אור ברסלב
מצפה אריה סימן נד

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן נד

סימן נג

וזה אשר כתבתי להרב הגאון המפורסים אבד"ק קאליש על תשובתו שנדפס בספרו נפש חי' בענין אתרוג המורכב.

הנה מעכת"ה הביא מ"ש המג"א סי' תקפ"ח שכתב בשם הלבוש לפסול אתרוג המורכב משום שנעבד בו עבירה כשם שאסרה התורה כלאים להקרבה וע"ז הקשה המ"א דא"כ עז של כלאים קרניו יהיו פסולים לשופר. וכתב מעכת"ה דמדברי הט"ז נראה דעתו שדעת הלבוש הוא מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ אין מקום לקושית המ"א דהא בשופר לא שייך מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא בשופר הגזול ג"כ יוצאים בו כמו שכתב הירושלמי. ואנכי תמה ע"ז דאם נימא דהבנת הט"ז הוא משום מצוה הבאה בעבירה א"כ איך כתב לדחות דברי הלבוש דלא שייך לאסור מחמת זה כיון שנשתנה דומה להמשתחוה לפשתן שהחוטין כשרים לציצית אחרי שנשתנה דהא לענין מצוה הבאה בעבירה פשיטא דלא מהני כלל מה שנשתנה כמו שמוכח בהדיא מש"ס דב"ק ר"פ הגוזל קמא דרצה הגמרא שם לומר דראב"י דאמר הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה ולשה ועשה ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ סבר דשינוי אינו קונה ודחי דהתם היינו טעמא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אלמא בהדיא דלענין מצוה הבאה בעבירה לא מהני שינוי כלל. וכן מוכח ממ"ש הט"ז בה' ציצית סי' י"א וגם מעכ"ת הביא דבריו שכתב שם אהא דמשתחוה לפשתן וז"ל דלא שייך מצוה הבאה בעבירה דהא הוא לא השתחוה ואם נימא דלאחר שינוי לא שייך מצוה הבאה בעבירה בלא זה ליכא הכא מצוה הבאה בעבירה דהא נשתנה וא"כ ע"כ כוונת הט"ז כמ"ש הלבוש משום שנעבדה בו עבירה ומלבד זה א"א לפרש כן כוונת הלבוש דהא זה לשון הלבוש שם שהביא הט"ז שהרי ידוע שהם מורכבים שהרכיב ענף מאילן אתרוג באילן מאראנץ או לימוני או איפכא ע"ש. והנה הא דכתב או איפכא ע"כ כוונתו שהורכב הענף מאילן לימוני או מאראנץ בתוך אילן של אתרוג שהאתרוגים הגדלים על האילן חשובים מורכבים ופסולים דליכא למימר דכוונתו קאי על הפירות שגדלים על הענף לימוני ומאראנץ דהלא המה לימוניס גמורים כמ"ש רש"י בסוטה דף מ"ג וכן בתשו' מהר"מ אלשיך בהדיא הובא בתשו' ולא שייך לפוסלם משום מורכבים דתיפוק לי' דלאו אתרוגים המה כלל אלא פשיטא דכוונת הלבוש הוא על פירות האילן דהוי אתרוגים גמורים ומ"מ פסולים משום שגדלים על אילן שנעבד בו עבירה (וכבר כתבתי בזה בתשובתי לעיל) ואי נימא כמ"ש מעכת"ה דמטעם מצוה הבאה בעבירה אתינן עלה זה לא שייך באתרוגים של אילן דבלא הרכבה היו גדלים אלא ע"כ דכוונת הלבוש מטעם שנעבדה באילן עבירה וז"ב:

גם מ"ש מעכת"ה להקשות על הט"ז שכ' בה' ציצית דמשתחוה לפשתן לא שייך מצוה הבאה בעבירה דהרי הוא לא עשה העבירה מתוס' ר"פ לולב הגזול שהוקשו לולב של אשירה ליפסל משום מצוה הבאה בעבירה ולדברי הט"ז הא התם נמי הוא לא עשה כלל העבירה. לדעתי בפשיטות ניחא. דבודאי מצוה הבאה בעבירה חשיב פסול בגופו ופסול לכולי עלמא גם למי שלא עשה העבירה כמו לזה אך באמת לא שייך הכא כלל לפסול מטעם מהב"ע דהא אין המצוה באה ע"י העבירה דאטו אי לא הי' זה משתחווה לפשתן אין יכולין לעשות ממנו ציצית וכמו שמתרצו התוס' גבי לולב של אשירה אך כונת הט"ז הוא דמ"מ מי שעשה העבירה אין ללוקחו לעצמו למצוה דחשיב כמנאץ וכמו שסיימו התוס' שם בסוגיא לפמ"ש דגבי גזל נמי כל שקנה כבר ביאוש ושינוי רשות כשר לקרבן. והא דאמרי' בב"ק גבי גזל סאה טחנה כו' אין זה מברך אלא מנאץ משום דלמצוה ולברכה גרע טפי ע"ש ולענין זה פשיטא דלא שייך לומר כן אלא לזה שעשה העבירה ולא לאחר וכן איתא בש"ע סי' תרמ"ט סעיף א' ועיין במג"א שם ולפ"ז שפיר ניחא דהתוס' בקושייתם שפיר הקשו דלולב של אשירה יפסל מטעם מצוה הבאה בעבירה לכל העולם כ"נ לפענ"ד:

ובגוף הדבר אי שייך לפסול המורכב מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דאם לא הי' מרכיבו לא הי' באפשר לקיימו כמו שהסביר מעכת"ה לפע"ד ליתא דמצוה הבאה בעבירה לא שייך אלא היכא שהעבירה נעשית בגוף הדבר שעושה בו המצוה משא"כ הכא שבזה האתרוג לא נעשית העבירה רק בהענף ובהאילן שהרכיבם דאל"ת הכי ולד כלאים תפסל להקרבה עד סוף כל הדורות כיון שמקור גדולם הוא מעבירה אע"כ כמו שכתבנו דלא שייך לפסול מטעם זה אלא ע"כ הא דמורכב פסול הוא משום דנולד ע"י עבירה ופסול למצוה כמו לקרבן זהו סברת הלבוש:

וראיתי בחתם סופר בחי' פ' לולב הגזול סברא נפלאה שכתב ליישב מה שהקשה המג"א על הלבוש דלדבריו ל"ל קרא לפסול כלאים לקרבן דעד כאן לא כ' הלבוש דפסול מטעם דנעבדה בו עבירה אלא בהרכבת האילן שאסור ג"כ לקיימם מדאורייתא ומצותו תמיד לעקר ולשרש אחריה כדאי' ברמב"ם בפ"ב מה' כלאים ובש"ע יו"ד סי' רצ"ה ומשו"ה חשיב כל גדולים שנתגדלו באיסור אבל בהרבעת נהי שעשה עבירה במה שהרביעם אבל לא עצינו שיהי' מחויב לבטל פעולת ההרבעה וא"כ לא נעשה העבירה רק באבותיהם אבל בהגדולים ליכא שוב איסור כלל ומש"ה אצטריך קרא למעט ואף כי דבר גדול דבר הגאון ז"ל אבל לפע"ד אכתי יש להקשות ל"ל קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל פרט לערלה וכלאי הכרם שאסור להביא מהן יין לנסכים כמ"ש התוס' במנחות דף ו' ע"א וקשה לדעת הלבוש הלא בכלאי הכרם בלא"ה פסול דהא עיקר גדולתם הוא באיסור כמו אתרוג המורכב ואין לומר דאצטרך קרא דמשקה ישראל למעט ערלה דמ"מ הש"ס קאמר נמי לכלאי הכרם:

ובזה יש לקיים דברי המג"א בקושיתו הנ"ל דלכאורה דבריו תמוהים דמאי קא קשיא לי' למה לי קרא לפסול כלאים להקרבה הא טעם הלבוש הוא לפסול אתרוג המורכב למצוה הוא משום דמצינו דפסלה התורה באמת כלאים להקרבה כמו שכתב בהדיא כמו דפסלינן בהמה כלאים להקרבה ומעתה אי לא הוי כתיב האי קרא לעולם לא הוי ידעינן דכלאים פסול להקרבה ומצאתי שכבר תמה בזה בעל בית אפרים ואנכי בקונטרס שלי הוספתי לתמוה דהא בתמורה דף כ"ט כתבו התוס' דמקרא דאלה דרשינן אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כל שנעבד בהן עבירה וכן כתבו התוס' בחולין דף קט"ו א"כ י"ל דמש"ה איצטרך קרא לאסור כלאים להקרבה דבלא"ה הוי אמרינן לרבות מקרא דאלה כמו שאר נעבדה בהן עבירה אבל לפי מ"ש אפשר לומר דקושית המג"א למה לי קרא לפסול כלאים כוונתו על כלאי הכרם ולא על כלאי בהמה. ובזה מיושב שפיר דקרא דאלה קאי רק אבהמה ודו"ק:

עוד הביא מעכת"ה במה שרצה השואל בתשו' הרמ"א לומר להכשיר אתרוג המורכב משום דאמרינן בעלמא שה ואפי' מקצת שה וכן הביא השבות יעקב שגם הרב הש"ך התיר מטעם זה בק' פראג בזמן הגאון חמיו של השבו"י ונתחרט בסוף ימיו על הוראתו והקשה מעכ"ת דהא גבי מתנות נמי דאמרינן שה ואפי' מקצת שה אינו אלא לחייב בחצי מתנות כמו שמבואר בהדיא בש"ס חולין דף קל"ב צדקו דברי מעכ"ת בזה אבל בלא"ה לא זכיתי להבין דע"כ לא אמרינן שה ואפי' מקצת שה אלא לחומרא כגון לחייבו במתנות אבל לקולא לא דהא חלבו ודמו אסור משום צד בהמה וצד חי' שבו. וא"כ גבי אתרוג דהוי לקולא מנלן להקל בזה ואפשר דהמעשה הי' שלא הי' אתרוגים אחרים שם לבד אלו המורכבים ולהכי פסק הש"ך דעכ"פ יקחו אתרוגים האלו דהוי מקצת אתרוג עכ"פ ולהחמיר אמרי' שה ואפי' מקצת שה:

אבל המג"א כתב וז"ל ונראה לי דלא מקרי אתרוג כלל וכן כתבו שאר אחרונים. והנה לכאורה יש להקשות דלדידי' נמי קשה מה שהקשה בעצמו על הלבוש דא"כ למה לי קרא בשור או שה למעט כלאים מקרבן תיפוק ליה דלא הוי שה כלל כמו דאמרי' הכא דלא הוי אתרוג כלל ובזה יש לחלק בפשיטות דשאני כלאים דהוי עשה ועז דשניהם כשרים לקרבן משום הכי הוי אמרינן דכשר כיון דאתי משני מינים כשרים אבל הא קשיא דלמה לי קרא דכלאי הכרם פסול לנסכים כיון דהתם ליכא שני מיני גפן שיהי' ראוי לנסכים א"כ הא בלא קרא הוי אמרינן דפסול משום דלא הוי גפן כמו גבי אתרוג לשיטת המג"א. וצריך לחלק ולומר דהתם גבי נסכים לא בעינן שיהי' שם גפן וכן צריך לומר הא דלא מצינו בשום מקום דחטים שזרען בכלאים יהי' פסולים להביא מהם סלת למנחה והיינו משום דלא כתיב בקרא רק סולת וזה מקרי סולת (ולדעת הלבוש שאסור מחמת שנעבדה בו עבירה צריך לומר דקמח מחטים חשיב שינוי כדאמרי' בע"ז המשתחוה לקמה חיטי' מאי למנחות יש שינוי בנעבד כנ"ל וע"ש בתוס' דדוקא בנעבד מיבעי' ליה משום דמאיס) אבל הכא דבעינן אתרוג כגון זה לא מיקרי אתרוג. ובאמת הט"ז הקשה גם הכא אטו אתרוג כתיב בקרא הלא לא כתיב אלא פרי עץ הדר אך כבר הביאו האחרונים דאשתמיטתי' לי' להט"ז דברי הריטב"א בסוכה דף ל"ה וז"ל הא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא הי' מסופקים בדבר שעשו מימות משה אבל לפי שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדינו שהדר הזה הוא אתרוג שפרי' ועצו שוה כו' ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג אלא שקבלו כן מפי השמועה ופסקינן דודאי הוכחה גמורה הוא ע"ש:

עוד ראיתי למעכת"ה שהביא מה שכתב הב"א דאם חתך אח"כ היחור של אתרוג שהרכיבו בלימוני או שאר הענפים שנתגדלו בהיחור ונטעו בארץ דמותרים האתרוגים הגדלים עליהם כיון שנפסק מאתם הייניקה מאילן הלימוני וע"ז חלק מעכ"ת דגם זה פסול ולדעתי נראה דיש להביא ראי' מכלאים שפסולים להקרבה ותנן בהדיא תמורה דף ל' כל הפסולים לגבי מזבח ולדותיהן מותרין אלמא דאין על הולד תורת כלאים הכא נמי לא מיבעי' על היחור הזה בעצמו שהרכיבו מקודם שאם חתכו אח"כ ונטעו בארץ שהפירות של אח"כ מותרים דזה פשיטא כיון שהיא באמת יחור של אתרוג עצמו וכי מפני שלן בתוך אילן לימוני נפסל אלא אפי' הענפים שנתגדלו עלי' ג"כ מותרים לפע"ד כשיטת הב"א דהא חזינן דגבי הרכבה עיקר גדולם של הפירות מהיחור כיון שהפירות המה תמיד כמין היחור וכמו שכתב רש"י בסוטה שהבאתי למעלה א"כ ע"כ יניקת היחור רבה מאוד על יניקת האילן וע"כ צ"ל דהא דלא נתבטלה יניקת האילן שהם מועטים ליניקת היחור שהם מרובים הוא מטעם כיון דהיניקת מתגדלות והולכות לא שייך ביטול כסברת הרמב"ן ז"ל ריש ב"ב וגם אפשר שהאילן חשוב דבר המעמיד דלא בטל א"כ כ"ז לא שייך אלא כ"ז שהוא מורכב בתוך אילן הלימוני אבל לאחר שחתכו ונפסק כח האילן שפיר מתבטלת היניקה הלזו דרק כח היחור מתגדל והולך דהרי חזינן שכל כח הפירות הגדילות הוא כמו כח היחור:

והנה איתא ביו"ד סי' רצ"ה דמותר ליקח ענף מהיחור שהרכיב בו ולנטעו במקום אחר ומשמע דוקא דלנטוע במקום אחר הוא דשרי אבל להרכיבו באילן אחר במינו של היחור אסור דאי לאו הכי הוי לי' למנקט רבותא טפי דאפי' להרכיבו באילן מיני של היחור שרי וע"כ הטעם בזה משום היניקה הישינה שיש בו מהאילן דאינו מינו אך מלבד דאין הדבר מבואר בהדיא כך דאפשר דהרכבה ג"כ בכלל נטיעה. עוד נראה ברור דאם נטע הענף במקום אחר ונעשה ממנו אילן דמותר אח"כ ליקח ממנו ענף ולהרכיבו גם באילן דאל"כ הא יש לחוש ולאסור בכל הרכבות אפי' מין במינו שמא אבי אביו היה נצמח ממורכב וע' בתשו' ב"א שהאריך בזה. לכן לדעתי אחר בקשת סליחה ממעכת"ה נראה שמעכ"ת הפריז על המדה לאסור בנו של המורכב גם בן בנו עד סוף כל הדורות כיון דטעם של הלבוש שנעבדה בה עבירה לא שייך בהני גם לטעם המהר"ם אלשיך משום דקיי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה ג"כ מותרים המה אחר שכבר נחתכה מהזקנה וכבר בארתי דאפי' לטעם המג"א דאינו חשיב אתרוג ג"כ אפשר לומר דבאלה כבר נתבטל כח הלימוני וחשיב נמי שפיר אתרוג ודו"ק. הנראה לפענ"ד כתבתי והנני דו"ש וש"ת מוקירו ומכבדו כערכו הרב אוהב התורה וחכמיה:

ארי' ליב ברודא

תם ונשלם ספר מצפה אריה בעזה"י

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה