מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן מג
הנה ראיתי להגאון בעל ש"א שהאריך מאוד בסי' פ' ובסי' פ"א להקשות על מ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי דמכאן הוכיח ר"י דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו והבין הגאון הנ"ל דדעת הר"י דמותר להשהות אצלו חמץ אף שבידו לבערו ואינו מבערו ורק דבכיון שדעתו לבערו בפסח אימת שירצה שוב אינו עובר עליו ועל כן שלח ידו הגדולה להביא ראיות גדולות ועצומות נגד דעת הר"י ז"ל חדא ממתניתין דלקמן בפסחים דף מ"ו דכיצד מפריסין חלה בטומאה ביו"ט דלמה להו לר"א ולר"י לפלוגי בזה הא מותר להשהות ע"מ לבערו. שנית מהא דאמר ר"ע ריש פסחים דתשביתו בערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וקאמר רבא ש"מ לא אמרינן מתוך ע"ש ולדעת ר"י אף אם נימא מתוך ג"כ אסור כיון דאפשר להשהותו עד לאחר יו"ט. עוד הקשה האיך אפשר לומר דאפשר לעבור על איסור לאו כדי לקיים העשה. והא גבי גזילה מוכח בהדיא דאסור לגזול ע"מ להשיבו אח"כ ע"ש כל דבריו. ואחרי נשיקות עפרו ועצמותיו הקדושים אנכי תמה אקרא דהאיך עלה כלל על דעתו לפרש דברי התוס' על דרך זה ובחנם הרעיש העולם עליו דפשיטא דלא הי' כוונת הר"י ז"ל דמותר ליקח חמץ ולהשהות אצלו דאם כה נימא הא נעקר כל המקרא ממקומו דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגם כתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם דבפירוש נאמר דמחויב לבערו תיכף ביום הראשון ואסור להשהות החמץ ואיך נוכל לומר דמותר להשהות אצלו ולבערו בסוף הפסח דא"כ לכתוב קרא הכי אך ביום השביעי שאור לא ימצא בבתיכם אם נימא דרא ודא חדא הוא וכל עיקר החיוב הוא לבערו בסוף הפסח לדעתו של הגאון לשיטת הר"י ז"ל. וגם לומר שהמצוה הוא שיהי' דעתו כל חג הפסח לבער החמץ קסה מאוד לומר כן דפשיטא דהמצוה הוא לשורפו בידים או לבערו באופן אחר בידים אבל מה לנו במחשבתו אם החמץ שמור תחת ידו ואפילו דבור לא אתי ומבטל מעשה כ"ש מחשבה שבלב ואין לך מעשה יותר מזו שמשהה אצלו החמץ בידו ואינו מבערו דוגמא לזה כתבו התוס' בנזיר דף י"ז ד"ה אלימא דאמרינן לי' לא תנזור דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא מבית הקברות כשנודר בנזיר ע"ש וה"ה הכא כשאוחז החמץ בידו ואינו מבערו הוי מעשה גמור. ודוחק לומר דהר"י ז"ל מיירי כשהחמץ הוא ברשותו ולא בידו ממש דבכה"ג חשיב כמו שאר שב ואל תעשה דמאן ספין ומאן רקיע לחלק כעין זה וא"כ בזה נסתר מה שרצה שם הגאון ז"ל ליישב דטעמו של הר"י הוא משום דלא עשה בי' שום מעשה משא"כ בגזל שעבר על הלאו בידים. ובלא"ה גם הגאון ז"ל בעצמו דחה לזה בשתי ידים דהא התוס' הוכיח מהא דאמרינן דהא דמועל הוא לריה"ג ש"מ דמותר לפדותו ולהסיקו תחת תבשילו דהיינו ג"כ ע"י מעשה.
אלא ברור לדעתי דכוונת התוס' בשם הר"י הוא כשמוצא חמץ בתוך הפסח ביו"ט דאמרי' לעיל בפסחים בהדיא דכופה עליו כלי וכבר נודע דעת המפורשים מהקדמונים ז"ל דמיירי דוקא בביטלו אבל בלא ביטלו צריך לבער ביו"ט כמו שהבאתי למעלה בתשובה הקודמת וע"ז חולק הר"י ז"ל דאין צריך לבער אלא ישהה אצלו עד לאחר יו"ט ואינו עובר עלי' כיון שבדעתו לבערו אלא שאינו יכול לבערנו תיכף משום יו"ט ובל יראה הוי ניתק לעשה וזה לא חשיב ביטול העשה מה שאינו מבערו כיון שלא אפשר לו לבערו וע"י נכרי אין לבערו דאין עושין מצות ע"י גוי כמ"ש למעלה. ונראה שכן הבין נמי המג"א בפשט התוס' בה' פסח סי' תמ"ו שכתב ג"כ לכופו עלי' כלי והטעם כמ"ש בפסחים כ"ט שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו ע"ש וזה הדין הוציא הר"י ז"ל דכיון דלריה"ג מותר לפדותו ע"מ להסיקו תחת תבשילו תיכף ומיד שמעינן דבל יראה הוי ניתק לעשה לכן כיון דהוא פודה ע"מ לבערו תיכף ומיד שרי ה"ה נמי מותר להשהות ביו"ט כדי שיבערנו בעצמו תיכף בלילה דמה שמשהה ביו"ט אינו אלא מחמת שאי אפשר לבערו מפני שהוא יו"ט. ועוד י"ל דהא דשרי לריה"ג לפדותו ולבער הוא ג"כ משום מצות ביעור לפי מה שהערתי בתשו' הקודמת לתירץ הב' של הר"י ז"ל בסוגיא דכיצד מפרישין ד"ה הואיל דהא דאמרינן דאתה רואה של אחרים ושל גבוה ולא אמרי' גבי הקדש הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוני' הוא כמו דאמרי' התם גבי חלה ותירץ דמיירי בהקדש ביד הגזבר ע"ש דלפ"ז משכחת לה ג"כ בהקדש שיהי' חייב לבער היכא דהקדש הוא ביד בעה"ב ומטעם דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלי. וא"כ י"ל דהכא מיירי בהקדש כזה ולהכי צריך לפדותו ולבערו דבלא פדיון פשיטא דאין לשורפו דהא השורף את הקדשים לוקה וגם להשהותו א"א משום איסור חמץ לכן שרי לי' לפדותו ע"מ להסיקו תחת תבשילו תיכף אחר הפדיון. אבל מ"מ זה אינו אלא כשאין בידו לבערו אבל אם אפשר לו לבערו ואינו מבערו עובר עליו דנהי דב"י הוי ניתק לעשה מ"מ הא איכא מ"ד במכות דתני קיימו ולא קיימו ואם כן בכל לאו הניתק לעשה כל שבידו לקיים ואינו מקיימו לוקין עליו ואפי' למאן דתני ביטלו ולא ביטלו דאין לוקין עליו מ"מ איסורא מיהא איכא כמו שהאריך הש"א שם בעצמו:
ובזה ניחא כל הקושיות של הש"א ז"ל דמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ניחא שפיר דהא התם אפשר להטיל בצונן שלא תחמיץ כדברי בן בתירה ור' יהושיע לא פליג ע"ז וכן פסקינן אנן להלכה עיין בפר"ח סי' תנ"ז וגם אנכי בחי' הבאתי ראי' ברורה לזה כמו שאכתוב להלן דר"י נמי סבר כבן בתירא רק סובר דאין זקוק להטיל בצונן דבלא"ה אינו עובר עליו אבל בלא טעם זה אין להניח להחמיץ העיסה במתכוין אחרי שלא יהי' בידו לבערו אח"כ. וכן ניחא הא דר"ע דדריש דביום הראשון הוא בערב יו"ט ולא קשה קושיות הש"א אחרי דמחויב לבערו תיכף אם אפשר. הארכתי בזה יותר מן המדה יען כי הגאון בעל ש"א תקע בה יתד ואחריו המשיכו כל האחרונים דלדעת ר"י מותר להשהות חמץ ובאמת לדעתי ברור כמ"ש שלא עלה כן על דעת הר"י מעולם. ואבקש מאת המעיין שיעיין היטב ואקוה כי יראה כי נכונים דברי.
ודע כי בעניותי לא זכיתי להבין גוף הוכחת הר"י דאף אם נימא דאינו רשאי לפדותו משום איסור דבל יראה מ"מ אסור להנות מזה במזיד בלא פדי' ואם נהנה עובר על איסור דנהנה מן הקדשים דהוי באזהרה דהא אם נימא דרשאי ליהנות במזיד ולא חשיב של הקדש הא יכול להסיק תחת תבשילו בלי פדי' וכיון דיכול להנות שוב יהי' החמץ בר דמים וא"כ איך יכול להנות הא זה בזה תליא וכיון דבמזיד פשיטא דאסור שפיר מעל בשוגג דוגמא לזה כתבו בתוס' ב"מ דף ל' ע"א ד"ה אף עובד דניחא לי' שהקשו וז"ל וא"ת ועלה עלי' זכר אמאי פסולה והא ודאי לא ניחא לי' לפסול פרה שדמי' יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם היתה כשירה הוה ניחא לי' ולכך אין להכשיר ע"כ א"כ הכא נמי אין לומר דרשאי להנות בלי פדיה דא"כ שוב יהי' בר דמים והוי להקדש ולכך אין להנות בלי פדיה ועוד הא אנן קיי"ל בקדושין דף נ"ד כר' יהודה דאמר גבי קדושת הגוף הקדש בשוגג מתחלל ובמזיד אינו מתחלל אלמא אע"ג דאינו מתחלל במזיד ואינו יכול לפדותו מ"מ בשוגג מעל ולא אמרינן כיון דאין להם פדיון ולא שוה כלום לא שייך בהו מעילה ואפילו אם נימא דהטעם דמועלין בהקדש קדושת הגוף הוא מפני שיש בהן צורך גבוה למזבח מ"מ קשה בתרומת הדשן ובגדי כהונה דכבר נעשו מצותן ואין בהם עוד שום צורך למזבח וקיי"ל בפסחים דף כ"ו דמועלין בהן. וע"כ משום כיון דגוף הדבר יש בי' שווי' רק שאין יכול לפדותו מחמת איסור הקדש הוא דרכיבה עלה לכן כיון דמה שאין להם דמים הוי רק מחמת שהוא הקדש יש בי' מעילה. א"כ ה"נ בשלמא לר"י ולר"ש דחמץ אסור בהנאה ואין להם דמים מחמת איסור דחמץ ואף אם נימא דמחמת כן נתבטל מהם תורת הקדש יהי' ג"כ אסור בהנאה שפיר אמרינן דלא מעל אבל לריה"ג דחמץ מותר בהנאה וא"כ לולא איסור של הקדש הוא יכול ליהנות ממנו והי' בר דמים רק אינו יכול להנות במזיד משום שהיא הקדש שפיר חשיב בר דמים להקדש עצמו ואסור ליהנות במזיד ואם נהנה בשוגג מעל.
ובזה נתיישב לי דברי התוס' בכריתות דף י"ב ע"ב במתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' חמש חטאות ואשם אחד וכתבו בתוס' וז"ל והא דחייב מעילה אנותר ואע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפ' כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא היה עלי' קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש ע"כ ולכאורה יש לתמוה דלמה הי' קשה להם על נותר יותר מעל שאר הקדשות כיון דאנן קיי"ל כר"י דכל קדשי הגוף בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל א"כ הא אין לכל קדשי הגוף שום דמים כיון דאין להם פדיון במזיד ומ"מ יש בהם מעילה בשוגג. אבל לפי מה שכתבתי שפיר ניחא דשאר קדשי הגוף כיון דהא דאינו מתחלל במזיד הוא מחמת תורת הקדש אבל מ"מ אסור להנות מהם במזיד ומשו"ה יש בהם מעילה בשוגג אבל אנותר שפיר הקשו הא אפי' בלא איסור הקדש נמי אין להם דמים מחמת איסורא דנותר ואפי' אם נימא דנתבטל כח ההקדש מ"מ אסור להנות משום נותר ע"ז הקשו דנימא דהוי כמו חמץ במועד אליבא דר' יהודה דאמרינן בפסחים דלא מעל ודו"ק:
עוד ראיתי שיש לתמוה על בעל המגיה במל"מ בפ"ג מהל' חמץ ומצה ה' ח' שכתב אמה שהביא הרמב"ם שם דאם של הקדש אין צריך לכפות עלי' כלי שהכל פורשין ממנו וז"ל אמר המגיה אתיא כמ"ד דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל כדאיתא בפרק כל שעה דף כ"ט ע"ש ולא ידעתי להבינו דע"כ הא דבעינן בסתם חמץ כפית כלי הוא משום דחיישינן שמא ישכח שאסור לאכלו משום חמץ ולכן בשל הקדש כיון דמיבדל בדיל מני' לא חיישינן שמא ישכח שהוא של הקדש א"כ אף למ"ד דלא מעל מחמת דאסור משום חמץ מ"מ ממ"נ ליכא שוב חשש דשמא יאכל דאם יזכור שהוא חמץ לא יאכל משום איסור חמץ ואם ישכח שהוא חמץ הא לא יאכל משום איסור הקדש.
ועוד הא מסקינן שם בפסחים דמ"ד מעל הוא ריה"ג דחמץ מותר בהנאה וע"כ האי מימרא דהמוצא חמץ במועד יכפה עלי' כלי לא אתי כריה"ג דלדידי' למה לן לכפות כלי הא אפשר לשורפו ע"י הסקת תחת תבשילו דלכאורה פשיטא דמותר לדידי' דלא גרע עכ"פ משריפת שאר עצים דמותר לצורך אוכל נפש ויש ללמוד דבר זה מהתוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט הקשו האיך ילפינן תרומה מקדשים דבקדשים דין הוא שאין שריפתו דוחה יו"ט לפי שאינו יכול להנות בשעת שריפה ולא אמרינן מתוך כו' דהא בעינן שיהי' צורך קצת אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר מ"ש משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאה דאטו לפי שיש מצוה בשריפתו מגרע גרע. ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אינו לצורך הנאתו ולהכי לא דחי' יו"ט כמו נדרים ונדבות שאינן קריבין ביו"ט ע"ש ולר"י ז"ל לא הי' נראה תירוץ זה דלא דמי לנדרים ונדבות דהתם שאני דמשלחן גבוה קא זכו לכן תירץ דאינו אלא משום גזירה תרומה אטו קדשים ע"ש. ואלו שני התירוצים לא שייכים הכא בחמץ אליבא דריה"ג דהא סבירא לי' דכל הנאות מותר בחמץ א"כ פשיטא דמותר להסיק בחמץ תחת תבשילו ביו"ט ומימרא דרב יהודה לא מצי אתיא אליבא דריה"ג וצע"ג.
ועתה אבאר מה שכתבתי למעלה להביא ראי' דר' יהושיע סבירא לי' נמי כבן בתירא דאפשר ע"י הטלת בצונן שלא תחמיץ דהנה יש להקשות לפי מאי דאמרינן בפסחים דף ל"ג ע"א דאמרינן אבל לפרוש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה אר"נ ב"י דכתיב תתן לו לו ולא לאורו וכתבו התוס' ד"ה תתן דהא דאיצטריך קרא הוא לריה"ג דסבר דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל למאן דסבר דאסור בהנאה הא לא הוי נתינה כלל עכת"ד. וקשה לי הא לריה"ג נמי לא חשיב נתינה כלל דהא הכהן אינו רשאי לקבלו בכדי שלא יעבור על ב"י וב"י. ואפילו אם נימא כמ"ש הש"א הנ"ל דלדעת התוס' בשם ר"י מותר להשהות חמץ ע"מ שיבערנו אח"כ ולהכי ה"נ יכול הכהן לקבלו כדי לבערו וליהנות בשעת ביעור. מ"מ קשה איך נפרנס מתני' דפ' אלו עוברין דף מ"ו דכיצד מפרישין חלה בטומאה דקאמר שם ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה ובזה קשה האיך יכול לחול עליו שם חלה הא ל"ש בי' נתינה כיון דהכהן אינו מקבלו כלל אף כי עדיין לא נתחמץ מ"מ כיון דבודאי תתחמץ היום כמ"ש רש"י ז"ל במתני' שם דא"א שלא תחמיץ עד הערב וגם לאפותה א"א ויהי' אסור בהנאה דהא אנן קיי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה וכיון דל"ח נתינה אינו קדוש כלל ואף אם נימא דמיירי הכא שהיתה להעיסה שעת הכושר דנטמאת העיסה אחר שכבר נתגלגלה ויהי' חזיא לכהן לאפותה ואמרי' שם אהא דפרכינן לרנב"י ממתני' דהתורם מן הטמאה על הטהורה בשוגג תרומתו תרומה ומשנינן כאן שהיתה לה שעת הכושר כאן שלא היתה לה שעת הכושר מ"מ משמע דכל השקליא והטריא הוא רק לרנב"י דסבר תתן לו ולא לאורו אבל היכא דלא הוי נתינה כלל לפי שאסור בהנאה פשיטא דאינו קדוש ובכל גווני אינה קדושה דאל"כ מאי פריך הגמרא לרנב"י הא בלי רנב"י נמי קשה ממתני' דתורם מן הטמא על הטהור דהא רנב"י לא חידש לן אלא לריה"ג אבל לר"י ור"ש דחמץ אסור בהנאה פשיטא דאינו קדוש כלל אע"כ דבלי רנב"י הוי מחלקינן רק בין חזיא להסיקו תחת תבשילו או לא חזיא כלל וא"כ קשה כנ"ל וי"ל דכוונה התוס' דכיון שהוא אסור בהנאה אינו יכול להפריש דהא הוי אינו שלו ומשו"ה אינו קדוש אבל מתני' דכיצד מפרישין דבשעת הפרשה אכתי הוי שלו דהא עדיין לא החמיץ מהני ההפרשה אף דלא אפשר לקיים הנתינה ומ"ע דברי התוס' לא משמע כן וצ"ל דס"ל להתוס' כמ"ש התוס' בחולין דף ק"מ ע"א דציפורי עיר הנדחת יכול להקדיש אף דהוי איסורי הנאה ע"ש. וה"ה ג"כ דיכול נמי להפריש תרומה מאסורי הנאה ומשו"ה לא כתבו טעם זה. וכבר כתבתי בענין זה ואין כאן מקומו:
ונראה די"ל דר' יהושיע נמי סבר כבן בתירא דאמר תטיל בצונן דהיינו דאפשר למשכח אופן ע"י צונן שלא תחמיץ רק ר"י סבר שאין צורך לזה דבלא"ה לא זהו חמץ שעוברין עליו אבל מ"מ חל עליו שם חלה דאפשר להשמר שלא תחמיץ ע"י הטלה בצונן ואז יהי' ראוי' לתת אותה לכהן וכיון דאפשר לקיים מצות נתינה שפיר קדוש ולפ"ז מוכח דר"י ס"ל כבן בתירא ודו"ק:
והנה כבר העליתי למעלה דאף לשיטת ר"י דבל יראה חשיב לאו הניתק לעשה מ"מ אין להשהות חמץ לכתחלה על סמך שיבערנו לבסוף ולא כמו שעלה על דעת מרן בעל ש"א והנמשכים אחריו גדולי האחרונים. ואח"כ מצאתי ראיתי אשר גם המ"ל מפרש דעת ר"י ז"ל כמו שכתב השאג"א עיין בדבריו בפ"א מה' חמץ ומצה הלכה ג' ואף כי מי אנכי תולעת ולא איש לדבר נגד מלכים ולא אבוש מ"מ כבר אמר המלך החכם כבוד מלכים חקור דבר. וזהו כבודם לחקור להבין דברי הראשונים נ"ע. אולם עוד יש לי לבאר דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"א מה' חמץ ומצה הלכה ג' אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה ומכין אותו מכות מרדות עכ"ל והמ"ל הביא דברי התוס' בשם ר"י הנ"ל והביא ג"כ הא דאיתא בפסחים דף צ"ה ע"א בפרטי' מאי קא ממעט לא יראה ולא ימצא דדמי לי' דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה. וכתבו התוס' ד"ה בפרטי' וז"ל כאן משמע כמו שפירש ר"י בכל שעה דף כ"ט דלא יראה הוי ניתק לעשה והביא ג"כ מה שכתב המהרש"א דמלשון התוס' משמע דלא הי' גורסין כמו דאיתא בספרים שלפנינו מדכתבו הלשון מכאן משמע ולפי גרסת ספרים שלנו הלא כן איתא בהדי' בגמרא וע"כ נראה למחוק כל זה מתוך הספרים ע"ש:
ואת אשר אנכי אחזה דדבר זה אי חמץ הוי לאו הניתק לעשה או לאו במחלוקת תליא דהנה בתמורה דף ד' אמרינן הקדים תרומה לבכורים ר"א ור"י בר' חנני' חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה. ומתחלה רצה הגמרא לומר דמאן דסביר' לי' דאינו לוקה הוא משום דחשיב לאו שאין בו מעשה ופריך מ"ש מימר דלקי משום דבדבורי' עביד מעשה מקדים תרומה לבכורים נמי לילקי משום דבדבורי' עביד מעשה אמר ר' אבין שאני התם דלאו שניתק לעשה הוא דכ' מכל מעשרותיכם תרימו יתיב ר' דימי וקאמר להא שמעתתא א"ל אביי וכל לאו הניתק לעשה לא לקי והא מימר דלאו שניתק לעשה ולקי כו' והקשה בתוס' ד"ה וכל וכי תעלה על דעתי' דאביי לומר על לאו הניתק לעשה דלקי והרי שלוח הקן דמשנה שלימה הוא בחולין דף קמ"א דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה וכן גבי נותר אמרינן דבא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר דאין לוקין עליו וכן גבי אונס תנן אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה וע"ש שדחקו מאוד בתירוצם והסוגיא תמוה מאוד לכאורה.
והנראה לי לומר דפשיטא דגם אביי סבירא לי' בעלמא דאין לוקין על לאו הניתק לעשה רק הקדים תרומה לבכורים ומימר לא דמי לשאר לאו הניתק לעשה דבעלמא כמו שלוח הקן ונותר אמרינן דהעשה לנתוקי ללאו אתי והתורה אמרה שיש תקנה למה שעבר על הלאו אם יקיים אח"כ העשה אבל בהקדים תרומה לבכורים דהלאו הוא דלא תאחר ופירש דלא תאחר הוא דאף דיפריש אח"כ את הבכורית מ"מ עובר הוא על מה שאיחר בהפרשתו עד אחר שכבר הפריש תרומה והעשה היא שמחויב להפריש בכורים גם אח"כ ולא יותר [דמה שפירש"י ז"ל הלשון והעמידו בחוזר ומפריש אבכורים קאי היינו שצריך להפריש בכורים ולא שצריך להפריש תרומה פעם שני דהא בהדיא איתא שם בסוגיא דהקדים תרומה לבכורים אע"פ שעובר בלאו מה שעשה עשוי וזה ברור עיין ברמב"ם]. וא"כ הא הלאו נאמרה בפירוש דאפי' אם יקיים העשה ויפריש אח"כ את הבכורים הוא עובר על הלאו וא"כ על כרחך לא בא העשה לתקן את הלאו רק אדרבה הלאו הוא אחר קיום העשה וא"כ לא דמ' לשאר לאו הניתק לעשה ומ"מ סבר ר' אבין דאין לוקין על לאו זה דכיון דיש עשה אחר הלאו אין לוקין על לאו כזה. וע"ז פריך אביי ממימר דמימר נמי דמי להא דהכא נמי אין העשה בא לתקן את הלאו דהא העשה הוא דכתיב והי' הוא ותמורתו יהיה קודש א"כ נעשה מאליו קודש ואין לזה שהמיר שום דבר מה לעשות לתקן את הלאו שעבר כיון שמה שנעשה קודש היא מחמת גזירת הכתוב ואף אפי' אם לא ירצה זה הוא קודש כשאר הקדש וא"כ הא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו הוא שצוונו השם שלא להמיר אע"פ שנעשה קודם ואדרבה הוא האיסור שלא לעשות קודש ע"י תמורה. ולפ"ז על כרחך אין העשה בא לתקן את הלאו אלא הלאו הוא אע"פ שעל כרחו יתקיים העשה מאליו. ואם נימא דבכל גווני שיש עשה עם הלאו חשיב לאו הניתק לעשה כמו הקדים תרומה לבכורים מימר אמאי לקי אלא סבר אביי דכעין זה לא חשיב לאו הניתק לעשה ולוקין עליו כנלפע"ד נכון וברור לפרש סוגיות הגמרא.
ומעתה אמינא דגם לאו דבל יראה ובל ימצא נמי דמי בענין זה ללאו דהקדים תרועה לבכורים ומימר דכיון דכתיב בתורה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וציוונו השם להשבית החמץ מביתו כל שבעת הימים ועל כל רגע ורגע עובר בלאו זה ואיך נוכל לומר דאם הי' לו חמץ בימי הפסח ומבערו לבסוף הוא מתקן את מה שעבר מאי תיקן זה על הזמן שעבר ובשלמא אם נימא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר יש לומר דהוי לאו הניתק לעשה דהא משום לאו דב"י וב"י פשיטא דהשבתתו בכל דבר דעכ"פ אין נמצא אצלו חמץ ואם עבר ולא השבית החמץ אז יש לו לתקן את הלאו ע"י שריפה דוקא אבל כיון דאנן קיי"ל כרבנן דגם בתוך הפסח השבתתו בכל דבר ומצוה עשה דתשביתו ג"כ אינו אלא שיראה שלא יהי' לו חמץ וא"כ מאי תיקון הוא זה על הזמן שעבר אשר נמצא החמץ אצלו הלא בלא העשה נמי הוא מחויב להשבית מחמת הלאו דב"י וב"י עצמו ולא חשיב אלא עשה ול"ת אבל אין העשה מתקן את הלאו שעבר כלל והרי זה דומה למה שכתבתי בהקדים תרומה לבכורים ומימר דאם נימא דגם המה חשיבי לאו הניתק לעשה ופטורי ממלקות יש לחשוב ג"כ חמץ ללאו הניתק לעשה אבל אם נימא דבכה"ג לא חשיב לאו הניתק לעשה גם איסור חמץ דב"י וב"י ליכא למיחשב ללאו הניתק לעשה והבן.
והנה אף כי מה שכתבתי נכון מאוד עפ"י הסברא הנכונה מ"מ אין ליישב בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דאיהו ז"ל נראה בפ"א מה' תמורה הלכה א' שפוסק כר' אבין שכתב שם בזה"ל ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה כו' מפני שיש בה עשה ושני לאוין ע"ש הרי בהדיא שכתב הטעם כמו דמשני התם ר' אבין לאביי וצ"ל דהטעם דלקי על לאו דב"י הוא ג"כ משום דאית בי' שני לאוין ואין עשה דוחה שני לאוין כמו גבי מימר וכן כתב הכסף משנה ע"ש. ועוד יש לי בזה הרהורי דברים אך לא באו אצלי בכור הבחינה ומד' אעתיר אשר ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות בתוה"ק: