשית ושבת של סיני ולכן כשחטאו מיד ויבא עמלק ושם נאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיכל' זרעו של עמלק ונוסף עוד בעבור העון ונחרבו שני מקדשים ושלטו בנו אדום וישמעאל ולכן יהיה הרמז בזה ביצת החרגול הקליפה שהוא שורש עמלק בשן שועל הקליפה של ישמעאל כד"א אכלה ומרקה ומסמר הצלוב הקליפה של אדום וזה יהיה בין בחול שהוא זמן הגאולה בין בשבת יוצאים בהם וזה משום רפואה לאותו חולה שאמרה כי חולת אהבה אני אבל אם עשה מעשה ואין ניכר שהוא משום רפואה כאמור אסור משום דרכי האמורי שעושים להרע ולא לתועלת אבל כל לחש מותר לא אסרו אלא באותם שבדקו ואינם מועילים הם מסטרא דנחש הקדמוני שהוא מלחש והורג אבל לחש של הצדיקים הוא המקיי' העולם שלכן אמרה סמכוני באשישות כאמור ויש מי שחושש בכל קמיע שאינו מומחה שאינו יודע לעשות רפואה לחולה זה משום דרכי האמורי כי לחש שלהם להרע לא להטיב:
מי שיש לו מכה בפיסת רגלו משום שנאמר כי נגע בכף יריכו וקושר עליה מטבע שטבעו חכמים בלימוד ובענין התפלו' לענין שלא ינגף ברגלו לפי שנאמר רגליה יורדות מות ובזה מגין עליה וגם הוא מרפא מן החולי שלה לפי כי על ידי התורה והתפלה האדם הוא יעשה עזר וסיוע לכנסת ישראל ולכן מותר לצאת בו בין לענין השבת כאמור ובין לענין העתיד שנאמר כי בשמחה תצאו:
[כט] הלא נמצא בענין השבת יציאות שתים שהם ארבע שהוא מורה על האדם כאשר יוצא מן העולם הזה לעולם הבא וחז"ל אמרו משל לשתי ספינות אחת נכנסת ללמן ואחר יוצאת מן הלמן וכו' כך נאמר ויום המות מיום הולדו נמצא כי כל אדם ימצא לו שתי יציאות האחת כאשר נשמתו יוצאת מלמעלה לבא לעה"ז מן הארץ ההוא יצא אשור מאושר והכל שמחים בו כמשחז"ל צדיק בא לעולם טיבה באה לעולם והכל שמחים ויציא' שניה הוא לענין הגוף אשר בצאתו מרחם אמו והפקח לא היה שמח כי לא נודע עדיין אם יחטא ואשמה הנפש ההיא ולכן ימצא שתים שהם ארבע אחת הוא לענין יציאתו מן העה"ז ויפרד הנפש מן הגוף ויציאה אחרת שנאמר בה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי גם אם מתחייב להכנס לגהינם נאמר והיה מדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני ויצאו וראו באותם פושעי ישראל בגופם שעליהם נאמר הפושעים בי כביכול הרי כי הם יציאות ב' שהם ד' וכאשר יתבונן האדם אשר הם ארבע רשיות לשבת כדלקמן א"כ מורה על ענין הגלגול כי הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ושם נאמר בתורה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים והם כנגד ארבעה עונות שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו והם לעומת ארבע בחינות הנמצאים באדם נפש של הכללות ונפש רוח נשמה כאשר נתבאר בחלק הקודם ויבא בע"ה בענין ארבע רשויות לשבת אשר לכן בא דין זה היוצא בטלית מקופלת על כתפי דהיינו דוגמא רוח האדם שנאמר בו כי רוח מלפני יעטוף והוא דוגמא לטלית המתעטף בו האדם כך הרוח הוא מעטף לחלק הנשמה היא העיקר הנק' אדם וטלית זו הרוח מקופלת על כתפו לפי שנמצא בו כתף סוררת לכן נעקר הרוח ממקומו ופנה למעלה דהיינו לאחר שנתנה על ראשו כמש"ה החכם עיניו בראשו שהוא ענין אור השורה על ראשו כדאיתא בזוהר וזה יהיה כח אותו רוח השורה עליו ולאחר שזכה זה ונתנה על ראשו במעשה הטוב ומתפשט זה הרוח בקרבו בכל גופו מגביה שוליה בעבור העון על כתיפיו לפי שנמצא בו כתף סוררת כאמור חייב חטאת כדרך החוטאים בנפשותם אבל אם אינה מקופלת על כתיפיו מור' כי לא חטא על הנפש אלא משולשל' ברחבה למטה מכתיפיו מותר לצאת בה כאמור שמאחר שהוא מתעטף בטליתו זה הרוח ומתכסה בה כתפו וגופו אף על פי שמתקצר מעט מלמטה מותר אף על גב כי זה מורה שאינו נזהר בעון עקבי ולכן אינה מגיע עד הרגלים מותר ועל פי זה מותר להתעטף בטליתו זה הוא הרוח תחת הגלימא היינו הגוף ולהביאו לבית הכנסת להדריך עצמו בדרך ישרה וכן מותר לצאת לר"ה היינו גהינם דכתיב והיה מדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ואחר כך ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים הרי כי יוצא מרשות היחיד יחידו של עולם מלפני ה' והולך לרשות הרבים גהינם דדשו ביה רבים וזה יהיה לו אף על גב כי לא ימצא לו זולת בחינת רוח מותר לצאת בר"ה בטלית האמור סביב הצואר אשר קנה אותו ברוח פיו בלמדו ספר מדה כנגד מדה זה היה לו סביב הצואר:
ואני אמרתי להגיד את דבר ה' בדינים אלו וכך הוא אומר היוצא בטלית מקופל' על כתפו כי זה יהיה כנגד כנסת ישראל הנקראת טלית כדאיתא בתיקונים והוא תכלת שבציצית כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קע"ה. וז"ל ציצית איהי נוקבא רזא דעלמא תתאה אסתכלותא לאדכרא ודא לכל בר נש ציץ לכהנא ותנינן אסיר לאסתכלא בשכינתא בגין דא אית תכלא גוון תכלת דאיהו כרסייא לבית דוד ואיהו דחלא מההוא אתר וכו' ומאחר כי ענין הטלית הוא מורה על השכינה לכן הוא יאמר היוצא בטלית מקופלת על כתפו דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו בסוד אשת חיל עטרת בעלה ובלי ספק כי אז היא בסוד נקבה תסובב גבר מגביה אותו על כתיפיו השוליים שלה ונתמעט קומתה חייב חטאת כי זה יהיה סיבה שהקליפות יונקים ממנו כי זהו ענין מוציא חמה מנרתיקה לפי כי לעולם נה"י של הזכר הם מתלבשים בתוך הנקבה כדאיתא בזוהר פרשת ויצא והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה אז נמצא תרתי לטיבותא ראשונה הרגלים שהם מנוגעים מזמן כי נגע בכף ירך יעקב ושם נאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא כדאיתא בזוהר ובזה אין הקליפה מוצא מקום ליינק והיינו סוד מש"ה רגלי חסידיו ישמור היכן במדה הנקרא שמור ובעבור כן ורשעים הקליפות בחשך ידמו בנוקבא דתהומא רבא כי לא בכח יגבר איש אלא על ידי הכלה שהיא כח דיליה וכן נתבאר אצלי בפסוק שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים דאיך יתכן לשמור רגליו ואם הרצון לומר שישמרם ממש כיצד ילך אל בית האלהים אלא הכי קאמר התבונן כשאתה מהלך לבית הכנסת היינו המהלך ארבע אמות בארץ ישראל כי אז בעבור כן נשמרים רגלים עליונים והולכים נמי אל בית האלהים עליון וקרוב לשמוע מתת הכסילים סטרא אחרא זבח מה להתפרנס בו אם הרגלים מגולים ולכן כאשר מגביה שולי' של הטלית על כתפיו ונשארו רגליו מגולים ולכן חייב חטאת כי הם יונקים ממנו ואיתא בזוהר חרבא דקב"ה הייה נרתק' דיליה אדני הרי כי חייב חטאת לפי כי בזה הקליפה שהיא חטאת נתאחזה בנקבה ומה גם ברגלי הזכר אבל אם אינה מקופלת על כתפיו משולשל' ברחבה למטה מכתפיו שרי שהרי נמצא שהיא בסוד נקבה תסובב גבר כאמור שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אף על פי שמתקצר מעט מלמטה מותר שהרי לא נתגלו הרגלים לגמרי ועל פי זה מותר להתעטף בטליתו זה הנז' תחת הגלימ' הוא בסוד טלית גדול ולהביאו לבית הכנסת כי כן נמי למעלה אדם דקדושה מתעטף בטליתו ובא לו לבית הכנסת להתפלל כנ"ל כמשחז"ל מנין שהקב"ה מתפלל שנא' והביאותים וכו' ושמחתים בבית תפלתי תפלתם אינו אומר אלא תפלתי וכן מותר לצאת לר"ה היינו סוד האבות כמ"ש בזוהר ובתיקוני' הלכה כרבים בטלית סביב הצואר דכיון שעולים לשם אין ליירא עוד מסטרא אחרא כנודע מן הזוהר: