מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן נט - שביעית · ו
מלאכות האסורות בשביעית יש שאסורין מדאורייתא ויש שאסורין מדרבנן ואמרינן במו"ק (ג') מכדי זמורה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב והתניא שדך לא תזרע כו' מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין כו' ת"ל שדך לא תזרע כו' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש ויש שמותרין בשביעית לגמרי ואמרינן בע"ז (נ') דאוקמא אילנא שרי אברויי אילנא אסור ע"ש. והנה יש לחקור בטעם דאוקמא אילנא שרי אי בשביעית אסורין רק מלאכות שמועלים בפועל אבל המונעים רק הפסד אינן בכלל מלאכות האסורות בשביעית או דלא שנא ורק מיירי התם בתולדות שאינן אסורין רק מדבריהם ובמקום פסידא לא גזרו וכדאמרינן במו"ק שם גבי משקין בית השלחין בשביעית ע"ש ומש"ה נמי אוקמא אילנא שרי ומזה דאמרינן גבי משקין בית השלחין בשביעית דהטעם משום דתולדות דרבנן ובמקום פסידא לא גזרו ומכלל דאי הוי דאורייתא הוי אסור אין להוכיח דאף מלאכות המונעות הפסד הן מלאכות בשביעית דהתם שאני נהי דאיכא פסידא אם לא ישקו אותה מ"מ כשמשקין איכא גם תיקון בפועל דאמרינן שם דבהשקאה איכא משום זורע ומשום חורש דמרפיא ארעא ומצמיח פירי א"כ ודאי מלאכה גמורה היא ורק משום פסידא התירו לפי שהוא רק מדרבנן אבל אוקמא אילנא דליכא תיקון בפועל כלל יש לדון אי חשיבא מלאכה לשביעית. והנה במו"ק (ג') גבי תרי קשקושי איכא אברויי אילנא אסור סתומי פילי שרי כתב רש"י ז"ל סתומי פילי שרי דאית ביה משום פסידא אברויי אילנא אסור דהוי משום רווחא ע"ש ונראה מדבריו דאין הטעם דזה הוי מלאכה וזה אינו מלאכה רק היכא דעושה משום רווחא אסור וכשעושה משום הפסד שרי אך בע"ז שם על ההיא דמתליעין ומזהמין בשביעית ואין מא מתליעין ומזהמין במועד ומקשינן מ"ש שביעית דשרי ומ"ש מועד דאסור ואמרינן מי דמי שביעית מלאכה אסר רחמנא טרחא שרי כו' כתב רש"י ז"ל מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא והני לאו מלאכת קרקע נינהו דאוקמא אילנא בעלמא הוא שלא ימות ואינו משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא ע"ש ונראה מדבריו דכל שאינו משביחו אלא שלא יפסד אין זה מלאכה כלל ונראה דבההיא דמתליעין ומזהימין התם מצד עצמן אינן מלאכות כלל דלא מצינו נטילת התולעת או להדביק זבל שיהא חשיב מלאכה רק אם היה אברויי אילנא ומשביחו זה גופא משוי ליה מלאכה דהוי תולדה דזורע כיון שמועיל לגידול האילן וכמו השקאה וזימור דהוי תולדה דזורע אבל כיון דליכא רק אוקמא אילנא אינן מלאכות כלל אך בההיא דתרי קשקושי איכא אברויי אילנא אסור סתומי פילי שרי קשקוש שהוא חפירה תחת הזיתים היא מלאכה מצד עצמה דהוי תולדה דחורש מש"ה כתב רש"י ז"ל דרק משום פסידא שרי כיון דאינו אלא מדרבנן דתולדות הם רק מדרבנן:
הנה בב"ב (פה) בההיא דאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית ואמרינן ג"ט מעלי לה כו' מכאן ואילך לא מקשי קשיא ליה ולא עלויי מעלי לה כו' כתבו התוס' לאו דוקא דא"כ בשביעית אמאי אסור הא אמר בע"ז אוקמא אילנא שרי אברויי אילנא אסור אלא ודאי לא מקשי קשיא ליה ולא עלויי מעלי לה ע"ש והא התם גבי בתולת שקמה אם לא יקצוץ כלל ליכא פסידא באילן רק כשקוצץ אמרינן דלא יקוץ פחות מג"ט משום דלא קשי לה ולא מעלי לה א"כ מה זה ענין לההיא דאוקמא אילנא שרי ומוכח דס"ל להתוס' דזה דאוקמא אילנא שרי אין זה דמשום פסידא התירו רק כל שהמלאכה אינה מועלת בפועל אינה מלאכה לענין שביעית:
הנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א ה"ה) ולא יסוך את הנטיעות בדבר שי"ל זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך ע"ש ותמה עליו בהגהות מים חיים הא אין לך אוקמא אילנא יותר מזה אך הרמב"ם ז"ל לא נפסק כההיא דע"ז דמשנינן תרי זוהמומי איכא אוקמא אילנא שרי כו' אלא כהירושלמי בשביעית שם דאמרינן דמתני' דמזהמין את הנטיעות עד ר"ה אבל בשביעית לא וברייתא דקתני דמתלועין ומזהמין בשביעית פליגי אהדדי וכמ"ש הלח"מ (פ"ח מהל' יו"ט) ע"ש ואין נפקותא בין אוקמא אילנא ובין אברויי אילנא דתרווייהו אסור בשביעית. והנה יש לעיין מאי מלאכה הוא כשסך אותו בזוהמא שלא יאכלנו העוף ותולדה דמאי הוא ונראה שיטת הרמב"ם ז"ל דכל הדברים רגילין לעשות בקרקע ובאילנות חשיבי מלאכות לענין שביעית דהנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"א ה"ג) וזמירה בכלל זריעה כו' ולמה פרטן הכתוב לומר לך על תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות ע"ש היינו דמלבד תולדות מהנך אבות דכתיבי בקרא איכא ג"כ אבות אחרות רק שהן מדרבנן הנה בע"ז שם דמזהמין את הנטיעות וקוטמין אותן ומשקין אותן עד ר"ה כתבו התוס' דהטעם דמותר הוא משום דתולדה היא ואבות אסר רחמנא תולדות לא עי"ל דדוקא מלאכות של חרישה וזריעה הוא דאורייתא אבל שאר מלאכות אינן אלא מדרבנן ע"ש והנה להתי' השני היינו דאבות אחרות חוץ מחרישה וזריעה הן מדרבנן והנה ע"כ גם קצירה הוא מדאורייתא דהא כתיבא בהדיא בקרא וכדאמרינן במו"ק מכדי בצירה בכלל קצירה כו' ומוכח דאיכא אבות אחרות חוץ מחרישה וזריעה וקצירה דאסורין בשביעית מדרבנן והנה בשבת ליכא אבות בעבודת קרקע חוץ מחרישה וזריעה וקצירה ובשביעית כל שדרכו לעשות בעבודת קרקע הוי מלאכה בשביעית רק שהן מדרבנן ולכן זיהום ועישון וכיוצא בהן כיון דדרך לעשות כן באילנות חשיב מלאכה בשביעית דאבות נינהו ואין חילוק להרמב"ם ז"ל בין אוקמא אילנא לאברויי אילנא שהן מלאכות מצד עצמן ולא מה שמשביח לאילן עושה אותן למלאכה. והנה (בפ"א ה"ז) כתב הרמב"ם ז"ל והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור ואם לסתום את הפצימים שרי ע"ש והנה זה דלסתום את הפצימים מותר אין זה משום דכל אוקמא אילנא לעולם שרי דהרמב"ם ז"ל אינו פוסק כן רק דלא חשיב מלאכה דרק עבודות שרגילות לעשות באילן אף שהוא רק אוקמא אילנא כמו זיהום ועישון כיון דבכל נטיעות עושין כן הוי מלאכה מצד עצמה אבל סתומי פילי אינה עבודה הרגילה באילן רק במקרה כשנעשו פצימין באילן סותמין אותן אין זו מלאכה בשביעית ואין לומר ג"כ דקשקוש יהיה מלאכה משום תולדה דחורש דאף חרישה ס"ל להרמב"ם ז"ל (בפ"א ה"ד) דאינה מלאכה דאורייתא ועיין בתוי"ע (פ"ב מ"ב) וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל בהכ"ב אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית שלא שיעלה אלא שלא יוסיף ע"ש הוא ג"כ כיון דאין זה מן המלאכות הרגילות באילן רק במקרה שנפשח קושרין אותו אינו מלאכה בשביעית רק להעלות אסור דמשביחו ומגדלו והוי אז תולדה דזורע אבל שלא יוסיף דאינו משום זורע רק בשביעית כל המלאכות הרגילות בקרקע הוו אבות בפ"ע אך זה שאינו מן המלאכות הרגילות אין זה מלאכה כלל וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל סוקרין את האילן בסקרא וטוענין אותו באבנים שאינן ג"כ מעבודות התמידיות באילן רק באילן שמשיר פירותיו אינו מלאכה ושרי:
והנה להרמב"ם ז"ל זה דהתירו בשביעית משום פסידא הוא רק בשביל השקאה וכמ"ש (בפ"א ה"י ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תשאר הארץ מלחה וימות כל עץ בה כו' ובכלל זה מ"ש שם דעושין עוגיות לגפנים דזה ג"כ משום השקאה כמ"ש רש"י ז"ל מו"ק (ג') ובפה"מ שם וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל שם דעודרין תחת הגפנים הוא ג"כ בשביל השקאה דכל חרישה בשדה האילן לן הוא כדי שירד המטר בעמקו כמ"ש בפה"מ שביעית (פ"ב מ"א) ובגפנים התירו העידור תחת הגפנים כמו העוגיות לצורך השקאה וז"ש הרמב"ם ז"ל ההיתר משום פסידא רק לענין השקאה הוא משום דאדרבה היתר של פסידא הוא דוקא במלאכה הרגילה בקרקע ואם לא יעשה אותה יהיה פסידא כגון השקאה וצורכי השקאה ומשום דאותן מלאכות רק מדרבנן ובמקום פסידא לא גזרו אבל אם ע"י איזה סיבה צריך לעשות מלאכה באילן משום פסידא אף אם היא רק מלאכה דרבנן כגון תולדה לא התירו במקום פסידא דאין זה כמו מועד דכל דבר האבוד מותר דרק במלאכות התמידיות באילן באלו שיש בהם פסידא לא גזרו מתחילה ואילן שנפשח דאסור לקושרו כדי שיעלה אף אם יפסדה האילן אם לא יעלה ג"כ אסור:
כתבו התוס' מו"ק (י"ג) בשדה שנתקווצה בשביעית שכתב רש"י ז"ל דהוי רק מלאכה דרבנן דצ"ל דאיירי בקוצים תלושים דמחוברים כל דהו הוי מדאורייתא כדאמרינן בשבת התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות את הקרקע כ"ש ואעפ"י שאינו מכוין ליפות דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת ע"ש. והנה יש לעיין מה זה שייך להתם דהתם החיוב אינו משום עבודת קרקע רק משום תולש וכל תולש חייב בשבת רק בעינן שיעור הראוי ואם ליפות את הקרקע שיעורו בכ"ש אבל בשביעית דהחיוב רק במלאכת קרקע מנ"ל דיפוי הקרקע חשיב מלאכה ועוד דא"כ יהיה אסור לתלוש עולשין בשביעית דהא מיפה הקרקע הנה אמרינן (רפ"ד) דשביעית בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים בתוך שלו כדרך שהוא מלקט בתוך של חברו הגס הגס והביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דמלקט עצים ועשבים מתוך שלו הגס הגם כדרך שהוא מלקט מתוך ש"ח בין גסין ובין דקין וכתב הר"ש ז"ל דזה דאין מלקטין עצים ועשבים הוא משום דמתקן השדה לזריעה כדתנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע בכ"ש וכשמלקט הגס תלינן דצריך להם ולא לתקן את הקרקע עביד אבל דקין ודאי לצורך הקרקע ובשל חברו שרינן אפילו דקין דמידע ידע דלא עביד לצורך הקרקע דמה חושש לתקן קרקע חברו ע"ש ומפרש ג"כ כהתוס' דהמזרד זרדים ליפות שייך גם בשביעית אך בזה נחלק על התוס' דבארעא דחבריה כיון דאינו מתכוין לזה מותר אף בשביעית אך נראה דכל מה דמבואר מכולא פרקא שם דלתקן הקרקע אסור בשביעית הוא רק איסור דרבנן דמדאורייתא אינו אסור רק קצירה ובצירה וזריעה וזמירה ואף חרישה להרבה שיטות אבל שאר מלאכות אינן רק מדרבנן ודברי התוס' במו"ק שכתבו שהוא מן התורה צ"ע:
וז"ש הר"ש ז"ל במלקט עצים ועשבים מתוך שלו כשמלקט הגס תלינן דצריך להם ולא לתקן הקרקע עביד אבל דקין ודאי לצורך הקרקע היינו דבגסין אפשר שהוא לצורך הקרקע ואפשר דצריך להם ותלינן שהוא צריך להן ובדקין ודאי לצורך הקרקע הנה (בב"ב נ"ד) אמרינן האי מאן דזכי זיכיא כו' והיינו מכבד השדה מקסמין ועשבים כמ"ש הרשב"ם ז"ל אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קנה ה"ד שקיל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא שקל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי וכתב הרשב"ם ז"ל דאי שקל רברבי וזוטרי איכא למתלי אדעתא דארעא אבל שבק זוטרי ליכא למתלי אלא אדעתא דציבי ע"ש היינו היפך ממ"ש הר"ש ז"ל ולפי הרשב"ם ז"ל מוכח דלא שרינן בשביעית אלא היכא ודאי לא עביד אדעתא דארעא דהא אי שקיל רברבי וזוטרי ג"כ אפשר שהוא אדעתא דציבי ומ"מ אסרינן בשביעית ולהר"ש ז"ל באפשר למתלי שהוא אדעתא דציבי מותר בשביעית:
כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ד) דאם קצר כדרך הקוצרין או שקצר לעבודת הארץ לוקה וכ"כ שם (הכ"ב) גבי בצירה אם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרין לוקה ע"ש היינו דבקצירה ובצירה איכא תרתי חדא דגופייהו חשיבי מלאכה אך לזה בעינן דוקא כדרך הקוצרין והבוצרין ואיכא נמי משום עבודת הקרקע והאילן ובזה אפילו שלא כדרך הקוצרין חייב ונראה ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל דאף בשביעית תלי בדעתו ואם אינו מתכוין לעבודת הקרקע והאילן מותר לקצור שלא כדרך הקוצרין ולהתוס' דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת צ"ל דבקצירה ובצירה שלא כדרך הקוצרין ליכא מלאכה כלל הנה אמרינן בשבת (ע"ב) האי מאן דקניב סילקא חייב שתים משום קוצר ומשום זורע וכתב רש"י ז"ל דקניב סילקא חותך תרדין והנה להתוס' דבשביעית לא אזלינן בתר מחשבתו א"כ אסור בשביעית ללקוט תרדין דהוי כמו זורע ואמרינן בירושלמי (פ"ח ה"ב) וכן הוא שביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו כו' אלמא אפשר לאכול תרדין של שביעית וצ"ל להתוס' דקניב לה באופן דודאי קשי ליה [ועיין תוס' סנהדרין כ"ו ד"ה לעקל]:
אמרינן (בפ"ב מ"ד) מזהמין את הנטיעות כו' ומשקין אותו עד ר"ה ראב"צ אומר אף משקה הוא את הנוף בשביעית אבל לא את העיקר וכתב בפה"מ דאין הלכה כראב"צ וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ט) דרק עד ר"ה מותר אבל בשביעית אסור והנה אמרינן במו"ק דמושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"א ה"ט) וכתב מוליכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה ואם היו מקורבין י' לבית סאה משקין כל השדה בשבילן ע"ש היינו דאף בשביעית מותר להשקות האילנות וכבר עמדו בזה המ"ר ותוס' א"ש ע"ש ונראה דב' מיני השקאות הן דהא לכאורה קשה אמאי מושכין המים מאילן לאילן הא כל אילנות חוץ מאתרוג גדלין על רוב מים כדאמרינן בר"ה ואין צריכות השקאה כלל וע"כ זה דמושכין את המים מאילן לאילן היינו מי גשמים שירדו עליהן שצריך להמשיכן ממקום למקום וזה מותר אף בשביעית אבל ההיא דמשקין את הנטיעות עד ר"ה מיירי להשקותן ממעין דמתוך שהן נטיעות צריכות השקאה וזה שרי רק עד ר"ה:
אמרינן במו"ק (ד' ע"ב) גבי אין עושין את האמה בשביעית ר"ז וראב"מ חד אמר מפני שנראה כעודר וחד אמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה וכתבו התוס' דהוי כחרישה ורבנן סברי כיון דמ"מ שנוי עביד לאו מלאכה היא ומותר דלאו שמיה חרישה ע"ש ונראה מזה דכל ע"י שינוי לא חשיב מלאכה והרמב"ם ז"ל (ספ"א) כתב גבי אין קוצצין בתולת שקמה ואם צריך לעצה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה ע"ש והנה לא כתב באופן שאינו מועיל לאילן כלל אלא שלא כדרך עבודתה ונראה דכל ע"י שנוי שרי ונראה דלמדו זה מקצירה דע"י שנוי מותר כדאמרינן תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצץ אותם בחרבה ואמרינן בת"כ ענבי נזיריך לא תבצור כו' לא תבצור כדרך הבוצרין מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה כו' ומזה למדו לכל עבודות בשביעית שאינו אסור רק כדרך עבודתן אבל ע"י שנוי מותר והנה במנחות (ק"צ) בההיא דשומרי ספיחי שביעית כו' הקשו בתוס' איך מותר לקצור הא אמרינן מן המשומר אי אתה בוצר כו' ע"ש ומאי קשיא להו הא אפשר לקצור שלא כדרך הקוצרין ונראה דלהעומר כיון דקצירתו מצוה בעינן כדרך הקוצרין דכל שלא כדרך הקוצרין לא שמה קצירה היא דאף לענין פאה דאם לא קצרו כדרך הקוצרין לאו קצירה היא ופטורה מן הפאה דאם קוצרו מעט מעט אף במגל פטור מן הפאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל דכל שלא כדרך קצירה לאו קצירה היא אלא קיטוף כתב הרמב"ם ז"ל אם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי כו' והנה בעינן שיקצור כל השדה ולא חילק בין שדה גדולה לקטנה דקציר מקרי אם קצר כל השדה. והנה בעומר אמרינן במנחות (פ"ה ע"ב) אבא שאול אומר עומר היה בא מבקעת בית מקלה כבת ג' סאין היתה ושדה מודרמת היתה כו' וכתב רש"י ז"ל דג' סאין דהיינו כשיעור שצריך לקצור לצורך העומר ע"ש ומשום דאם היתה יותר והיה קוצר ממנה רק לצורך העומר לא היתה קצירה כלל כיון שאינו קוצר כל השדה ובעומר כיון דקצירתו מצוה בעינן שם קצירה:
והנהקוצצין בתולת שקמה בשביעית התוס' שהקשו שם איך מותר לקצור מן השמור תי' ג' תי' חדא דלא היו שומרים רק מודיעים שהיא של הקדש והיו פורשים מאליהן א"נ קצירך ונזירך אמר רחמנא ולא של הקדש א"נ משום דכתיב לדורותיכם ע"ש. והנה בירושלמי שקלים (פ"ד ה"א) על ההיא דר"י אומר מה חריש רשות כו' יצא קצירת העומר כו' אמרינן ר"י כדעתיה דאמר אין עומר בא מסוריא ופי' המפרשים ז"ל היינו כיון דאין העומר בא מסוריא א"כ קצירת העומר דוחה שביעית ה"נ דוחה שבת ע"ש ומוכח דיש איסור שביעית בקצירת העומר רק דדחי וזהו כתי' האחרון בתוס' משום דכתיב לדורותיכם:
אמרינן עוד שם בירושלמי על ההיא דשומרי ספיחי שביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה דר"י היא דאמר אין עומר בא מסוריא ודחינן דאם לא מצא בסוריא מביאין אותו מספיחין שבא"י ע"ש. ויש לעיין אי העומר כשר מסוריא למה היו מביאין אותו דוקא מסוריא הא סוריא ג"כ אינו נעבד בשביעית דהא אמרינן אין עושין במחובר בסוריא א"כ הוא ג"כ מספיחין ולמה היו מביאין אותו דוקא מסוריא ונראה דמש"ה היו מביאין אותו דוקא מסוריא משום דספיחין אסורין עכ"פ מדרבנן ולא הוי ממשקה ישראל דאף איסור דרבנן כל שאין יומו גורם לו פסול ג"כ משום משקה ישראל כדמוכח מפסחים (מ"ח). והנה התוס' במנחות שם הקשו אף לר"ע דספיחין אסורין מדאורייתא איך מביאין ממנו העומר הא לא הוי ממשקה ישראל ותי' דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא משום חדש ושרי רחמנא משום דמצותה בכך שביעית לכ"ע נמי הרי מצותה בכך ע"ש אך זה דוקא אי אין העומר בא מסוריא א"כ מצותה בכך אבל אי עומר בא מסוריא הא בסוריא ליכא איסור ספיחין אף דאסור בעבודת קרקע כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד הכ"ח) א"כ אין מצותה בכך ומביאין אותו מסוריא ורק אי לא מצאו מסוריא מביאין אותו מספיחין של א"י דאז הוא מצותה בכך דא"א בענין אחר עוד אפשר לפי מה דמקשינן במנחות שם איך מקריבין העומר מספיחי שביעית הא כתיב לאכלה ולא לשריפה ואמרינן משום דכתיב לדורותיכם וא"כ אם אפשר להביא מסוריא מביאין דסוריא רק אסור בעבודת קרקע אבל הפירות אפשר דמותרין בהפסד ואף אי נימא דאסורין מ"מ ליכא בהו איסור דאורייתא. [הנה על תי' התוס' במנחות שם דמש"ה מותר להביא העומר מספיחים משום דבלא"ה לא הוי ממשקה ישראל משום חדש יש לעיין תינח עומר שתי הלחם מא"ל הא אינו מן החדש וזה דשומרין ספיחי שביעית הוא בין לעומר ובין לשתי הלחם וכ"כ רש"י ז"ל בפ' הזהב נ"ח ע"א ובפ' הבית והעליה קי"א ע"א]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד הכ"ג) על ההיא דתאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה כו' ואין דורכין ענבים בגת כו' ואין עושין זיתים בבד כו' דכן שאר הדברים כל שיכול לשנות משנה ע"ש. והנה (בפ"ו מ"ב) אמרינן עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין כו' כלל אמר ר"ע כל שכיוצא בו מותר בא"י עושין אותו בסוריא ופי' הרע"ב ז"ל כל שכיוצא בו עושין בא"י היינו בתלוש בשנוי עושין בסוריא בלא שנוי די"ח ונראה מכ"ז דבעבודות שבת לוש בא"י צריך לשנות ויש לחקור באיזה מלאכות צריך לשנות דאשכחן זה בדישה וזריה ידריכה ועימור אם גם בשאר מלאכות כגון טחינה ואפיה ובישול צריך לשנות אך לא אשכחן כשמבשל ירק של שביעית דצריך לשנות ומ"ש אלו מלאכות מאלו ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל כתב (רפ"ד) זה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כו' היינו שהעמדת הכרי והדישה בכלל הקצירה כדרך הקוצרין היא והמנחת חינוך מצוה שכ"ח עמוד בזה וכתב דקי"ל לחז"ל דדרך הקוצרין הוא בכך הרמב"ם ז"ל הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזיריך לא תבצור ואם בצר כדרך הבוצרים לוקה וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה כו' ולא ידרוך ענבים בגת כו' ע"ש דזהו נמי בבצירה כדרך הכוצרין דאם בוצר ודורך בגת או עושה זיתים בבד זהו בכלל בצירה כדרך הבוצרין וא"כ יש מלאכות בתלוש השייכות לקצירה ובצירה מיהו מדאורייתא לוקה רק אם עשה הכל בלא שנוי שקצר כדרך הקוצרין והעמיד כרי ודש בבקר וכן אם בצר כדרך הבוצרין ודרך בגת ומדרבנן צריך לשנות בכל מלאכה ומלאכה אך נראה דאותן מלאכות דאין שייכין כלל לקצירה ובצירה כדרכה כגון טחינה ואפיה ובישול א"צ לשנות אף מדרבנן הנה המ"ר הקשה על הר"ש ז"ל שפי' ההיא דמשאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית כו' ולא תבור ולא תטחון עמה דהיינו שחשודה לאכול פירות שביעית אחר הביעור והקשה אמאי לא פי' דמיירי אף קודם הביעור והאיסור הוא משום דטוחנת בלא שנוי ע"ש אך נראה דבטחינה א"צ שנוי כיון דאינה שייך לעבודת הקצירה כלל:
והנה השנו"א (פ"ח מ"ו) שיטה אחרת לו לגמרי וכתב דשנוי מהני רק לעבודה בתלוש וההיא בתאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצין אותן בחרבה לא פי' כפי' הר"ש ז"ל דמוקצה הוא כלי שחותך בו התאנים אלא כלי שעושין בו קציעות (וכן פי' הראב"ד ז"ל בת"כ] והיינו בעבודה שבתלוש אבל לבצור אסור אפילו ע"י שנוי ואינו רשאי אלא לתלוש ביד ע"ש. והנה בירושלמי (פ"ב ה"ג) אמרינן דבי ר' ינאי משקה בסלא והיינו ע"י שנוי ע"ש ומוכח דאף במחובר שייך שנוי וצ"ל משום דהשקאה היא רק מדרבנן כדאמרינן במו"ק ובזה שרי ע"י שנוי כמו בתלוש והטעם דבתלוש מותר ע"י שנוי הוא ג"כ משום דעבודה בתלוש הוא רק מדרבנן וה"ה למחובר כל שהוא רק מדרבנן מותר ע"י שנוי. והנה זה שכתב השנו"א דאינו מותר רק לתלוש ביד ואע"ג דאף ע"י שנוי אסור וצ"ל דתלישה ביד לא חשיב בצירה כלל אלא תלישה ולפ"ז הכלל הוא דכל שנוי שאינו מאבד את שם המלאכה לגמרי אסור במחובר אבל שנוי כזה המאבד את שמו מותר וכמ"ש התוס' מו"ק (ד') גבי אין עושין האמה בשביעית דמכשיר אגפיה לזריעה דרבנן סברי כיון דע"י השנוי עביד ליה לאו מלאכה היא ומותר דלא שמיה חרישה ע"ש ואע"ג דהתם הוי במחובר כיון דהוי שנוי המאבד את שמו וכמ"ש דלא שמיה חרישה מותר. והנה בהגהת שנו"א שם הקשה מההיא דמותר למכור בשביעית מגל יד ומגל קציר ומשום דראוין למלאכת היתר לקצור מן המופקר וו' דאף במגל שרי לקצור ולא רק ביד ותי' דכל שקוצרו מעט מעט שרי אף במגל ע"ש ונראה טעם הדבר דכל שבוצרו מעט וועט ולא חשיב בצירה כ"א קיטוף א"כ מאבד את שמו וכדאמרינן לענין פאה דאם קוצרו מעט מעט אף במגל פטור מן הפאה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' מ"ע ואף דבפאה ל"ש שנוי אלא משום דלאו שמיה קצירה אלא קיטוף: