מקום שנהגו· רבי אברהם חיים אדאדי
בהגלות נגלות - עניני מיתה ואבלות
א
נהגו בפה מתא יע"א שיש חברה קדושה מטפלים במת כת הרוחצים וכת נושאי המת וכת חופרי הקבר ונחלקין לימי השבוע יום ראשון פלוני ופ' ויום ב' פלוני ופ' וכן עז"ה אבל כת הרוחצים הם קבועים לכל השבוע. וכת הרוחצים הנ"ל יש בידם מצוה אחרת דכשיודעין שהמת מסוכן ב"מ באין ויושבין אצלו כדי שלא תפרד הנפש יחידי כמ"ש מרן סי' של"ט וקורין לו ק"ש ואם יתארך הענין עושין משמרות משמרות יום ולילה עד שימות או יתרפא. ואין לכתות הנ"ל שום שכר אלא שהם פטורים ממסים וארנוניות וידענו ממי שקדמונו חלקם בחיים שיש הסכמה ע"ז לקדושים אשר בארץ המה בחרמות ונדויים ובכל אלות הברית שלא יטלו מהם שום מס וטרחתי למצוא תקנה זו בפנקס הק"ק יצ"ו ולא מצאתיה ואפילו את"ל דזה נקרא שכר מ"מ גם שכרם כפול מן השמים כמ"ש הרשב"ץ ח"ג סי"ג. ותא חזי בע"הק צפת את"ל יש להם שכר קצוב בין מהמת שיש לו קרובים בין מהמת שירש אותו כוללות העיר חוץ מכת הרוחצים שאין להם שכר ובודאי אלו הנוטלים שכר לא הפסידו שכר שמים כנ"ל. ודע דחזקת חברה קדושה זו נהגו בה מאבות לבנים אלא דמי שהניח בנים רבים החזקה היא לגדול שבהם:
ב
אונן אם מותר להסתפר הנה תוספות במ"ק דף כ"ג ע"ב נסתפקו בזה והטור י"ד סי' שמ"א הביא מהרמב"ם דהוא מותר וראיתו מדוד המלך ע"ה שאחר שמת הילד רחץ וסך וכן דעת הרי"ץ גיאת יעו"ש והרמב"ן חלק עליהם וכתב כי שגגה היא יעו"ש ועיין לה' משחא דרבותא ח"א מי"ד סי' שמ"א מ"ש ליישב על הרמב"ם והרי"ץ גיאת ומהרי"ע בספרו בית יהודה סימן מ"ח כתב דדעת מרן בסימן זה כדעת הרמב"ן לאסור ומ"ש מור"ם שם שי"א לאסור וכו' לפרש אתא ולא לחלוק והרב ברכ"י י"ד שם רמז מדברי מהרי"ע הנז' ומדברי מהרד"ף בש"ות מכתם לדוד סי' ב"ן ג"ן ד"ן וסיים שם וכן בח"ש ח"ב סי' ל"ח אות מ"ב דהרב דבר משה ח"א י"ד סי' ע"ב שדעתו לאסור ומ"ש מהריק"ש סי' שמ"א ע"ז הלכה כדברי המקיל באבל על מצרים קאמר דהוא אתריה דמר הרמב"ם ז"ל ולדידן דנהגנו לאסור וכן הוא בארץ הצבי ובטור"קייא אין לומר בזה הלכה כדברי המקיל באבל ע"כ וכן נהגו בפה העירה יע"א לאסור. זולת שאר קרובים שאינם חייבים באבלות דנהגו שעד שלא נקבר המת הולכים ומסתפרים ואינם מסתפרים אח"ך עד שיסתפר האבל דהיינו אחר שלשים מפני כבוד האבל. ובתספורת על אב ואם נהגו קצת כמ"ש מור"ם סימן ש"ץ להחמיר כל השנה אך סוגיין דעלמא כמ"ש מרן שם עד שיגערו בו חביריו:
ג
מקום הקריעה כתב מרן בי"ד סי' שם שהיא בבגד העליון ועיין למהרי"ע בספרו שבט יהודה שם דין ט' מה שפלפל בזה וקיים המנהג דנהגו לקרוע הבגד הנקרא בערבי סד"רייא וכן המנהג בפה מתא יע"א ובארץ הצבי ת"ו קורעין הבגד הנקרא אנטא"רי מחמת שהס"דרייא הנזכרת היא מכוסה בהאנ"טארי הנז'. ואגב אודיע מה שנהגו איזה בני אדם לפתוח הקרסים מהלולאות שבס"דרייא הנז' ולא יותר ומניחה כך פתוחה טעות הוא בידם ובעיני הוא גוזל את המתים כמ"ש מרן שם ההולך בבגד קרוע והוא לא קרע ה"ז גוזל את החיים ואת המתים:
ד
נהגו כששופכין המים דבשכונת המת כנודע וכמ"ש בי"ד סי' של"ט שופכין גם השאור אשר בבית דהונח מאתמול לחמץ בו עיסה אחרת וכן שופכין המלח הנמצא בבית ולא ידעתי טעם לשפיכת השאור והמלח נהי אם השאור עשו אותו מהמים השאובין כשמת המת האמת עמהם כמ"ש מהרי"ע בבית יהודה י"ד סמ"ו ולמד כן ממ"ש הפ"ח י"ד סקי"ו גבי גלוי ושאור זה לא גרע מדבר הכבוש או שלוק או מבושל דאין בו משום גלוי וכן אין בו משום סכנת התקופה כמ"ש הכנ"הג י"ד סקי"ו וכ"ה המנהג בדבר חמוץ או כבוש או שלוק או מבושל אין שופכין אותו ואולי משום גדר נגעו בה שלא יבואו לעשות שאור מהמים שהיו שאובין משעה שמת המת וכן במלח דהחמירו בו משום שהוא מבריית המים והוי כמו מים ממש:
ה
נוהגים שמי שמת בע"ש קודם חצות כשקוברין אותו סותמין הגולל לבד ואינם מניחים עפר ע"ג וממתינין שם שנים או ג' בני אדם עד אחר חצות ואחר חצות מכסים אותו בעפר ושאלתי ע"ז ואמרו לי לפי שאחר חצות המת אינו רואה דין חיבוט הקבר שאז נוצצת קדושת שבת ולכן ממתינין עליו שם מלכסותו ויש להם סמך ממ"ש בס' כוונות האר"י זיע"א דנ"ו ע"ב וז"ל שמעתי ממורי זלה"ה ואמר משם חכם גדול ששמע כי כל הנקבר ביום ששי אחר חמש שעות ביום ושעה ה' בכלל אינו רואה ח"ה כי קדושת שבת מפרידה ממנו בלי צער וזהו סוד יום הששי ה' יתירה כי מאז ולמעלה הוא ע"ש ממש ונלע"ד שהיה מורי זלה"ה מודה בזה בודאי וכו' ע"כ ומסתמות דבריו נראה שגם בח"ל כן וכן הוא בהדיא בס' ארחות צדיקים למהרח"ו זיע"א דף פ"ב ע"ב אך בספר טוב הארץ למהר"ן שפירא זיע"א דכ"ט ע"ב כתב כלשונם אבל בתוך דבריו כתב הנקבר בא"י וכו' וכן מוכח מלשון הרב קיצור של"ה דף כ"א ע"ב וכן נמי מוכח מלשון הרב בעל ראשית חכמה פרק י"ב אבל בס' לחם מן השמים למהר"י צמח כ"י דכ"ז ע"ב כתב בסתמות כדברי ס' כוונות האר"י הנ"ל ועדיפא מזה כתב שכנ"הג י"ד סשל"ט סוף הג"הט מהרדב"ז יום שאין בו נפילת אפים אין בו דין ולא חיבוט הקבר ע"כ אך עין רואה בע"הק צפת את"ל שהוא אתריה דהאר"י זלה"ה כנודע וכל מנהגי ספרדים נוהגים על פיו מה גם בענין עסקי המת כנודע אם מת להם מת בע"ש מפשיטין בגדים שעליו ומניחין אותו על הארץ ואין מתעסקין בו ברחיצה עד שעת כ'ינדי שהוא שעה ט' מ"ומ בענין שיהא נקבר עם דמדומי חמה ממש והא ודאי דסברי לה כדברי הברייתא שהביא הרדב"ז עצמו ח"א סק"ח דדוקא מת בא"י בע"ש ונקבר עם דמדומי חמה ע"כ ולא כמ"ש שם הרדב"ז עצמו דמי שמת בבקר בע"ש ושהו אותו אינו ניצול דהרי הברייתא שהביא סתמא קתני שמת בע"ש ונקבר עם דמדומי חמה דמשמע אף שמת בבקר ושהו אותו וכבר שכנ"הג שם בי"ד העיר על הרדב"ז על מה שציין ממנו שם על מ"ש בח"א סק"ח והתימה על ה' חיד"א ביוסף אומץ סי' ס' שהביא דברי הרדב"ז הנז' בח"א ומוכח דנקיט כותיה איך לא הזכיר מדבריו שהביאם שכנ"הג שם בי"ד וכן לא הזכיר מדברי ס' הכוונות ומאן דעמיה דסברי מרנן דגם בח"ל אם מת בע"ש ונקבר אחר שעה ה' הוא ניצול מדין ח"ה. והאמת דידוע דכשהקבלה חולקת עם הפשט נקטינן כהפשט כסתמא דברייתא שהביא הרדב"ז ח"א סק"ח הנ"ל מה גם דהרדב"ז רבו של זלה"ה כנודע וגם דהרדב"ז יש לו יד ושם בקבלה כמבואר בספרו מגן דוד מ"מ לא הי"ל לכתוב כן בסתמות מלהזכיר מכ"ז. ומ"מ אני הדל אומר גם לדברי הברייתא הנ"ל דאין הצלה מדין ח"ה רק הנקבר בע"ש עם דמדומי חמה גם בח"ל לא יבצר מהצלה פורתא כי קדושת שבת חלה בכל מקום שיש שם ישראל אך לא כל המקומות שוים ולכן גם אם מת בח"ל בע"ש הטוב טוב הוא להשהות קבורתו עם דמדומי חמה כפשט דברי הברייתא הנ"ל דגם בא"י צריך כן:
ו
נהגו סמוך ליציאת המת מן הבית דשמש הכנסת מכריז צדקה תציל ממות וכ"א נותן מה שנותן וכן בצד ב"הכנ הגדולה שמביאין המת לשם כאשר יבא לפנים בס"ד וכן בשעת חזרתם מבית עלמין בתוך הדרך דעומדין שם לומר קדיש לחדתא עלמא ולעשות השכבה על המת והממון הנ"ל נכנס לבית החברה הקדושה שביד הגזבר הי"ו וממנו שולח לבית האבל סעודת הבראה. ומנהג יפה דהצדקה מועלת גם למתים כמ"ש הב"י א"ח סתרכ"א מהמרדכי והרוקח ופסקו שם בש"ע וכ"כ מור"ם י"ד סי' רמ"ט:
ז
ראיתי בע"הק צפת ת"ו המטה שמוליכין בה המת לא נהגו כשאר מקומות אלא שני עצים חזקים ארוכים ומחברים אותם בברזלים רחבים באופן כדי גוף המת שינתן שם ואומרים כי היא קבלה איש מפי איש מפי האר"י זיע"א דכפרת נפש המת הוא דיצטער בזה ויש סמך לזה ממה שמצינו בחזקיה המלך דגרר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו. וכן בפה העירה יע"א כן היה וקורין לו בערבי נע"ש אך עתה זה כמה שנים שינו הענין לגריעותא דמוליכין אותו בארון דפתוח מצד אחד אלא שיש בתחתיתו ארבעה או ה' חתיכות ברזל מחוברין בו ואמרו לי שמיום שבאו איזה ב"ב מעו"בי תונס יע"א לדור בפה העירה למדום לעשות כך ולא יפה עשו דעכ"פ יותר יש צער למת באותו שהיו עושין מקודם ולפי רוב הצער תיהוי ליה כפרה ביותר כנ"ל:
ח
נהגו כשמוליכין האיש מביתו אומרים קינות עד הגיעם לפתח ב"הכנ הגדולה ששם אומרים קדיש ואם הוא יום שאין בו תחינה אומרים בקשות כגון שפל רוח וכיוצא. וצריכין ליזהר אם הדרך ההוא נקי. וכן יש ליזהר כשמוליכין החתן ובר מצוה לב"הכנ וכן בחזרתם מב"הכנ לביתם וכן בהבאת הכלה מבית אביה לבית בעלה שאומרים כמה פיוטים צריכין ליזהר בזה. ולא עוד אלא מקרוב הוסיפו על השמועה דהמנהג הקדום הוא שאחר אמירת הקדיש בצד ב"הכנ הנ"ל מוליכין המת בשתיקה עד צאתם מחוץ לעיר עד הגיעם לבור אחד בתוך הדרך ומשם ואילך אומרים מזמורי תהלים מה שרוצים ובפי ההמון קורין לבור זה בי"ד שלמה שר"ל משם ואילך אומרים מה שירצו ובשביל שהורגלו להתחיל בכל מוצאי שבת במזמור זה לשלמה אלהים וכו' (תהלים ע"ב) מתחילין במזמור זה וקורין משם ואילך עד הגיעם לבית עלמין ולזה קורין לו ההמון בי"ר שלמה. והאמת שמבור ההוא עד בית עלמין הדרך ההוא נקי ועתה חדשים מקרוב הורגלו על קצת מתים ובפרט אם הוא אחד מהב"ד ח"ו דגם מצד ב"הכנ הנ"ל קלא דלא פסיק בקינות או בקשות עד הגיעם לב"ע ממש ולא חכמו ישכילו זאת לשנות ממנהג הקדום כי הקדמונים ידעו דהדרך רחוק והוא דרך עכ"ום באמצע וא"א לנקותו משא"כ מבית המת עד ב"הכנ הוא קרוב ואולי דהיו מצוים להוליכו דרך נקי או לנקות הדרך ואת"ל מה שלא היו אומרין בדרך ההוא כלום מפני פחד העכ"ום ועכשיו אין כאן פחד מ"מ הא איכא קצת זלזול לראשונים ח"ו שלא כיבדו אותם בכך ועוד טינוף הדרכים מי שרי לומר בהו דבר של קדושה וע"ז אני אומר דשב ואל תעשה עדיף:
ט
אמירת הקדיש שאומר האבל בצד ב"הכנ וכן אחר קברם את המת בחזרתם מבית עלמין בתוך הדרך אע"פי שהוא אונן ופטור מכל המצוות וקדיש א' אין לו לאומרו מ"מ הכי נהגו ג"כ בע"הק צפת את"ל וכן הוא בע"הק ירושלים תוב"ב ועיין לה' זכ"ל ח"א דקע"ח דכתב כן מה' הל"קט וכן ה' ברכ"י ז"ל ומני"ר ה' הל"קט הוא מירושלים כנודע. וקדיש ב' שנהגו לומר קדיש פשוט לאו יאות עבדי שצריכין לומר קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא וכו' כמ"ש מרן סימן שע"ו וכן צריכין ליזהר קודם הקדיש שיאמרו איזה מזמור או איזה פסוקים לפחות ג"פ כדי שלא יהיה הקדיש לבטלה וכאן נהגו לומר מזמור קכ"א שיר למעלות אשה עיני אל ההרים וכו' ובע"הק צפת את"ל נהגו לומר ב"פ בירמיה סל"ב עושה חסד. לאלפים וכו' גדול העצה ורב העליליה וכו' ופסוק והוא רחום וכו'. וכן נהגו פה העירה יע"א שאחר אמירת הקדיש מכריז שמש ב"הכנ לכל הקהל ששם בקו"ר שימחלו להמת מחילה כוללת ומנהג ותיקין הוא:
י
נהגו כשנפטר אחד מהב"ד ח"ו מכניסין אותו לתוך ב"הכנ הגדולה ועושין לו דרוש שם ובכי והספד גדול וסמכו להם על מ"ש מרן בסי' שמ"ד חכם ואלוף בתורה מכניסין אותו לבית מדרשו במקום שהיה דורש וסופדים אותו שם ע"כ וידוע דקדושת ב"ה חמורה מבית הכנסת ותו דבית המדרש אינו מכיל לכל הקהל ולכך מפסידין אותו בב"הכנ וסמכו להם עמ"ש מרן א"ח סקנ"א ואחר שנוטלים אותו משם מהבאר הנז"ל ואילך מושיבין אותו בארץ ז"פ כמו שעושין לכל המתים ובכל פעם אומרים אנא בכח ויהי נועם וכו' ואח"כ עושין לו דרוש אחד שם ואח"כ עושין לו ז' הקפות בבת אחת זאח"ז בעשרה בני אדם כל אחד אחוז ביד חבירו כמו שעושין לכל המתים ויום ש"ק של ז' שלו עושין לו דרוש בב"ה הגדולה בקהל עם חוץ מהלילות של שבעת ימי אבלות דעושין דרוש בכל ערב מלבד ע"ש ומוצאי ש"ק כמו דעושין כן לכל אד
י"א מה שנוהגות הנשים כשמת מת לילך לצד ב"הכנ הגדולה ששם אומרין קדיש על המת וכמעט מתערבין אנשים ונשים יחד ומנהג זה הוא רע ומר כי אף לפי הפשט מקום שנהגו נשים ללכת אחר המטה הולכין מקום שנהגו ללכת לפני המטה הולכין ופסקו הטור ומרן בי"ד סי' שנ"ט היינו בדוקא אם לאחר המטה מפני כבודן של ישראל שלא יהיו מבטים בנשים ואם לפני המטה משום דהם הביאו מיתה לעולם תחילה כמ"ש הב"י שם מהירושלמי ועכ"ז כתב מרן בשם שם יש למנוע נשים מלצאת לבית הקברות אחר המטה והוא מהז"הק פרשת ויקהל כמ"ש הב"י שם ועוד יש טעם אחריתי דבחזרת הנשים לביתם אחר הקדיש לא יבצר דיחזרו עמהם מאותו הדרך עצמו האנשים ויש סכנה בזה כנז' בברכות דנ"א ותמהני על הראשונים שלא מיחו בזה ומקרוב הכרזנו על זה בכל חוזק ותוקף לבד מהנשים הקרובים דבזה אי אפשר להתקן דאגב רתחייהו אינם משגיחים לא בהכרזה ולא באיסורא:
ועוד יש מנהג אחר דביום השבת של האבל הולכים נשים לקראת נשים לנחומי להו ואדרבא מוסיפין להם צער על צערם ודבו'רה אשה דברים הדברים אלה הדברים בעו לנחומי להו צעורי קא מצערי להו כנודע ואף דניחום אבלים מותר בשבת כמ"ש הטור ומרן א"ח סי' רפ"ז מ"מ צריך לשנות יותר מבימי החול כמ"ש הט"ז שם וה' הטוב יכפר בעד. ועדותי היא בע"הק צפת את"ל מלבד שאין יוצאין כלל לא לפני המטה ולא לאחר המטה עוד בה שבכל מת ומת שמש אחד מקדים לפני המטה ומכריז ואומר בקו"ר מצוה מצוה והאנשים ששומעין קולו באין ללוות המת והנשים הנמצאים בשוק קרובים למקום המטה או בגנות או חוץ לחצירם נכנסים לפני לפנים כבורח מהנחש:
י"ב נהגו ברוב ערי ישראל שבאין אצל האבל קרוביו ומיודעיו וסועדין אצלו ומברכין לו ברכת אבלים וכל אחד מביא מביתו מאכלו ובשר ויין משא"כ בפה העירה אע"פי שאין נוהג לאכול בשר כל ז' עכ"ז בורחים ממנו מלאכול עמו כמו שבורחים מהנחש ולמנהגם שאין אוכלין בשר כל ז' יש להקל במקום חולי ועיין להרב משפט צדק ח"ב סמ"ז ובעיקר סעודת הבראה עיין להרדב"ז ח"ה ש"א רנ"ד. והאמת אם ירצה האבל שלא לאכול כל יום ראשון כולו רשאי ובלילה מותר לאכול משלו אבל לפכוחי צעריה מיהא בעינן:
י"ג נהגו בכל שבעת ימי אבילות לתת במקום שמת המת שתי כלים של זכוכית אחד מלא מים ואחד דלוק ובשגם ראיתי להרב לחם הפנים סי' שע"ו דהרב מענה לשון קורא תגר ע"ז חזה הוית בס' מאמר אסתר דרושים לאחד מרבני אשכנז הר"ש הלוי מקאלי"ץ דנתן טעם כעיקר כי הנר רמז לנשמה כמ"ש נר ה' נשמת אדם והשמן רמז להשפעה והמים רומזים לחומר שנפסד כמ"ש כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה וכו' הרי דהמשיל הכתוב הפסד החומר אל המים הנגרים ארצה וכלי זכוכית רומז לת"ה לעתיד דכשם שהזכוכית הוא נשבר ויש לו תקנה לחזור לעשותו כלי חדש כך הגוף עתיד הקב"ה להחזירו כמו שהיה ע"כ. וכן נוהגין לאחר ז' אם הוא זכר והוא איש מוליכין נר אחד לב"הכנ וקובעין אותו למעלה במקום שהיה יושב ומדליקין אותו כל י"א חדש ומי שאין ידו משגת מדליק אותו בכל עת תפלה כל י"א חדש ואם נקבה היא המנהג להוליך שמן בכל ע"ש לב"הכנ אבל בע"הק צפת תוב"ב מדליקין נר במקומו בחצירו יחד עשיר ואביון ואח"כ מי שיש לו יכולת מדליקו כל י"א חדשים. ויש סמך לכל זה מהנרות שמוליכין בערב יו"הכ לב"הכנ כמ"ש מור"ם א"ח סי' תר"י כמ"ש לעיל:
י"ד נוהגים שהאבל מתפללין אצלו שמ"ע כל ז' הימים כמ"ש מור"ם סימן שע"ו ואפילו יום שני וחמישי דהוא יום קס"ת רק בשבת בלבד דהולך לב"הכנ כמ"ש מור"ם סי' שצ"ג ואפילו באתריה דמרן צפת את"ל כן עושין ולא כמ"ש שם מרן ובכל ערב בין מנחה למעריב מביאין חכם לדרוש במלי דדרשא מעין המאורע ואיזה תוכחות מוסר להשיב רבים מעון וכן עושין לכל אחד בין איש בין אשה יחד עשיר ואביון. ומה טוב ומה נעים אם היו עושין כמו המקומות שראיתי בארץ ובח"ל דמביאין עשרה ת"ח שלומדים בכנופייה בבית האבל זוהר ומשניות כל אותם ז' ימי אבלות ונותן להם פרס ומי שאין לו יכולת לזה מביא עשרה בטלנים דמתרצים בדבר מועט וקורין כסדר הנז' לעילוי נשמת המת ובבבל רבתי ראיתי שעושין כן הגבירים כל השנה כולה וכמעט שאין הולכין האנשים הנז' לבתיהם אלא מליל שבת לליל שבת ואפילו ליל שבת עצמה שולחין לכל אחד מהם כמה מיני תבשילין וקורין לו שלחן וכ"ז חוץ מהצוואות דמצוה המת להקדש ובכל יום יאי"ר ציי"ט של כל שנה ושנה עושין לו לימוד כל אותה הלילה ואפילו בע"הק את"ל שהם ידי רשים עושין לימוד זה בכל שנה שתי שעות מהלילה וקורין משניות סי' אמ"ת אבות מדות תמיד והאדרה זוטא וכן בבקר אחר שחרית הולכין עמו על קבר המת ללמוד כסדר הלילה ונותן להם דבר מה לא כן בפה העירה כשעבר השנה אדם לא זכר את המת כלל אלא אותו היום אומר קדיש בב"הכנ ומתפלל בצבור ותו לא מידי:
ט"ו נהגו ביום ז' למת לשלוח לעשרה בטלנים ולעניים ככרות עם איזה תבשיל וכן בפקידת החדש וכן בפקידת ששה חדשים ובפקידת השנה ועושין בליל הפקידות הנז' לימוד כל אותה הלילה ועושה להם סעודת הלילה ונותן לת"ח כפי יכולתו. אבל בע"הק צפת את"ל לא נהגו בזה אלא ביום עש"ק שקודם הז' ושקודם החדש ושקודם השנה לשלוח לעניים ולכל הת"ח ככרות שקורין ביט"ס ומזהירין להם לברך עליהם ברכת המוציא באותה הלילה. ובעיר בבל ראיתי כשיבכר פרי אחד דהוא נמכר ביוקר לוקחים ממנו האבלים ושולחין ממנו לכל הת"ח שיברכו עליו ברכת שהחיינו ולאחר אכילתן עושין השכבה למת וזה נוהג אצלם כל השנה כולה ומנהג א"י תורה היא אך בפקידת ששה חדשים לא ראיתי בשום מקום:
ט"ז נוהגים כשיוצא האבל מאבלותו וכן במוצאי ט' באב דרוחצין בצונן ומחליפין בגדיהם המכובסים קודם ז' ימי אבלות ואם אין להם רוחצין להם אחרים במים לבד ומקפידין ע"ז הרבה וכל מה שנשתמשו בו בז' ימי אבלות רוחצין אותו במים וכן במוצאי ט"ב אלא דבמוצאי ט"ב רוחצין גופותם בחמין אלא דהנשים גם באבל רוחצין ראשם בחמין דלא סגי בלאו הכי דחפיפת הראש כיון דסורקין במסרק אח"כ אי אפשר בלא מים חמין ומה שהחמירו ברחיצה כל שלשים כמ"ש מור"ם בסי' שפ"א היינו כל הגוף דוקא ואפשר דהכי דוקא קבול עלייהו ולכן נהגו הנשים כשחל יום ז' בשבת אע"פי דהאנשים אחר פסוקי נחמה ופסוק לא יבא עוד שמשך וכו' עולין מאבלותם נשים מתעכבים מלצאת מאבלותם עד יום ראשון כיון שאין יכולין לחוף ראשם בשבת מחמת שצריכין לסרוק במסרק עוד במים חמין אסור בשבת לרחוץ כמ"ש מרן בסימן שכ"ו אפילו אבר אבר ואפילו במים שהוחמו מע"ש אבל מנהג שטות הוא להתעכב ע"ז כי אין זה תלוי בזה ירחץ או לא ירחץ. ונ"ל העיקר הוא דטעם רחיצה הזאת ולבישת בגדים נקיים וכבוס בגדים וכיוצא הכל הוא לקבוע בלבם תחיית המתים וכמ"ש הרב חיד"א בבר"י על רבות בנות דמכבדין הבית יום ט"ב אחר חצות כדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה כי אז נולד המשיח ובשאר מקומות לא ראיתי מנהג זה של יום תשעה באב כי אם דוקא בפה מתא יע"א:
י"ז נוהגים בע"הק צפת תוב"ב שהאבל כל השנה כולה אומר כל הקדישים בב"הכנ חוץ מקדיש תתקבל דהוא של ש"ץ ואף כי מור"ם בא"ח סי' קל"ב לא הזכיר קדיש יתום אלא בקדיש בתרא נהרא נהרא ופשטיה וכן נוהגים לומר האבלים קדיש גם בשבת כי לא מפני הגיהנם לבד אמירת קדיש ואין גיהנם בשבת אלא דהוא עילוי לנשמה כנודע כמ"ש הרב חיד"א בשיו"ב י"ד סי' שע"ו אשר בסוף ס' חיים שאל ח"א: