מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן כט
באור בד' הירושלמי פ"ק דבכורים.
ירושלמי בכורים (פ"א ה"ב) האונס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהם אין תרומתן תרומה ולא מעשרותיהן מעשר ולא הקדשן הקדש וכו' רבי יוסי בשם ר' יוחנן לא זה תורם ולא זה תורם, ר' אמי בשם ר' יוחנן אפילו הבעלים שתרמו אין תרומתן תרומה יעו"ש, ותמוה טובא מאי הוסיף רבי אמי וצ"ע:
ונראה דהירושלמי אזיל בזה לשיטתו דבמס' דמאי (פ"ז ה"ג) איתא וז"ל פשיטא הדא מילתא נשרפו הפירות התרומה בטיבלה, נשרפה התרומה לכשיאכלו הפירות קדשה תרומה למפרע, ובביאור רבינו הגר"א זצ"ל במס' תרומות (פ"ד ה"ב) כתב וז"ל פירוש שלא קדשה המעשר עד שיאכלו הפירות ואז קדשה המעשר למפרע כמבואר שם, מבואר מזה דשיטת הירושלמי דקדושת התרומה אינה נגמרת רק בתנאי שיאכלו הבעלים הפירות ואח"כ נעשה קדושה בלמפרע, ומזה שתים למדנו, א' דקדושת תרומה תלוי בקיום הפירות המתוקנים עד ראשית אכילת הבעלים, ב' שאחרי החלות הקדושה שוב לא פקעה בשריפת התרומה [וד' הברכי יוסף שהובא בפ"ת יו"ד סי' שכ"ב הוא לענין חיוב אחריות ולא לענין קדושת החלה גם בזה כבר השיגו עליו ודוק, וי"ל דזהו כוונת הירושלמי שרבי אמי מוסיף באופן שתרמו הבעלים ובאו אנסין ונטלו אחרי ההרמה דנתבטלה ההפרשה:
והנה הא דתנן במס' טבו"י (פ"ד מ"ד) נשבר הלגין החביות בטבלה והיינו כמו שפירש הרע"ב ונשבר מבעוד יום טרם חלות התרומה דאם אח"כ היינו אחרי החלות שוב לא נפקעת הקדושה ויצאת מידי טבל, והרמב"ם בה' טומ"א (פ"ח הי"ח) הביא להאי דינא [ומרן הכ"מ לא ציין מקורו] ולא כתב האי דינא דנשבר הלגין מיירי מבעוד יום טרם שנתקדשו בקדושת תרומה, אמנם ע"כ התנאי דמשתחשך שכתב הרמב"ם ברישא בנשבר החביות ע"כ כוונתו גם על הא דנשבר הלגין וכן בפיה"מ מדייק וכתב וכן נשבר הלגין קודם הערב שמש יעוש"ה:
ולכאורה יש להתבונן מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דירושלמי דקדושת התרומה תלוי בקיום הפירות המתוקנים וצ"ע:
ונראה משום דע"כ נדחה האי דינא דירושלמי מכח הא דאיתא בתוספתא דתרומות (פ"ב) כיוצא בו כו' לכשיגיע לעיר כו' נגנבו או שאבדו עד שלא הגיע לעיר כלכלה בטבלה משהגיע לעיר דבריו קיימין יעו"ש, הרי מבואר דאף כשבא לעיר ומצא שהפירות נגנבו או נאבדו ומכל זה התרומה בקדושתה, הרי חזינן דלא תלוי קדושת התרומה בתנאי דקיום הפירות המתוקנין ודינא דהתוספתא הביא הרמב"ם ז"ל בהלכותיו [ויש לדון בזה בד' התוי"ט במס' גיטין (ספ"ג) שרצה לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דאם אכל טבל יכול להפריש תרומה גם אח"ז ומתקן האיסור ועי' בשעה"מ ה' תרומות (פ"ה) יעוש"ה ודוק] ועכ"פ מבואר לנו שיטת הרמב"ם דלא כהירושלמי, אבל ע"כ הירושלמי אזיל בזה לשיטתו, וזה מוסיף רבי אמי בשם ר' יוחנן, וכוון לזה גם ידנ"ע הגאון ר' משה ראזין שליט"א רב ברנזווייל נ' י', אשר במדינת אמריקה בעהמ"ח ספר דברי סופרים ונזר הקדש:
וזה לי כמה שנים כתב לי כבוד הגאון הגדול ר' שמואל אביגדור פיבלזון זצ"ל האבד"ק פלונגיאן בביאור דברי הירושלמי וז"ל דעוד בימי נעורי הקשיתי על הירושלמי הזה דאמאי באמת אין יכולין הבעלים לתרום לפמ"ש הראשונים והאחרונים דקדושת הגוף יכול להקדיש גם דבר שאינו ברשותו וכיון דתרומה היא קדוה"ג כדמצינו בגמ' בכמה מקומות אמאי אינו יכול לתרום מדבר שאינו ברשותו? והיה ניחא לי דהא חזינן דתלתה התורה ההרמה בנתינה אם לא נוכל לקיים הנתינה גם בפרטיה כמו בטמאה שלא היתה לה שעת הכושר דלא יוכל לקיים הנתינה כתיקונה דכתיב תתן לו ולא לאורו, גם ההרמה אינה חלה כמבואר בפסחים (ל"ג א') ובטמאה שהיתה לה שעת הכושר אין תורמין לכתחילה ובדיעבד מהני, א"כ בגזל ולא נתיאשו הבעלים דאינו יכול לקיים מצות נתינה דהא הן ביד הגזלן גם ההרמה אינה חלה, וכיון דהכא היתה לה שעת הכושר לזאת לר"י בשם ר"י אינו תורם רק לכתחילה אך בדיעבד מהני כמו בתרומה טמאה היינו מתבואה הגזולה על תבואה שבתוך ביתו דהוי כמו מן הטמא על הטהור ודוק], ולר"א בשם ר"י גם בדיעבד לא מהני דאינו דומה לתרומה טמאה דאפשר לקיים מצות נתינה בכללה אף שאין בפרטיה, אבל הכא אי אפשר לקיים מצות נתינה גם בכללה לא מהני ההרמה, והיינו דאיכא בין רבי יוסי לרבי אמי ורבי אמי בשם ר' יוחנן מוסיף דאפי' בדיעבד לא מהני ודוק עכ"ד הגאון הנ"ל ז"ל:
ולענ"ד עיקר קו' דהא תרומה היא קדושת הגוף ואמאי א"י לתרום גם דבר שא"ב לק"מ דדוקא קדוה"ג של קרבן שהוא קנין גבוה ולאחר ההקדש היא כולה של שמים בזה כתבו הראשונים והאחרונים דחל על דבר שא"ב, משא"כ תרומה אעפ"י שהיא קדוה"ג בעצם. בכ"ז ההקנאה היא להדיוט ואחר ההרמה היא ממון הדיוט, ואע"פ דכתבו התוס' יבמות (צ"ג א') דגבי תרומה אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, מ"מ לאחר שהגיע ליד כהן הוא ממון כהן וכמ"ש התוס' במנחות (ע"ג ע"ב) יעו"ש בד"ה ואפי' לקדש כו' בסוה"ד ודוק, והכי מוכח מד' הגמ' יבמות (פ"ז א') דכתיב מלחם אביה תאכל לחם הקנוי לאביה פרט לחזה ושוק דמשולחן גבוה זכה יעו"ש ומוכח דתרומה ל"א משולחן גבוה זכה והיינו כד' התוס' הנ"ל, ועי' בריטב"א קדושין (כ"ו) שכתב דגבי תרומה באמת ל"א אמל"ג כמס"ל, ועי' בפנ"י בקדושין (נ"ט ב') שצדד ג"כ דבתרומה ל"א אמל"ג כמס"ל, ועי' בתשובת הרשב"א (סי' י"ח) ומובא בקצוה"ח (סי' צ"ז) והארכתי בזה במק"א ואכ"מ:
ומ"ש דאי אפשר לקיים מצות נתינה שהרי הוא ביד הגזלן ולהכי לא מהני גם ההרמה, שההרמה תלוי בהנתינה והוי כמו מפריש מן הטמא, הוא תימה לענ"ד שהרי מיירי ע"כ אפי' כשיכול להוציא בדיינים וכדאיתא ב"ק (ס"ח, ס"ט) יעו"ש, ואמאי אין יכול לקיים מצות נתינה וע"כ נראה יותר כמ"ש אני, אלא דמסופקני בהא דכתב רבינו הגר"א זצ"ל דשיטת הירושלמי דלא קדשה התרומה עד שיאכלו הפירות, אם הכוונה הוא דוקא כשהבעלים אוכלים הפירות, או דסגי דגם כשאחרים יאכלו הפירות ולא בעינן רק שהפירות יאכלו, ופשטא דמילתא משמע דלא בעינן דוקא הבעלים וצ"ע בזה, ויש לדון בזה בד' התפא"י בחגיגה (פ"ג מ"ד) יעו"ש מ"ש בד' התוס' חולין (ל"ה ב') יעו"ש ועי' עוד במס' דמאי (פ"ז מ"א) ובירושלמי שם ודוק:
ועי' בחולין (קל"ד ב') לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים, מיתיבי אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר ולא ממדבר לישוב ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה, שאני תרומה דטבלה [אוסרת הכל עליו משום טבל לפיכך על כרחו צריך להפריש, רש"י] ולא סגי דלא מפריש לה כו' השתא דאתית להכי תרומה נמי נתינה כתיבא ביה יעו"ש, ויש להתבונן דלפי תי' קמא דאכתי לא ידע דתרומה שאני דנתינה כתיב בי' מאי האי דמשני שאני תרומה דטבלה ולא סגי דלא מפריש לה, ואכתי מה זה ענין להבאה, נהי דמחויב להפריש, אבל אכתי אין מחויב להביא וצ"ע לכאורה:
והנה הגאון רש"א זצ"ל הנ"ל כתב לי ע"ז וז"ל דהנה מלקט חזינן היכא דליכא עני בהאי שעתא אינו מחויב להניחו ורק נוטלו לעצמו וכן היה רוצה לומר בתרומה דהיכא דליכא כהן בהאי שעתא אינו מחויב להפריש, ומשני משום דטבלה ומחויב הוא להפריש מטעם להפקיע איסור טבל והרי התרומה שייך להכהן וממילא מחויב להביא בעיר מטעם השבת אבדה, אבל אי לא הוי טבלי לא היה מחויב להפריש כלל ולא היה מחשב לממון כהן כמו דס"ד בזרוע ולחיים ודוק עכ"ל:
ולכאורה משמע כן מד' הירושלמי דמאי (פ"א ה"ב) דפריך ואינו מצוה להשיב אבדה יעו"ש, ואמנם מד' הרמב"ם ז"ל בה' תרומות (פי"ב ה' י"ז) שכתב דמפריש ומניחה בגורן ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שמה ואינה משתמרת התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מן הכהן שאם הפרישה ומניחה ה"ז חילול השם יעו"ש, ומדלא כתב מטעם השבת אבדה מוכח דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא קרינן ביה אבידת אחיך דאין לכהנים זכות בהם רק חיוב על קרקפתא דגברי מונח חיוב על הבעלים לקיים מצות נתינה, אבל חיובא דממונא ליכא דהמזיק מתנות כהונה פטור אף מלצאת יד"ש ומטעם דעדנה אינו שלהם וכמ"ש הר"ן ז"ל בחולין יעו"ש:
ואפשר לומר דכיון דבשעה שהוא מפריש יודע הוא שחיה או בהמה תאכל התרומה ואי אפשר להגיע ליד כהן והרי הוא מפריש לכתחילה לאבוד וכאבוד דמי, וזה דמי להא דב"ק (קט"ו ב') הרי שהיה טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום, וכן אם בא אנס כנגדו ויודע שאינו יכול להציל דאפי אם הפריש לא אמר כלום, וה"נ אם מפריש לכתחילה להניחו שם בגורן ה"ז כמפריש לאבוד וכאבוד דמי, ואע"פ דל"ד לגמרי להא דב"ק דשם אין יכול להציל וגרע מהפקר ואין בידו להפריש [ועי' מ"ש בסי' ט"ו, ובתשו' עמודי אור (סי' ל') מ"ש בזה], משא"כ הכא כיון דיכול להציל אין ריעותא בהפרשה, מ"מ אם לכתחילה הוא מפריש לאבוד שלא תבא ליד כהן י"ל דלא חלה ההרמה דההרמה תלוי בהנתינה וכיון דמפריש לאבוד לא חלה ההרמה ושפיר משני דשאני תרומה דטבלה ולא סגי דלא מפריש לה וע"כ צריך הוא להפריש באופן שיגיע ליד כהן והוא כמו התחייבות להביא ולהכי צריך להביא לעיר ועי"ש בירושלמי דמאי בפי' רבינו הגר"א זצ"ל דגריס פשיטא הדא מילתא נשרפה התרומה הפירות בטבלן, ואולי הכוונה היכא דמפריש לכתחילה לאבוד ולשריפה ועוד צ"ע בזה ודוק: