מקדש מלך על ספר הזהר· רבי שלום בוזגלו [הרש"ב]
כרך ג
דף ב.
וידעין גו אתוון עילאין פי' אותיות גדולות שהם בבינה וגו' אתוון תתאין. פי' אותיות קטנות שהם במ' כמ"ש הזוהר בפ' תרומה: דחיוון עילאין קדישין. פי' י"ב מלאכים הנושאים הכסא. וז"ש וכולהו חיון וכו' ופרחין גו אוירא דנחתא דהיינו ליסוד דנוקבא הנקרא אוירא:
מגו אוירא עילאה דקיק דלא ידיע פי' יסוד דאימא שכל היסודות נק' אוירא. וכתב הרב זלה"ה בליקוטים שג' אהי"ה שהם בנה"י דאימא באים ליסוד דמ' והם גי' חותם ולכן יסוד דנוקבא נקרא חותם עכ"ל וז"ש גו אוירא דנחתא מגו אוירא וכו'. אתוון רברבן פי' שהם ביסוד הבינה. ואתוון דקיקין שהם ביסוד דמ' וכדמפרש הזוהר: דא את ו' פי' שכתב הרב בליקוטים שכוונת רחב שיביאו לה נשמה מת"ת הנקרא אמת. ולא מקליפת נוגה כמו הגרים שנשמתם מקליפת נוגה ועיין מ"ש בפ' ויחי דף רמ"א ע"ב: אות משמא קדישא פי' ששם הוי"ה כולל כל הה' פרצופים קוצו של יו"ד באריך וד' אותיות באו"א וזו"ן ולכך אמר ישעיה ע"ה לאחז שאל לך אות מעם ה' אלהיך דהיינו אות א' משם הויה. העמק שאלה שהיא ה' אחרונה שבשם. או הגבה למעלה היינו יו"ד שהיא אבא:
ומשכנא קאים על דא פי' משכן שהוא רומז למט"ט קאים על הוי"ה. א"נ משכן שבעוה"ז קאים על הוי"ה זו:
דף ב:
תרי ענני הוו חד דעאל ביה משה נ"ב סוד ענן מ' וחד דשארי על משכנא נ"ב בינה עכ"ל ור"ל שענן שהיה בהר שנכנס בו משה היה ענן שלמ'. וענן שהיה במשכן דכתיב ביה ולא יכול משה לבוא וכו' הוא ענן הבינה:
מִלָא לא כתיב אלא מלא פי' דאי כפשטיה דקרא שכבוד ה' שהוא מ' מלא למשכן א"כ מִלָא מבעי ליה ומדכתיב מלא ש"מ שכבוד ה. שהיא מ' נשלמה ונתמלאת מן הבינה ואח"כ באה למשכן שבעוה"ז וז"ש דהוה שלים לעילא ותתא עם משכנא דלתתא ונע"ג לעילא בינה וע"ג ותתאי מ' והיינו כמ"ש שמ' שהיא תתא נשלמה ונתמלאת מהבינה הנקראת לעילא ואח"כ באה למשכן שבעוה"ז:
תיקונא טמירא דנחת לתתא ואתתקנת שכינתא פי' הארת הבינה שירדה למ' ומשם נתקנה:
ארבע סטרין אתגניזו נ"ב פי' בהיכל הרצון: מאינון ד' משריין כולא עד דאתתקנו פי' תיקון הראשון מאותם ד' מחנות כולם אחר שנתקנו הוא צדקיא"ל וז"ש רישא לסטר ימינא צדקיא"ל. ועמיה הוו מתתקנן וכו'. פי' עמיה דצדקיא"ל: על ארבע תלת פי' ד"פ שלשה שהם י"ב. ולא ידענו למה לא הזכיר הזוהר שם הממונה הזה כמו שהזכיר שם הממונים דלקמן:
ארבע לתתא פי' ארבע תלת דלעיל הם לתתא ומ"ש בגין דכל וכו' פי' דקשה ליה למה לא הזכיר שם הארבע כמו שם מיכא"ל ורזיא"ל. ותירץ שד' שהם לתתא משתנה שמם ולכך לא הזכיר שמם אבל רזיא"ל ומיכא"ל שאין שמם משתנה לכך הזכירם: והוא א' זעירא נ"ב כי צדק היא המ' ולכך נקרא צדקיא"ל וא' זעירא: לגו מנייהו רזיא"ל. כלל הדברים כדי שיובן הענין הוא שמיכא"ל יש תחתיו ד' מלאכים סי' צדי"ק צדקיא"ל רזיא"ל יופיא"ל קדומיא"ל וכל אחד יש לו ממונה תחתיו הממונה על י"ב מלאכים: והוא את ר' נ"ב היא ר' של רזיא"ל: והיא אתק' נ"ב ק' של קדומיא"ל: חד דחפי לאת א' פי' ר' חופה לאת א' הסמוכה לה ומ"ש וחד דחפייא על י' ר"ל ק' חפייא על י' הסמוכה לה וכמ"ש לקמן. דאיהו לבתר פי' היו"ד הוא אחר הק' כשנתחיל מאל"ף דויקרא למפרע. ואיהי את יו"ד נ"ב. פירוש יו"ד דיופיא"ל וצ"ע מפני מה לא היה אות יו"ד ע"ג משריין דחכימיא"ל שהוא תחת יד יופיא"ל ולא אות דקדומיא"ל עם היות כי זה סדרסמתתא עכ"ל:
דף ג.
אות ק' כדקאמרן נ"ב קדומיא"ל: חפייא על האי את י' נ"ב יופיא"ל:
ר' חפייא נ"ב רזיא"ל עלא' נ"ב צדקיא"ל עכ"ל. ולפי זה הגדול חופה על הקטן לשומרו לפי שהם מתחילים ממטה למעלה. צדקיא"ל הוא הקטן. והגדול לפנים ממנו הוא רזיאל וכן האחרים כמ"ש הזוהר לגו מניה רזיא"ל וכו' לגו מניה יופיא"ל הרי בהדיא שהם עולים ממטה למעלה ולכך ר' חופה על א' שהוא רזיא"ל על צדקיא"ל וכן ק' קדומיא"ל חופה על י' שהוא יופי"אל שהגדול חופה על הקטן:
לגו לגו באתר דאיקרי קדש פירוש בתוך פנימיות המ' הנק' קדש. ואיהו את ו' פי' שהארת הזעיר הנק' ו' בתוך המ': מגו אתר דאיקרי קדש. נ"ב מ' דאצילות: את א' ירא לאעלא בגו טמירא וכו' ר"ל את א' שהיא בחי' צדקי' אל יראה להכנס בתוך פנימיות המ': ויהב דוכתא לאת א' פי' ו' נתן מקום לא' כדי להתחיל ראשונה בתיבת אוקיר וכדמפרש: לגו ו' דבתריה פי' כשנתחיל מתתא באותיות ויקרא ו' היא אחר א':
וסי' צאו שלשתכם וכו' פי' הרי שהיו בשלשתם אבל בשעת הדיבור לא דיבר אלא עם אהרן ומרים כדי שלא ישמע מר"עה שבחו: לתרעא דמשכנא נ"ב כי המשכן בריאה ושם משכן השכינה ומאירים תוך המשכן והמלאכים שיש שם ימיניים כהנים ושמאליים לויים ופתח המשכן סוד פתח היסוד והשוערים שומרים הגבורות שלא יצאו:
דף ג:
והיא את ד' נלע"ד שד' זו מתחלפת בש"ין לפי שהיא שי"ן דמשה: בההוא את ר' דקאמרן ק' דבסמוך קרי לה ד' והכא קרי לה ר' ולקמן חזר וקראה ד' שאמר ואינון ד"ה באלין אחרנין דלסטר ימינא. פי' באותיות ויקרא שהם של מיכ"אל כמ"ש הזוהר. ועם אותיות אל משה שתחת יד גברי"אל הם ויקרא אל משה. ה"ג בתר דאיהו אכל היאך יזמין לאחראה: המשכן סתם נ"ב סוד פרצוף הנוקבא שנשלמה עתה מן פגם העגל. דא ג"ע דלעילא. פי' שנזדווג זעיר עם לאה. ועכשו מספר לרחל באתי לגני גני גי' ס"ג הוא יסוד לאה: דא כ"י נ"ב רחל: זווגין בכולא נ"ב בלאה ורחל:
בההוא ג"ע פי' לאה: משקיו דנחלא נ"ב מיסוד הבינה: ואתקשרו כל חד בחבריה הה"ד אריתי מורי וכו'. פי' שנקשר חסד עם נצח שהם מורי ובשמי וכן גבורה עם הוד והם יערי עם דבשי. ונקשר ת"ת עם יסוד והם ייני עם חלבי כמו שכתב הרב ז"ל:
דף ד.
ממבועא דנחלא פי' יסוד הבינה:
כל אינון דלתתא פי' בי"ע ובזה תתרצה קושיא דלעיל בתר דאיהו אכל היאך יזמין לאחרא: דכיון שהכתוב מדבר על ו"ק דזעיר מוכרח שיקבלו הם הארה ויאכלו מיסוד הבינה ואח"כ בי"ע. ולכ"א אכלו ריעים אחר אכלתי יערי:
כולהו ענפין פי' ו"ק דזעיר: כד אלין אתברכו לעילא נ"ב א"וא: ר"ל שגם ו"ק דזעיר אי אפשר לקבל מזון וברכה אלא עד שגם א"וא מתברכים גם הם מאריך:
כדין כולהו עלמין וכו' פי' בי"ע ומתברכן לעילא. פי' א"וא דאצילות גם הם מתברכים:
ד"א באתי לגני וכו' ר' יצחק אמר לא אזדווג וכו' כפי פי' זה זעיר אומר לרחל באתי לגני שהוא יסוד דאימא כי גנ"י גי' ס"ג. דהיינו אחר שקיבלתי הארה מיסוד דאימא אח"כ אחותי כלה ירצה אח"כ יהיה הזווג. וז"ש לא אזדווג קב"ה בכנסת ישראל וכו' משקיו דאילנא. ונ"ב יסוד הבינה. מארי דיבבא. פי' ביצירה ויללה בעשיי' כמ"ש הרב ז"ל בכ"מ. ור' יהוד' פליג את"ק שמפרש אכלו ריעים וכו' היינו בי"ע והוא מפרש אכלו ריעים היינו מארי דיבבא ויללה. שמתבסמים מהדינים שבהם: ה"ג בשעתא דמלכא אתחדי וע"ד מלכא אתחדי וחדי למטרוניתא: אלין אינון שית. פי' ר' אבא פליג ומפרש סברא ג' בפ' אכלו ריעים דקאי על ו"ק הנז' ברישא דקרא ומפרש בסיפא סדר קבלתם. ואמר אכלו ריעים דהיינו שמקבלים מאכילה עליונה של או"א שתו ושכרו דודים היינו שמקבלים מיין של הבינה. והפסוק ר"ל כי ו"ק הנקרא ריעים ודודים מקבלים מאכילה ושתיה עליונה וז"ש מההוא יין דרוי לכולא. ונ"ב יין המשומר בענביו יסוד הבינה:
כל אינון דלתתא פי' בי"ע כסברת ת"ק דלעיל שאמר כל אינון דלתתא:
מאן אינון לעילא ומאן וכו' פי' שיש לפ' מ"ש ר"ש אכלו ריעים לעילא הם או"א ודודים הם זו"ן. או יש לפרש אכלו ריעים לעילא הם זו"ן ודודים לתתא הם בי"ע לכן שאל ר"א וכו': אוקים האי קרא בקרבנין. פי' הפך ת"ק דלעיל שאמר ת"ח בשעתא דנחתא כ"י וכו' קב"ה אמר ליה להאי קרא: ר"א אוקים האי קרא וכו'. פי' מסייע לת"ק דלעיל:
דף ד:
אלין אינון נטיען וכו' פי' ו"ק דזעיר שעקרם א"ס מאבא ושתלם באימא כמ"ש בפ' בראשית. וכפל ארץ קדישא וכו'. פי' ארץ קדישא מצד קבלתה מאבא הנקרא קדש כך המלכות נקרא קדש תתאה. ארץ עילאה מצד קבלתה מאימא הנקרא עילאה ומ"ש ארץ ודאי. פי' שכתב הרב שאהי"ה דאלפי"ן גי' ארץ ומצד אהי"ה דאלפי"ן שבאימא נקרא המ' ארץ וז"ש ארץ ודאי: דא ארץ דלתתא. פי' א"י ובזה מתורץ הכפל דמ"ש ברישא הנצנים נראו בארץ היינו ו"ק נראו במ'. עת הזמיר הגיע שהגיע עת כריתת ממשלת ע' שרים והיינו כשהוקם המשכן. ומ"ש בסיפא וקול התור בא להשמיענו כשנככסו לארץ ובנה שע"ה בהמ"ק נתגלית הארת זעיר ביתר שאת יותר מבראשונ' עד שהגיעה לארץ ישראל התחתונה:
אתעטר קב"ה בעטרוי פי' זעיר קבל מוחין מאימא: דא תורה שבע"פ. פי' ספרא דאגדתא פליג עם רשב"י וס"ל קול התור היא המ': ה"ג כד"א ויקר ויקרא דא שלימו: ואנא אוקימנא כמה דאתמר והכי הוא ור"ל כמו שיש הפרש בין ויקרא לויקר כן יש הפרש בין תור ובין תורה. ומ"ש ואנא אוקימנא וכו' ר"ל אנא ס"ל הפך זה ולעולם וקול התור היינו זעיר כמ"ש לעיל:
כלת משה חסר ו' פי' והיא בחו"לם לבד ומפרש למה היא חסרה ואמר כלת משה ודאי דהיינו השכינה היא כלת מר"עה ומ"ש אבל רזא דמלה וכו' ר"ל כלת משה היא כלת זעיר הנק' משה: אשלים מהימנותא בארעא. פי' שע"י ישראל נתגלית אמונתו ית' בעולם. וישראל שלימו דשמא קדישא אינון. פי' שע"י מעשיהם הטובים גורמים ייחוד בין ז"ון ונודע שי"הו הוא זעיר וה' אחרונה היא מ' נמצא שעל ידם נשלם שם הוי"ה וז"ש בסמוך דא סליק ודא נחית ישראל לעילא סליק וכו': אשתאר, כביכול שמא קדישא בלא שלימו והיינו כמ"ש שהמ' שהיא ה' אחרונה של שם נפרדה מזעיר שהוא יה"ו ונמצא שם הוי"ה ח"ו לא שלים:
דף ה.
קרבן מאינון כתרין קדישין וכו' פי' לקמן דף ח' ע"א אמר קרבן דקריב עלמא עילאה בעלמא תתאה וכולא חד. ונודע שנ"ון פשוטה היא בבינה כמ"ש בשם הרב ז"ל בפ' פקודי דף רנ"ד ע"ב וכן ז"ון הם נו"ן פשוטה כמ"ש הרב ז"ל נמצא שהנ"ון של קרבן היא לרמוז שבינה הנק' נו"ן פשוטה ואבא כלול עמה בסוד נה"י דאבא תוך נה"י דאימא מתקשרים עם זו"ן להביא להם מוחין. וז"ש מאינון כתרין קדישין שהם או"א וזו"ן דמתקרבין כולהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דאתעבידו כולהו חד ביחודא שלים דהיינו שאו"א בתוך זו"ן ועשו ייחוד אחד. ומ"ש לתקנא שמא קדישא כדקא יאות. ר"ל תכלית היחוד הזה שאנו עושים הוא לתקן זעיר שהוא שם הוי"ה ולהביא לו מוחין מאו"א. וז"ש קרבן דאינון כתרין קדישין לה' הוא. לאתקנא שמא קדישא וכו':
ושמא קדישא אתעטר בעטרוי פי' שבאים לו מוחין מאו"א: זבחי אלהים כתיב בסבא דמשפטים תירץ תירוץ אחר זולת זה:
למיקם על מדבחא ברוח נשברה פי' רוח נשברה דקרא דרשינן ליה להכא ולהכא. דהיינו רוח האדם תהא נשברת. ובזה ההוא רוחא תקיפא תהא תבירא דהיינו תוקף הדינים יומתקו עי"ז:
לאפוקי אדה"ר וכו' פי' לרמוז שאדה"ר גם הוא הקריב קרבן לכך אמר מכם לומר שכבר היה אדם שלא היה מכם אלא יציר כפיו ית' וגם הוא הקריב קרבן וז"ש לאפוקי אדם אחרא דלא הוה מכם:
אלהינו מאי בעי הכא פי' שאלהינו הוא בבינה והכא הכתוב מדבר במ'. ותירץ האי עיר דחלא אלהינו. שר"ל האי דכתיב אלהינו לפי שצריכים אנו ליירא ממנה:
מאי משמע פי' מאי קמ"ל קרא בהאי דאמר גדול ה' ומהולל מאד. דהיינו אימתי איקרי גדול עם עיר אלהינו ותירץ אשתמע דמלכא וכו' שר"ל השמיענו הכתוב טובא דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול וכו'. אבל אין לפרש מאי משמע ר"ל מהיכן למדנו זה דא"כ מה זו שאלה שהרי מן הכתוב למדנו זה גדול ה' וכו'. ועוד מה תירץ. ועיין בדף ח' ע"א ותבין:
תושבחתא דא בשני פי' שיום שני הוא בחי' נוקבא. ויום ראשון הוא בחי' דכורא לפי שזעיר נבנה מהחסדים שהם יום א' והמ' מהגבורות שהם יום שני:
בגין דזמינין לאתפרשא פי' להנסר וכל זמן שלא ננסרו כאלו אין כאן נקבה ויקרא זעיר לבדו וז"ש הזוהר רזא דמלה לא טוב היות אדם לבדו. ועיין בפ' תזריע דף מ"ד ע"א שאמר כן ר' אבא בעצמו בהדיא:
דא קב"ה ודא צדיק פי' כאלו אמר נוף יפה בסוד ויהי יוסף יפה תואר:
אלין אינון נ"ה פי' נ"ה דזעיר שמהם מקבלת המ' הטיפה ע"י יסוד דזעיר ושיעור הכתוב אלהים שהיא המ' בכח ארמנותיה שהם הנ"ה דזעיר נשגבת ונגדלת:
דף ה:
אלין כל כתרי מלכא בכללא חדא פי' י"ס דזעיר עם י"ס דנוקבא נתקשרו יחד כדי להזדווג: ולאתר אחרא מלין אלין סלקין. פי' בפ' ויגש ביאר אלו הפסוקים באריכות שכתב שם כשמזדווגים זו"ן שהם המלכים. אזי עברו יחדיו. דהיינו שמוחלים עונות בני אדם ע"ש:
לאפוקי מאן דלא אתנסיב פי' הכהן המקריב קרבן אם הוא בחור אינו משמש:
אע"ג דאוקמוה לנדב ואביהוא פי' שרבותינו נחלקו למה מתו וכל אחד נותן טעם לדבר:
הכי הוא ודאי פי' שכולם אמת אבל טעם העיקרי הוא זה שמפרש. אבל קטרת עילאה וכו':
ואי תימא ותצא אש וכו' פי' אמאי המ' הרגה אותם. ותירץ לבר נש וכו':
מן הבהמה כלל פי' אלו כתיב מן הבהמה ולא כתיב מן הבקר ומן הצאן שהוא פרט הוה אמינא אפי' בהמה טמאה תהיה ראויה לקרבן כמו החלב שע"עפ שאסור באכילה מקריבין אותו לגבוה. לכך חזר ופרט מן הבקר ומן הצאן לומר דדוקא אלו שהם טהורים וז"ש לבתר אלין דכשרין למיכל דוקא כמושפירש הכתוב:
ולאתר אחרא אסתלקו כמ"ש הרבזלה"ה שבהמות טהורות ונפש הבהמיות דישראל הם מקליפת נוגה ובהמות טמאות ונפש דאו"ה הם מג' קליפות האחרות. ונודע שאין בירור אלא בקליפת נוגה שיש בה טו"ר וז"ש ולאתר אחרא וכו'. א"נ י"ל מן הבהמה כלל פי' אלו כתיב מן הבהמה לחוד הוה אמינא אפילו חיה שהוא בכלל בהמה ראויה לקרבן. לכך פרט מן הבקר וכו' ומיעט חיה וז"ש לבתר בין אלין דכשראן וכו' ירצה לאחר שפירט הכתוב בקר וצאן. א"כ בין אלין דכשראן למיכל כגון חיה. בין דלא כשרין למיכל שהם הטמאות אסור לקרבא ומ"ש ולאתר אחרא הוא כמ"ש בפי' הא':
מחשבה דקב"ה פי' אבא. אתפשטו ארחין ושבילין פי' ל"ב נתיבות חכמה:
לאשתכחא שמא קדישא וכו' פי' זעיר: שקיו דגנתא דעדן נ"ב אימא: קיימין עילאין ותתאין. פי' פרצופי האצילות ופרצופי בי"ע כולם קיימין ע"י הארות אבא: תורה שבכתב ותורה שבע"פ נ"ב זו"ן והם ו"ד דיו"ד:
דף ו.
מן הבקר ולא בקר פי' מקצת בקר ראוי לקרבן עולה לאפוקי נקבה כמ"ש זכר תמים: רבי יצחק אמר לא פליג אר' חייא אלא מפרש הענין היטב: מאן דקאים על הלב נ"ב הלב נוקבא והזכר עליה:
אי הכי באתר דמחשבה עילאה וכו' פי' כיון שהעולה היא רומזת למחשבה שהוא אבא. א"כ היה ראוי להקריב דבר שרומז לאבא שהוא מחשבה ואמאי מקריבין מן הבקר שהוא רומז ליסוד:
וסיומא דההוא מחשבה אתר דאיקרי בקר פי' יסוד דזעיר שבו נסתיים היסוד דאבא כמ"ש הרב זלה"ה שיסוד דאבא מסתיים ביסוד דזעיר:
ה"ג ועל דא לההוא אתר דמחשבה וכו' ור"ל כיון שאבא שהוא מחשבה נעלם וסיומא דיליה הוא ביסוד לכך אנו מקריבין עולה מן הבקר שהוא רומז ליסוד ומחשבה שמחשבין על הקרבן ההיא מחשבה עולה לאבא והקרבן עצמו שהוא סיום עובדא עולה ליסוד שהוא סיומא דמחשבה:
בתולה דאתברכא מן שבע פי' מ' מתברכת מז"ק דזעיר: והאי דקאמר כולהו חברייא וכו'. פי' שרז"ל אמרו דפסקינן לקרא. וה"ק נפלה לא תוסיף אלא קום בתולת ישראל. ולכך הק' ר"י כיון שהכתוב אומר שא קינה וכו' א"כ פי' זה אין מתיישב:
והא הוה קשיא לי פי' ר' אחא אמר לר' יהודה שקושיא זו כבר הקשיתי אותה אני. והלכתי לרשב"י ואמר לי מחיזו דאנפך וכו': נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב. ולפ"ז שפיר קאמר שא קינה על שלא תוסיף קום מאליה:
דף ו:
ותבא בת שבע מ' אל המלך החדרה שנכנסה אצל זעיר כדי להזדווג עמו:
לפייסא לך פי' מהגלות שסבלה השכינה עם ישראל:
לאקמא לך פי' בסוד הקמת פרצופה כמ"ש הזוהר לעיל הוקם המשכן סתם:
לאשלמא לך בכולא פי' מהמוחין דאו"א:
לאעלא לך להיכליה פי' כדי להזדווג כמ"ש הזוהר: כמד"א וארשתיך לי באמונה. פי' הזעיר אומר למ' וארשתיך לי באמונה. ודריש באמונה כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן דהיינו זווגא דלא פסיק וז"ש זווגא דעלמין כמ"ש וכו': אנפי שכינתא עיין פירושו בפ' תרומה דף קס"ג:
קול חד השופר תרי פי' זעיר שיצא מן הבינה הנק' שופר:
ומאן דדייק פי' כמ"ש קול הוא זעיר ושופר היא בינה והאי דקאמר ומאן דדייק אע"פי שהוא הפי' הראשון: מ"מ כיון שרצה ר' אבא לומר ומאן דדייק בסיפא. נקט נמי ברישא מאן דדייק.
קול דאיקרי שופר פי' בינה שנק' קול גדול ונק' שופר.
אורייתא מהכא נפקא פי' זעיר יצא מהבינה. כד"א כל הנחלים הולכים אל הים. וא"כ לפ"ז פי' הכתוב כך הוא ויהי קול השופר דהיינו לכל חד כדאית ליה הולך אל המ': כלי מחזיק. פי' מ"ש וחזק מאד מלשון כלי מחזיק וכו': ארבעים סאה נ"ב והלוחות משקלם מ' סאה ם סתומה שאז היו מכח הבינה הנק' ם כמד"א מעשה אלהים המה:
וחזק מאד דלית לך וכו' פי' הוא כמו ד"א:
דף ז.
בההוא קול דאחידביה משה פי' זעיר: דכתיב וידבר אלהים. פי' אלמא שהמ' הנק' אלהים היתה מדברת וכמ"ש הזוהר בפ' וארא דף כ"ה. והכא כתיב משה ידבר: בגין דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי פי' שתחלה וידבר אלהים שהיא המ'. ואחר שאמרו לו ישראל דבר אתה עמנו. אזי משה ידבר. ובשביל שלא יהיה נראה שהתורה נאמרה מפי משה לבדו לכך והאלהים שהיא מ' יעננו בקול שהוא זעיר שהיה מתחבר קול זעיר עם הקול של מרע"ה. הללו מפי הגבורה. פי' של תורת כהנים הם ממ' הנק' אלהים ונק' גבורה תתאה ולכך הם קשים יותר משל משנה תורה כמרז"ל:
מפי ההוא קול דאחיד ביה פי' הוא זעיר ששם אחוז מרע"ה: ובספרא דאגדתא דבי רב. לפי מ"ש בשם הרב בפ' בשלח שר' אבא הוא רב צ"ל מ"ש ר' אבא הכא דבי רב הם בעלי הישיבה כולה מפי עצמו של משה כמו כן אתמר. פי' גם של ת"כ שהם מפי הגבורה. ג"כ נאמרו מפי זעיר:
משה ידבר דא קולו של משה פי' זה תירוץ אחר לקושיא דלעיל ופי' הכתוב משה ידבר היינו זעיר. והאלהים שהיא גבורה תתאה שהיא מ' נכללה עמו. ולפ"ז מ"ש וידבר אלהים ומ"ש משה ידבר הכל א'. וידבר אלהים היא גבורה תתאה שלפי שאורייתא מסטרא דגבורה אתייהיבת כמ"ש בפ' יתרו לכך וידבר אלהים אבל נכללה עם הזעיר שנמתקה וזהו משה שהוא זעיר ידבר:
כד אשתלים האי עלמא בהו בישראל כגוונא דלעילא פי' שיש בהם י"ב שבטים נגד י"ב בקר. וע' נפש נגד ע' חסדים המגולים. וס' רבוא נגד ו"ק כל קצה כלול וכו'. ומ"ש וההוא אדם וכו'. פי' התחיל מאד"הר שהוא ראשית תיקון ישראל. שלים כגוונא דלעילא. פי' כמו שלמעלה יש בכל פרצוף פנימיות שהיא בחינת הנשמה. וחיצוניות שהם בחי' הגוף כך האדם יש בו גוף ונשמה:
דכר ונוקבא למהוי שלים פי' כמו שהזעיר המ' הוא משלימתו כמ"ש הרב זל"הה כן באדם התחתון נוקבא דיליה משלימתו:
בן ובת וכו' פי' שכתב בר"מ שאדם ואשתו אחר שמולידים בן ובת. נעשו הם בחי' או"א. ובן ובת שלהם בחינת ז"ון וז"ש וכדין הוא בר נש כגוונא דלעילא דהיינו כשם שיש לעילא או"א וז"ון כן הוא האדם ואשתו ובן ובת שהולידו שהם בחינת א"וא וז"ון כגוונא דשמא קדישא עילאה כמ"ש שא"וא הם י"ה וז"ון הם ו"ה נמצא שארבעתם הם שם הוי"ה וכן האדם ואשתו ובן ובת. ובת כהן דא. נשמתא וכו'. פי' הנשמה ע"י החסד שהוא כהן היא יוצאת ממקומה ובאה לעולם כמ"ש בסבא דמשפטים:
ושבה סתם לאתתקנא כמלקדמין פי' דריש ושבה לתרי אנפי דהיינו ושבה בגלגול בגוף שני ועוד דריש ושבה לשון תיקון כמו לשון תשובה דהיינו שבגלגול זה ישתדל להוליד בן ובת לתקן אשר עוות וז"ש הזוהר ושבה סתם וכו': וכדין ושבה אל בית אביה. פי' ע"י תיקון שעשתה בגלגול שני לכך ושבה אל המ' שהיא נק' בית אביה שזעיר הוא אב לנשמה ומ' היא בית זעיר שהוא אביה. ומ"ש דא קב"ה פי' מלכות:
מעינוגא דלעילא דאית ביה אכילה פי' אין לו חלק בהארות א"וא שנק' אכילה כדכתיב אכלו ריעים שהם או"א וזה מפני שלא תיקן בגלגול זה מה שעוות. אבל מי שתיקן והוליד בן ובת. אע"פ שהכתוב אומר ושבה אל בית אביה שהיא המ' עכ"ז משם ישיג הארות או"א לפי שמגיעים עד המ' וכדמפרש. אכילה דלעילא ענוגא דק"בה הוי פי' הארות א"וא שנק' אכילה הם עונג זעיר שמהם מתענג וז"ש עינוגא דקב"ה הוי:
דף ז:
שרייא באתר דשרייא פי' הארת א"וא מגעת עד המ': דאשתכח מזונא לתתא וכו'. פי' ע"י הקרבן שעושים ישראל למטה גורמים שימשך שפע גם למעלה. דא סעודתא דידהו מריחא דקרבנא. פי' שע"י הקרבן גורמים ישראל מזון למעלה וכשמתקן המלך מזונא דיליה גם לישראל מתקן מזון נמצא שהקרבן גרם הכל וז"ש בסמוך ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים:
מאתר דעינוגא דעתיקא אשתכח פי' שגם מאריך ממשיכים הארה ע"י הקרבן ואריך נק' עתיקא כנודע. קרא לון קב"ה עבדין. פי' מצד מט"ט הנק' עבד: לבתר קרא לון בנים פי' מצד רוח ונפש שיש בהם ולכך נק' בנים דז"ון כמ"ש הרב ז"ל. שבת אחים גם יחד. פי' אימתי טוב ונעים הדבר כששבת אחים גם יחד שהם הקב"ה עם ישראל שנק' אחים: ובוצינא קדישא רש"בי מפ' הנה מה טוב הם החסדים. ומה נעים הם הגבורות כמ"ש בפ' אחרי מות דף נ"ט וכן פי' שם הר"חו ז"ל בהגהותיו ואחים הם ז"ון:
ואיש אשר יקח את אחותו פי' איש הוא זעיר. אחותן היא מ' וז"ש ובספרא דרב ייבא סבא וכו' שרב ייבא סבא ביאר הענין היטב וכן הוא דעת רש"בי ע"ה ששניהם לדבר א' נתכוונו. חסד הוא ודאי ז"ל הרב בס"הכ. ואמנם עיקר הנסירה היא כי הלא כשנדבקו הדינים יחד הנה כדי להחזירם פ"בפ היה צריך להמשיך כל הדינים בנקבה כדי שתוכל להפרד מן הזכר וכל אותם הדינים שבאחוריו כולם ננסרו וניתנו לה והוא נשאר בסוד החסד והיא בסוד דינים. ואמנם כדי לדחות אותם הדינים שבאחורי הזכר ליתנם אל הנקבה זה נעשה בכח החסד העליון של הבינה וז"ס כי יקח את אחותו חסד הוא. ובזוהר אחרי מות דף ע"ז ע"ב פי' כי ע"י החסד אתפרשו גזעין שהוא סוד האחורים שלהם ואז לקחה לאשה. ופי' הדבר כי הלא כבר ידענו שאע"פי שהאדם ישן עכ"ז נשמתו מושכת לו חיים וחסד מלמעלה אל אותו הכח קיסטא דחיותא הנשאר בגופו. והנה אע"פי שעתה הזעיר נרדם בשינה עכ"ז נשמתו מושכת אליו מסוד החסד של הבינה ונתפשט בכולו ואז הדינים שבאחוריו היו נדחים מאליהם ונדבקים באחורי הנקבה וז"ש באידרא דף קפ"ב ע"ב ובאתרה' שקע רחמי וחסד והענין כי הלא כאשר היה נמשך בו החסד היה כדחה הדין ונשאר החסד שקוע במקום הדין וז"ש ובאתרהא שקע רחמי וחסד עכ"ל ובזה תבין לשון זה וע"ד הנה מה טוב וכו' ושיעור הכתוב אימתי מתחברים טוב שהם החסדים עם נעים שהם הגבורות כששבת אחים יחד שהם זו"ן לפי שהזעיר נבנה מהחסדים ומ' מהגבורות וכשמתחברים זו"ן אזי גם החו"ג מתחברים. ישראל דלתתא שריין בחדותא גם אינון בקב"ה פי' שנפשם ורוחם של ישראל עולים בסוד מ"ן למלכות נמצא בשעה שהמ' מזדווגת עם זעיר והיא שמחה גם ישראל יש להם שמחה שגם הם מזומכים לאותו זווג:
מהו אחד דא כ"י וכו' פי' כמ"ש הרש בדרוש ק"ש שאחד הם אח ד' אח הוא זעיר דל"ת היא מ' ובזה מובן לשון זה:
סליק לעילא לעילא פי' זעיר עולה לאו"א וזהו לעילא ועוד עלה לאריך וזהו לעילא שנית. ועיין בפ' בשלח דף נ"ח ע"ב: ושמא קדישא לא אשתכח שלים כמש"ל שה' אחרונ' אתרחקת מיה"ו:
דא משחרבות וכו' פי' אבא שיצא מאריך הנקרא עתיקא קדישא:
בההוא נהר עילאה פי' בינה:
וההוא משח נגיד ברישא דמלכא פי' הארת אבא נמשכה בראש זעיר תתלה ואח"כ לדיקנא דזעיר ואח"כ נמשכת לכל ספירות הזעיר כמ"ש הרב ז"ל שנה"י דאבא מתחילים ליכנס בראש זעיר ומתפשטים בכל גופו וז"ש ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר:
מלכא אתלבש בהו פי' פנימיות הזעיר שהם נשמתו הם מתלבשים בחיצוניות הזעיר שהם ג' כלים דזעיר כמ"ש באוצ"ח:
דשמיה קדישא אשתכח בהו פי' ששם הוי"ה הוא בזעיר כמ"ש הרב ושיעור הכתוב כשמן הטוב שהוא אבא שנמשך ברישא דזעי"ר וזהו על הראש ומשם ירד לדיקנא דזעיר וזהו יורד על הזקן ומשם מתפשט בכל גופו דזעיר ועל ידם נמשך השפע לעולמות התחתונים וזהו שיורד על פי מדותיו:
דף ח.
דפולהנא דלתתא הוה סליק פי' קטורת שהיו עושים למטה:
שמן וקטורת ישמח לב פי' שמן שהוא אבא וקטרת שהיא אימא ישמח לב שהוא זעיר וכן פי' הרב בליקוטים: ואיתימא ויאמר אליו האלהים וכו' מחטוא לי וכו' ש"מ שהקב"ה הוא שאמר לו כן שמנעו כדי שלא יחטא לפניו. ואם נפרש אלהים הוא ס"א אין הכתוב מתיישב. ולכך מקשה ואי תימא וכו' ותירץ הכי הוא ודאי ר"ל לעולם על הס"א מדבר כמו אלהים הנאמר בבלעם וכל הפסוק מפרשו על הס"א: ה"ג בגין דחטאה לאו ביה קיימא. ור"ל ששני הכרחים יש שלא נפרש מחטוא לשון חטא כי הוא חסר א'. ועוד בגין דחטאה וכו' דהיינו כיון שהס"א הוא המדבר איך יאמר מחטוא לי ל' חטא דהא לאו ביה קיימא א"כ עכ"ל שאינו ל' חטא אלא הכי אוליפנא שהוא לשון מחט:
מאי משמע פי' מה תועלת למדנו מזה ומאי קמ"ל ותירץ דבחובי וכו' ר"ל דאשמועי' טובא כמ"ש מחטוא לי שהוא לשון מחט ללמדנו שבחובין דלתתא פוגמים לעילא במקום שהם אחוזים בו כגון אבימלך שאחוז בס"א הזיק לס"א. וישראל פוגמים ח"ו בקדושה:
אן הוא שמחה אן הוא רננה פי' שמחה בחסד רננה בגבורה. בגין דאיהו רחיקא מן דינא תדיר. פי' שהכהן אינו עושה רק דברים שגורמים הרחמים כקרבנו' וכדומה אבל הדין רחוק ממנו כמ"ש הזוהר בפ' נשא שאפי' שחיטת הקרבן זר שוחט. וכהנא אסיר ליה למיעבד דינא ולכך שמחה שהוא חסד בכהנא אתקיים: ומ"ש ועוד דהא כתרא וכו'. פי' מלבד טעם הראשון עוד מפני שמדתו חסד לכך שמחה היא בכהנא:
דף ח:
כדין כתיב דעו כי ה' הוא האלהים פי' למתק גבורה שהיא אלהים ע"י החסד שהוא הוי"ה. שני פתחים ס"ד. והלא כמה ב"ה יש שאין לה אלא פתח א' שיעור ב' פתחים פי' שלא ישב סמוך לפתח אלא יכנס שיעור ב' פתחים:
שירותא דדרגין חסד ופחד פי' כמ"ש הרב ששני שלישי החסד נעשו חכמה דזעיר. ושני שלישי הגבורה נעשו בינה. ונודע שכתר אינו מן המנין נמצא שחסד וגבורה הם שירותא דדרגין:
דא שלימו דילה פי' שהמ' בניינה מהגבורות הנק' רננה:
דשמחה בלב ורננה בפה פי' שמחה היא מ' והיא בלב שיוצאת נגד לב של זעיר כמ"ש הרב ז"ל בכמה דוכתי. ורננה שהם הגבורות הם בפה כמ"ש הרב בליקוטים שהגבורות הם ה' מוצאות הפה דזעיר וז"ש הזוהר ורננה בפה:
כדין דעו כי ה' הוא האלהים פי' לזווג זעיר הנק' הוי"ה עם המ' הנק' אלהים וז"ש דבעי לבתר לייחדא שמא קדישא כדקא יאות ולקשרא דא בדא דהיינו לייחד יה"ו שהוא זעיר עם ה' אחרונה שהיא המ' ולכ"א ולייחדא שמא קדישא. ומ"ש ולקשרא דא בדא. פי' לקשר מ' עם זעיר: אי כולא חד אמאי שנייא דא מן דא פי' אם כל אדם בין עני בין עשיר יכול להקריב אפי' מן העוף לעולה. למה עשתה התורה ג' פרשיות מן הבקר ומן הצאן ומן העוף כיון שאפילו עשיר יכול להקריב אפי' מן העוף ותירץ שהעשיר מן הבקר דוקא ומינה מן הצאן לבינוני ומן העוף לעני:
א"ר אלעזר כמה דהוה חטאה וכו' פי' ר"א פליג אר' יוסי שאמר שהתורה צוותה לפי הממון אלא הטעם לפי החטא כדמפרש:
דף ט.
וכדין קב"ה פקיד על עלמא ואתייא מותנא פי' שאחר מיתת העניים ברעב ממית העשירים שגורמים מיתת העניים: או כפנא לעלמא רעב של כלייה שמכלה גם העשירים. ובזוהר מדוייק גריס וכדין קב"ה פקיד על מה אתי כפנא לעלמא. ור"ל שהקב"ה פוקד על העשירים עונם שהם גרמו לבא רעב לעולם:
דעבדו קינא במדברא פירוש מדבר יהודה וכדמפרש שהניחו דושנה של יריחו ועלו למדבר יהודה אצל יעבץ ללמוד תורה כמרז"ל וז"ש בסמוך נטלו למדברא מיריחו:
אמאי קא אתא הכא מלה דא פי' מדכתיב ואתה עשית חסד וכו' משמע בשביל זה הוא שניצול. והלא בלא"ה אינו חייב מיתה כי הם צדיקים ואין צריך לטעם חסד שעשה עם משה ועוד שיתר פ' אחת בתורה. ותירץ דעשית חסד לא קאי לטעם פן אוסיפך. אלא על לכו סורו וכו' וקאמר להו שאול אין אתם ראוים להיות שכנים לעמלק דהוא עבד ביש לישראל ואנת אקדימת להו שלם ועבדת חסד עם כולהו ואינך ראוי להתחבר בהם:
דף ט:
ה"ג וכל כך למה ולא כהגהה:
ואנן בעינן לקרבא האי קרבנא ממש פי' קרבן זה שהוא גרמייהו ונפשייהו. ועכ"ד קורבנא דכולא עדיף. פי' הקרבן ממש: וכי מציון הוא ברוך פי' קס"ד ברוך ה' הוא הזעיר הנק' הוי"ה ולכך מקשי וכי מציון שהוא היסוד הוא ברוך והלא מנהרא עמיקא וכו' שהוא יסוד דאימא איהו ברוך. ותירץ אלא ברוך ה' וכו'. ור"ל שה' דקרא היא המ' ולכך אמר ברוך ה' שהיא מ' מציון שהוא יסוד: ה"ג הכי איהי איתקריאת הוי"ה. ויש טעות בהגהה:
דכתיב וה' פי' היא המ' ומ"ש מאת ה' הוא זעיר:
ד"א וכו' לפי ד"א לעולם ברוך ה' הוא זעיר ור"ל ע"י מי נכרת ברכת הזעיר ואמר ע"י היסוד כי היסוד הוא מגלה הארת החו"ג נמצא שעל ידו אנו יודעים שברוך ה' שהוא זעיר. ז' רקיעים לעילא. פי' רקיעים שבעוה"ז: קב"ה בשביעאה ערבות:
כגלדי בצלים אלין לתתא ואלין לעילא ז"ל הרב בס' א"י דע כי כל העולמות הם בבחינת עיגולי' זה בתוך זה כגלדי בצלים וכל הקרב אל הא"ס ב"ה הוא עליון ומשובח יותר מחבירו עד שנמצא כי עו"הז החומרי היא תיכונה תוך כל העיגולים כולם והוא מרוחק מן הא"ס הרבה וזה נזכר בזוהר ויקרא דף ט' וכן בפ' בראשית י"ט וז"ל וכולא מוחא לגו וכמה קליפין חפיין על מוחא וכו' ואע"פי שמשם נראה שיותר פנימי הוא המוח והחופף עליו הוא הגרוע ממנו י"ל כי שם מדבר בערכנו אנחנו אשר היותר קרוב אלינו נקרא קליפה בערך המוח אשר לפנים ממנו וכע"דז אשר נמצא כי הא"ס ב"ה לפני ולפנים והוא המוח הפנימי לכולם. אבל בבחי' העולמות בעצמם הפנימי שבכולם היא הקליפה והסובב עליו הוא המוח עכ"ל. ובזה תבין לשון זה. ומ"ש הזוהר מנהון בשית גדפין ומנהון בד' גדפין נלע"ד שבזה יתורץ מה שהקשו בגמ' דחגיגה כתיב שש כנפים וכתיב וד' כנפים ותירצו שש קודם החרבן ד' אחר החרבן כביכול נתמעטו וכו' ובתנחומא תירץ ד' קודם העגל. ושש אחר העגל לכסות רגליהם שלא ייראו. ולפי מ"ש כאן שיש מלאכים בשית גדפין ויש בד' לא קשה מדי:
דף י.
וביניהו ג"ע וגיהנם נראה שכל ארץ וארץ יש לה ג"ע וגיהנם לאותם היושבים בארץ ההיא:
אחידא ברקיעא דלעילא פי' בערבות לפי שתבל היא עליונה שבארצות וערבות הוא עליון ברקיעים:
בשמא עילאה פי' מ' וז"ש הה"ד והוא ישפוט תבל בצדק. כסא דקב"ה פי' מ' דאצילות:
מקסטורא דארעא פי' מלחות הארץ יוצאים כמו תולעים: ולאו למפלגי תחומין נ"ב שמחלקים העולם לז' חלקים. ואינו כן כי אם זה ע"ג זה ובזוהר חדש בפ' בראשי' דף ט"ו ובמדרש הנעלם דעלמא גלגל הוא ככדורא דא וכד נפיק שמשא ממזרח אזיל בסגלגלותא עד דמטא לתחת וכו' ע"ש שבלילה נהיר לאינון דדרים תחות לן לפי כדור היישוב ההוא רקיעא. פי' יסוד דזעיר:
דאתפריש בין מיין עילאי לתתאי פי' מיין עילאין הם החסדים שיורדים עד היסוד בו ועולים בסוד אור חוזר להגדיל זעיר ומיין תתאין הם הגבורות שיורדות ליסוד ויוצאות ממנו אל הנוקבא דרך נקב שבחזה דזעיר. נמצא שע"י היסוד נפרשים מיין עילאין מתתאין הוה פליגו בעלמא מנייהו. פי' לפי שמנגדים זה לזה אלו חסדים ואלו גבורות:
דף י:
אבל האי רקיע עביד שלמא בינייהו פי' שביסוד דזעיר נמתקים הגבורות ע"י החסדים ויש שלום ביניהם:
ועלמא לאמתקיימא אלא על שלום פי' מ' אין לה קיום אלא ע"י יסוד הנק' שלום. ת"ח קב"ה איקרי שלום. פי' ת"ת גם הוא נק' שלום: והוא שלום פי' הוא היסוד:
ושמיה שלום פי' המ' הנק' שם גם היא נקראת שלום ע"ש בעלה. ואתקשר כולה בשלם. פי' ביסוד נקשר הכל ולכך נק' כל שכולל כל הו"ק אתקשר בתלת קשרין. פי' ביו"ד יש בה ג' פרצופים שהם אריך ואבא ויסוד דאבא שהוא דעת דזעיר והם ג' קוצין שמפרש הזוהר. כתרא עילאה נ"ב כתר: דהוא רישא דכל רישין כתב בס' אור ישראל טעם שהוסיף הזוהר דהוא רישא וכו'. לפי שיש ה' פרצופים אריך וא"וא וז"ון וכל אחד יש לו כתר לכך אמר באריך רישא דכל רישין שהוא ראש לכל הכתרים כולם:
חד קוצא באמצעותא פי' אבא: וע"ד קוצא דבאמצעיתא נ"ב חכמה:
דנפיק מקוצא דלעילא פי' אבא יצא מאריך:
לכל שאר רישין פי' הוא ראש לפרצופים שתחתיו. ומ"ש לאתבנאה שמא קדישא פי' שאבא שהוא יו"ד דשמא קדיש' ממנו מתחיל שם הוי"ה להבנות כי יו"ד שהוא אבא הוא ראשון לד' אותיות הוי"ה: רישא אחרא תתאה נ"ב דעת רישא לאשקאה לגנתא. פי' לזעיר הנק' גן שיסוד דאבא שהוא דעת דזעיר הוא מתפשט תוך זעיר:
והוא מבועא דמיין פי' שהחסדים הנק' מים יוצאים מיסוד דאבא:
דכל נטיען אשתקיין מניה פי' כל הו"ק דזעיר הנק' נטיעות אשתקיין מניה: ודא הוא יו"ד בתלת קשרין נ"ב וזהו עצמו סוד קוצא גזעא ושבילא עכ"ל ור"ל קוצא הוא אריך וגזעא הוא אבא ושבילא הוא יסוד דאבא שהוא דעת דזעיר. וצ"ע שהרי בפ' בלק דף ר"ג ע"ב אמר הזוהר ואתייחד ברישא וגזעא ושבילא ופירשם הזוהר שם וכן הרח"ו בהגהותיו שרישא הוא אבא וגזעא היא בינה ושבילא הוא דעת. וא"כ היכי הגיה הכא וזהו עצמו סוד קוצא גזעא ושבילא ואיפשר שיש חילוק בין כשאומר ריש' גזעא ושבילא. ובין קוצא גזעא ושבילא:
חכמתא דרזין עילאין פשט הלשון ידוע והרב בעל אור ישראל פי' חכמתא הוא אבא דרזין עילאין הם אריך שבגו אבא ועתיק שבגו אריך וא"ק בגו עתיק. וכולם נק' רזין עילאין וחמא אילנא דגנתא דעדן אילנא הוא זעיר. גנתא היא מ' עדן היא בינה שהזעיר מכריע בין בינה ובין מ': חכמתא ברזא עילאה חכמתא היא מ' חכמה תתאה. ברזא עילאה ר"ל שמחוברת עם היסוד הנקרא עילאה עכ"ל. ה"ג מטון די בקטפורא דתלתא. והיינו ג' פרצופים הרמוזים ביו"ד:
חד דחילו דכולא נ"ב כתר עליון חד סתים שבילין נ"ב חכמה בנתיבותיה:
חד נהרא עמיקא נ"ב יסוד דאבא עכ"ל ולפ"ז רבי אלעזר מביא ראיה למ"ש מספרא דשלמה מלכא:
ה"ג לבתר פרט באתוון ביתא בשכלוליה יו"ד ה"א בניינא דכולא ופי' ביתא בשכלוליה היא בינה ולכך אמר לבתר פרט באתוון וכו' דהיינו אחר היו"ד דהוי"ה פרט באותיות הוי"ה הנז' ביתא וכו' שהיא בינה. ומ"ש יו"ד ה"א בניינא ר"כ י"ה שהם א"וא מהם בנין הכל. ושלימו דשמא קדיש' פי' זעיר הנק' שמא קדישא מאבא ואימא נשלם. ו בן דאוליד ונפיק מניה פי' אבא הוליד והוציא לזעיר כי יו"ד במילואה יש בה ו"ד לרמוז על זעיר הנק' ו' ועל מלכות הנק' ד' ששרשם מאבא וז"ש ה"א יו"ד שלימו ונ"ב פי' יו"ד במילואה:
בכולהו עלמין פירוש בבי"ע:
ועילאין ותתאין וכו' פי' עילאין בי"ע תתאין הם בני עו"הז: ושמא קדישא אשתכלל ביה נ"ב כלי ההוי"ה עכ"ל ונל"עד שצ"ל כל ההוי"ה. ור"ל ו"ד דיו"ד כתב הרב שהם צורת ה שהיא בינה וג"כ ו"ד רומזים לז"ון כמ"ש הזוהר הכא נמצא שכל הה"ויה כלולה באבא שהיא יו"ד. אפיק ההוא נהר. פי' בינה:
אפיק תרין בנין פי' ז"ון:
לבתר נפקין תרין בנין פירוש אחר שנתקנו א"וא אימא הוציאה זו"ן והיינו מש"ל וההוא נהר אפיק תרין בנין. אלא כפל הענין לומר וברתא אתזנת מן בן וכו'. א"נ וההוא נהר אפיק וכו' היינו בהיותם בעיבור בתוכה כמ"ש הרב שה' צורת' דו ד' היא מ' ו' זעיר ונקט לשון אפיק לפי שתחלה בהיותם באב' הי' נעלמים מאד אח"כ באימא נגלמו קצת ויצאו לפועל. ומ"ש לבתר נפקין וכו' הוא בסוד הליד' ודוק
בחכמה יבנה בית פירוש ע"י אבא נבנה כל פרצופי האצילות ואצילות לקרא בית כמ"ש הרב שאבי"ע הם ד' בתים זה ע"ג זה:
תנן עשר שמות וכו' פי' הם עשר ספי' דזעיר שהיו באבא ונתנם אח"כ לאימא כנודע:
יו"ד דהיא עשיראה דאתוון פי' באבג"ד וכו': ה"ג יו"ד כליל. דו קרינן לון. פי' שכתב הרב ז"ל באוצ"ח שזו"ן בהיותם באבא הם בסוד ו"ד דכורא על נוקבא ובהיותם באימא שהיא ה הם דו נוקבא על דכורא עכ"ל וז"ש דו קרינן לון בהיותם באימא. וז"ש בסמוך ו"ד מעילא לתתא דו מתתא לעילא וכולא חד מלה:
י"ג מכילן תליין ביה פי' י"ג תיקוני דיקנא דאריך משפיעים לאבא שאבא הוא מגרון דאריך עד הטבור והדיקנא חופפת עליו כנודע:
לקביל עשר אתוון פי' עשר אותיות של שם מ"ה שכתב הרב בק"י כי עשר אותיות דשם מ"ה הם באים מאבא לזעיר והם רוח דזעיר:
תמניא אינון פירוש כשנתחיל מבינה הם ח' ספירות ממנה ולמטה ותרין דרגין פירוש שני ספי' דזעיר הנשארים הם לקבל שני רקיעים שהם אבא ואריך שהם נעלמים:
עשרה פי' כשנתחיל מכתר ותשעה כשנתחיל מחכמה. ותמניא כשנתחיל מבינה. ושביעאה כשנתחיל מחסד. קדמאה י"ה פי' חכמה לפי שכתר אינו מהמנין: כליל ה' כתב בס' אור ישראל כי יו"ד חכמה ומילויה ו"ד היא בינה. ומן ו"ד נעשית ה וז"ש דיו"ד כליל ה':
חכמה יה איקרי פי' לפי שאימא כלולה באבא בסוד הבן בחכמה כמ"ש באוצ"ח:
תניינא הוי"ה דאיקרי אלהים פירוש בינה:
דדינין מתערין מניה פי' כתב הרב ז"ל היינו דינים שבתבונה וכל מקום שתמצא שם אלהים בבינה הוא בתבונה. ולא אלהים דינא. פירוש לא יש אותיות אלהים ממש כמו הגבורות שנקראו אלהים אלא אותיות דהוי"ה וניקוד אלהים:
דף יא.
תליתאה אל פי' חסד ד' אלהים פי' גבורה: ה' הוי"ה פירוש ת"ת שכתב הרב ז"ל באוצ"ח ששם הוי"ה הוא בת"ת לפי ששלשה כלים שלו כולם הוי"ה כנודע: כללא דכל שלימו וכו'. פירוש שהת"ת כולל חו"ג ומכריע ביניהם:
צבאות פירוש נ"ה דזעיר: בצפוני לבא. פי' למה עולות נשחטות בצפון לפי שמכפרים על המחשבות שהם בצפוני לבא. ומ"ש ובאתר דדינא בגין דמחשבה אשתכח בלילה הוא טעם אחר למה נשחטות בצפון לפי שמכפרים על מחשבה שהיא בלילה עת הדין כמו הצפון שהוא דין ומ"ש ורוח צפון מנשבא הוא טעם שלישי:
ואלין שלימו דסטרי עלמא פי' שעושים של"ם כדין הקצוות דזעיר הנקרא סטרי עלמא ומקשרים אותם זה בזה:
שלימו דכולא וכו' היינו שממשיכים לזעיר מאו"א וז"ש שלימו דכולא מסטרא דמהימנותא ונודע כי אמת הוא באימא בסוד אהי"ה פ' אהי"ה גי' אמ"ת ואבא כלול עם אימא:
ה"ג ת"ח שלמים בכולא וכו' עשרה שמהן כתיבו. פירוש הם י"ס שהזכיר רבי אבא לעיל אלא שהוא התחיל מחכמה ור' אלעזר התחיל מן הכתר:
קדמאה אהי"ה פי' כתר: לבתר אשר אהי"ה. פירוש אשר הוא חכמה אהי"ה הוא בינה ומ"ש דזמין לאתגלייא באינון כתרים. פירוש הם זו"ן שבתוכם מתגלים או"א הנקרא אהי"ה אשר אהי"ה:
לגילוייא דשמא קדישא פירוש הוא זעיר שיצא מבינה כדמפרש הזוהר:
לבתר אהי"ה בתראה וכו' פירוש אהי"ה השני הוא בינה המזדווגת עם חכמה הנקרא אשר ואהי"ה בתראה מורה על אימא כשהיא מעוברת בזעיר ואע"פ שאהי"ה אשר אהי"ה הם אריך ואו"א וכאן הוא מונה עשר ספי' דזעיר כדלעיל. אינה קושיא. שהתחיל למנות כתר דזעיר שהוא אהי"ה כמ"ש הרב ואגב הזכיר אהי"ה אשר אהי"ה שהם אריך ואו"א לומר שכתר דזעיר הוא אהי"ה כמו אריך שנקרא אהי"ה:
דא שלימו דכולא פירוש זעיר שיצא מאימא והוא יהו"ד אלהי אבותיכם:
תניינא יה פירוש חכמה. אפיק ה'. פירוש כמ"ש לעיל שו"ד דיו"ד היא בינה שהיא ה רישא דכל בניינא הוי י' יו"ד אפיק ה' וכו' בח"י דף קע"ו ז"ל הכוונה כי בתחלה היה יו"ד וממילוי יו"ד וד נעשה ה בינה והם סוד דו פרצופים זו"ן שאז היה זעיר בחינת קטנות ו זעירא בלי מוחין והוא נמשך מן שש ספירות ראשונות דחכמה והמלכות סוד ד מן ד' ספירות תחתונות דחכמה. ולכן נרמז זעיר באות ו ומלכות באות ד ושניהם באות יוד ואז בהיותם בסוד חכמה היה ו קודם לד' כי שם עלמא דדכורא והזכר גובר. וכאשר נכנסו ב' אותיות וד בבינה נכנסה תחלה ד מלכות ואח"כ ו סוד הת"ת. ונמצא שבהכנס ד תחלה ואח"כ ו לא מצא מקום כי כבר יש שם הנוקבא וירד למטה בשש ספירות שהם ו"ק שבה. והוא ו שבצורת ה העומד תחת ד של ה שהוא נעשית לו אז מקיף ועטרה על ראשו. והיינו לפי שבבינה עלמא דנוקבא שם נוקבא שליט על דכורא. וז"ס עוה"ב שה"ס הבינה. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כי שמה מלכות שיעור עוביו והקיפו סוד נקבה תסובב גבר ואח"כ כשיצאו משם ולחוץ יצא ו תחלה וישב לו אחר אות ה דבינה ואח"כ יצא אות ד נקבה נמצא אשה מזרעת תחלה ילדה זכר. איש מזריע תחלה ילדה נקבה וז"ש בזוהר כי תחלה היה י' והמילוי יו"ד ו"ד נעשה ה ראשונה וממנה נעשה עצמות זו"ן ועל כן לא נרמזו זו"ן ביו"ד אפס במילוי. ובבינה שם ה' נרמזו באות ה עצמה השרשית ולעומת זה באו הכתובים מכוונים. ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים פי' כשהאציל חכמה לבינה ארץ יצא תחלה ואח"כ שמים. אבל בראשית ברא אלהים סוד הבינה כשהולידה היה שמים תחלה ואח"כ ארץ ובזה תבין סוד גן בעדן מקדם שביארו בזוהר בראשית עדן היינו בינה גן היינו מלכות ע"ש והכוונה ויטע ה' אלהים כשנטע חכמה לבינה אז היה גן בעדן מקדם קודם הת"ת ואח"כ וישם שם את האדם סוד הת"ת:
וסתים ביה וכו' פירוש שאימא כלולה באבא בסוד הבן בחכמה כמש"ל דכתיב ונהר יוצא. פי' מדלא כתיב ונהר יצא אלא יוצא ש"מ שתדיר הוא יוצא: כהאי גוונא #י כך ציירה בזוהר מדוייק ור"ל כמו שיו"ד יש בה י"ה לפי שו"ד.. דיו"ד הם ה' והם א"וא עילאין כהאי גוונא ה יש בה עוקץ באחריה שהוא צורת י' והוא יש"ס שכלול תבונ' בסוד וחכם בבינה. ועיין באוצ"ח כדי שתבין היטב:
לבתר י"ה דלא מתפרשן וכו' פי' שבה' רמוז י"ה בציור הנז': כהאי גוונא גם בכאן ציירה כדלעיל:
הרי יו"ד וההוא נהר וכו' פי' הרי ביארתי לך ענין יו"ד שהוא אבא. וענין ההוא נהר שהיא בינה שרמוזה בה' דהוי"ה. ומ"ש ולתתא תרין בנין וכו'. פי' הם ז"ון שיצאו מאו"א:
מסטרא דאבא יו"ד נפיק בן פי' כמ"ש הרב באוצ"ח שהזכרים זעיר ויעקב יצאו מאבא והנקבות לאה ורחל יצאו מאימא וז"ש מסטרא דאבא י' נפיק בן: