מקדש מלך על ספר הזהר· רבי שלום בוזגלו [הרש"ב]
כרך א
דף א.
רבי חזקיה פתח יופי הפתיחה ובצחצחות השושנה אמת דומים ניצניה י"ג אל י"ג תיבות שנכתבו אחר שם אלהים וה' עלין אל ה' תיבות שאחר שם אלהים וכדמסיק: מה שושנה וכו'. כתב האר"י ז"ל שושנה גי' אסת"ר וסוד אסתר היא נקודת המלכות דאצילות בסוד לכי ומעטי את עצמך והיא מסתתרת בראש הבריאה ולכן נקראת אסתר וז"ש בר"מ בפ' כי תצא דסתיר לה קב"ה מאחשורוש ועלה אתמר וכבודי לאחר לא אתן עכ"ל ופי' הפסוק כך הוא כשושנה הגשמיות בין החוחים שאינם שוים כנגדה כלום כן רעייתי שהיא מ' דאצילות בין הבנות שהם ז' נערותיה שהם ז' היכלות דבריאה:
אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי יובן במ"ש האר"י ז"ל שעם היות שעיקר בנין הנוקבא הוא מהגבורות. עכ"ז גם כן נבנית מהחסדים כי ב' הקוים שלה נבנים מהחסדים המגולים דנ"ה דז"א: חסד דנצח חציו לעצמו וחציו לקו ימין דנוקבא וכן חסד דהוד חציו לעצמו וחציו לקו שמאל דנוקבא ומן שני שלישים דחסד המגולה שבשני שלישי הת"ת לוקחת הנוקבא לכתר שלה חצי שליש והיינו דקאמר אית בה דין ורחמי:
אית בה י"ג מכילן דרחמי ז"ל האריז"ל בכוונת חנוכה (ונרמז בספר משנת חסידים דף קכ"ז ע"ב פ"ב) הנה יש בברכה זו י"ג תיבות נגד י"ג מכילן דרחמי דאימא מקשטא לברתא בסוד נר חנ"ה כ"ו כי חנה היא אימא גי' ס"ג וכ"ו היא השכינה וע"י כן נתקן הוד דז"א בשמונה מכילן קדמאין מאל עד נוצר חסד בח' ימים והשמיני מעורר כל המדות ע"י זווג נוצר ונקה ולכן כל יום מימי חנוכה יכוין יום א' אל יום ב' רחום וכו' וביום ח' יכוין נוצר חסד עד ונקה עכ"ל הרי כי יש שייכות לי"ג מכילין דרחמי עם ברתא שהיא המלכות. עוד כתב בברכת כהנים יש י"ג יודי"ן נגד י"ג תיקוני דיקנא דא"א ויש בה ט' ווי"ן נגד ט' תיקוני דיקנא דז"א וששה ההי"ן נגד ששה תיקוני הנוקבא והכל נמשך אל השכינה כמש"ה וחסידך יברכו כ"ה והחסידים הם הכהנים וזה כה תברכו עכ"ל:
דסחרין לה מכל סטרהא נודע כי ענין הדיקנא דא"א הוא לאכפייא דינין כדי למתק דיני המלכות שלא יינקו ממנה החיצונים וז"ש דסחרין לה כדי לשומרם מן החיצונים:
אוף אלהים דהכא משעתא דאידכר אפיק י"ג תיבין הם י"ג מכילן דרחמי דאפיקת אימא הנקראת אלהים כי אימא קיבלה אותה מאריך וממנה הלכו אל המ' ולכן לא נזכר שם אלהים פעם אחרת בתורה עד שנכתבו י"ג תיבות:
בגין לאפקא ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה הם עלין הירוקין אשר סביב שושנה הגשמיות והם רמז לה' אותיות מנצפ"ך שמקבלות מ' מאימא. וז"ל הרב ז"ל על ברכת הרב את ריבנו (ונרמז בס' מ"ח דקל"א ע"ב פסקא י"א) ה' פעמים נ"ו נגד ה"ג מנצפ"ך שכולם נהפכו לעזרתינו לכן ניקוד הברכה בשב"א ניקוד הגבורה וסוף הברכה הוי"ה בניקוד אלהי"ם ברחל כוס ביד ה' שושנה דיתבא על ה' עלין תקיפין שניתנו לה מבינה להושיעה: וז"ש בזוהר ואינון ה' אקרון ישועות ואינון ה' תרעין כי כתב הרב נ' שערי בינה הם ה' חסדים כל א' כלול מעשר הם ן' וכן ה' גבורות כל א' כלול מעשר הם ן' ובכאן מפרש ר' חזקיה נש"ב על ה' גבורות. וז"ל האריז"ל כוס ברכת מזון צריך להניחו על ה' אצבעות דיד ימין והם סוד ה' גבורות ממותקות והם ה' עלין דשושנה עכ"ל ובס' ערוגת הבושם בדף פ"ה ע"ב כתב ה' גבורות שלמ' התחתונה שהם ה' עלין תקיפין דסחרין לשישנה העליונה שהיא סוד כלת משה. והה' גבורות שומרים את המ' מן החיצונים ואיקרון ישועות שמושיעים את הנערה ובפ' בראשית זה הסוד על נכון עכ"ל:
אור דאיתברי כמשמעו:
ואתגניז פי' שאין ה' חסדים יוצאים מגולים מפי יסוד אימא רק נעשה להם לבוש דק ובכל מקום שהולכים לוקחים לבושם עמהם כמ"ש הרב בס' אוצ"ח:
ואיתכליל בברית הוא יסוד דזעיר שנכללו בו החסדים עוד נלע"ד אור דאתברי כנגד שורש החסדים שבדעת ואיתגגיז כנגד התפשטותה בגוף ז"א ונגנז כל חסד בא' מו"ק: ואתכליל בברית כנגד כללותם ביסוד:
ודא איקרי עץ עושה פרי נודע כי עץ עושה פרי הוא יסוד ועץ פרי הוא מ' כמ"ש בזוהר ויחי דף רל"ח ע"א ובס' מ"ח דק"ל ע"ח פרק ב' פיסקא ג' כתב וז"ל ומיסוד התבונה הסובב ליסוד אבא בתחלת מקום יציאתו מהגוף יצאה אסתר שמספרה שושנ"ה והוא מספר אדנ"י מלא חסר י' שהוא סוד נקודת עצמה העצמית המסתתרת בראש הבריאה והוא י' של אדנ"י עד כאן לשונו: ובח"י דף ק"ו ע"ב ועיין בזוהר בפ' בלק דף קפ"ה ע"ב ומ"ש עליו הרמ"ז בפ' אדני מי יעמוד ובזוהר בפ' וארא דכ"ג ע"א ומ"ש עליו הרמ"ז ובפנחס דף רל"ג ע"ב ובהאזינו דרפ"ו ע"ב ואז תבין בעצם כוונת מאמר זה:
דיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין וז"ל הרב הנה אחר שהיה זווג עליון דאריך בחכמה שבו שהיא מוחא סתימאה עם בינה שהיא הגרון וירדה הטיפה משם ע"ב דחכמה דאריך ועברה דרך שם ס"ג מעבר בעלמא וירדה למ"ה וב"ן דחכמה דאריך ושם קובלה שרש משניהם והוא שורש זו"ן: ונודע כי כל טיפה הוא יה"ו שבאה מחב"ד ונתלבש יה"ו דע"ב ביה"ו דמ"ה ויה"ו דמ"ה ביה"ו דב"ן שהוא יו"ד ה"ה ו"ו גי' מ"ב ואין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין ב' טיפות עולות כנגדה: והנה בגרון דאריך שהיא בינה שבו יש ששה אהי"ה. ב' אהי"ה דיודי"ן בג' ראשונות וב' דאלפין בחג"ת. וב' דההי"ן בנה"י: ומ"ן עולין ממטה למעלה ונתלבשו ב' אהי"ה דההי"ן בב' אהי"ה דאלפי"ן ודאלפי"ן בדיודין: ואהי"ה דיודי"ן פשוט ומלא מלוי המילוי מ"ב אותיות עם הכולל: והטיפה דדכורא נכללת בנוקבא הרי ב' אהי"ה הם ב' פעמים מ"ב וז"ש בפ' בראשית וכמה דדיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין פי' שהיסוד דאריך הנקרא ברית נזרעו בו מ"ב זווגין ר"ל ב' פעמים מ"ב: גם אם נרצה לפרש יה"ו דב"ן גימ' מ"ב ושני אהי"ה פשוטים הרי מ"ב זווגים עכ"ל הרב ז"ל ונרמז במ"ח די"ג ע"א פ"ב. וענין זה כעין מ"ב זווגין הנעשה בזווג או"א כמ"ש שם במ"ח די"ב ע"ב פ"ג פיסקא ו' וז"ל וכל זווגם דאו"א נעשה ע"י הדעת המזווג מ"ב זווגים שלהם שמחבר המ"ב דס"ג שבאבא עם המ"ב דאהי"ה אשר אהי"ה דאימא ונעשים מ"ב זוגות. ובדף י"ג הנז"ל כתב מ"ב זווגין דאריך היינו יה"ו דב"ן עולה מ"ב. וב' קס"א אהיה דיודי"ן: שני שרשיהם מספרם מ"ב וע"ש. ונלע"ד שלכן כתב דיוקנא דברית כי אריך לא שייך בו שם ברית ממש אלא דיוקנא דברית כי אינו רק קוץ היו"ד ואיך שם אותיות ושמות כמו בזעיר:
כך אזדרע שמא גליפא וכו' כתב הרב בס' קהלת יעקב כ"ב אתוון מהם נעשה גוף זעיר ועשר הויות דתגין שהם כנגד עשרת הדברות הם נפש דזעיר ועשר הויות עשויים מנקודות הם רות דזעיר. כללות כולם הם מ"ב והנפש מן אימא והרוח מן אבא. ומאלו המ"ב אתוון נבראו כל העולמות גוף ונפש ורוח. וז"ש כך אזדרע שמא וכו'. ובאותו דרוש של מ"ב זווגין פי' הרב כי שם מ"ב הוא מן ב' דבראשית עד ב' של ובוהו (שייך לעיל). ונלע"ד שהמשיל המלכות לשושנה שבין החוחים דוקא שדומה לה בכל אלו הדימויים ולא לשאר שושנים ובנמשל גם כן יש מלכיות דבי"ע אבל הפסוק מדבר במ' דאצילות ולכן אמר כן רעיתי שהיא מ' דאצילות בין הבנות הם בי"ע שנקראו כולם בנות לפי שהן נוקבין כנודע מדברי הרב ז"ל והם אין בהם חוור כל כך כמו מ' דאצילות ואין בהם י"ג מכילן דאריך ולא ה' גבורות דאימא. ומעין מ"ש הרמ"ז בהאזינו דפ"ו ע"ב ע"ש. וגם כן נקראת שושנת העמקים לרמז הנזכר בפרשת אמור בדף ק"ז ע"א ע"ש:
והרמ"ז פי' כאן מאמר זה ג"כ על ג' בחינות אורות המתגלות באריך הפה והטבור והברית בקו אמצעי שלו הוא הצינור המבריח בכל עולם האצילות:
והקדים ג' הקדמות א' שהפה הוא המ' וכמ"ש בשער אריך פרק ח': ב' שבחכמה סתימאה יש בה זווג פנימי דחיך וגרון ואור זווג זה בוקע ומתגלה מהפה ולחוץ וכמו כן י"ג תיקוני דיקנא סודם מח"ס. ג' ח"ס מתתקנת מגבורה דעתיק ומלבישתה ולכן נדרש בה שם אלהים בכ"מ. גם הי"ג מדות הם בסוד י"ג אותיות אלהים מלא. גם שם אלהים פשוט הוא בדיקנא. אל בתיקון א' י"ה בתיקון ששי מ בתיקון י"ב וחטאה. ורמז הפסוק סוד ג' רישי"ן בראשית סוד כתרא דאריך שהוא הראשון לעולם האצילות כי למעלה ממנו הוא עולם הא"ס. ברא סוד רישא תניינא סוד אוירא ולהיותו נעלם שהוא הארה מדעת דעתיק לכן סתם ואמר ברא מאן דברא. אלהים הוא סוד ח"ס שמתחלת להתגלות בפה כאמור. וירמוז שזה פה קדוש מוקף מי"ג מכילין דרחמי ששרשם ממלכין קדמאין דאינון משם ב"ן. גם שם אלהים סודו ב"ן בסוד הידוע לנו בבני האלהים כי ה' אותיות אלהים פשוט:
ומלא י"ג ומילוי המילוי ל"ד הכל ב"ן והיינו בין הבנות ולבחינה זו נאה שם רעיתי שכן זווג הפה הוא בתכלית היחוד וההתמדה. ומשם רועה כל האצילות. ונאמר ועל פיך ישק כל עמי. הרי לפניך י"ג תקונין מקיפין לבחינה הראשונה לגילוי האור שהוא הפה הוא המלכות:
בחינה ב' ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה ויובן במ"ש האר"י ז"ל (ונרמז במ"ח ד"ט ע"ב פרק ד' פיסקא א') (ונרמז ג"כ במ"ח דף ט' פרק א' פיסקא ב') שיסוד דעתיק. מסתיים בחזה דאריך וכתב הרח"ו ז"ל שיסוד זה הוא דנוקבא דעתיק. והנה תחלה יוצאות ה' גבורות מפי היסוד הזה ואחר כך באים החסדים ודוחים אותם לחוץ והגבורות מקיפות את החסדים וה"ס טובה תוכחת מגולה והוא הנרצה במאמרינו כי אחרי סיום הזכרת י"ג תיקוני דיקנא המסתימת בחזה דאריך אז נזכר אלהים פעם ב' בחמשה תיבות הם ה' גבורות שאמרנו ומכאן ניתנו לאימא והן הם סוד ן' שערים אבל בכאן אינון ה' תרעין סוד ה' גבורות המקיפים את החסדים וידוע שבתכלית הגדלות של זעיר נעשה כתרו מת"ת אריך. והוא מקום זה שבו סיום יסוד נוקבא דעתיק. ובהיות רחל שוה לזעיר גם כתרה שם. וידוע שעיקר בנין גופה הוא מה"ג וא"כ כלי כתרה יעשה מאלו ה' גבורות המופלאות. ואז הוא כשושנה שמקיפים אותה ה' עלין תקיפין שהכתר הוא היקף וכמ"ש כתרו את בנימין. וכוס זה המקבל מיסוד הזכר נקרא של ברכה. שהרי יסוד הזכר הוא ברוך ושל הנקבה ברכה וכוס גי' אלהים אלא שבכאן הוא של ברכה מחמת שמקבל עילוי אלו הגבורות ועוד שהן מיוחדות ומקיפות את החסדים ולכן נותנו בימין. וע"ז נאמר כוס ישועות אשא שסתם כוס הוא. במלכות ונשיאת הכוס הוא להמשיך לו ממקורו זה הגבוה ונישא:
בחינה ג' לגילוי האור הוא הנגלה בעצם בלי מיעוט ושינוי היא הטיפה הזרעית דנפקא מפום אמה אור הגנוז לצדיקים הוא הנמשך בכל קו אמצעי דעתיק ואריך הזכרים של עתיק מתלבש בשל אריך ודאריך בשל אבא ודאבא בשל זעיר ושל זעיר משפיע ברחל ולכן יהי אור גי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הוא סוד טיפת הזכר. ויהי אור גי' רחל המקבלת אותם ביסודה. וכנגד זה יש בשושנה זרע שלה גנוז בתוכה ואמר על זרע קדש הלזה דאיתברי היינו מציאות הווייתו מן המוחין ואיתגניז שאינו נגלה בטבור שבחזה אלא מתפשט בחוט השדרה ומסתעף בחגתנ"ה בסוד ה' חסדים. ואח"כ איתכליל הכל בברית הנקרא כל. ולהיות שאין האור הזה משתנה לכן אמר וההוא זרעא קיימא באות ברית ממש לאפוקי שלא תחשוב שהוא הארה בעלמא. וכללות המאמר מתחיל בבחינת המלכות הראשונה שנגלית באצילות שהוא סוד הפה. ומסיים ברחל שהיא האחרונה ולתשלום דרוש זה אמר:
וכמה דדיוקנא דברית ויובן בפירוש מ"ב זווגים שכתב האר"י ז"ל שה"ס זווג חיך וגרון דהיינו סוד אהיה יה"ו שסודם מ"ב בסוד יו"ד ה"ה ו"ו הוא מ"ב אחד וב' פעמים אהיה הוא מ"ב אחר והיינו מ"ב זווגים פי' מ"ב אורות דחיך מזדווגים במ"ב של הגרון זהו קיצור ותמצית סוד זווג הפה וזה נקרא דיוקנא דברית שאינו ברית ממש ואינו זווג ממשפיע למקבל שחוץ ממנו. וכמו שיש בפה בחינת מ"ב כאמור. כן בזווג התחתון של הגוף ר"ל דו"ק יש בחינת שם מ"ב אותיות שסודו בחגתנהי"ם. ובפה יש זווג דנשיקין ועל שניהם אמר בס"י ברית הלשון וברית המעור מכוונת באמצע. וליישב מ"ש שושנה יש לה י"ג עלין וה' עלין תקיפין ובהאזינו דף רפ"ו ע"ב אמר שושנה דאיתכלילת בשית טרפי ואין לומר דטרפי הם עלי הענף שהשושנה צומחת בו. דהא בתיקונים דף ס"ט ע"ב אמר לפי הגהת האר"י ז"ל דאית לה ה' טרפין ואינון שמע ישראל ה' אלהינו ה'. וי"ג עלין מלגו אח"ד שית סומקי ושית חוורי ושושנה דאיתכלילת בהו הא י"ג גי' אחד הרי שהם ה' טרפין. עוד בתיקונים דף פ"א ע"ב שושנה אית לה ה' עלין מלגו וה' עלין מלבר ואינון ה"ה. שרביט דילה ו' תפוח דילה י' וכולא אלהים ה' אתוון דילה ה' עלין מלבר וכו' ע"ש וכן בזוהר חדש ריש פ' יתרו. ודוחק לומר דמיירי במיני שושנים שונים:
והנראה שהשושנה יש לה ה' עלין ירוקין וקשים שהם חיצוניים לה ומסתעפים ונכללים בשרביטה והם נקראים כאן עלין תקיפין ובתיקונים דף ס"ט ה' טרפין ובתיקונים פ"א ה' עלין מלבר. ועל אלו ה' עלין תקיפין מיושבים ה' עלי שושנה עצמה והם ה' עלין דמלגו ועוד יש בתוך השרביט עצמו ז' עלי שושנה יותר קטנים ועם החמשה דמלגו הנזכרים וכללות השושנה האמור שם הם י"ג. ומקביל למה שפי' שהשושנה היא סוד הפה שיש י"ב תיקונים סביב לה ועמה הם י"ג. ומ"ש בהאזינו שהם ו' טרפי ה"ס ה' גבורות הנ"ל שנכללות ביסוד כנודע וה"ס השרביט שבו נכללים כל הה' שהם חגתנ"ה. וזהו דאיתכלילת בשית טרפי ה"ס ששה קצוות. ע"כ מהרמ"ז ז"ל:
ובספר אשל אברהם פי' דאית שושנה וכו' שושנה איהי רזא דשם הויה כמ"ש בתיקונים פ"א ובז"ח אחרי מות ק"ז כתב אית הויה דאיהי קדש הקדשים ואית הויה דאיהי קדש וכו' ונודע דבספירן דאצילות איהו דיוקנא דמלכא ממש. ובספירן דבריאה חותמא דמלכא ודיצירה ציורא דחותמא בשעוה כמ"ש בתיקונים דף ד' ועל הוי"ה דציורא דחותמא אמר בתיקונים דף פ"א על השושנה הרומזת לה וכולא אלהים. רומז שמדבר בהויה דמסטרא דרשימו דחותמא דאיהי רזא דאלהים כמ"ש לכו חזו מפעלות יהו"ה שזאת ההויה היא רזא דאלהים. והאי איהי שושנה בין החוחים ומפרש באיזו מלכות מדבר שהוא בהאי שושנה דיתבא בגו גובין דאינון חוחים. אבל מלכות דאצילות איהי שושנת העמקים דאתשקייא משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כמ"ש בזוהר אמור דק"ז ע"א ועלה אתמר כן רעיתי בין הבנות דאפי' כד נחתא לתתא יתבא בין הבנות ולא בין החוחים דאינון כתרין מסאבין בגין דאיהי יתבא בהיכלא דילה כבודה בת מלך פנימה. בין הבנות אינון בנות ירושלים אינון תריסר חיון עילאין דאיקרון הכי כמ"ש בז"ח חקת דף פ"ג ע"א:
אפיק י"ג תיבין לסחרא לכ"י וכו' האי כ"י אמרנו שהיא שושנה תתאה דיתבא בין החוחים אינון קליפין דסחרין לד' חיון דמטטרו"ן אבל שכינתא דאצילות דאיתקריאת ברתא דמלכא כדג לה כל ספירן נחתו עמה ואתלבשו בשית יומי דחול הכלולים במטטרו"ן כמ"ש בתיקונים דצ"ג ע"א וי"ג תיבין אלין נטרין להאי ולהאי. אבל לעולם רעיתי שהיא מ' דאצילות הנקראת שושנת העמקים לאו איהי יתבא בין החוחים כי אם בין הבנות:
והיא שושנה רזא דשם הויה אבל שושנה דבין החוחים תרמוז להויה דרשימו דחותמא דאיהי רזא דאלהים כמ"ש בתיקונים דפ"א וכולא אלהים ה' אתוון דיליה ה' עלין מלבר והקדים פתיחה זו להתחלת הספר בסוד השושנה הרמוז בה שם מלא הויה אלהים. זו תוכן דבריו ולקצר אני צריך ולא לכפול הדברים שהודפסו:
לבד ראה זה מצאתי בדברי האר"י ז"ל שנקודת המי' היורדת לבריאה נקראת בשם אדני ואיתא בעץ חיים כי י"ב אותיות אדני הם בי"ג תיקוני דיקנא עוד איתא בכוונת ויעבור שהדיקנא הוא סוד ג' הויות ומכל הויה יוצאים שמות מחולפים ומן ה' אחרונה יוצא אדני ע"ש. ולפי זה אפשר י"ג מכילין שבהם שם אדני מאירים לשושנה הנקודה הנקראת בשם אדני היורדת לבריאה לסחרא לה ולנטרה לה וכמ"ש בר"מ פרשת כי תצא דף רע"ז ע"ב וז"ל דדא כלה דילך וכו' ואיהי גדל לה בי"ג מכילן דרחמי דרמיזן בג' תיבין וכו'. וטעם שהקדים פתיחה זו להיות כל מאמר יום א' דבראשית רומז לשושנה וכמ"ש בריש תיקון כ"ו וז"ל בראשית ב' שושנה. ה' עלין דילה ראשית. בראשית לחשבון זעיר דחנוך י"ג חוחים דילה י"ג מן אלהים ועד אלהים וכו' ה' חוחים אחרנין מרחפת על פני המים ויאמר וכו' ואינון ה' אור ה' עלין וכו'. י"ג עלין מלגו וכו' וחושבניה אח"ד וכו' ע"ש הרי לך טעם לפתיחה זו ושייכות לה כי כל ענייני השושנה רומזים למאמר בראשית:
דף א:
הניצנים אלין אבהן דעאלו וכו' זה הפירוש כפי הסוד וכאלו אמר דבר אחר אלין אבהן אם נאמר שהם חג"ת דזעיר כמ"ש שאר המקובלים קשה מאי הוא דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי. לכן צריך להקדים דברי הרב בס' ק"י בתחלת הספר והובאו ג"כ בס' הכוונות בק"ש שעל המטה דע כי מדעת דעתיק הנתון באוירא ששם בדעת ההוא החסדי' והגבורות הנק' אוירא דכייא ואשא דכייא משם נמשך שפע גדול אל המזל ח' דדיקנא הנק' נוצר חסד ונשפעים שם במזל הח' ג' הויות דע"ב שהם גי' רי"ו והם סוד רי"ו אותיות דויסע ויבא ויט ומשם נמשכי' לדעת דאבא ומשם ליסוד דאבא ומשם איתגניזו גו אימא לעשותה כלי ומשם נמשכי' לדעת זעיר ונחלק לב' חציו לדעת זעיר וחציו יורד ליסוד זעיר ונותנו למ' לעשותה כלי גם היא ע"כ קיצור כללות הדברים ונבוא אל הביאור:
אלין אבהן הם ג' שמות ע"ב שבמזל הח' דדיקנא והם רי"ו אותיות דויסע ויבא ויט ונודע כי ע"ב שמות דויסע ויבא ויט נקראים אבהן רק שהם בשרש השרשים מדרגא עליונה מזל הח' שמשם שרש אבהן ונכנסו באבא הנקרא מחשבה ונזדווג אבא באימא ונתן בה הרי"ו הנז' לעשותה כלי וז"ש ועאלו בעלמא דאתי ואתגניזו תמן. וכתב הרב בלשונו הקדוש כי הוא סוד רוח הנמשך מן יסוד דחכמה ואיתגניז ביסוד הבינה מכוון אל מ"ש הזוהר ואיתגניזו תמן:
ומתמן נפקו בגניזו ואטמרו גו נביאי קשוט שירדו הר"יו הנז' לנ"ה הסתומים תרי ביעי דדכור' ששם מתבשל הזרע:
אתייליד יוסף פי' כי תחלה היה יסוד דזעיר שקוע ולא בולט ועל ידי מזל ונקה נעש' אבר בולט בסוד קונה הכל ונקה מתקן כל שהוא יסוד דזעיר כמ"ש הרב ז"ל והובא במ"ח דס"ט ע"א פיסקא י"א וכמו שיתבאר בזוהר לקמן דף ג' ע"ב: עאל יוסף בארעא ונציב לון תמן הם סוד ביאה ראשונה דזעיר במ' לעשות' כלי: ואימתי אתחזון פי' אימתי אנו יודעים שהרי"ו אתוון נתגלה במ' בשעתא דיתגלי קשת בעלמא בעו"הז הגשמי כי ג' גנוני הקשת הם גילוי הרי"ו במ' לעשות' כלי לצורך הזווג לפי שראה הקב"ה שאין מעשה התחתונים כדאי שיתגלו הרי"ו על ידם לכך הקב"ה גיל' אות' מעצמו כדי שתהיה המ' מוכנת לזווג בסוד קרב צדק מאליך: ובההיא שעת' עת הזמיר הגיע פי' מפני מעשה התחתונים שאינם הגונים: ואמאי ניצולו בשביל הניצנים שהם הר"יו שנראו בארץ לעשותה כלי ועי"ז יהיה הזווג:
ובגין אינון רביין כתב הרב תינוקות של בית רבן הם נה"י דאימא שאין בהם חטא פי' שאין קליפה שולטת מאימא ולמעלה:
ופי' של בית רבן היא החכמה נה"י דאבא המלובשים גו נה"י דאימא ועושים מוחין לזעיר כדי לעשותה כלי למלכות וז"ש הכא יבשביל ינוקי מגלה הקב"ה הר"יו במ' לעשותה כלי. ופירוש הכתוב מי גרם שהניצנים נראו בארץ בשביל קול התור לשון תורים ובני יונה ומביא ראיה מפסוק תורי זהב שהם התינוקות דכתיב שנים כרובים זהב ודדשינן כרוביא שהם צורת תינוק הכי נמי תורי זהב הם התינוקת בג"ש דזהב זהב עכ"ל מורינו הר"אא ז"ל א"נ יובן במ"ש האר"י ז"ל בס' הכוונות בענין ק"ש ונרמז במ"ח דס"ו ע"א פיסקא ה' כי בק"ש דשחרית הטיפה היא מחיצוניות עתיק והיא שם ע"ב ומשם לדעת אבא ומשם ליסוד אבא ומשם ליסוד דאימ' וז"ל האר"י ז"ל בכוונו' יום שמיני חג עצרת הנה ג' ימים אלו הם ג' ימי הקליטה והם סוד ג' מדות חג"ת שמהם מקבלת המ' טיפ' העליונה כנודע כי אלה הם ג' בני נח היוצאים מן התיבה וכנגד ג' מראות הקשת והנה סוד הטיפה של הזרע היא חסדים וחסד גי' ע"ב שהם ג"פ כ"ד הם ג' הויות של כ"ד עיינין וכולם בחינת חסד שהן ע"ב כזה עכ"ל # נמצא שהטיפה נמשכת מחג"ת דזעיר שנעשו חב"ד ושרשה הוא שם ע"ב ונמשכה מחיצוניות עתיק בק"ש דיוצר:
או מפנימיות אריך בק"ש דקרבנות והע"ב נחלק לג"פ כ"ד שכל כ"ד עיינין יש בהם ע"ב תגין וז"ש דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי והכל כמ"ש מורינו ז"ל אלא שלפירושו אבהן הם רי"ו אתוון שעושים אותה כלי ולפי זה אבהן הם חג"ת שהם כלי החב"ד שמשם נמשכה הטיפה ושרשה הוא שם ע"ב שנמשך מעתיק ואריך כנז' ובס' אשל אברהם כתב דא עובדא דבראשית ר"ל שאלו הניצנים הם חג"ת נה"י כמ"ש בזוהר בראשית דל"ט ע"ב הם עובדא דבראשית דאיהי חכמה וגם הכתר להיותו סתום ואין הפה יכול לדבר בו הוא נעלם בה כמ"ש בזוה' תרומה דקס"ה ע"ב סתימ' דכל סתימין וכו' איהו רוכב בי"ה דאיהו רזא קדמאה ועל דאיהו סתים אמר בראשית ברא שית ואינו אומר מאן ברא לון אלא דברא לון ההוא סתים דלא ידיע כלל כמ"ש בדף ט"ל הנז' בראשית מלה גליא בכלל מלה סתימאה ור"ל מלה גליא היא חכמה בכלל מלה סתימאה שהוא הכתר שלכן אינו אומר מאן ברא לון שהוא הכתר אבל שית סטרין חג"ת נה"י בהם פירש ואמר ברא אלהים שהיא בינה ולהיות נה"י כולם כלולים בחג"ת לכן אינם נזכרים כי אם בסוד חג"ת והם הניצנים דאיקרון עובדא דבראשית נראו במלכות הנקראת ארץ אימתי נראו ביום ג' שהיא ת"ת הכולל ח"ג ואף המלכות כלולה בו ולכן ביום הג' כתיב ותוצא הארץ ונראו לשון השפיעו במ' א"נ נראו כמשמעו דכשיצאו חג"ת יצאה אז המ' עמהם כמ"ש בזוהר ד"ה ע"ב וז"ל תלת יומין קדמאין לא אתגלי עבידת' דילהון עד דארעא גלי לון וכו' וא"ת הא ביום ג' כתיב ותוצא הארץ אלא אע"ג דכתיב ביום ג' רביעאה הוא דהיינו מ' הוא אפיקת כל דא אלא דאיתכלילת ביום ג' למהוי חד בלא פרודא ולכן ביום ג' כתיב תרי זמני כי טוב חד לת"ת וחד למ' הכלולה בו זהו תמצית תחילת דבריו והנמשך מספרו תדרשנו והרמ"ז כתב שמאמרים אלו עד דף ד' מפורשי' בספר זוהר הרקיע וספר זה אינו בנמצא אצלינו ובס' ערוגת הבושם דף' כ"ד כתב וז"ל הניצנים וכו':
הנה האר"י ז"ל הרחיב ביאור עמוק לפרש זה המאמ' ונלע"ד וכו' ויובן במ"ש בדרוש כלל חו"ג כי ה' חסדים מתפשטים מדעת זעיר ולמטה ג' מהם המתפשטים בחג"ת דזעיר הם סתומים ביסוד אימא ואין ניכר הארתם כי אם לאחר שיורדים כולם למטה ביסוד זעיר ואז נתגלית הארת' למטה ואחר כך עולים ממטה למעלה ועולים בפנימיות זעיר וסובבים ומקיפים למוחין דזעיר מבחוץ להם בתוך הנ"הי דאימא ואז מכחם נתגלית הארת המוחין מה שהיו סתומים וגם הדעת שהיה סתום עתה נתגלה ובזאת ההקדמ' ממילא רווחא שמעתתא כי אלו האבהן הם חג"ת דחסדים דעאלו במחשבה ובעלמא דאתי הוא סוד עלית החסדים במוחין דזעיר שהם חו"ב שלו שנקראי' מחשבה ועלמא דאתי ולכן אמר ואיתגניזו כי הם בתוך הנ"ה דאימא שהיא נק' עלמא דאתכסיא. ומשם יורדים למטה לנ"ה דזעיר ששם מקום בישול הזרע וז"ש ואטמרו גו נביאי קשוט וע"י ירידתם לנ"ה מכח זה אתייליד יוסף כי נתגלה ביוסף כל החמשה חסדים דחסד נקרא אל בסוד חסד אל וה"פ אל גי' יוסף והשלים פירושו עד"ז ומספרו תדרשנו:
ר"א פתח שאו מרום וכו' פתח עינים היא המ' שהוא השער ועיני בני אדם תלויות אליה:
עתיקא דקיימא לשאלה היא הבינה ברא אלה הם הו"ק וז"ל מורינו ז"ל לבאר איך על ידי נשיאות עינינו אל המ' כדע זה:
אך נודע שהאדם בעסקו בתורה שבע"פ ממנה יוכל להבין כל החכמות הנעלמו' בתורה שבכתב כי היא מפרשת תורה שבכתב וממשניות ותלמוד ידע פרטי הדינים הרמוזים וסתומים בתורה שבכתב וכ"ש הסודות הנעלמים שאין מי שיוכל להבינם מהכתובים אלא מהקבלה שיש לנו מפה אל פה עד משה רבינו עליו השלום:
ומי שיתמיד בקדושה וחסידות ובייחודי' שגילה האר"י זכרונו לברכה וירגיל עצמו בזה ישיג רוח הקדש ויגידו לו תעלומות חכמה וזה ענין נשיאות עינינו אל המ' כי ע"י זיכוך נשמתו יוכל להשיג רוח הקדש מן המ' ובלתה אי אפשר להשיג מאומה כי אף אם יזכך עצמו בקדוש' רבה לא יוכל להשיג שום ענין מזעיר כי אם באמצעות המ'. נמצא כי המ' דאצילות היא השער לכל מי שיבא לדעת סודות התורה:
ולכן אמר אם תרצו לדעת סודו' התור' צריך שתקדשו עצמיכ' עד שתוכלו להשיג אל פתח עינים שהיא המ' ומשם תדעו דהאי עתיקא ברא וכו' ועדין קשה והלא מי שישיג רוח הקדש לעלות אל המ' יוכל לדעת כל סודות התורה ומאי שנא סוד פסוק זה של מי ברא אלה:
אך הענין יובן עם מה שהקשה הרב ז"ל בס' אדם ישר שנראה לפעמים בזוהר שאומר שאסור לדבר כלל בשלש ראשונות כי אם מחסד ולמטה כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים והלא רש"בי וחביריו זלה"ה דברו בת"רך עמודי אורות שבכתר ול"ב נתיבות שבחכמה ותירץ האר"י ז"ל שכל עולם האצילו' מן עתיק עד המלכות אינם עומדי' רק כנגד תנ"הי דאדם קדמון וכל עסקינו אינו אלא בעולם האצילות שהיא עשייה דאד"ק וכמו שהעשייה היא כנגד תנה"י דיצירה וכו' כך האצילות בכללה אינה רק כנגד תנה"י דא"דק שהיא עשייה שלו ועדיין יש לנו רשות לדבר מחסד דא"דק ולמטה ועליה' נאמ' כי שאל נא לימים ראשנם שהם ו"ק דא"דק ובכמה מקומות אמר האריז"ל שבג"ר דאד"ק אסור הדיבור בהם ובינה דא"דק היא דקיימא לשאלה. ואף שדיבר הרב ז"ל באורות אזן חוט' פה דא"דק לא דבר רק בהבלים היוצאי' ממנו לחוץ אבל באורות הפנימיים דג"ר דא"דק אסור לדבר ומה שתמצא לפעמים בזוהר שאוסר הדיבור בג"ר של אצילות הוא בהשאלה בעלמא כי האיסור אינו אלא בג"ר דא"דק ולפ"ז מ"ש כאן בזוהר עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה ומאן איהו מ"י היא בינה דא"דק וברא אלה הם ו"ק דא"דק והרי כאלו אמר אם תשיג רוח הקדש לעלות אל המ' תוכל להשיג מבינה דא"דק עד סוף כל העולמות וכאלו אמר תוכל לדעת כל סודות התורה אם תהיה ראוי לכך עכ"ל מורינו ז"ל:
ונלע"ד לפרשו במ"ש האר"י ז"ל שהמלכות בניינה מנ"הי דזעיר שבתוכם ג' פרקין תתאין דנה"י דאימא ולכן אמר שאו מרום עיניכם למ' כמו החכמים הצדיקים וכשתראו המ' מתוקנת בבנין שלם מנה"י דז"א שבתוכם ג' פרקין תתאין דנה"י דאימא אזי תדעו דמ"י שהיא בינה דאצילות ברא אלה שהם ו' קצוות דאצילות כי נה"י דאימא מלובשים תוך זעיר ג"פ קדמאין בג"ר דזעיר וג"פ אמצעיי' בחג"ת דזעיר וג"פ תתאין בנה"י דזעיר ובדרך השאלה אומר הזוהר גם בפרשת פקודי בדף רל"א מלת דקיימא לשאלה בבינה דאצילות כמ"ש מורינו ז"ל:
עוד י"ל במ"ש האר"י ז"ל כי עיבור ז"א תוך בטן אימא היה ג' כלילן בג' ומלכות פסיעה לבר ולכך אמר הזוהר כשתראו המ' מתוקנת בי"ס אזי תדעו כי מ"י שהיא בינה דאצילות ברא אלה שהם ו"ק דז"א כי מי אין לה פירוד מזעיר וכשנתקנה המ' אז פשיטא שכבר ניתקן ז"א ע"י אימא. ולכן בראותינו המ' בת י"ס נודע כי מי ברא אלה שהם ו"ק כי כל קצה כלול מכל הששה ופ"ו גי' אלה:
אחרא לתתא איקרי מה מלכות נק' מה כמ"ש בתיקוני' דע"ג ע"ב שכינתא איהי מה יו"ד ה"א וא"ו ה"א איתקריאת בגין דאיהי כללא די"ס
כיון דמטי תמן מה ידעת וכו' עכשיו מתרץ עוד למה נק' מ' מ"ה אע"פי ששם מה הוא בזעיר לפי שאע"פי שיפשפש האדם מדרגא לדרגא עד המ' עדין לא השיג כלום ואומרי' עליו מה ידעת וכו' וטעם כפל ג' לשונות אלו לפי שהמ' יש לה ל' כלים כנגד י' כלים חיצונים אמר מה ידעת וכנגד י' אמצעיים אמר מה אסתכלת שהאמצעים צריך בהם הסתכלות יותר מהחיצונים. וכנגד י' פנימיים אמר מה פשפשת שצריך פשפוש יות' להשיגם א"נ נודע כי המ' יש בה נר"נחי וכנגד הנפש אמר מה ידעת וכנגד הרוח אמר מה אסתכלת וכנגד הנשמה אמר מה פשפשת: אבל חיה ויחידה נעלמים תוך הנשמה ואין מי שישיג אותם: מה אעידך וכו' העידותי וכו' פי' שהעיד הקב"ה על ישראל שמים וארץ שהם ז"ון שאם יחטאו אינם משפיעים להם שפעם. ולכך אמר הנביא מה שהי' מ' כבר העדתי אותה עליך וטעם שלא הזכיר זעיר מפני שהוא עליון והזכיר המ' שהיא נגלית יותר אבל כפי האמת שניהם עדים על ישראל מה אדמה בההוא וכו' פי' דמיתי אותך למה שהיא המ' וכאלו אמר למה שהיא המ' אדמה לך.
עטרית לך בעטרין קדישין כתב האר"י ז"ל תרין עיטרין עיטר' דחסדי' לזעיר ועיטרא דגבורות למ' ואע"פי שבניינה מהגבורו' גם עיטר' דחסדים מתקני' אותה שחסד המגולה שבנצח דזעיר מאיר לקו ימין דנוקבא וחסד דהוד לקו שמאל וחצי שליש חסד דת"ת לכתר דנוקב' נמצא שיש לה הארת תרין עטרין שהם חו"ג ולכן אומר הקב"ה לישראל גם אתם עיטרתי אתכם מאותם תרין עיטרין שהשפע האמיתי הוא מהח"וג. עבדית לך שולטנו. פי' כמו שהמ' שולטת על הכל וכל השפע מתחלק על ידה בסוד ותתן טרף לביתה כך ישראל היו לוקחים עיקריות השפע ועל ידם מתחלק לשבעים אומות. מה אשוה לך כגוונא דאנת וכו' פי' מה שהיא מלכו' השויתי אותה לך כשם שאתה בגלות כך היא כביכול שאין זווג לז"ון. פסוק וכו' פי' הפסק דבריך ושתוק כדי שתשמע סוד גדול: אמר אלעזר כצ"ל: מאי אלה וכו' תרתי קא מקשה חדא הא אתחזון תמן תדיר ומשמע מקרא דשאו מרום בדבר נעלם שאין לו גילוי. וקושיא שנית אם על הככבים במ"ה שהיא המלכות נבראו דכתיב בדבר ה' פירוש במלכות הנקראת דבר ה' שמים נעשו:
דף ב.
בשעתא דסתימא דכל סתימין דע כי או"א סתומים בגו זו"ן ואריך בגו או"א ועתיק גו אריך ואד"ק גו עתיק וא"ס ב"ה נגנז תוך אד"ק והוא נקרא סתימא דכל סתימין:
בעא לאתגלייא פי' רצה לגלות מלכותו נקודה חדא הוא אבא:
צייר בה כל ציורין פי' ע"י אבא צייר אימא וז"ון:
חקק בה כל גליפין פי' תחלה צייר אותם בציור דק ואח"כ אותם הציורים חקק בהם עד שנכנסה החקיקה תוך הלוח והכונה כי לרוב אור החכמ' לא היו ניכרים זו"ן רק ציורים בעלמ'. ואח"כ לרוב שהייתם שם נחקקו שהוא דבר ממשיי יותר מן הציור והמצייר והחוקק הוא א"ס ב"ה:
ואגליף גו בוצינ' קדיש' אבא נקר' בוצינ' כי יש בחכמה קצת דין להיות שחכמ' דאריך הלבישה לגבור' דעתיק וקרא' קדיש' כי החכמה נק' קדש:
סתימא שהיא נעלמת תוך אימא וז"ון:
ציורא סתימאה היא בינה שגם היא סתימה תוך זו"ן קדש קדשים בינה נקראת כן. בניינא עמיקא פי' זעיר כתיב ביה אמרתי עולם חסד יבנה והבינה היא בנין עמוק יותר מזעיר דכתיב ביה יבנה. לא איקרי אלא מ"י רמז לנש"ב:
ואתלבש בלבוש יקר דנהיר הוא חסד דזעיר שהבינה נתלבשה בחסד דזעיר שנתעלה ונעשה חכמה והוציאה הו"ק וכמ"ש האר"י ז"ל בס' הליקוטים בדרוש שאלתני זה ימים וכו' שהבינה נתלבשה בחסד דזעיר שנעשה חכמה שלו ונראה שהכוונה כי נה"י דאימא מתלבשים בהם המוחין דזעיר והנ"הי דאימא הנז' מתלבשים בחסד דזעיר שעלה ונעשה חכמה שלו ואחר התלבשות נה"י דאימא בתוך חכמה דזעיר משם מתפשטים הנ"הי דאימא בכל הו"ק וכיון שנתחבר מ"י שהיא בינה עם הו"ק הנקראים אלה להיות כל קצה כלול מכל הששה שעולים גי' אלה אזי נעשה אלהים מ"י אלה:
בעגלא וכו' פי' הפרידו אלה מן מ"י וכמה דאשתתף מי באלה וכו' פי' כמו שבבריאת העולם נכנסו נה"י דאימ' בזעיר ואז נעשה שם אלהים כך תמיד בכל יום ויום נכנסים נה"י דאימא בזעיר ולכן נק' הבינה אלהים. ומניה ידענא וכו' פי' אליהו לא גילה לו רק ענין הבינה במה נק' אלהים ומדבריו הבין רש"בי ע"ה תיקון המלכות ג"כ במה נקרא אלהים: אשר תנה הודך וכו' בגין וכו' פי' בינה שנתלבשה בחסד דזעיר: ואתלבש דא בדא פי' אחר שנתלבשה בחסד דזעיר נתלבשה בכל הו"ק דזעיר: וסליק בשמא עילאה. הוא שם אלהים:
דאתמשכן אתוון אלה מלעילא פי' מן הזעיר אל המלכות ואימא אוזיפ' לברתא מנאהא:
כתב הרב בס' הליקוטים ונרמז בס' מ"ח דף כ"א פרק ח' עיין שם כי זווג אחור באחור הוא שעולים זו"ן בהיכל הבינה ולוקחת המ' מ"ן שלה בהלואה ולכן נק' אחב"א ר"ל שאלו היו זו"ן במקומם היו אחב"א עכ"ל למדנו מדבריו שפעמים לוקחת המ' מ"ן דאימא ואעפ"י ששם מדבר בעת שאין מי שיעלה לה מ"ן וכאן מדבד בעת שישראל עולים לרגל אפשר שבעלייתם לרגל מוסיפים בה כח ואינה משמשת במ"ן שלה אלא במ"ן דאימא וזהו ואימא אוזיפת לברתא מנאהא שהוא הכלי דמ"ן שנתן לה אבא והכלי הזה אוזיפת יתיה למ'. וקשיטת' לה בקשוטהא כתב הרב כי המ"ן הם קישוטי הכלה א"כ קישוטהא הם מ"ן דאימא שנותנת אותם למלכות. ודא איקרי אדון. פי' מתחלה נק' אד"ני לשון נקבה ועתה שקיבלה קישוטי אימ' הנקראת עלמא דדכורא נק' גם המ' אדון לשון זכר וז"ש כדין נפקת ה' ואעילת י' ירצה הגם שהבינה נק' מ"י והמ' מ"ה עתה עאילת י במקום ה' ונק' גם המ' מ"י ואתוון אחרנין משכין לון ישראל מלעילא הם אותיות אלה ו"ק דזעיר כל קצה כלול מו' גי' אלה שהו"ק בונים המ' הנק' מ"י עתה ואז נשלם שם אלהים גם במלכות:
אדכרנא בפומאי מלמדנו שג' דברים צריך אדם לעשות בתפילתו א' להוציא התיבות מפיו וזהו אדכרנא בפומאי ב' שיבכה בתפילתו כמ"ש ושפיכנא דמעאי ג' שיתפלל לשכינה ברצון נפשו הטוב וז"ש ברעות נפשאי וז"ל הרב בכוונת תיקון חצות יכוין במלת אלה:
ובמלת עלי על י' ובמלת אדדם אדד ם' ר"ל אדדה אותה ואחברנה עם אותיות אלה ועם י' של עלי ואז נשלם שם אלהים וזהו עד בית אלהים עכ"ל וז"ש הזוהר אדכרנ' בפומאי ר"ל על ידי כוונות אלו שאמר הרב ז"ל בזה נעשית אלהים:
בנא מקדשא לעילא בינה:
ומקדשא לתתא מלכות מלה בסלע שר"א דבר במ' הנק' סלע כמ"ש ודברתם אל הסלע. ואמ' פתח עינים וכו': ורש"בי השתיקו ופירש הפסוק על שני מחדשות בינה ומ' ששניהם מ"י אל"ה שם אלהים:
אלא בזמנא דדרגא דא וכו' פי' כל זמן שהבינה לא עלתה לאריך לקבל טיפת המוחין מפנימיותו או מחיצוניות עתיק כדי להלביש המוחין בנה"י דידה ואח"כ נכנסים בז"א ולא נקראת אז אלא מ"י. עדין לא נשלמו הו"ק וכיון שהוציאה הו"ק מתוכה ונתלבשו בהם המוחין דז"א שבזה היא נקראת אלהים אז נשלמו הו"ק לגמרי ע"י המוחין:
אכדרנא שמי פי' אל שבשם בצלאל הוא המסייע לבצלאל:
ריש דרגין הוא אבא ואמיץ כח היא אימא שנקראת כח ה' וכן כתב האר"י ז"ל כ"ח אותיות דמילוי המילוי בבינה ועשר' דמילוי בחכמה וד' דפשוט בכתר הכל עולה מ"ב וזהו שם מ"ב שהוא הוי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא העולה מ"ב הוא ברישא דמלכא כי כח"ב הם רישא:
דף ב:
ס' ריבוא כתב הרב בס' הליקוטים כי בהיות ו"ק דז"א בבינה הם ס' ריבוא כנז' בזוהר בראשית דף ב' ובספר שמות דף קכ"ו עכ"ל וטעם שנקראים ס' ריבוא לפי שכל קצה כלול מעשרה עד ריבוא וז"ש הזוהר איש לא נעדר מאינון ס' ריבוא שהם הו"ק בהיותם באימא עכ"ל מורינו ז"ל:
רב המנונא וכו' ב' קושיות א' אתוון בהפוכא כי בי"ת קדמא לאלף כאן ב' שהם ב' אלפין וב' ביתין:
א"ל קב"ה יאות אנת וזכאה אנת כפל הענין במלו' שונות כנגד ב' טענות והודה לה בהם אבל יש להם ב' סתירות במ"ש לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת כתב בס' אור ישראל כפל ג' לשונות אלו לפי שהשי"ן רומזת לתלת אבהן שהם חג"ת כמ"ש הזוהר לקמן עכ"ל גם רומזת לכ"חב כמ"ש בר"מ פ' פנחס דרנ"ז ע"א שכינתא איתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עילאין דאינון ש תלת כתרין כח"ב ואיהי בת רביעאה לון גם רומזת לנהי"ם כמ"ש שם בדף רמ"ו ע"א ש דתלת ענפין לקבל ג' משמרות: וש דארבע ענפין לקבל ד' משמרות שהם נהי"ם. ושלש של שלש אלו כולם נרמזו באות ש כי יש לה ג' ווי"ן והם נה"י ויש לה ו' אחרת מלמטה סוד המלכו' קרקע המחברת אותם. עוד יש לה ג' יודין והם חג"ת דאחידת בהון כד סליקת לגביהון. עוד יש לה ג' תגין דאינון רזא דכ"חב ואיהי רביעאה לון כנז' לכן א"ל יאות אנת לקבל כח"ב וטבא אנת לקבל נה"י כי היסוד צדיק נקרא טוב וקשוט אנת לקבל חג"ת אמת ליעקב והתחיל יאות אנת לכח"ב בחינת הראש שהיא מגולה בלי התלבשות:
והקדים טבא אנת לנה"י קודם חג"ת ביען שנ"הי מלבישים לחג"ת והמלבוש המגולה הקדימו לחג"ת שבתוכו המכוסים בו וזה טעם הקדמוני' שתקנו ביוצר שרפים תחנה כנגד בריאה ואופנים נגד עשייה וחיות נגד יצירה באחרו:ה להיותם מלובשים תוך העשייה והמלבוש המגולה נראה תחלה ועיין בפרשת תרומה דף קל"ב ע"א אבל אנו גירסתינו שרפים וחיות ואופני הקודש:
והנה ק"ר לא נכנסו כי נשאו ק"ו בעצמם מאות ש שהיא אות אמת לא עלתה בידה הבריאה כי חוברו לה יחדיו מכ"ש ק"ר עצמם שכתב בז"ח בראשית דף י"ג ע"א ק"ר אומנותא דשקרא וכו': קו"ף כקו"ף קמי בני נשא. רי"ש רע עין וכו' והנה בזוהר שיר השירים דנ"ה ע"א כתב כמה דתריסר שבטין דישראל סלקין לשתין רבוא אוף הכי כ"ב אותיות שהתורה נבנית מהם כד איתמלי וכו' סלקין לס' רבוא:
וג"כ כ"ב אותיות רומזים לי"ג תקוני דיקנא דעתיקא ולט' דז"א ואיך נאמר ק"ר אומנותא וכו' ותירץ בספר אשל אברהם דאית אתוון דדכורא דאיהו רזא דאילנא דחיי דבריאה דאיהו טוב בלא רע ולכן אתוון דיליה כולהון טוב. אבל אתוון זעירין רשימין דאיתכלילן בנוקבא בת זוגיה דצדיק דאיהו רזא דעץ הדעת טו"ר מט"ט טוב וס"מ רע. וכל אתוון זעירין רשימין דקאמרן עיילין לתיקונא דמשכנא אבל ק"ר לא עיילין למשכנא רק חופפין עליו בסוד ועשית יריעות עזים לאהל ולא אהל קוף ולא אדם כמ"ש בזוהר תרומה דף ק"ס ע"א ע"ש אבל אתוון גליפן כולהו קדושה. ושם האריך בטענות כל האותיות ותשובתן ולקצר אני צריך:
בגין דלא וכו' מ"ט נו"ן איהי וכו' ז"ל הרב בספר הליקוטים צורת צד"י דע כי כמו שהמ' עם הת"ת הרבה פעמים מזדווגים בסוד אחור באחור הנה זה היה גם בחכמה ובינה בסוד ואלה המלכים ולכך לא אתקיימו אבל אח"כ היו פנים בפנים לעולם והנה אות צ היא בסוד אחור באחור עכ"ל:
וז"ש דלא למיהב פתחון פה לעלמא ר"ל לפי שאות צ רומזת לאו"א בהיותם אבא"ח וז"ש נו"ן איהי שהיא בינה:
אתא יו"ד שהוא אבא כד ברא קב"ה לאדה"ר פי' אדם הראשון הם זו"ן והם אחב"א והם ד"ו פרצופין ומביא ראיה כמו שהיו זו"ן אחב"א בבריאת העולם כך או"א וכמ"ש הרב ז"ל כאמור אסתכלת לתתא כגוונא דא הם זו"ן שהיו אחב"א גם כן. אסתכל לעילא וכו' או"א היו ג"כ אחור באחור:
ובתיקונים דקי"ד ע"א כתב דאית א' מאתוון רברבן ואית א' מאתוון זעירין ואית א' מאתוון בינונים ואינון אדם דבריאה אדם דיצירה אדם דעשייה וכו' ועלייהו אתמר כי גבוה מעל גבוה שומר ואית ג' עילאין עלייהו בארח אצילות ועליהם אתמר וגבוהים עליהם ואינון דבריאה אינון לבושין לאינון דאצילות ואלין דאצילות אמרו לאלין דבריאה דמתלבשין בהון נעשה אדם וכו' והאר"י ז"ל כתב כי באצילות עצמו יש בחינת בי"ע והם בינה וזו"ן כי אימא מקננא בכרסייא שהיא בריאה זעיר מקנן ביצירה מ' מקננא באופן שהיא עשייה ובזה סרה קושיית הכפל ב' אלפי"ן ב' ביתי"ן לרמוז שזה הענין היה באתוון רברבן וזעירן בינה ומלכות כמו שרומזת אות צ' על אימא אחור באחור עם אבא. וטעמא דעאלו אתוון למפרע בסוד תשר"ק פי' בתיקונים בדף ע"ד ע"ב בגין דבמדת הדין איתברי עלמא ודא איהו בראשית בא' תשרי דאיהי דרועא שמאלא. וגם שתף עמה מדת הרחמים בגין דיתקיים בניינא והרמ"ז בראשית אבי תשר אב מכסדרן ואות י' משמו של הקב"ה עמהם תשר אתוון למפרע עכ"ל. ואע"ג שע"י כל האותיות נברא העולם וזאת אומרת למברי בי עלמא הכוונה שתהיה היא עיקר וראש לכולם והם מסייעים אותה ותקרא הבריאה על שמה כמלאכת המשכן על שם בצלאל הגם שגם חכמי לב סייעוהו:
(ובזוהר חדש סוף מדרש רות הקשה קושיא זו ותירץ שעשה הקב"ה לאות בי"ת קומטרא כאסקופה זו וכל האותיות באות ומראות בה כחן וכו'. ורב המנונא אמר וכו' בא וצרפן לאות בי"ת דכתיב בראשית וכו' ואות ב' נטלה כל האותיות עמה והקב"ה ברא בהן את עולמו):
דף ג:
דא חכמה דעלמא קיימא עלה ז"ל מורינו דעלמא היא בינה שנקראת עולם בסוד מן העולם ועד העולם וקיומה והעמדתה על אבא כמ"ש בס' אוצ"ח שאבא נותן מחלקו לאימא ע"ש בפ"ה דעולם התיקון:
רזין סתימין עילאין הם אריך ועתיק ור"ל חכמה ובינה עולים בסוד מ"ן לאריך כמו שעולים זו"ן בסוד מ"ן לאו"א:
הכא אגליפו שית סטרין וכו' הם הו"ק דאריך לכך קראם רברבין עילאין וכתב הרב ז"ל שהזווג הראשון שנעשו ממנו מציאת זו"ן. עיקרו באריך להוציא ו"ק דזעיר אבל היה באמצעות או"א ולכך אמר הכא אגליפו שית סטרין רברבין עילאין ר"ל בכאן חכמה הניחו חקיקתם ו"ק דאריך כדי להוציא ו"ק דזעיר:
דמנהון נפיק כולא פי' מאריך נעשה מציאות הכל:
דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין הם הו"ק דזעיר שנעשו מן הו"ק דאריך וקראם מקורין מצד מה שמקבלים מאבא:
ונחלין מצד מה שמקבלים מאימא א"נ יש לפרש שית סטרין עילאין הם ו"ק דאימא שנחקקו מן אבא ומ"ש דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין הם ו"ק דזעיר ונקראים מקורים בהיותם באימא כי המקורין תמיד הם עומדים בבינה ואחרי צאתם מהבינה נקראים נחלין:
ימא רבא היא מלכות והיינו בראשית הם ו"ק דזעיר:
מהכא אתבריאו על ידי אבא:
ההוא דלא אדכר הוא אריך ההוא סתים דלא ידיע הוא עתיק הנקרא רישא דלא אתידע: א"נ א"ס ב"ה כי בכחו הכל:
בגין דשית יומין עלאין גבי וכו' רצה לתרץ למה לא נזכרו רק ו"ק כמ"ש ברא שית והלא הוא כלול מי"ס. ותירץ בגין דשית יומין עילאין שהם ו"ק גבי אורייתא הם שנגלו בזעיר. אבל אחרנין סתימין אינון פי' ג' ראשונות דזעיר הם סתומים ולכך לא ניכרו רק ו"ק דזעיר:
סטרי בראשית כמו סתרי בראשית ור"ל דברים המסותרים של מעשה בראשית: א"נ סטרי צדדי כי במלת בראשית פי' רשב"י ע' פנים:
סתימאה קדישא הוא אריך:
גוי מעוי דחד טמירו הוא אבא:
דנקיד בנקודה דנעיץ פי' חכמה הנרמזת ביו"ד דשמא קדישא שהיא כמו נקודה ונקודה זו נעוצה בי"ס דאצילות בסוד כולם בחכמה עשית א"נ טמירו הנז' שהוא אבא נקיד בנקודה דנעיץ שהוא אריך לפי שאבא הוא יו"ד דשמא קדישא ויו"ד יש בה ראש תוך סוף:
אבל אריך הוא קוץ היו"ד שהוא נקודה בעלמא וזהו דנקיד בנקודה ופי' דנעיץ לפי שאריך נעוץ תוך או"א וזו"ן:
ההוא גליפו וכו' לכאורה הוא מיותר שכבר אמר גליפו אגליף ההוא סתימאה קדישא גוי מעוי דחד טמירו אבל הכוונה כי אחר שנחקקו גוי מעוי דחד טמירו שהוא אבא ירדו משם ונחקקו תוך יסוד אבא הנקרא מפתחא: לפי שהוא פותח וסוגר דלתות אימא: ומ"ש תחות מפתחא ולא אמר גו מפתחא: לפי שהמשיל יסוד אבא למפתח ואין תוך למפתח:
בהיכלא חדא היא אימא עיקרא דכולא בההוא מפתחא פי' כי עם היות שיצאו מאבא ונכנסו באימא שרשם נשאר ביסוד דאבא: ההוא מפתחא סגיר ופתח פי' נותן טעם למה יסוד דאבא נקרא מפתחא: בהאי היכלא אית ביה גניזין סתימין. הם בחינת כלי מ"ן דגניז אבא באימא: ועוד יש ביסוד דאימא ב' ידים דאריך בסוד ונתתם חמישית לפרעה וגם יש בה בחינת המ"ן עצמם כי כמה בחינות יש למ"ן ולכך אמר גניזין וסתימין: אלין על אלין פי' אלו הבחינות של מ"ן יש להם מעלה זה על זה: ואינין ן' הם ן' שער בינה: לד' סטרין הם קו ימיני ושמאלי דזו"ן שחמשה חסדים הנקראים כ' שערי בינה מתפשטים בהם וכן בקו אמצעי דזעיר שנקרא פנים וכן הולכים לאחורי זעיר לנוקבא וזהו לד' סטרין:
מ"ט הם מ"ט שערי בינה: חד תרעא הוא שער החמשים שהוא הכתר שבנש"ב: לית ליה סטרא. פי' אין לו צד מהארבעה צדדים כי אינו מתפשט בשום אחד מד' סטרין. לא ידיע אי איהו לעילא ואי וכו' פי' זה שער הנ' אין אנו יכולין לדעת מקומו אם עיקרו ביסוד דאבא או ביסוד דאימא. כי מחמת החיבור הנפלא והזווג התמידי שבין או"א אין אנו יודעים אם הוא לעילא או לתתא כי יסוד דאבא כלול ביסוד דאימא ודאימא כלול בדאבא ולכך לא נודע:
ונלע"ד שלכך אמרו בגמרא וכבר שלחה מלכות רומי לידע קברו של מרע"ה עליונים ראו אותו למטה ותחתונים ראו אותו למעלה כי מרע"ה הוא מיסוד דאו"א ולכך לא נודע קברו דוגמת השרש שלו שהוא מיסוד או"א:
מנעולא חדא פי' עטרת יסוד דאימא שנועלת המ"ן שלא יפלו:
אתר דקיק הוא נקודת יסוד דאימא והם דוגמת ציון וירושלים שבנוקבא דז"א: ברא אלהים פי' בראשית שהוא אבא. ברא בינה שנקרא אלהים: סגיר ופתח. סוגר יסוד אימא ע"י הכלי שנותן לה ופעמים פותח: ושית תרעין הם ו"ק דזעיר ששרשם באבא: מלה גלייא וכו' פירוש שבחכמה שהוא יסוד דאבא ברא האריך לשש קצוות דז"א. ופי' מלה גלייא היא מלת שית כי ו"ק נודעים הם. ומלת ברא היא מלה סתימאה כי לא הזכיר מי הוא הבורא שהוא אריך: (ובס' אשל אברהם במאמר הניצנים כתב מלה גליא היא חכמה. בכלל מלה סתימאה הוא הכתר שלכן אינו אומר מאן ברא לון שהוא הכתר: אבל שית סטרין חג"ת נה"י בהם פירש ואמר ברא אלהים שהיא בינה והם הניצנים דאיקרון עובדא דבראשית עכ"ל) סגיר ולא פתח: לעיל במפתח שהוא יסוד דאבא אמר סגיר ופתח וכאן שמדבר באריך אמר סגיר ולא פתח כי הוא נעלם מאד: ובעוד דהוה סגיר וכו'. פי' כל זמן שהיו כל הפרצופים כלולים באריך שעדיין לא תיקנם עלמא לא הוה. פי' עולם האצילות לא ניתקן:
והוה חפי כולא תוהו פי' כמו עולם התוהו שעדיין לא היה תיקון בפרצופים עכ"ל מורינו ז"ל: מפתחא פתח תרעין הוא אבא ומפתחא דהכא הוא מפתחא דלעיל: ולמעבד תולדין. פי' כל התולדות שעושים זו"ן בכח אבא הוא:
כד אתא אברהם ז"ל האר"י ז"ל בס' הליקוטים כשיכפוף אריך את מזל הי"ג דנחית עד רישא דזעיר ומאיר בחסד שנעשה חכמה. והנה זה החסד הוא סוד אברהם וממנו נמשך השפע לכל הספירות עד בואו עד היסוד דזעיר ומחמת האור הגדול הנמשך ממזל הי"ג נעשה יסוד דזעיר בולט ולא שקוע כמו יסוד דנוקבא וזה קונה הכל ונקה מתקן הכל (ונרמז במ"ח דס"ט ע"א פיסקא י"א ע"ש) וז"ש בהקדמת הזוהר דף ג' ע"ב דכד אתא אברהם אתהדר ברא לאבר ואיתגלייא האי אבר כי ע"י שלקח משפע מזל הי"ג ניתקן יסוד דזעיר המזדווג עם המלכות הנקרא מ"ה וזהו אברהם אבר מ"ה עכ"ל וז"ש כד אתא אברהם פי' אימתי אבא גילה הארתו בזו"ן והיו עושים תולדות כשבא אברהם שהוא חסד דזעיר שהאיר בו מזל הי"ג וגרם ליסוד זעיר להיות בולט ונתחבר עם מ"ה שהיא המלכות ועביד תולדות. וכל זה בכח אבא שתיקנם: ומה דהוה כולא סתים במלת ברא פי' יסוד דזעיר קודם הארת מזל הי"ג דאריך שנקרא אריך ברא כדלעיל: היה אורו סתים בתוך אריך: עד שהאיר מזל הי"ג ומכחו בלוט יסוד זעיר וז"ש ומה דהוה כולא וכו':
דעלמא קיימי עליה פי' מלכות קיומה על יסוד כד האי אבר אתרשים במלת ברא פי' קודם הארת מזל הי"ג דאריך שעדיין יסוד דזעיר לא ניתקן: כדין רשים סתימאה. פי' אריך הנז"ל סתימאה קדישא: לגלאה רשימו וכו'. פי' תיקון הבינה תחלה הנקרא מ"י וברא אלה פי' תיקון ו"ק דזעיר:
וג"כ שמא קדישא וכו' פי' תיקון המ': ואפיק מן ברא אבר פי' הוציא יסוד דז"א ממזל הי"ג דא"א ואריך נקרא ברא וזהו מן ברא אבר: רשים אלה וכו' הם ו"ק דזעיר ואבר מסטרא דא הוא יסוד דזעיר: סתימא קדישא. פי' יסוד דזעיר הוא ג"כ סתים ונעלם ונקרא קדש לפי שיסוד אבא בתוכו ואבא נקרא קדש: א"נ סתימא קדישא. פי' אבר שהוא יסוד דזעיר מהיכן נעשה מאריך שהוא סתימא קדישא: גליף להאי אבר ה'. פי' רצה המאציל ב"ה לחבר יסוד עם מ' הנקראת מה ולכך גליף באבר ה' דמ"ה ובאלה יו"ד דמ"י וכן מ' דמ"ה באברהם ומ' דמ"י באלהי ונשלם אברהם ואלהים. והכוונה אבר שהוא יסוד נתחבר עם מלכות הנקרא מ"ה ומי שהוא בינה נכנסו נ"ה דידה בזעיר ונתחבר מ"י עם ו"ק דזעיר ואז נעשה אלהים. ול"ג ומלת מי רומז וכו' עד עילא ותתא. ע"כ מה שנלע"ד. אבל מורינו פי' ובכל אתר ברא מלה סתימאה. פי' בין אם נפרש ברא על אריך כדלעיל מלה סתימא הוא. בין אם נפרש ברא על יסוד דזעיר כשהיה שקוע מלה סתימא הוא כי היה שקוע ולא בולט ולכך נקרא ברא אבל כשבולט נקרא אבר: סגיר ולא פתח. שהיה סתים ולא ניתקן להוציא תולדות: א"ר יוסי וכו' דמלה וכו' פי' יסוד כשהיה שקוע נקרא ברא:
ההוא מפתחא פי' יסוד דזעיר:
כד אתא אברהם פי' ע"י הארת מזל הי"ג בחסד דזעיר שהוא חכמה בלט היסוד וז"ש למעבד תולדין:
ומה דהוה סתים כולא במלת ברא פי' כשהיה שקוע ולא בולט עכ"ל מורינו ז"ל ומה שתלה הזוהר שם אלהים באברהם שכתב כיון דאישתלים שמא דא דאברהם שמא קדישא אישתלים. צריך להבין במה תלוי שם אלהים באברהם שלא נשלם עד שנשלם שם אברהם ויובן במ"ש הרב ז"ל כי הבינה נתלבשת בחסד דזעיר שהוא חכמה והוציאה הו"ק דזעיר והכוונה שנה"י דאימא כשנכנסים בזעיר נעשה להם לבוש מחסד זעיר שהיא חכמה ואז יכלו הו"ק לקבל הארת הנה"י דאימא:
ועוד כתב הרב שמזל הי"ג האיר בחסד שנעשה חכמה ואז יכלו הו"ק לקבל הארת הנה"י דאימא ועוד כתב הרב שמזל הי"ג האיר בחסד שנעשה חכמה ואז בלט יסוד דזעיר. ובזה נבין דברי הזוהר כשהתחיל החסד דזעיר שהוא חכמה להתקן ניתקן ממנו אבר וממילא התחילה הארת מזל הי"ג להאיר בו והתחיל יסוד ז"א להתקן ונעשה אבר אך לא בשלימות. ואז גם נה"י דאימא התחילו להתלבש בחסד הזה להאיר בו"ק ולהכי קאמר אבר קיימא אלה קיימא. ר"ל כשנתגלה אבר לבד בחסד. גם יסוד התחיל להתגלות בו אבר. וגם הו"ק שהם אלה התחילו להתקן. וכשנתוסף ה' באבר נתוסף י' באלהים כי זה תלוי בזה שבהתקן חסד שהוא חכמה גם אימא תתלבש בו להאיר בו"ק שהוא חיבור מ"י עם אלה שהוא אלהים וכשנתוסף מ' באברהם נתוסף מ' באלהים שאז נגמר החסד ונתקן לגמרי וממילא מזל הי"ג האיר בו באמיתיות ואז בלט יסוד דזעיר ונתקן לגמרי ונעשה אבר ונתחבר עם המלכות הנקרא מ"ה וממילא גם נה"י דאימא נגמרו להתלבש בחסד הזה והאירו בו"ק:
וחיבור מ"י שהיא בינה באלה שהם הו"ק אזי נקראת אלהים כמ"ש בפרשת משפטים על פסוק מי אלה כע"ב וכו' ע"ש נמצא שלא נשלם שם אלהים עד שנשלם שם אברהם:
דף ד.
למתיבתא דרקיעא כתוב בז"ח מתיבתא דרקיעא הוא ישיבה של מט"ט ומתיבתא עילאה הוא ישיבה של הקב"ה וכן כתב הרח"ו ז"ל בהגהתו בפ' שלח לך: תקיף בכולא תורה ויראה וחסידות: קם ר"ח אבל רשב"י לא קם כי ר' חייא היה תלמידו: עילאין טמירין סתימין הם הצדיקים שכבר מתו והם גנוזים בג"ע פקחי עינא שהחיים החומר שלהם מונע השגתם וטח מראות עיניהם אבל אלו פקיחי עינא: דמשטטן פי' נשמות הצדיקים אחר המיתה משוטטים בעה"ז כנודע מהזוהר דמיכין אלו החיים שבע"הז כישנים מתעצלים בעבודתו ית' חשוכא מהפכן לנהורא לילה ליום ישימו באור התורה דלא אברי לילה אלא לגירסא א"נ המאמרים העמוקים וחשוכן מחוסר הבנה. מאירים אותם בפירושם: מרירא למתיק' הדין שהוא מר ממתקים אותו: מאר"י דגדפין הוא מט"ט: שכיבת לעפרא כתב האר"י ז"ל הבריאה היא עפר אשר יהי' בקרקע המשכן כי מ' דאצילות נק' משכן והבריאה נקרא קרקע המשכן ועפר הם המלכים שנפלו שם ואנו מבררים אותם בכל יום ומ' דאצילות יורדת לבריאה ללקט הניצוצות בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב וזהו דשכיבת לעפרא: בש"ץ רקיעין פי' הרח"ו בהגהותיו שהוא מנין שמים או שכינה ע"ה:
ואוריד דמעין וכו' בהגהות הרח"ו פרשת שמות פי' תרין דמעין הם נצח והוד דזעיר שהם מתלבשים בתוך מ' דאצילות להמתק שם וכתב הרב כי כשיוצאים מהמ' הם דיני' גמורים בסוד הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכשהם בתוך המ' נעשו מוחין אליה ואז מתמתקים וז"ס דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופה ובריש פ' ויקהל כתב הרח"ו בהגהתו שם תרין דמעין הם ש"ך ופ"ר בים החכמה דהיינו מלכות דחכמה כי ש"ך ופ"ר מתמתקי' במ' דחכמ' עכ"ל ופי' זה מוכח מאידר' רבא שאמר שם אחית תרין דמעין לאתבסמא בימא רבא. מאן ימא רבא ימא דחכמתא עילאה עכ"ל: והר"י מאראג"י ז"ל פי' דמעין הם נ"ה דאימא שהם מתלבשים בתרין עיינין דזעיר ומתמתקים במלכות דאבא שהוא ביסוד דזעיר ויורדי' הארות דנ"ה דאימא להתמתק במלכות דאבא שביסוד זעיר עכ"ל:
קאים ההוא ממנה דימא פי' מאותם הדמעות הוא יונק ועל ידם הוא קאים:
בגין דכל צדיקייא וכו' פי' כל הצדיקי' שהם ראשי הישיבות והלומדים שיש שם בג"ע רשומים שם וידועים ישיבה פלונית וראש ישיבה שבה: וטעם שהקדי' ענין זה לפי שאמר משיח לר"ש ואנא לא אתינא למחתם וכו' לכך הקדים הזוהר שכל ישיבה וישיבה ידועים שם וחותם משיח תורתם לכן א"ל לא אתינא למחתם וכו':
ובש"ע נהורין כתב האר"י ז"ל הם ב' פעמים אל במילוא' דאריך שבפיאות אריך ומשם מתפשטים ש"ע נהורין בפנים דאריך כי ב"פ אל מלא גי' ש"ע אי נמי כי ב' הוי"ות דחוורתי דצד פנים דאריך הם מתפשטים בפנים דאריך. וכל הוי"ה יש בה פשוט ומלא ומלוי המלוי גי' מ"ב. והם מ"ב דע"ב כי ההויות הם דיודי"ן וכל הוי"ה יש בה י"ס והנה שער המ"ב אינו מהמנין כי הוא נעלם והוא נגד הכתר שאינו עולה בחשבון. והנה ט' פעמים מ"א הם ש"ע עם הכולל כמבואר בליקוטים בדרוש קן לפור: (ונרמז במ"ח דף ט' עמוד ב' פיסקא ו' וז"ל וכיצד מתפשטי' למנין זה אחד ממ"ב אלו ה"ס הכתר סוד שער עליון מחמשים שערי בינה הכולל את כולם: ומ"א אחרים הם סוד המ"ט שערים אחרים המתחלקים בט' ספירות האחרות. שכל ספירה כלולה מכל המ"א. וט' פעמים מ"א עם אחד האמור הכולל את כולם הוא מספר ש"ע עכ"ל וע"ש) דלכך אמר כאן סלקא בש"ע נהורין כי תורתו של רשב"י ע"ה היתה עולם עד פנים דאריך לקבל הארה משם ונעשה ייחוד גדול שם:
וכל נהורא וכו' פי' היה ממשיך ע"י תורתו הארה מאריך לז"ון שבהם תרי"ג מצות כי מ"ע בדכורא ומל"ת בנוקב': אפרסמונא דכייא פי' אותם החדושים של רשב"י היו עולים בסוד מ"ן ליסוד דאימ' לגרום זווג או"א ובזה גם החידושים היו מקבלים הארה משם וז"ש ואסתחיין וכו' רקיעין נלע"ד שהם ו"ק דזעיר: ימא רבא מ' דאצילות לויתן הוא יסוד דזעיר דבריאה וכן כתב הרח"ו ז"ל בהגהותיו פ' שלח לך. מאן יהיב הכא ב"נ וכו' כתב בס' חסד לאברהם כי העושה ייחוד זה שרואה הצדיקים בחיים חייתו בג"ע יש קטרוג עליו. ב"מ ולכך אמר משיח יתכניש הוא ובנוי. לולא הרשב"י ז"ל שא"ל זמנא יתייהב ליה: וכן שמואל במס' ברכות כי עשה ייחוד זה וא"ל אביו דלעגל קא אתיא:
והרמ"ז כתב שר"ח למעלה גזר אומר דר"ש לא יתבלי בעפרא ונימוקו עמו שהרי בילוי הבשר תיקון לאדם כדי שיתעכל הרע שיש בו מקליפת נוגה הנק' לבושא דזוהמא כמ"ש בפ' שלח לך דף קס"ה וק"ע. אבל זה הוא למי שנמשך בעה"ז להנאות הבשר. משא"כ רשב"י ע"ה שסגף וקבר עצמו בחייו במערה כמ"ש במס' שבת ועוד שהוא היה בסוד החסדים כמ"ש בריש אדרא רבא אנן בחביבותא וכו' וידוע שמענו הוא חלק הרע בנשרשים בחסדים. וק"ו במי שהוש יסוד החסדים כרשב"י ע"ה ועל כן קראו ר"ח למעלה עמודא דעלמ'. היינו צדיק יסוד עולם הנקר' חי ולזה לא היה צריך עיכול אלא שנהפך גופו למלאך רוחני ולכן גמר בלבו לראותו להתאמת בסברתו וסיגף עצמו במ' תעניו' בחושבו שיראהו בג"ע דעשייה וכנגד ד' מדות שהחסדים נגלים בהם תנה"י ששם קומת רחל שהיא סוד ג"ע התחתון. אבל הודיעוהו שמעלת רשב"י גדולה מזה ושעדין לא היה רשאי לראותו. עוד התענה מ' יום כנגד תנה"י דיצירה. ואז אחזיאו לי' בחיזיוא שהיא המדרגה הנקר' מראה וכמ"ש בפ' וישב דקפ"ג ע"א ופי' בו הרב ז"ל שהוא בנה"י דיצירה וראה שהוא ובנו היו עוסקים באותו הסוד שגילה לו ר' יוסי וחמא כמה גדפין רברבין עילאין ידוע כי שם מ"ב דאבגית"ץ הוא בסוד עליית נפש דעשייה להתקשר במ' דיצירה ככתוב אצלנו בכוונת התפיל' וכל שם מז' שמות הוא בסוד כנף כמד"א שש כנפים לאחד ולא יתכן לקרות בשם כנפים גדולות רק לבחינת כנפים אחרות מעולות מהם כגון מ"ב דשם מ"ה: אי נמי אורות יסוד אימא המאירים ביציר' בבחינת כללות העולמות כמו שאנו מכוונים בפסוק חק נתן ולא ס"ת קנ"א שאז אנו בסוד ת"ת דיצירה שבו מסתיים יסוד אימא: ושם הוא חק ממש דהיינו הארת ס"ג במ"ה כמ"ש הרב על פ' כי חק לישראל הוא והנה שם אהי"ה דההי"ן סודו כנף וגם אהי"ה בהכא' כזה אפ"א הפ"ה יפ"י הפ"ה וכת' הרב בספר א"י שהכנפים הם בח"ג ששם החסדים הסתומים ורוצים לעלות אל שרשיהם אל הדעת ועל ידי כן מתנועעים ומתעלים למעלה בסוד הגבורות שהן הן אורות המתפשטות ונעשות כנפים ולהיות שרשב"י היה בח"ג דיצירה ועכשיו היה עולה למעלה לכן נתעלה ע"י ח"ג הם אלין גדפין רברבין:
ייעול ר"ח אין ספק שכניסת ר"ח אצלם היתה ביאה ממש ולא דמיון בחלום וכן נראה ממ"ש משיח לר"ש מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא והוא מעין מ"ש בפר' י"ג דמרכבת יחזקאל בפסו' ויבא משה בתוך הענן דאתפרש משה מההוא גופא קדמאה שהוא גוף מעה"ד טו"ר והיה מתלבש בסוד החשמל בהקיץ וכדוגמא זו היתה עליית ר"ח:
זכאה וכו' שביררו כל ניצוצותיהם מקליפת נוגה ונזדכך חומרם ור"ח הוה כסיף ויתיב לרגלוי דר"ש ידוע שרשב"י וחברי האידרא היו בסוד פרצוף החסדים כמ"ש הרב ז"ל ורשב"י הוא הדעת המאיר בכולם (ומ"ש לעיל שרש"בי הוא יסוד החסדים פי' כי יסוד מייחד עם שרשו שהוא הדעת): ור"ח הוא בסוד היסוד לכן ישב בין רגליו של רשב"י ירמוז למקום שרשו וא"ל לא תזקף רישך להסתכל נגד הדעת בסוד הלולב כי אינך כדאי להתייחד עם הדעת עד אחר פטירתך: ולא נהירא לע"ד מ"ש מהרמ"ק זלה"ה בפי' עילאין טמירין וכו' דהיינו כח ההשגחה והם ז' עיני ה' שהם ז' מלאכי' ידועים: אור פניאל חנדאל דנדאל פלמיאל אסימון פסכאל בואל שהם ז' ספירות בג"ר נעלמות: דמאי שיטייהו הכא מזל"ן שהכוונ' על הצדיקים שכבר נפטרו וקראם עילאין טמירין ולפי שנתעלו למעלה ונסתרו מעין כל והן הן סתימין פקיחי עינא ר"ל שבסתימות עין בשרם מתפקחין עיני נשמתם וכמ"ש בסתימו דעינא חזאן:עוד על שלימתם קראם עילאין בסוד רישא דז"א טמירין באימא סתימין באבא פקיחי עינא בסוד אריך עינא פקיחא. ואומרו דמשטטן בכל עלמא שכן קרא רשב"י לחברי' הנותרי' ז' אלה עיני ה' ואמר ר"א אנן ו' בוציני וכו' ופי' בספ' הגלגולים ח"ב דף י' שהם ז' גלדי עינא וג' החבירים שנסתלקו ה"ס ג' לחות העין ע"ש הרי שהצדיקים נקר' כן בעצם:
אינון דמשטטן ירצה שיש להם זכות ליהנות מאור הגנוז שבו היה אדה"ר רואה מסוף העולם ועד סופו ותוספת כח בפמליא של מעלה נמשך ממנו עזר לתחתונים שזהו לע"ד סוד ההכרזות והאזהרות הנז' בזוהר שנעשות למעלה על ענין יושבי הארץ דקשה מה יועיל להם מה שלא נשמע להם וא"ת שהנשמות בעלות' בלילה שומעות. בהקיצה חוזרות ושוכחות. אלא מחוורתא שהברת אותו הקול והאור שלו מוסיף עוז ותעצומות לכל הבא ליטהר אעפ"י שאינו נשמע גם המלאכים המלוי' את האדם שומעים את הקול ומתאמצים לעורר את האדם וכמ"ש אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי והכוונה לעזור הישרים התחתונים ולהם קרא תתאין דמיכין סתימין בחוריהון לאפוקי העליונים שגם הם נקראים ישיני עפר ועיניהם סתימין ופקיחין כנ"ל:
דחשוכא מהפכין לנהורא זה כלל גדול בעבודת ה' ורמוז בפ' סור מרע ועשה טוב ירצה הרע תעשה אותו טוב והוא המתקת קליפת נוגה להחזירה אל הקדושה וזה בעשיית המצות ולימוד התורה וקבלת היסורין שהיא אחת ממ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם שבזה מזדכך החומר וחוזר רוחני ולא ישלוט בו הבילוי. ור' זירא לע"ד שלא שלט בו אור גופני ואמר וטעמין מרירא למתקא שמרירות היסורין טועמין בהם טעם מתוק ודע שתיקון הניצוצו' הוא להעלות' בסוד מ"ן ולעורר זיווג עליון ולהוריד החסדים ואז נעשה הבירור הנכון משל למה"ד לנותן מים על החרצנים וזגים ושמרים הנק' מתמד שמחבר טיפות היין שבתוכם אל המים ונשארו הסיגים למטה כך הניצוצות המתעלות מקליפת נוגה עד מדרגת השרש שממנו נפלו מחוברות החבור השייך לתיקונם:
דמחכאן לנהורא וכו' ע"ד משרז"ל העוסק בתורה בלילה וכו' כי מחבר מדת יום בלילה ע"י עסק התורה בעמוד השחר ומלימודו עומד ומתפלל וגורם זווג יעקב ורחל שהוא זווג החסדים הבוקר אור. כי של הלילה הוא זווג הגבורות יעקב ולאה. ומי שגורם זווג החסדים יעקב ורחל ומייחד לילה ביום. משליט צדדי הקדושה על כללות צדדי החיצונים ששורשם ישמעאל ועשו קליפת ימין ושמאל ואז נקרא השי"ת מלכא דכל מלכין שכולם נכנעים לקדושה:
מאן דלא מצפה דא בכל יומא שאינו מייחד לילה ביום סוד עשייה ביצירה לית ליה חולקא הכא הכא דייקא אבל יזכה למעל' אחרת כפי זכיותיו ולכן חכמי הזוהר היו זריזים בקימת חצות תמיד:
עמודים הם הצדיקים שזכו להיות ראשים ומלמדים את בני דורם שהם מסוד היסודות כנז' בסוד קשר האר"י ז"ל עם החבירים. ובכחם ועזרם היו עולים התלמידים למעלה המיוחדת להם:
דגדפין הוא מט"ט הנק' בעל כנפים לפי שהוא בסוד הדעת דיצירה שממנו מסתעפים הו"ק והיינו מארי דגדפין עכ"ל הרמ"ז ובס' אשל אברהם כתב דמחכאן לנהורא דנהיר:
דא נהורא דמטרונית' דעתיד לאנהר' בלבושין דגוונין נהירין מרזין דאורייתא כמ"ש בר"מ פנחס דרט"ו ע"ב וראיתיה ברזין נהירין דאורייתא אז לזכור ברית עולם דבההוא זמנא שאלת על פורקן בנהא וכו': דמלכא פקיד לאילתא. פי' כשהקב"ה יפקוד לכנסת יש' שהיא מ' דאצילות דאתקריאת אילת השחר כמ"ש בזוהר ויקרא דף כ"א ע"ב והאריך בפירושו עיין עליו:
דף ד:
ר"ש פתח ואשים דברי הנה הביא פסוק בראשית ולכאור' לא פירש בו כלום אבל הכוונה למאי דמסיק שהקב"ה לא ברא העולם בתורה עד דאסתכל בה זמנ' ותרין וכו' וסיים בפי' פסוק בראשית עביד רקיעא היינו חדוש ע"ד הסוד כדלקמן:
תנן בהאי שעתא וכו' מכאן מדבר בחידוש ע"ד הפשט מדקאמר אח"כ ומלה דחכמתא קמיה דקב"ה נודע כי מלפני ה' היא בינה ולפני ה' היא מלכות ונמצא כי קמי קב"ה הוא מלכו' ופי' שעולה זה החידוש בסוד מ"ן למלכו' וקב"ה שהוא ז"א נטיל ההיא מלה ונשיק לה פי' ממשיך עלי' הארה מזווג נשיקין שהוא זווג חיך וגרון ע"י הלשון ע"ד שאמרו חז"ל כל דבור שיוצא מפה הקב"ה נברא ממנו מלאך ופי' הרב שע"י זווג חיך וגרון הנקר' זווג נשיקין נברא מלאך: (ועיין במ"ח דכ"ט ע"ב פ"א פיסקא ה' מיני הנשיקין שיוצאים מהם המלאכים) גם כאן כיון שמחדש החידוש ע"י חיך וגרון שלו. לכן גורם זווג דנשיקין בחיך וגרון דזעיר. ומזה הזווג נמשכת הארה אל החידוש ההוא להשלימו ולהאירו וז"ש ונטיל ההיא מלה ונשיק לה ירצה ממשיך עליה הארה מזווג דנשיקין:
ולכן פתח ואשים דברי בפיך דייק בפיך שהם סוד זווג דנשיקין הנעשה בפה וז"ש לקמן מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כי הכוונה שהדיבור יוצא ע"י חיך וגרון החיך הוא חכמ' וגרון בינה ומזדווגים ע"י הלשון שהו' דעת ואתעבידו שמים וארץ כמד"א בדבר ה' שמי' נעשו אוף הכי אנת שע"י חיך וגרון של האדם מוציא החידוש מפיו:
ועטרין לה בע' עטרין פירוש מאירים לה מז"ת דזעיר נמצא דההיא מלה מאיר לה מן ג"ר שנקראים נשיקין ומעטר לה בע' עטרין שהם ז"ת דזעיר נמצא שמקבלת הארה מעשר ספירות כולם:
גליפין מצד אבא ומחקקן מצד אימא. כי הו"ק גליפתם מאבא וחקיקתם שהוא דבר ממשיי מאימ' אי נמי בע' עטרין הנה ה' חסדים הם וכללותם ביסוד וכללות כללותם במלכות הם ז' בחינות וכל א' כלולה מעשר הם ע' עטרין כי החו"ג נקראי' עטרין בזוהר:
ומלה דחכמתא הוא חידוש ע"ד הסוד: על רישא דצדיק חי עלמין פי' החידוש של הפשט עולה קמי קב"ה שהיא המ' אבל חידוש של הסוד סלקא ויתבא ברישא דצדיק שהיא עטרת היסוד דזעיר כמ"ש הזוהר ברכות לראש צדיק ור"ל שהיא מעוררת הזווג דז"ון בישיבתה בעטרת היסוד מעוררת אותו להוריד טיפת המוחין עד היסוד בו להזדווג עם המ'. ושטא בע' אלף עלמין הם ז' קצוות דאריך שהם בחינת אלפי' כמ"ש הרב ז"ל שהאלפים באריך והמאות באו"א:
וסליקת לגבי ע"י פי' מעלה מ"ן לגבי ע"י שאחר שעלתה לז"ק דאריך עלתה גם לעתיק וטעם שלא הזכיר עלייתה לאו"א מפני שהדיקנ' דאריך חופפת עליהם ובכלל אריך הם כמו שכתב בס' אוצ"ח. וכל מילין דע"י מלין דחכמתא אינון. פי' כל הדרושים שיש בע"י הם סודו' גדולים ונעלמי' יותר מדרושי אריך ואו"א. אי נמי מלין דע"י התורה שעוסק בה ע"י הם סודות עליונים כי הספירות עוסקים בחכמת הקבלה כמ"ש הזוהר בדף ח' יום ליום יביע אומר יומא ליומא וכו' אתחברת באינון מלין דע"י פי' מתחברת עמהם ונוטלת הארה מהם ועאלת בי"ח עלמין וכו' פי' נכנסה ביסוד דאימא שנק' ח"י לעורר מ"ן: מליאן ושלימי' פי' אם חסר איזה דבר לאותו חידוש הקב"ה משלימו ומליאן מאותם הארות שקבלו בש"ע אלף עטרין הם ש"ע נהורין שבפנים דאריך ושרשם משני אל מליאים דדיקנ' כמ"ש לעיל ור"ל לאחר שניתקן החידוש בסוד אור פנימי ממשיכין לו ש"ע נהורין בסוד אור מקיף עכ"ל מורינו ז"ל:
ואתעבידא רקיעא חדא פשט הענין נראה שנעשה ממנה אור מקיף לזעיר. וז"ל הזוהר בדף ט' עבדי משיחא אינון מלין מדורי עילאי ומדורי תתאי מאלין אתעבידו רקיעין ומאלין ארץ וכו' עד ורהיט גו מגדלא חדא אחרא עכ"ל פשט הלשון רקיעין הם אור מקיף לזעיר:
והארצות ג"כ אור מקיף לנוקביה מ' אבל מורינו ז"ל הקשה על זה מדקאמר הזוהר עבדי משיחא אינון מלין וכתב הרב ז"ל קו המדה הם נה"י דאימא שמודדין ז"א מכאן ועד כאן היא חכמה וכן כל י"ס דז"א ובנה"י דאימא מתלבשים המוחין דזעיר ונכנסים בזעיר א"כ משמע שהחידושים נעשים נרתיק אל המוחין ואע"פ שכתב הרב כי אחוריים דאו"א שביררו זו"ן הם נרתיק המוחין אפשר שהחידושים יתחברו עם האחורים שביררו זו"ן ויהיו נרתיק המוחין דזעיר ואח"כ יתלבשו בנה"י דאימא ונכנסים בזעיר וז"ש עבדי משיחא אינון מלין ומדורי עילאי הם ו"ק דזעיר שנתקנו ומדורי תתאי הם ו"ק של המלכות שניתקנו. ומ"ש שם בדף ט' ההוא שמשא קדישא שוי מדוריה ומשכניה בהו פי' שמשא הם המוחין עצמם דז"א ומתלבשים תוך החידושים כמ"ש וז"ש שוי מדוריה ומשכניה בהו:
ומ"ש אח"כ נפיק מנייהו ורהיט גו מגדלא וכו' פי' טיפת המוחין יוצאת מתוך אותם הרקיעין ויורדת ליסוד דז"א ומשם למלכות הנקראת מגדלא אחרא:
ולשמש הם המוחין עצמם שם אהל בהם עשה המאציל ב"ה אהל שהוא נרתיק מאותם הרקיעים עכ"ל מורינו ז"ל:
ופשט הזוהר נראה כמו שכתבנו שהרקיעים נעשו אור מקיף לזעיר וארצות הם מקיף למלכות וא"ש ההוא שמשא קדישא שהוא זעיר כפירושו בכ"מ בזוהר וכן מ"ש אח"כ נפיק מנייהו ורהיט גו מגדלא אחרא וכו' אלמא שהז"א תוך הרקיעים שהם אור מקיף. והאי דקאמר עבדי משיחא אינון מלין אפשר שגם הרקיעים מאירים בזעיר בסוד אור פנימי כי אור מקיף גדול מאור פנימי וצריך אליו ולכן אמר בהו עבדי משיחא ולעולם הם בחינת אור מקיף:
ונשאר לנו ליישב לשון זה עם מ"ש הזוהר בפ' קדושים שכאן אמר שבחידוש הסוד נבראים רקיעים ובשל הפשט ארצות. ושם לא הזכיר ארצות ורקיעים כלל. גם בעונש מי שמחדש חידושים שאינם אמת כאן הפליג בעונשו ושם לא הפליג כ"כ רק אמר לית דמתחבר בההיא מלה וכולא דחיין לה וכו' ולתרץ זה נאמר דהתם בפ' קדושים מדבר במי שעיונו נקי וזך ומבין הדברים על אמתתן כמ"ש מאן דאזיל באורייתא בארח מישור ולכן לא הפליג גם בשבחו כ"כ כי לא חידש שום דבר מדעתו. אמנם כאן מדבר במי שמחדש חידושים מדעתו: ובעונש שאמר שם דחיין לה לבר כי לא חידש שום הקדמה של שקר מדעתו ולא הורה הוראה שאינה אמת. אלא לימוד שלימדו רבו לא היה יפה או עיונו בדברי חכמים אינו אמת ולכן אותו הלימוד דחיין לה לבר כיון שלא חידש שום דבר מדעתו: אבל הכא עונשו מרובה אם החידוש הוא שקר או הורה הוראה של שקר ולכן הורג כמה נפשות כיון שעשה מעשה דכתיב כי רבים חללים הפילה ואוקמוה בתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה:
דף ה.
לאינון תרעין ומלין דמצויינין כי' הקדמות שמקדים החכם שהם כמו שערים לפתוח בהם הענין: ומלין דמצויינין. הם החידושים עצמם:
דלג ת"ק פרסי אפשר לפי שיונק מפסולת של ה' גבורות שהם ת"ק: שיתא אלפי פרסי. נגד ו"ק שלו כי ס"מ עיקרו הם ו"ק אלא שבחטא אדה"ר נשלמו לו עשרה כלים כמ"ש הרב באוצ"ח ובליקוטים:
בנוקבא דתהומא רבא ז"ל הרב בס' אוצ"ח דע כי הנקבה העליונה בינה דבריאה דקליפה נקראת נוקבא דתהומא רבא בזוהר היא לבדה אכן שאר הנקבות אפילו בחינת הבינה דיצירה או דעשייה נקראת נוקבא דתהומא סתם עכ"ל. וז"ש הזוהר ונפיק לגבי וכו' מגו נוקבא דתהומא רבא שע"י החידוש שאינו אמיתי מתגבר ס"מ ומקבל הארה וכח מבינה דבריאה דקליפה שהיא קליפה גדולה יותר מכולם. ובענין המחדש חידושים בפסוקים ומקדים הקדמות מדברי רז"ל ומדברי קבלה אין בזה עון. כיון שהקדמה אמיתית ומפרש הפסוק עפ"י ההקדמה. אם אותו הפירוש שפירש בכתוב אמיתי מה טוב. ואם אינו אמיתי יהיה הפסוק אסמכתא לאותה הקדמה כמ"ש בגמ' קרא אסמכתא בעלמא:
אבל המחדש הקדמה מדעתו אם היא אמיתית והוא על דרך פשטי התורה יברא על ידה ארץ חדשה ואם היא מסודות התורה והיא אמיתית יברא רקיע חדש. ואם ח"ו חידש הקדמה שאינה אמיתית יברא ממנה ארצות שוא ורקיעי שוא וגורם להרוג נפשות: ונלע"ד אם חידש שום הקדמה ונסתפק בה אם היא אמיתית או לאו יאמר בדרך אפשר אבל לא בהחלט וכן מצינו כמה רבנים שמחדשים איזה דבר בקבלה שאומרים בדרך אפשר ולא בהחלט:
דף ה:
פתח ר"א את שבתותי וכו' ז"ל מורינו זלה"ה בשית יומין ברא קב"ה עלמא פירוש בשית יומין שהם ו"ק ברא קב"ה זו מדת הבינה כי באמצעות הו"ק ברא עלמא שהוא עולם הזה:
כל יומא ויומא גלי עבידתי' כל א' מהו"ק נתן כחו ביום א' של העולם הזה. חסד ביום א' גבורה ביום שני וכן עד"ז וכתב האר"י ז"ל כי יום א' בשבת יורדים כל הו"ק לברר הבירורים ונותנים כח במ' כי היא המבררת מתוך הקליפות מן הרפ"ח ניצוצין ועם היות שכל הו"ק יורדים עכ"ז ראש כולם ומנהיג כולם ביום א' הוא החסד. וע"י מה שמברר החסד ביום ראשון באמצעות המ' כל אותם הניצוצים והבירורים עולים בסוד מ"ן ומזדווג זעיר עם נוקביה ונברא האור ביום א' כי גם הזעיר מוריד מ"ד ומתחברים עם מ"ן שהעלתה המ' ונעשית מהם בריאת האור. וביום שני ראש כולם שמנהיג כולם היא הגבורה. ומה שמתברר על ידי הגבורה באמצעות המ' עולה ג"כ בסוד מ"ן ומתחברים עמו המ"ד ונעשית פעולת יום ב' וכעזה"ד וז"ש כל יומא וכו' כל א' מו"ק גלי עבידתיה ויהיב חיליה ביום גשמי של העוה"ז אבל כל זה בכח. ואימתי גלי עבידתיה בפועל ביום רביעי הגשמי שלנו שהוא כנגד המ' כי הג' ימים הראשונים הם ג' קוי זעיר יום א' נגד קו החסד יום ב' נגד קו הגבורה יום ג' נגד קו האמצעי תפארת. יום ד' נגד המ' והשלשה קוים הנזכר הם אותיות אמ"ש. קו ימיני מ' דוממת. קו שמאל ש' שורקת. א' אויר נגד קו אמצעי ואין לך כל בריה בעולם שאין בה כח ג' אלה שהם מים אש רוח. אבל אין פועלים פעולתם אלא בארץ שהיא כנגד המ' ונבאר הענין היטב כי ביום א' נתעורר החסד בכח מ"ח חכמה שבתוכו ונזדווג הזעיר שהוא כללות כל הו"ק עם נוקביה רק שלא יצאה הטיפה כי אם מן קו הימיני והוא כלולה ממים ואש ורוח ואין מתגלה בה רק בחי' המים. גם האש ורוח סייעו את המים ויצא מכללות כולם האור ע"י זווג ז"א עם נוקביה. וביום ב' ע"י הבירורין ומ"ד שיצאו מהגבורה בקבלתה ממ"ח הבינה דזעיר עם כללות אויר מים אש יצאה הטיפה כלולה מכולם ואין מתגלה בה רק בחי' האש ואז נזדווג זעיר עם נוקביה ויצאה פעולת יום שני שהוא הרקיע וגיהנם. וביום ג' יצאה הטיפה מן קו אמצעי כלולה מכולם ואין מתגלה בה רק בחי' האויר ונזדווג זעיר עם נוקביה ונעשית פעולת יום ג'. וכל אלו הזויוגים אינם רק בכח כי לא היה זווג גמור עד יום רביעי כמצא כללות הענין שע"י מה שבירר החסד בהיותו ראש ומנהיג אל כל הו"ק באמצעות המ' וע"י מה שביררה הגבורה והת"ת באמצעות המ' ביום ב' וג' כל אלה עלו בסוד מ"ן ונתחברו עמהם מ"ד ונתגלו הפעולות ביום ד' שהיא מ'. וז"ש אימתי גלי עבידתיה כל א' מג' קצוות הללו ביום רביעי כנגד המ' כי לא יצאו הפעולות רק ע"י הנוקבא וז"ש ובגין דאלין ג' יומין קדמאין הוו סתימין ולא אתגלו רק הוכנו אל הזווג:
כיון דאתא יומא רביעאה אפיק וכו' הוציאו פעולתם בפועל:
דהא מיא וכו' פי' כמו ששלשה יסודות שהם אמ"ש אם אין הארץ לא יעשו שום פעולה בפועל כי מכים בה המים ואש ורוח ועושים פעולתם על ידה כי חמימות האש מחמם הארץ להצמיח דשא והמים מגדל הצמחים והרוח מוציאם כמ"ש כשעירים עלי דשא כן הענין בשלש יסודות עליונים אינם עושים שום פעולה אלא ע"י המ':
ואי תימא הא וכו' הרי ביום ג' יצאו מן הכח אל הפועל ואיך אמרת עד יום רביעי דתירץ אע"ג וכו' נודע מ"ש בתיקונים ואיהי רביעאה ושביעאה פי' המ' שהיא עומדת אחורי הת"ת היא רביעאה כשמתחילים מהחסד הם ג' מדות והיא רביעית אליהם אחורי הת"ת ולפי שהיא כלולה עמו מה שכתוב ביום ג' כאלו הוא כתוב בה וז"ש אע"ג דכתיב ביום ג' רביעאה ואתכליל בתליתאה למהוי חד בלא פרודא בתר: יומא ד' גלי עבידתיה וכו' איהו רגלא רביעאה דכרסייא עילאה כי חג"ת דזעיר והמ' הם כסא לאימא עינאה שמתלבשת בזו"ן והבריאה היא כסא אל המ' דאצילות ובערך הבריאה שהיא כסא תחתון אמר כרסייא עילאה לזה העליון. ואם שאמרנו שהמ' היא נרמזת ביום ד'. עכ"ז עיקר יום ד' בנצח שגם הוא נעשה ראש אל הו"ק ומברר ע"י המ' וכן יום ה' בהוד ויום ששי ביסוד וז"ש ביסוד וז"ש כל עבידתא וכו':
תליין ביומא דשבתא וכו' פירוש שמן הראוי היה שיום השבת תהיה המ' ראש לכל הו"ק להלחם עם הקליפות ולברר מהם הבירורין אלא שאין דרך האשה להיות ראש במלחמה. לכך ביום שבת עולים העולמות מעלה מעלה ואין מבררים שום בירור רק הם מזדווגים ע"י אורות עליונים. ונמשך הארה גדולה אל כל העולמות וגם אל העולם הזה הגשמי וכל מה שנעשה מששת ימי בראשית נמשך להם קיום והעמדה הה"ד ויכל אלהים ביום השביעי דק' מה פעולה עשה ביום השביעי אלא הענין הוא שע"י זווג העולמות ביום השבת למעלה במקומה האמיתי נמשך הארה וחיות וקיום אל כל מה שנעשה בששת ימי בראשית:
ואי תימא מהו את שבתותי תשמורו והרי אין כאן אלא שבת אחת ותירץ אלא שבת דמעלי שבתא שהיא הנוקבא ושבתא דיומא לית לון פרודא פירוש כי עיקר עליית הנוקבא הוא בליל שבת ועיקר עליית הדכורא הוא ביום שבת ושניהם נקראים שבת. כי שבתו ממלחמת הקליפות וממלאכת הבירור כי כל הו"ק והמ' כולם שובתים:
אמר ההוא טייעא ומהו ומקדשי תיראו דלא ס"ל כפשטא לירא מהמקדש שלא ינהוג בו קלות ראש דמה עניינו גבי שבת. והשיב דא קדושא דשבתא ולפי זה הכל ענין שבת הוא:
א"ל דא קדושא דאתמשכא עליה מלעילא פירוש הם המוחין הנמשכים לזו"ן בעלותם למעלה כי גם שם נמשכין להם מוחין מאו"א שעלו מעלה מעלה גם הם: אי הכי עבדת לשבת וכו'. נודע מהאר"י ז"ל שבשבת עולים העולמות עד שבמנחת שבת עולה הנוקבא במקום אבא והזעיר עולה עוד למעלה. וז"ש ושמרתם את השבת כי קדש היא שהנוקבא עולה במקום אבא הנק' קדש. וז"ש קודש היא לשון נקיבה וכ"ש זעיר שעלה עוד למעלה שנקרא קודש גם הוא. עוד כתב הרב ז"ל כשעולה אבא למעלה מניח עצמותו ומלבשת אותו הנוקבא. וכן ז"א מלביש עצמות א"א ונמצא שהם נקראים קדש ממש כיון שמלבישים עצמות אריך ואבא הנקראים קודש. ולכן אמר אי הכי עבדת לשבת דלאו איהו קודש כי זו"ן שניהם נקראים שבת. מ' שבת דמעלי שבתא וזעיר שבת דיומא וז"ש אי הכי וכו' אלא קדושא דשרייא עלוי מלעילא שהם המוחין השורים עליהם מאו"א הנק' קודש אבל הם עצמם אינם נקראים קודש והלא כיון שעולים במקום אבא ואריך ומלבישים עצמותם הרי הם קודש גמור:
א"ר אבא והכי הוא פי' מדהזכיר שבת לחוד וקדוש ה' לחוד נראה שהם שני עניינים שונים ר"ל עם היות שבאמת גם שזו"ן שהם שבת נקראים עתה קודש על שעלו למעלה כנזכר מ"מ כשאנו רוצים להזכיר המוחין הנמשכים אליהם מלמעלה ממקום גבוה אז אנו קוראים זו"ן שבת וקוראים המוחין הנמשכים קדוש ה' וז"ש וקראת לשבת עונג הם זו"ן ולקדוש ה' מכובד הם המוחין כי בהיות זו"ן למטה במקומם אינם נקראים קודש והמוחין הנמשכים אליהם נקראים קודש. אבל בעלותם במקום אבא ואריך שאז גם זו"ן נקר' קודש ובודאי שגם בהיותם למעלה נמשכים אליהם מוחין מאו"א במדרגה יותר עליונה מימי החול שהרי גם או"א עלו מעלה מעלה ולקחו עצמות העליון מהם ומשם ממשיכים מוחין לזו"ן. והנה זו"ן עתה נקראים קודש והמוחין שמקבלים נקראים דא יעקב הוא פרצוף זעיר עתה בא לפרש פי' אחר במלת מרחוק שהוא אבא. אי נמי אפי' אם יפורש יעקב הוא ז"א כאמור הכי פירושו למה נקר' יעקב שהוא הזעיר רחוק. כמד"א מרחוק ה' נראה לי לפי שעיקר המוחין הדוחים החיצונים שלא ינקו מזעיר הם מוחין דאבא שבתוך זעיר כמ"ש הרב ז"ל באוצ"ח ולכך נקר' זעיר רחוק על שם אבא: