מקור ברוך (גינצבורג) חלק ב· רבי נחום ברוך גינצבורג
סימן יד · ענין קרבן בטומאה.
ביומא מ"ו ע"א) אמר רב הונא תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה, מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה, ופירש"י ז"ל אינו דוחה את הטומאה הקטר חלבים ואימורין אלא זריקת דמו בלבד יעו"ש והסכימו לזה בתוס', והיינו כיון דעיקר הכפרה תלוי בזריקה והקטרת אימורין אינה מעכבת לכן בקב"צ הבא בטומאה די לנו בזריקה לבד רק להכשיר את עיקר כפרת הקרבן, אבל האימורין שהכפרה אינו תלוי בהן לכן אסור להקריבן בטומאה, ולכאורה היה נראה דזה אינו אלא למ"ד טומאה דחויה בצבור ולדידיה אע"פ דנדחית הטומאה מ"מ אכתי איסורא איכא וכדמוכח לה מהא דפסחים (דף פ"ד ע"ב) דפסח הבא בטומאה למ"ד בו בכשר ולא בפסול אין בו משום שבירת עצם אי אמרינן טומאה דחויה בצבור עי"ש ברש"י, ועפי"ז מיושב לי הא דאיתא בספרא פ' אחרי (סי' ס"ד) ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה יקטיר אף בשבת יקטיר אף בטומאה, והיינו דאימורי פר ושעיר יקטיר על מזבח החיצון, ולגופיה לא צריך שכבר למד לה בספרא ויקרא ממ"ש ואת חלב פר החטאת ירים שבא ללמד על פר ושעיר של יוה"כ ושנה פה ללמד שיקטיר בכל אופן אף בשבת ובטומאה וכמ"ש שם המלבי"ם ז"ל, ולשי' רש"י ותוס' קשה טובא דהלא מפורש כאן דגם הקטר האימורים מותר בטומאה בקב"צ הבא בטומאה וצ"ע לכאורה. אבל לפי"ז א"ש דהא דאמרינן דהאימורין אסור להקריב בטומאה הוא רק למ"ד טומאה דחויה בצבור, דאע"פ דנדחית הטומאה מ"מ אכתי איסורא איכא ואסור להקריב בטומאה ורק עיקר הקרבת הקרבן הותר והיינו הזריקה, משא"כ למ"ד טומאה הותרה בצבור א"כ הוא היתר גמור וכיון דהותר לגמרי אין כאן שום איסור ולכן גם הקטרת האימורין מותר בטומאה, והכא דסתם ספרא הוא ר' יהודה והוא ס"ל דטומאה הותרה בצבור וכדאיתא ביומא (ו' ע"ב) יעו"ש, ולכן לדידי' שפיר מותר להקריב גם האימורין בטומאה:
והתוס״י ביומא שם כתבו וז"ל ואין להקשות אם אין הקרבתו דוחה טומאה איך יזרוק הדם לר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם דמצינו למימר דנטמא חלב קודם זריקה אז דוחה טומאה אפי' הקרבתו אבל נטמא אחר זריקה שנגמרו עבודת הדם אז לא ידחה טומאה עי"ש, ולפי"ז לכאורה איכא למימר דהא דתני בספרא דיקטיר החלב אפי' בטומאה היינו קודם זריקה דאם אין בשר אין דם, אבל באמת אי אפשר לומר כן, שהרי בספרא פ' ויקרא (אות מ"ב) איתא דם אע"פ שאין בשר וכן איתא שם גבי מנחה (אות ק"ח) והקטיר הקומץ אע"פ שאין שירים וסתם ספרא הוא ר' יהודה וכמ"ש שם המלבי"ם ז"ל שר' יהודה שנה משנתו כר' אליעזר וכדאיתא במנחות (י"ח ע"א) ועי' במ"ש בספרי מקור ברוך ח"א (סי' י"ב) בזה ודוק:
ואמנם כיון דהספרא ס"ל דדם אעפ"י שאין בשר, לפי"ז גם אי נימא דטומאה הותרה בצבור למה יקטיר בטומאה, שהרי בסוגיא דיומא (ו') מבואר בפלוגתא אם טומאה הותרה או דחויה בצבור, דכל היכא דאיכא טמאין וטהורין בההיא בית אב כו"ע לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי יעו"ש, וכיון דטומאה הותרה בצבור למה באמת הטהורין דוקא יעשו יותר מהטמאין כיון דטומאה היתר גמור הוא, ומוכח מזה דקרבן צבור הבא בטומאה אסור להקטיר האימורין בטומאה ואפי' למ"ד טומאה הותרה בצבור ולהכי דוקא טהורין עבדי בכדי לקיים מצות הקטרה והיינו דאעפ"י שהוא קרבן הבא בטומאה, אמנם אם בעצם לא נטמא הקרבן יש בזה מצות הקטרה לכו"ע, ולפי"ז עכ"פ מוכח דאפי' למ"ד טומאה הותרה בצבור אסור להקטיר האימורין בטומאה, ולפי"ז קשה מהא דספרא דמפורש שם דיקטיר אפי' בטומאה, ובאמת גם מהסוגיא דפסחים מוכח דאפי' למ"ד הותרה או למ"ד ציץ מרצה על העולין היינו להכשיר זריקת הדם דלא נחשב כאין בשר דאין דם, אבל להקטיר האימורין בטומאה לא שמענו אפי' למ"ד הותרה עי"ש היטב בסוגיא (ע"ז ע"ב) וקשה לכאורה מד' התו"כ:
ועי' בזבחים (ק"ד ע"ב) בהא דאיתא שם לא פסול טומאה ופסול יציאה, וכתב רע"א ז"ל בגליון הש"ס וז"ל הא דנקט פסול יציאה דלמ"ד טומאה הותרה בצבור ל"ש טומאה עי"ש, ומשמע מדבריו דלמ"ד טומאה הותרה בצבור מותר להקטיר בודאי האימורין בטומאה ומד' התו"כ ראי' לדבריו אמנם מסוגית הש"ס דילן לא משמע הכי וכמ"ש, ובתוס' מעילה (ח' ע"א) ד"ה פרים הנשרפים כו' ובד"ה הוכשרו ליפסל בטבול יום תמהו למאי הלכתא הוכשרו ליפסל בטבול יום דאי לאכילה הלא פרים הנשרפים אין בהם אכילה לכהנים ואי ליפסל להקריב אימוריהן קאמר מכל מקום גבי פר ושעיר של יוהכ"פ ליכא למימר הכי שהרי משל צבור הם ובאים בטומאה כו' יעו"ש ומוכח להדיא מד' התוס' דקרבן צבור מותר להקריב אימוריהן בטומאה, ועי' בירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) ר' לעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמא טומאה חמורה התיב שמואל קפודקייא מעתה יטמאו את אימוריהן אלא כשפירשו ואפילו תימר לא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו יעו"ש והובא בתוס' זבחים (ק"ה ע"א) ד"ה מחוסר כו', וצ"ע מאי קושיא דיטמאו את האימורין אין הכי נמי דמיטמו ומ"מ קריבין כמצותן כדאי' בספרא שהבאתי לעיל, ועי"ש בירושלמי דאיתא שם פרים הנשרפים ושעירים שנטמאו מהו שישרפו כמצותן מה צריכה לי' שנטמאו לפני זריקה אבל נטמאו אחר זריקה קורא אני עליו במועדו אף בשבת במועדו אף בטומאה יעו"ש שהגי' מהופכת, וי"ל דהתם מקשה דקודם זריקה יטמאו האימורים מחמת הבשר כשעודן בתוכו משום דתיכף כשנשחטה יטמאו האימורים ושוב אי אפשר גם לזרוק הדם שהרי אין כאן בשר ואימורים ואם אין בשר אין דם, ומצאתי אח"ז שכתב כן בספר הר המריה ויעו"ש עוד מה שכתב בזה:
ועי' בירושלמי שם ר' שמיי בעי אבדו האימורים מהו לזרוק הדם על הבשר ולא שמיע דא"ר לעזר שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח יעו"ש, הרי דסובר הירושלמי דאם אבדו האימורים לפני זריקה לא יזרוק הדם ולהכי נימא דנטמאו האימורים לפני זריקה הרי הוא כמו שאבדו ולא יזרוק הדם, ואכן התוס"י ביומא כתבו להיפך דאם נטמאו קודם זריקה שפיר יכול לזרוק הדם מחמת דזריקה הותרה וצ"ע עוד בזה, והרמב"ם ז"ל בה' ביאת מקדש (פ"ד הי"א) כתב וז"ל וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו דברים הראוים להקטרה והשאר הראוי לאכילה נשרף כשארי קדשים שנטמאו עכ"ד, והרי דעת הרמב"ם דמקטירין האימורין ואע"פ שפסק דטומאה דחויה בצבור ומסוגיא דפסחים לא משמע הכי וכאשר כתבנו לעיל ואפשר דהרמב"ם ז"ל סמך ע"ד הספרא וסובר דלכ"ע הוא ודוק:
ודע דמדברי הירושלמי דקאמר דאם נאבדו האימורים אין זורק הדם על הבשר משום דאין בו אכילת אדם ולא אכילת מזבח, ומשמע להדי' דהבשר הנשרף בבית הדשן אין בו דין הקטרה והקרבה כי אם דין שריפה לבד, ועי' בירושלמי סוטה (פ"ג) והובא שם בד' התוס' (כ"ג ע"א) ד"ה הקומץ קרב לעצמו כו' ומחשב להן א"ר יוסי בר בון אינו מחשב להו שלא הוכשרו לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח יעו"ש, והיינו דאין בו דין הקטרה כ"א דין שריפה ואין בו דין פגול ולהכי כשנאבדו האימורים בפרים הנשרפים אינו זורק הדם על הבשר, ולפי"ז צע"ג בד' התוס' זבחים (מ"ה ע"ב) ד״ה אבל העצים והלבונה והקטרת אין בהם משום טומאה כו' והקשו מאי איריא משום דאין נאכלין תיפוק ליה דאין איסור טומאה חל עליהם דהא יש בהם מעילה ור' שמעון הוא דאמר בכריתות (כ"ג) אין פגול בעולין ואין נותר בעולין לפי שאין איסור חל על איסור ועוד חטאות הפנימיות אמאי צריך למעוטינהו מפגול לר' שמעון ואמאי חייבין עליהם משום נותר וטמא והא אית בהו מעילה ואין איסור חל על איסור ומיהו בזה י"ל דמשכחת לה לאחר שניתך הבשר ועדיין ראוי לאכילה דתנן במעילה דמועלין בהן עד שיתוך הבשר ומ"מ קשה מפגול שהרי פקע פגולו מכי משלה בו האור כו' עכ"ד התוס', והוא תימה איך שייך בבשר פרים הנשרפים שנשרפים בבית הדשן לומר דפקע פגולו ממנו כיון דאין נשרפים ע"ג המזבח אלא בבית הדשן מחוץ לעיר, ודין דפקע ממנו פגולו הלא רק במזבח נאמר, וכמו דאין יכול לזרוק הדם על הבשר מטעם דזה לא נקרא הקטרה ע"ג המזבח כמ"כ לא שייך בזה דפקע פגולו ממנו וצ"ע בזה:
וכבוד יד"נ הגאון הגדול ר' ארי' ליב רובין שליט"א הגאבד"ק ווילקומיר כתב לי ליישב הקו' וז"ל הקו' בתוס' זבחים (מ"ה ע"ב) היא קושיא אלימתא ומפני גודל הקושיא נראה לומר דהתוס' אזלי בשיטת הרמב"ם דסובר דבפרים הנשרפים אף שחשב באימורין לא נתפגל הבשר כמו שמבואר בה' פסוה"מ (פי"ח ה"ח) שחשב בשר חטאות הנשרפות בכלל אין להם מתירין שהזריקה אינה מתרת האכילה של בשר החטאות, וע"כ עיקר הפגול הוא באימורין וקו' התוס' על האימורין שחייב משום מעילה ואיך חל איסור פגול וע"ז תירצו שניתך הבשר, ואף שבאמת המעילה באימורין עד שתצא לבית הדשן, נראה לי לומר דבר חדש דהמעילה הקודמת פקעה כשניתך הבשר דנתקיים המצוה, רק כשניתך הבשר חל עלי' דין תרומת הדשן ומועל כ"ז שלא נתרמה הדשן ויש להאריך בזה, וא"כ חל הפגול כשניתך הבשר דאז פקע המעילה הקודמת, ורק עתה חל דין מעילה חדשה משום תרומת הדשן והוי בת אחת, לכך שפיר הקשו התוס' הא כשמשלה האור פקע איסור פגול, ומשום דלא ברירא להו כ"כ להתוס' ההלכה דאפשר דהלכה כר"א דהבשר ג"כ פגול הוי אם חשב באימורים ולהכי בעי שפיר ר"ש קרא למעוטינהו מפגול ולכך הקשו ק"ק ועיקר הקו' מעצים ונכון בענ"ד:
עוד יש לעיין כי יכול היות כי איסור פגול הוי כ"ז שהיא קדשים, אבל כאשר פקע ממנה שם קדשים לא הוי פגול עי' תוס' ב"ק (ע"ו ע"א) ד"ה שחיטה שאינה ראויה שכתבו דבשלמא פסול שהוא בשריפה כגון פגול אין לו פדיון כו' וכ"ז כתבתי לכאורה ולפום רהיטא עכ"ד הגאון הנ"ל. ומצאתי בהגהות אור גדול במשניות שעמד בד' התוס' ותי' הוא מעין תי' הג' מווילקומיר יעו"ש עוד:
ועיקר קו' התוס' היה נראה לענ"ד ליישב דהנפ"מ הוא אם אכל כזית ואין בו שוה פרוטה דבפחות משו"פ אין בו מעילה, והו"א דחל איסור פגול ואע"פ דגם פחות משו"פ בהקדש מחויב להשיב וצירף המעילה לזמן מרובה חייב והוא איסור דאורייתא וכמ"ש הרשב"א גיטין (י"ב), ועי' בכ"מ ה' מעילה (פ"ב הט"ז) בשם מהר"י קורקס ובמל"מ שם, מ"מ חל ע"ז איסור פגול דכל איסורא בפחות משו"פ הוא מטעם חצי שיעור והתוס' שבועות (כ"ג) כתבו דאיסור חל על ח"ש יעו"ש, ואפי' לר"ש דס"ל כל שהוא למכות מ"מ במעילה מודה דבעינן פרוטה ועי' במ"ש במקור ברוך ח"א (סי' י"ז) דלענין פגול מודה ר"ש דבעינן שיעורא דכזית דוקא וה"נ במעילה, וכעין זה ראיתי אח"ז בערוך לנר יבמות (ל"ג) בהא דאיתא שם אלא מליקה בב"א הוא דמשכחת לה, וכתבו התוס' דנבלה נמי לא חל עד אחר זריקה דלא חייל נבלה אאיסור מעילה כו' והקשה בע"ל הא מצי להיות כולל כגון שאכל כזית מליקה שאינה שו"פ דמעילה ליכא עד דאיכא שוה פרוטה, והתוס' בשבועות (כ"ג) כתבו דאיסור חל אחצי שיעור ובזה נבלה קדים וזרות הוי כולל שחל אח"כ, ועי' בס' נהור שרגא ביבמות שם מה שהשיב ע"ד העל"נ יעו"ש:
ועי' בהגהות הרש"ש במעילה (ט' ע"א) במשנה פרים הנשרפים כו' ומועלין בהן בבית הדשן עד שיתוך הבשר והקשה אמאי לא קתני דבאימוריהן מועלין עד שיצאו לביה"ד ורצה לחדש דמצות הרמת הדשן לא כתיבי אלא גבי עולה לא ילפינן מינה אלא הנעשין על מזבח החיצון דומיא דידה יעו"ש, והוא תימה לענ"ד, עי' ברמב"ם ה' מעילה (פ"ב ה"ב, ג. ד.) וז"ל שם כל קדשי קדשים מועלין בהן משהוקדשו עד שיזרק הדם, נזרק הדם מועלין בהן בדבר שכולו לאשים עד שישרף ויצא לבית הדשן כו', כיצד העולה כו' וכן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהן משעת הקדשן עד שישרפו ותגמר שריפתן בבית הדשן ויתוך הבשר, אבל קודם שיתוך מועלין בו והוא בבית הדשן עכ"ד, הרי דכתב דכל הקדשים [באין יוצא מן הכלל] מועלין בדבר שכולו לאשים עד שישרף ויצא לבית הדשן, ואח"ז מסיק וכן פרים הנשרפים כו' כלומר דפרים הנשרפים ג"כ בכלל כל הקדשים, והא דקתני אח"ז עד שישרפו ותגמר שריפתן בבית הדשן ויתוך הבשר, ולא נקט גם אימורים, היינו דאימורים פשיטא דמועלין בהן עד שיצא לבית הדשן שהרי זה נכלל בכלל כל הקדשים שזכר לעיל דכיון שכולו לאשים הרי הם בכלל כל הקדשים, ורק הבשר דנשרף בבית הדשן, סד"א דאין בהם מעילה ע"ז קמ"ל דגם בבשר הנשרף בביה"ד מועלין עד שתגמר שריפתן, ואולי זהו כוונת הרמב"ם במה שחזר אח"ז אבל קודם שיתוך מועלין בו והוא בבית הדשן, דלכאורה הוא תימה שהרי כבר אמר מקודם דפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהן משעת הקדשן עד שישרפו ותגמר שריפתן בבית הדשן ויתוך הבשר והוא משנה ברורה מאד, ומה זה שכתב עוד אבל קודם שיתוך מועלין בו והוא בבית הדשן, ומאי אבל דקאמר הלא היינו הך דקתני מעיקרא ועוד תרתי למה, ולפי"ז אתי להורות דכל חדושא אתי לאשמועינן רק בבשר דנשרף בבית הדשן דמ"מ מועלין אע"פ שאין זה לאשים ורק שרפה בעלמא אבל האימורים שעולה לאשים פשיטא דאיכא מעילה עד שיצא לביה"ד ודוק: