אור ברסלב

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק א)· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן רמב

הקדמת הרב הנזכר מעלת המחבר ז"ל:

גם עתה הנה בשמים עדי כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא נתעסקתי לבאר הספרים הללו אלא לתת נחת רוח לנפשי ילמדו אשר כגילי ונפקחו עיניהם להיות כאלהים יושבים על מדין יכירו וידעו כי אע"ג כי הדינים והמשפטים אשר צוה הקב"ה אין להם טעם רק לענין הצורך והנהגה כי אם אין נמצא משפט לא ימצא ענין ישוב בעולם ולכן נתן לנו אלו משפטים ישרים ונוסף עוד כי המשפטים אשר צוה ה' הם כמו שפירש הרב בעל העיקרים כי יש תורה מדינית ויש תורה אלהית אמנם מכל מקום ימצא האדם בענין המצות חילוקים רבים כאשר נתבאר בענין לולב וסוכה כי צוה הקב"ה להיות מידי שנה בשנה לא כן הוא בענין ציצית ותפילין וכיוצא שהם מעשים בכל יום ושילוח הקן כי יקרא לא על חנם צוה ה' להיות כך הלא דבר הוא ובפרט בענין השבת נהי כי נתן לשבעה ימים זכר לשבת בראשית אמנם המצות הנמצאות בו בענין עשה ולא תעשה אין להאמין כי כן צוה ה' בדרך הזדמן כי לא דבר ריק הוא חלילה ולכן נתתי אל לבי לבאר חלק זה כמשפט הראשון והכל מיוסד מדברי חז"ל בנוי לתלפיות תל שהכל פונים בו ספר הזוהר כי הוא מיוסד על פ' רעיא מהימנא ברשות הקב"ה כדאיתא בהקדמת התיקונים רשותא אתייהיב לאליהו ז"ל וכו' וכאשר האדם עושה מעשיו בכונה אז יזכה להיות מעשיו מועילים לו בהווה ולאחר המיתה ולזמן התחיה והכל בגוף ונפש כאשר נתבאר בחלק הקודם גם המאוחר ואין להאריך רק אחלה הלומדים בו ידינוני לכף זכות ויתפללו עלי שיזכני ה' להשלים כל חלקי הספר לאור באור החיים אכי"ר:

ישמע החכם ותרבה הדעת במאמרי חז"ל אשר הגידו בהלכות שבת אמנ' ית' כאשר אעיר משחז"ל וז"ל אר"י אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון דכתי' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתי' בתרי' ויבא עמלק ועוד אמרו ז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כראוי מיד הם נגאלין שנאמר אשר ישמרו את שבתותי וכו' מה כתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. והנה המובן הוא מזה כי לעולם אילו שמרו שבת א' בלבד היו נגאלים אלא מפני כי חללו מתחלה שבת אחת לכן צריך עתה שתי שבתות כדי שיהיה שבת האחד מכפר על חילול שחיללו אותו מתחלה כאשר יצאו מן העם ללקוט ועוד שבת אחת לשמור אות' כאלו נתנה עתה אליהם מתחלה. ואמנם הענין הוא כי הנה מעיקר' כאשר חטא א"ה ביום הששי הוכרח הדבר להגין עליו ביום השבת כמשחז"ל ולכן צוה הקב"ה לישראל על השבת במרה כמשחז"ל שבת ודינים במרה אפקוד שנא' זכור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' מתחלה במרה ביציאתם ממצרים כאשר נת' כי כל מעשה א"ה שעבר עליו הוזהרו ישראל כדי לתקן הכל כאשר נת' קצת בהלכות ציצית והנה מאז שמרו ישראל את השבת ומה שחללו אותו אח"כ ללקוט מן המן היה באלוש כך אחז"ל מפני מה ניתן להם המן באלוש בזכות אאע"ה שאמר לושי ועשי עוגות וא"כ קשה לדברי ר' יהודה למ"ש אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה שהרי ממרה לאלוש כמה מסעות ואילו ישראל חללו השבת היה הקב"ה מתרעם עליהם. אמנם מה שנראה דאפשר להשיב על זה כדי לקיים דברי רב יהודה ע"ה כי הדרשה זו ילמד אותה ממש"ה יצאו מן העם ללקוט שהוא מיותר היל"ל יצאו ללקוט מהו מן העם אלא הרצון לומר מאותו עם המחלל שבת מתחלה וכי תימא מפני מה לא הקפיד מאז הקב"ה עד עתה לפי שעתה היה הדבר בפרהסייא ואיכא חלול ש"ש בדבר ומה גם כי לא האמינו במש"ה שבתון שבת קדש לה' מחר והתורה כלה מיוסדת על ענין האמונה כמשחז"ל בא חבקוק והעמידה על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה והנה גם כי עיקר חטא א"ה היה באמונה כך אחז"ל איכה א"ל הקב"ה היכן נטה לבך ולכן נשתבח בזה אאע"ה שנא' והאמין בה' וחז"ל אמרו לא נגאלו ממצרים אלא בזכות האמנה וכן הגאולה העתידה ובזכות האמנה שנא' תשורי מראש אמנה ולכן לפי שחטאו ישראל וחללו השבת חזר וצוה עליו הקב"ה בעשרת הדברו' עוד חזרו וחללו את השבת במעשה העגל כי הנה הקב"ה אמר אנכי ה' אלהיך ביום השבת שניתנה התורה והם אמרו ואלה אלהיך ישראל אשר על כן אמרו חז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כראוי מיד היו נגאלים והיינו כדי לתקן ב' שבתות אח' שבת בראשית ושבת אחד של נתינת התור' דהא כוליה עלמא מודו כי בשבת ניתנה תורה כדאיתא בשבת במאי פליגי בקיבועא דירחא וכו' עוד נתתי אל לבי להשיב על ספק זה של רב יהודה והענין יובן עם מ"ש בשבת פ"ט קא מיפלגי בשבת דמרה דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך ואמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך במרה מר סבר אשבת אפקוד אתחומין לא אפקוד ומר סבר שבת אתחומין נמי אפקוד עכ"ל ומדקאמר ר"י במרה אפקוד אשבת ש"מ כי מ"ש אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה משמע כי אתחומין קאמר אמנם עדיין קשה דמאחר כי אמר הקב"ה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי משמע כי אתחומין נמי אפקוד וא"כ קשיא ליה למ"ד כי בשבת נסעו מרפידים ומה שאפשר להשיב בזה כי יאמר מאחר כי היו נוסעים על פי הגבורה שנא' ויסעו על פי' ה' א"כ נמצא כי ברשות הוו עבדו. ואמנם לענין הטובה כך אמרו חז"ל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים שנא' והאכלתיך נחלת יעקב אביך והנה הנחלה זו יהיה לענין החשיבות הוא משחז"ל צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד וכאשר אנו מתבונני' במאמר זה יגדל הקושי מאחר שידענו כי כך היא המדה לכל ישראל כמשחז"ל כל הנשמות הם חצובות מתחת כסא הכבוד וכאשר הם חוזרים שם הם שבים ללכת שנא' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה א"כ מאי איריא יעקב כי צורתו חקוקה שם. גם שנרצה להשיב כי ענין צורתו הוא ענין זולת נשמתו גם בזה אין מתיישב המאמר לפי כי כך הוא המדה לכל איש הישראלי צורתו חקוקה למעלה כדאיתא בזוהר הקדמת בראשית ובכמ' מקומו' ובפ' ויקהל בענין כמראה אדם עליו מלעלה ומאחר כי זו היא דרך לקטון ולגדול כל איש ישראל וכמו שביאר בפ' ששם עלו שבטים וכו' וא"כ מאי רבותיה של יעקב. ואמנ' אפשר לפרש כי זה יהיה מ"ש בזוהר פ' נח דף ס"ד וז"ל למה נח נח תרי זמני אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי והכי תשכח בכלהו צדיקייא משה משה יעקב יעקב הוא הדבר אשר חכמים ז"ל הגידו כל מי שנכפל שמו יש לו בעה"ז ויש לו לעה"ב ואמנם אין כוונת חז"ל כמ"ש יש לו בעה"ז שהוא בעולם הזה הגשמי כי איך יתכן שיאמרו כך על דבר פשוט ואף על גב כי יש לו בעה"ז משמע על השארות הנפש בעולם הזה עד זמן התחיה אשר יש לצדיקים. אמנם דבר זה פשוט ומה כי גם לענין זה אין צריך לכפול שמו שהנה כל איש ישראל נמצא לו השבח הזה של השארות הנפש שלכן שנינו מותר המת כונין לו נפש על קברו אמנם כונתם בזה להגיד על שורש העולם הזה הוא מאמרם ז"ל בפסוק כי ביה ה' צור עולמים העה"ז נברא בה' ועה"ב נברא ביו"ד וכאשר חז"ל אמרו צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד היינו מה שאמרו כל צדיק יש לו בעה"ז היינו בכסא הכבוד המכונה כך עולם הזה ומה שאמרו ויש לו בעולם הבא הוא עולם הנשמו' שעליו אמרו עולם הבא נברא ביו"ד ומאחר שנתברר לנו כי העה"ז הוא אות ה' אז נבין משחז"ל צורתו של יעקב היינו חלק הצורה שבו הוא חקוקה בכסא הכבוד הוא בחינת הנפש שלו אבל ענין הנחלה שלו הוא יותר למעלה כי הוא קונה רוח ונשמה והיינו מה שביארתי בתחלת הלכו' ציצי' כי יאע"ה תיקן בחי' נשמה של א"ה ולכן קנה לעצמו בחינת נשמה וזה נקרא נחלה בלא מצרים והעיקר בזה הוא כי הנה נת' בהלכות ציצית ותפילין כי האדם ע"י מעשה המצות הוא זוכה לקנות לעצמו תוספת רוח ותוספת נשמ' כדאיתא בזוהר תחילת פרשת משפטים זכה יתיר יהבין ליה רוח מסטרא דחיות הקדש זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסייא ואמנם הללו הם נחל' שיש לה מצרים והם סטרא אחרא הנמצאים בכל עולם מהם כבי"ע לפי כי זה לעומת זה עשה האלהים סטרא דקדושה וסטרא אחרא משאבא ולכן הם בני המצר שלהם סטרא אחרא לסטרא דקדוש' ומה גם כי יש תערובת טוב ורע בכל העולמו' כדאיתא בתיקונים אבל בעולם האצילו' נאמר לא יגורך רע כך אמרו חז"ל צדיק אתה ואין להיות במגורך רע ולכן זה יהיה נחלת יעקב שהיתה מטתו שלימה ונחל הנפש הקדושה מעולם האצילות ורוח ונשמה והוא סוד הסולם שהראו לו מוצב ארצה בחינ' הנפש שלו היא צורתו חקוקה בכסא הכבוד והיינו סוד סלם שעולה בגי' ק"ל היא סוד מש"ה הנה ה' רוכב על עב קל ואית' בזוהר פ' שלח לך דף ק"ע וז"ל נשין מאי טעמא דעתייהו קלה אלא דעתא אתייא בשית דרגין וכל חד נטיל חולקיה מה דאשתאר קל איהו וכו' דכתיב הנה ה' רוכב על עב קל. וההוא עב קל אקרי דעת מההיא כלה יראת ה' ואיהי קיימא באמצעיתא כגוונא דדעת עילאה אבל אקרי קל עכ"ל והיינו סלם בגימ' מוצב ארצה הוא ארץ החיים הוא סוד כסא הכבוד והיינו העה"ז כאמור וראשו מגיע השמימה היינו עולם הבא שממנו סוד הנשמה והיינו נחלת יעקב אמנם לפי כי כל אלו הם נפש רוח ונשמה מעולם האצילות הם נחלה בלא מצרים ולכן אמרו חז"ל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים והיינו מדה כנגד מדה לפי שהוא מענג את השבת שהוא דוגמא לעולם הבא לכן נותנים לו נחלה בלא מצרי' נפש ורוח ונשמה מעול' האצילות שהם נחלה בלא מצרים דאלו בששת ימי החול זוכה האדם ע"י מעשה המצות והתפלה לקנות נפש ורוח ונשמה מן העולמו' שהם בבי"ע כדאיתא בתיקונים מעשיה נפשין מיצירה רוחין מבריאה נשמתין אבל ביום השבת הוא זוכה לקבל הכל מעולם האצילות נפש ורוח ונשמה כדאיתא בתיקון ו' דף י"ט וז"ל בשבת ויומין טבין נחית עליהון נשמתין ורוחין ונפשין מאדם דאצילות עכ"ל ולכן בא הדין אפי' מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת לפי כי זה הוא לטובתו כאמו' לפי שנותני' לו נחלה בלא מצרים והם נפש רוח ונשמה דאצילות כל אחד בזמנו כאשר יבא לקמן ולכן משחז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות לא אמרו אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר על כן צריך האדם לצמצם עצמו בחול בשאר הימים ולקבוץ על יד מעט מעט כדי לכבד את השבת והיינו מ"ש בזוהר בפסוק ביני ובין בני ישראל פ' ויקהל וז"ל ההוא רוחא דנחי' ואתוסף בכולי עלמא כד נחית אתסחי בבוסמין דגנתא דעדן ונחית ושרא על עמא קדישא וכו' האי רוחא אתהני מהנאותן דישראל וכו' ודא הוא דכתיב ביני ובין בני ישראל וכו' ע"ד בעי לענגא ליה במיכלה ובמשתיה ובחדוה דכלא בלבושי יקר וכו' וההפך מזה איתא בזוהר פ' פקודי היכל רביעי וז"ל באמצעיתא דהאי היכלא אית רוחא אחרא דאקרי נגע ומהא נפקא רוחא אחרא דאקרי נגע צרעת וכו' והאי נגע עילאה ממונה על כל אינון פתורי דשבתא דכד עייל שבתא ולא אתסדרו בענוגא דשבתא כדקא יאות ואינון קא מבזי ענוגא דשבתא האי נגע נטיל לאינון פתורי דלאו אינון בענוגי דשבתא כדקאמרן וכד האי נטיל לאינון פתורי כל אינון גרדיני נימוסין דקיימי ביה כלהו פתחי ואמרי ויאהב קללה ותבואהו וכו' וההוא בר נש אתמסר לההוא סטרא ווי ליה דאתגרע מההוא סטרא קדישא סטרא דמהימנותא ואתפקד בסטרא אחרא מסאבא וכו' ולכן יתבונן האדם אל העונש הגדול הזה כי לא די שאינו נכלל בסטרא דקדושה אלא כי כן נמי אתפקד והוא נמנה בסטרא אחרא לפי כי זה הוא מדה כנגד מדה הוא ביטל עונג שבת לכן נהפך לו לנגע ונמסר ברשותו ולכן אף ע"ג כי אין לו יתבונן משחז"ל אמר הקב"ה לישראל האמינו כי ולוו עלי שאני פורע החוב הוא הנרצה בפ' השלך על ה' יהבך דלא הוי ידעי רבנן מהו יהבך עד דשמעו לההוא טייע' דאמר שקיל יהבך ושדי אגמלאי והיינו כענין השבת דאע"ג כי ימצא לך משא כבד ללוות מעות מבני אדם לענג את השבת אל תאמר אקיים בעצמי משחז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אלא השלך על ה' כמש"ה והתענג על ה' ואף ע"ג שהוא יהבך משא כבד למצא מעו' לכבד את יום השבת השלך משא כבד על ה' כמ"ש לוו עלי ואני פורע והוא יכלכלך מפני כי לא יתן לעולם מוט לצדיק אלא מתמוטטין וחוזרין:

מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדיהם ביום ה' מפני כבוד השבת לקיים מש"ה בכל דרכך דעהו כמ"ש הר"ם במז"ל לקיים מה ששנינו וכל מעשיך יהיו לשם שמים דאע"ג דלא סגי בלאו הכי אעפ"י כן בעשותו הכיבוס יום החמישי או קודם רק שיהיה לכבוד השבת נמצא מקיים מש"ה וכבדתו ואחז"ל כבדהו בכסות נקייה והוא ענין הכנה גדולה לקבל תוספת נשמה ורוח גם שהוא זוכה ללבוש לבושי' נאים ולכן חסידים ואנשי מעשה טובלים בע"ש ולובשים בגדים מכובסים לזכות למ"ש בזוהר פ' פקודי וז"ל היכלא תניינא וכו' הכא קיימין כל אינון מלבושין דנשמתהון דצדיקיי' דסלקין לאתחזא' קמי' מאריהון ולקיימא קמיה וכד נשמתא סלק' ומטי להאי היכלא כדין אזדמן חד ממנ' דאתפק' על אינון לבושין וצדקיא"ל שמי' דהא בזמנ' דבר נש עביד פיקודין דאורייתא בהאי עלמ' כגוונא דאיהו אשתדל גרמיה הכי עביד לי' לעיל' כהאי היכל לבוש' לאתלבש' ביה בההוא עלמא וכד נשמתא סלקא ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה ואזיל עמה עד די מטי לנהר דינור דנשמתא אצטריכא לאתסחא' ולאתלבנא תמן וכו' ואי זכאת ההיא נשמתא ואסתלקת האי ממנא צדקיא"ל נטיל לה לההיא נשמתא ואלביש לה וכו' והוא כונת הפ' צדק לבשתי וילבישני ר"ל כי על ידי שהייתי שש ועשיתי צדק זכיתי להכין לי לבוש וגם המלאך הנקרא כך וילבישני אותם הלבושים הנה נת' כי הנשמה טובל' בתחלה ואח"כ היא לובשת אותם הלבושים ולכן נא' ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך ואחז"ל אלו לבושי שבת משמע כי קודם צריך האדם לרחוץ ואח"כ ילבש בגדי שבת כי קדש הם ואין ללבוש אותם בחיל ועוד מפורש יותר בזוהר פ' תרומה וז"ל רב המנונא סבא כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא הוה יתיב רגעא חדא וזקיף עינוי והוה חדי והוה אמר דהוה יתיב למחזי חדוה דמלאכי עלאי ע"כ לשונו אמנם מכל מקום ימצא בכל דינים הללו ענין רמז להועיל לאדם בהוו' וגם אחרי מותו ונוסף עוד לזמן התחי' וכל זה יהיה לו להועיל בגוף ונפש כמו שנ' בדינים הקודמים בחלק טור אודם וכן נמי הוא הנרצה להעיר בדינים הללו כי כן האדם השומר שבת מקיי' מ"ע ומל"ת כמו שאמר הר"מ במז"ל יש בכללן חמש מצו' שתי מ"ע ושלש מצות לא תעשה לשבות בשביעי שלא לעשו' בו מלאכה שלא לענוש בשבת שלא לצאת חוץ לגבול שבת לקדש יום השבת בזכירה וכו' והנה זה הדבר בא יבא מיוסד עם הקדמה הנז' כי נמצא ביד ישראל חילול שבת ומה גם כי נמצא שלא נתקן עון א"ה ולכן צרי' כיבוס בגדי' לכבוד השבת כי הרמז בזה לתקן חטא א"ה שנ' בו ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ואחז"ל שהיו חלקים ובאים כצפורן וכדי לתקן חטא של ישראל שנא' בהם ואעבור עליך וכו' ואת ערום ועריה ואלבישך רקמה ואח"כ קודם שעמדו לפני הר סיני נצטוו על כיבוס בגדים שנא' וכבסו שמלות' ואח"כ כשחטאו נא' גם בכנפיך נמצאו דם נפשות וכו' לא במחתר' מצאתי' כי על כל אלה לפי שאמרו אלה אלהיך ישראל הרגו לחור ולע' סנהדרין כמשחז"ל ועבדו לעגל שנא' וישתחוו לו ויזבחו לו וזה היה על ידי הבגדים של א"ה שהיו מקריבים בהם הבכורות כמשחז"ל ולכן כדי לתקן כל זה בא ענין כיבוס בגדים לכבוד השבת והיה זה ביום חמשי כדאיתא פר"ע ולכן הכיבוס יהיה יום חמשי והיה זה התיקון ע"י עזרא כי לפי כי אז עברו על התורה כלה כמשחז"ל ולכן בא עזרא ע"ה ותיקן זה הענין כי כך אמרו חז"ל ראוי היה עזרא שתנתן תורה ע"י. נאמר במרע"ה ומשה עלה אל האלהים ובעזרא כתיב הוא עזרא עלה מבבל ולפי כי עזרא החזיר לישראל לשמור את השבת ככתוב בספר עזרא לכן נמי תיקן הכיבוס לכבוד שבת:

עוד לאלוה מילין בענין דינים הללו ויובן עם משחז"ל יום ליום יביע אומר היום לוו' מן הליל' והלילה לוה מן היום ופורעין זה לזה ואין אומר ואין דברים וכו' והענין דרך קצר' כי הנה נודע מש"ה כי מדת יום הוא ת"ת ישראל ומדת לילה היא כנסת ישראל ולכן יהיה ענין הלואה זו אשר חז"ל הגידו ראשונה יהיה הסוד שלה כענין הבנין של הכלה כי הנה מדה זו היא בתחלה נקודה אחת בסוד משחז"ל אחור וקדם צרתני ואח"כ נאמר ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה והגיד הכתוב כיצד עשה אותה לאשה ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה ועל ידי תשעה מדות שלקח מן הזכר ונתן לה נבנית הנקבה בענין זה הלילה היא מדת האחרונה לוה מן היום הוא ת"ת ישראל ובענין אחר היום לווה מן הלילה כי הנה לאחר שנבנית הכלה הזכר מוכרח ללות ממנה תשע' בחינות כנגד שנתן לה דהיינו כאשר האשה עולה עמו אז מקבילות הלולאות אחת אל אחת בסוד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכזה נמצא כי היום הזה ת"ת ישראל לווה מן הלילה היא הכלה אמנם יש ענין הלואה אחרת בענין הפנימיות והם שני דברים האחד הוא בענין האורות והב' בענין הנשמו' ואמנם לענין האורות הם הנמשכים מלמעלה מבינה היא אמו נותן לה מאותם האורות כדאיתא בזוהר אצל פ' וכל נתיבותיה שלום כל אותם ל"ב שבילין עילאין נקיט לון ברית יחידאי כד איהו בתוקפי' וארגיל לון לימ' רבא ועביד שלם הה"ד וכל נתיבותי' שלום הרי מדת לילה לווה מן היום וכן מדת יום לווה מן הלילה אות' ניצוצות שמלקטת למטה בעולמו' בסוד דודי ירד לגנו וכו' לרעות בגנים וללקוט שושנים ומעל' אותם למעלה ונותנת אותם למדת יום וכן נמי בענין הנשמות הוא סוד משחז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה וכדאיתא בזוהר פ' לך לך בפ' ממני פרייך נמצא וז"ל דף פ"ה: אמר הקב"ה לה לכנסת ישראל ודאי פריך נמצא פריי נמצא לא כתיב אלא פרייך ההוא תיאובתא דנוקבא עביד נפש ואתכליל בתוקפא דדכורא ואתכליל נפש בנפש ואתעבידו חד כליל דא בדא כדאמרן לבתר אשתכחו תרווייהו בעלמא ודאי בחיל' דדכור' אשתכח איבא דנוקבא ד"א בתיאובת' דנוקבא אשתכח איבא דדכורא דאי לאו תיאובת' דנוקבא לגבי דכורא לא אתעבידו פירין לעלמין הה"ד ממני פריך נמצא עכל"ה הנה מבואר מדברי המאמר ענין מה הלילה לווה מן היום והיום לווה מן הלילה אמנם שאר דברי המאמר אין זה מקום לבאר אותו מ"ש הירח לווה מן השמש והשמש לווה מן הירח כנראה כי שני חלוקות הם חלוקה אחת אמנם ממאמר זה ממנו נקח לעבוד את ה' בענין של ההלוא' שאמר הקב"ה לוו עלי וכבדו את יום השבת והאמינו בי שאני פורע לכם ולכן אמר דין זה אפילו מי שצריך לאחרים כי זה יהיה דוגמא אל הירח דלית לה מגרמה כלום אם יש לו מעות משלו דהיינו שהם מצומצמין צריך לזרז עצמו לכבד את השבת ולא אמרו חז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריו' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר לכן צריך לצמצם עצמו בשאר הימי' כדי לכבד את יום השבת וכדאיתא בזוהר פ' יתרו דף צ"ב וז"ל פקודא למיהוי מכבד יום השבת כדא' זכור את יום השבת לקדשו הוא השבת הא אוקימנא בכל אינון דוכתי יומא דנייחא דעלמא ואיהו כללא דאורייתא ומאן דנטיר שבת כאילו נטיר אורייתא כלה והא אתמר דוכרנא דשבת לקדשא ליה בכל זיני קדישין ומאן דאדכר למלכא אצטריך לברכ' ליה והא אתמר זכור לדכור' איהו שמור לנוקב' ודא ודא בלא פירוד' עכ"ל וכן איתא בזוהר פ' יתרו דף פ"ה וז"ל רבי יהודה אמר בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל חלת סעודתי בשבתא בגין דישתכח שבעא ועינוגא בעלמא ולכן אמר אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את יום השבת והיינו כדי להמלט מן העונש והכי איתא בזוהר פ' יתרו דף כ"ח וז"ל ומאן דגרע סעודת' מנייהו אחזי פגימות' לעיל' ועונשיה דההוא בר נש סגי ולא אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר על כן צריך האדם לצמצם בשאר הימים כדי לכבוד את השבת ונמצא מרויח נמי בעבור זה דהכי איתא בזוהר פ' תרומה דף ק"מ וז"ל גופיהון דצדיקיא דלא אתהנון בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה ושבתי וזמני וחגי ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלם עלייהו דהא לא אתענגו מדיליה כלום והואיל ולא נטלו מדיליה לית ליה רשו עליהון כלל זכאה איהו מאן דלא אתהני מדיליה כלום עכ"ל מזה המאמר נלמוד כי מה טוב לאדם שלא יתהני מן מאכל ומשתה בעה"ז ונוסף עוד אם כה יעשה לצמצם הוצאתו כדי לכבד יום השבת:

מתקנת עזרא ע"ה לכבס בגדיהם ביום ה' מפני כבוד השבת הנה גם בזה עזרא ע"ה ינחנו במעגלי צדק כי הנה אמרו חז"ל מפני מה כותיים מזוהמים כו' דאמר מר כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן אמנם כשחטאו בעגל חזרה הזוהמא למקומה לכן עזרא חזר ותיקן להם יכבסו בגדיהם והטהרו דוגמא של מעמד הנבחר שנאמר וכבסו שמלותם ואמנם הנני מודיעך כי יש בזה סוד עמוק בכיבוס אלו הבגדים הלא הוא כמוס עמדי בפסוק וריח שלמותיך כריח לבנון כמשחז"ל שהביאו לפני רבי אליעזר כמה מיני דמים וטהר לכלם הדם האחרון טהר אותו אמר דם חימוד הוא זה והנה אין לך דבר בתחתונים שאין נמצא דוגמא שלו למעלה כאשר הובא כמה ראיות מן הזוהר בחלק הקודם והנה בלי ספק כי כאשר צוה הקב"ה על ישראל ואמר וכבסו שמלותם ופסקה מהם הזוהמא כך פסקא מלמעלה ואמנם בזמן החרבן חזרה הוא משחז"ל כשנתחרב בהמ"ק אמר הקב"ה למלאכי השרת מלך בשר ודם שמת לו מת והוא מתאבל עליו מהו עושה אמרו תולה שקו על פתחו וכו' ונתבאר בפירוש מאמר זה ענין עמוק מאד כי לפי שמתחלה נאמר ויצא לך שם בגויים ביופיך כי בנות ישראל וכו' וזה מורה כי לא היה אז הקליפה שולט כלל והבן ומאחר כי הוא על פתחו חזרה הזוהמא לקדמותה אמנם יש נמי דם של חימוד ויש דם מצד העון הוא מ"ש בזוהר פ' בלק דף קצ"ז. וז"ל ר' אבא פתח אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו' כנישתא דישראל אמרה דא למלכא עילאה וכו' ואוליפנא מגו בוצינא קדישתא דבשעתא דאיהי סליקת למלקט ענוגין וכסופין וחטא אשתכח בהו בישראל לתתא כדין מטי לגבה טיפה כחרדל מיד אעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין. וכדין ידעין לעילא דמומא בהו בישראל ואתער שמאלא מיד ומשיך חוטא לתתא ותכהנה עיניו מראות. מראות ודאי מלאסתכלא בכללא ברחמנו וכו' הנה נלמד מזה המאמר ענין הטפה הנמצאת למעלה בעבור מעשה התחתונים וזה ימצא במלבוש ולכן בא ענין כיבוס בגדים בעבור כבוד השבת כדי לתקן אם ח"ו ימצא פגם למעלה באותם הבגדים הנצחיי הרוחניי' מצד מעשה התחתונים הנה ע"י הכנה זו כי מצוה היא יהיו מנוקים הבגדים העליונים והכלה היא מתוקנת ליום השבת וזה יהיה סוד מ"ש בזוהר פרשת אמור בפסוק מי יגור באהלך וכו' הולך תמים ופועל צדק מאן איהו פועל צדק חברייא דאתקינן למטרוניתא בתראה ואלבישו לה לבושהא וכו' כדאיתא דף צ"ח: וז"ל הולך תמים ופועל צדק מאן הוא אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בעטרהא בלבושהא וכל חד פועל צדק אקרי עכ"ל והיינו על עיקר תיקון אלו הבגדים ולכן אחז"ל האי צורבא מרבנן שנראה רבב על בגדו ואמרי לה רבד חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות היינו משניאי והא והא אתנהו כי על ידי כך רואה הקב"ה ת"ח זה שהיה צריך לתקן בגדיו להועיל מעשיו למעלה לתקן לכלה לבושהא והנה נראה על בגדיו דבר מאוס הוא גורם לזכר למצא מקום לשנא לכלה חלילה ובכן משנאי נמי הקליפות אהבו מות לפי שראה רגליה יורדות מות והם באים להתאסף ממנה לפי כי זה היה העון בתחלת הבריאה כי הנה הבגדים של אדם הראשון שנא' ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם לקח אותם עשו הרשע כמשחז"ל בפסוק חמד רשע מצוד רעים הם אלו הבגדים של אדם הראשון שהיו בידו של נמרוד. הרג אותו ולקח אותם ממנו. וזה היה הגורם הראשון ולכן בזמן החורבן נאמר מעדה בגד ביום קרה כמשחז"ל יום שנזדווג נבוכדנצר הרשע לישראל העדה מהם שני לבושים בגדי כהונה ובגדי מלכות ונתבאר אצלי שהם בשם הויה אדנות כי הנה בגדי כהונה היינו בסוד הויה כי בהם היה הכהן מכפר על ישראל ובגדי מלכות כמשמעו וכן איתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ח. וז"ל פתח רעיא מהימנא ואמר אדני שפתי תפתח וכו' אדון איהו קב"ה באדני לדון בכל מיני דינין לשפחא בישא כי תירש גברתה וכו' ובושת דמטרוניתא דאשתארת ערומה מארבע בגדי זהב והמאמר ארוך ע"ש ולפי כן צריך להיות האדם זהיר בענין כיבוס בגדים על פי הדברים האלה ואח"כ בערב שבת יהיה זהיר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים כדאיתא במדרש נשיתי טובה זו רחיצת ידים ורגלים אחר המרחץ ואיתא בגמ' ר' יהודה בר' אלעאי היו מביאין לפניו עריבה מליאה מים חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף לבנים ודומה למלאך ה' ואיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג:

ז"ל תא חזי ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב דליג לגו ההוא מדורא דאשא וסלקא לעילא לאעל' גו גוונין כדין מתתקנין ישראל לתתא ומסדרין סעודתין ומתקנין פתורין כל חד וחד פתורי' כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא מדורא. כיון דבטש ביה מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא ועאלין בנוקב' דתהומא רבא ומתטמרן תמן עד דנפיק שבתא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר על ענין אותה שלהובאה דאשא דנפיק בערב שבת ודוגמא לזה הוא רחיצת האדם במים חמין פניו ידיו ורגליו ושלהובא זו היא הנקרא שלהבת יה כדאיתא בזוהר ולכן יש להזהר בזה ואח"כ ללבוש בגדי שבת כמשחז"ל אצל ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך אלו בגדי שבת הרי ראיה מן המקרא לענין הרחיצה שקודמת ואחר כך לבישת הבגדים ואמנם נמצא בה הצורך גדול לפיכך אמרו חז"ל פרק ר"ע כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' ריבוא מלאכי השרת והלבישו אותם ב' עטרות אחת כנגד נעשה ואחת כנגד נשמע וכאשר חטאו ירדו ק"כ ריבוא מלאכי חבלה ופרקום שנא' ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ולכן עתה בערב שבת כאשר האדם לובש בגדי השבת חוזר וזוכה באותם עטרות שנאבדו ממנו בסיני וכל זה יזכה האדם המתקן מעשיו ומתכוין בהם לשם שמים ויוצא לקבלת שבת ואיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ד. וז"ל כד עאל שבתא אצטריכון אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול. מאי טעמא בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושריא על עמא וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עילאה בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עילאה קדישא וכו' בההיא שעתא דרוחא נחית נחתין עמה לגו גנתא דעדן שתין רתיכין מתעטרין לשית סטרין. וכד מטי לגנתא דעדן כלהו כדין כל אינון רוחין ונשמתין דבגנתא דעדן כלהו מתערי לההוא רוחא פתחו ואמרו זכאין אתון ישראל עמא קדישא דרעותא דמאריכון אתער לגבייכו כו' הנה מבואר מדברי המאמר כי האיש הישראלי על ידי המעשה אשר יעשה בערב שבת ניתוסף בו רוח ונשמה והם יותר קדושים מאותם של ימי החול הלא זה הדבר שנתבאר בחלק הקודם כי האדם ע"י מעשה המצוה קונה רוח חדש ונשמה וקונה השלימות בהווה ומה גם אחרי מותו ונוסף עוד לזמן התחיה ומאד יהיה נוסף בענין קדושת קבלת שבת ואשר מכין עצמו והיה כמלאך משרת האיש לבוש הבדים וכדומה לזה בצאת מן העולם יהיה מתעדן שם בג"ע וטובל במים ומקבל עונג שבת כדאיתא בזוהר פ' ויקהל דף ר"י:

וז"ל נשמתא דנפקת מהאי עלמא דחשוכא איהי תאיבת למחמי וכו' כהאי בר נש דתאיב למשתי תאיבו למיא הכי כל חד וחד איהו צחצחות כמה דאת אמר צחה צמא צמא מאינון צחות דנהורין דגנתא ורקיעא והיכלין דגנתא כו' ההוא נהר איהו תיקונא דנשמתין לאתיישבא ולאתזנא ולהתהנאה מאינון צחות ונשמתין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבן ביה עכ"ל:

תוכן העניינים

מקור חיים - ב (טור פטדה חלק א)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה