מקום שנהגו· רבי אברהם חיים אדאדי
שורה וקולה - בקריאת המגילה
א
לאחר ברכה של המגילה נהגו בפה מתא יע"א לומר ארור המן וכו' והוא ע"פי הירושלמי כמ"ש מרן בב"י סי' תר"ץ אבל נהגו שקוד שמתחילין ארור המן וכו' אומר הש"ץ ברוך ה' והקהל עונים אלהי ישראל וכן עושין ג"פ ואולי מטעם פתח דבריך יאיר שלא להתחיל בארור אף שכבר ברכו הרב את ריבנו וכו' ואח"ך הש"ץ אומר ארור. המן וכו' כנ"ל והקהל עונים ברוך מרדכי וכן עושין ג"פ ואח"ך אומר הש"ץ ברוך מרדכי והם עונים ארור המן כן עושין ג"פ וכן ארורה זרש ברוכה אסתר עד ברוכים כל ישראל ואח"ך כל הקהל אומרים וגם חרבונא זכור לטוב. ואולי מה שאומרין ג"פ כדי לחזק הענין ע"ד מ"ש ה' חיד"א בכל חמירא בליל י"ד דכן מצינו במצות העומר ומה שאומר הש"ץ והם עונים אחריו דוגמא לזה איתא בגמרא דסוטה דף ל' ע"ב בשירת הים דהיה מרע"ה אומר וישראל עונים אחריו:
ב
מה שכתבתי בספרי זוטא השמר אמת על סעודת יום שבעה באדר חזרתי על המקרא שהוא מנהג רע כי הנה עין רואה להרב יערת דבש שביום זה עושה דרוש בהספד גדול על שכבה נר ישראל. והן עתה חזי הוית למופת הדור מהר"ח פאלאג'י נר"ו בספרו מועד לכל חי דכתב שעיצומו של יום זה מכפר כמו י"ה ונאים הדברים למי שאמרן ובודאי די"ה דקאמר ר"ל דיום ענות אדם נפשו הוא ולא באכילה ושתיה ח"ו וכ"ש סעודה ותו דסתם כפרת עונות היא התשובה והתענית דהוא הכנה גדולה לתשובה כנודע. ומה שאמרו לי קלי הדעת דומיא דיום ל"ג לעומר יום הלולא דרשב"י זיע"א אינו כלום דשאני רשב"י שכך רצון צדיק שקרא על עצמו יומא דהלולא דיליה משא"כ מרע"ה דלפי פשטי המדרשים שמסודרים לעצומו של יום הרבה נצטער במיתתו שלא רצה למות וכמה בקשות ביקש ולא נענה וזה שמו יום פטירת מרע"ה לא יומא דהלולא דמרע"ה ותו כיון דאמרו ז"ל אם היה נכנס מרע"ה לארץ לא היה חרב ב"המק נמצא יום פטירתו שקול ישקל כחרבן ב"המק ממש ואיך אנו אוכלין ושותין ועושין סעודות ולא עוד יש קלי הדעת שאין אומרים וידוי במנחה ובמערב ראיתי שמרבין בסליחות במנחה כמו תענית ציבור וקורין ויחל משה: