מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא
סימן ט
תשובה לחכם אחד
מה שעוררתי בעת שדברתי עם כת"ה דאפשר לומר דאף למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה אבל איסור שחיטת חולין בעזרה מודי דאסור מה"ת וגם אמרתי שכן נמצא בראשונים וע"ז אמר מרן חותני הגאון שליט"א דמש"ס דנזיר דף כ"ט ע"א מוכח דגם איסור השחיטה לאו דאורייתא דפרכינן התם לריש לקיש דסבר כדי לחנכו במצות הא קא מייתי חולין לעזרה ומשני קא סבר ר"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא א"כ מוכח בהדיא דגם השחיטה לא הוי אלא מדרבנן וכאשר עיינתי שם בגמרא ראיתי שכן משמע שם לכאורה מתוס' שם שכתבו לא הבאתו ולא אכילתו כו' ע"ש. וגם ראיתי מה שכתב כת"ה אח"כ במכתבו שכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בה' שחיטה פרק י"ב דהשוחט חולין בעזרה ואכלו מכין אותו מכות מרדות וגם רש"י ז"ל בקדושין דף נ"ח כתב בהדיא איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטה ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום ע"ש מכל הלין מוכח דגם איסור שחיטה לא הוי רק מדרבנן עכדכ"ת:
והנה אנכי תיכף אחרי פרידתו מאתנו נזכרתי כי זהו מחלוקת מפורשת בין רש"י ותוס' בפסחים דף כ"ב וז"ל התוס' ד"ה חולין שנשחטו בעזרה פי' בקונטרס לאו דאורייתא איסור הנאה ולא משמע פשט ההלכה כן כו' ובסוף שמעתין אמרינן איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה א"א לפרס בענין אחר ובפרק מי שאמר הריני נזיר פריך למ"ד כדי לחנכו במצות הא קא מייתי חולין לעזרה ומשני קא סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ואי לענין אכילה הוי דאורייתא אכתי תיקשי האיך הקרבן נאכל ע"י. עכ"פ חזינן דזהו מחלוקת מפורשת בין רש"י ותוס' למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אי מיירי רק לענין איסור הנאה או גם לענין אכילה ואם כן פשיטא דלדעת רש"י ז"ל בפסחים דגם אכילת חולין שנשחטו בעזרה אסור מה"ת כ"ש דהשחיטה עצמה אסור מה"ת אבל לדעת התוס' משמע דכל עיקר לא הוי רק דרבנן.
הנה מה שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל לא ראה בכ"מ שם במקומו שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל דהוי מדאורייתא והא דכתב מכות מרדות הוא משום דהוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו. ובדברי רש"י ז"ל שם בקידושין באמת דבריו ז"ל סותרים למ"ש ז"ל בעצמו בפסחים דף כ"ב בסוגיא דחזקי' דר"י דסבר נמי התם דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה אבל באכילה מודי דהוי דאורייתא א"כ מי דחקו לפרש הכא שגם השחיטה לא הוי אלא מדרבנן ומהיכן מוכח דר"ש סבר הכי דילמא ר"ש סבר ג"כ כר"י דדריש מקרא דכי ירחק לאיסור חולין בעזרה רק בהנאה סבר דאינו אלא מדרבנן דאיסור הנאה הוא דילפינן שם בקדושין בברייתא מקרא דאותו ויכול לסבור כר"י דאותו אתי לכדר' אבוהו דלא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כמו דאמרינן שם בפסחים.
והנה הראי' מש"ס דנזיר אף שלכאורה פשטת הגמרא הוא כך דגם איסור השחיטה לא הוי מן התורה. מ"מ לדעתי יש לחדש בה דבר ולירחיה ראי' זו אחרי שגם בתוס' בנזיר אינו מבואר שגם השחיטה אינו מה"ת רק כתבו לא הבאתו ולא אכילתו. ויש לדקדק למה לא כתבו גם שחיטתו:
והנה י"ל לפי מאי דאמרינן בתמורה דף י"ב בהמת קדשים וולדה חולין מהו לשוחטה בעזרה א"ל מי קרינן בה כי ירחק ממך המקום וזבחת ופירוש רש"י ז"ל דדוקא היכא שיכול לשחוט בריחוק מקום הוא דאסיר לשוחטה בעזרה אבל כה"ג לא.
ומעתה הכא בסוגיא כיון דמדרבנן האב מדיר את בנו בנזיר וחל ההקדש עכ"פ מדרבנן ואסור לשוחטה בחוץ מדרבנן שוב לא קרינן בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת כיון דאסור מדרבנן מקרי אינו ראוי מדאורייתא כמו שמצינו בכמה מקומות דמחמת איסור דרבנן חשוב אינו ראוי מדאורייתא והכי נמי הכא וא"כ ליכא על השחיטה איסור דשחיטת חולין בעזרה וצ"ל דקושיית הגמרא הוא מהבאתו ומאכילתו דגם בלא השחיטה אסור כמו דאמרינן במנחות דף ק"ו במכניס חולין לעזרה קא מיפלגי ואנן קיי"ל דאין מכניסין חילין לעזרה כלל ועיין במ"ל בפ"ב מה' שחיטה שהאריך הרבה בזה והראה עוצם בקיאתו בש"ס. וכתב בהחלט דהוי מדאורייתא ולהכי פריך הש"ס והא קא מייתי חולין לעזרה וע"ז משני דסבר ר"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא והיינו בכה"ג דא"א לשוחטו בחוץ גם אכילתו לאו דאורייתא ואפשר דלפי האמת כו"ע מודו בזה. וזה דדייק הגמרא חולין בעזרה ואינו אומר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משום דהש"ס לא פריך מהשחיטה כלל ושפיר יכול לסבור דחולין שנשחטו בעזרה הוי דאורייתא רק הכא ליכא איסור שחיטה כיון דמדרבנן אסור לשוחטו בחוץ שוב לא קרינן בי' כי ירחק ודו"ק:
ובזה יש ליישב מ"ש רש"י ז"ל בגיטין דף כ"ה גבי חטאת הגזולה דסבר התם עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת ומ"ט אמרו נודעה מכפרת כדי שלא יהי' הכהנים עצבים והקשה רש"י ז"ל והאיך התנו ב"ד לעקור דבר מה"ת ותירץ הא אמרינן ביבמות דף צ' שב ואל תעשה שאני וכתב עלי' הרשב"א בחי' שם וז"ל ודבר תימא הוא בעיני לפי שהוא ז"ל נראה שדמה אותה למה שאמרו שם הדם שנטמא ונזרק בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא מדאורייתא ארצויי מרצה וכו' ואין הנידון דומה לראי' כו' דכאן הרי מתעקר לגמרי שהכהנים אוכלים בשר ושמחים וקא אכלי חולין בעזרה עכ"ד בקיצור אבל לפי הנ"ל שפיר י"ל גם הכא דמשו"ה יש כח ביד חכמים להכשיר הקרבן שיאכל הבשר דכיון דמדרבנן חל ההקדש שוב אינו ראוי לשוחטו בחוץ ולא קרינן בי' כי ירחק ולא חל על הבשר איסור דחולין שנשחטו בעזרה כלל:
ואפילו א"נ דלפי האמת גם בכה"ג אכילתו אסור מה"ת א"ש. לפי מ"ש המ"ל שם דחולין בעזרה לא הוי רק חולין גמורים. אבל קדשי דמים לא מקרי חולין בעזרה א"כ לפי מ"ש רש"י ז"ל גבי הא דפריך התם הגמרא לעולא מברייתא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם ד' וה' ותני עלה בחוץ כה"ג ענש כרת ואי אמרת יאוש לא קני כרת מאי עבידתי' ופירוש רש"י ז"ל דהא דלא פריך מברייתא גופה דאמאי פטור מד' וה' ותירץ דהא דקאמר עולא דיאוש לא קני אינו אלא שפסול למזבח אבל מ"מ ההקדש חל וכ"כ שם בתוס' ד"ה מאי טעמא וכן הרשב"א שם להלן בחידושיו הביא דברי רס"י ז"ל. ומעתה כיון דעכ"פ הוי הקדש ל"ח חולין בעזרה כלל.
איברא דהמ"ל הביא שם דמשמע מפי' הרשב"ם ז"ל בב"ב דף פ"א בהא דפריך התם גבי בכורים והא מייתי חולין לעזרה ומשני דמקדיש לה ופירוש הגמרא ז"ל דמקדש לה לקדשי מזבח ומשמע דקדשי דמים חשיב חולין ואסור להכניסן לעזרה ומוכח א"כ דגם הרשב"א סבר כהרשב"ם ז"ל ומ"מ צ"ע דעכ"פ מניין לו לכתוב תימא על רש"י אחר שדעת התוס' דבקדשי דמים ליכא חולין בעזרה.
ונראה דמדברי הרשב"א מוכח דדווקא לענין איסור דהכנסת חולין בעזרה הוא דאמרינן דקדשי דמים מותר להכניסן אבל לענין איסור שחיטת חולין בעזרה גם בקדשי דמים אסור דגם המה עכ"פ ישנו בכלל בריחוק מקום אתה זובח ותליא ג"כ בפלוגתא דר"ש ורבנן בשוחט את הטריפה חולין בעזרה דלרבנן אסור.
אך אכתי יש לנו לבאר סוגיא דנזיר הנ"ל לפי מה שכתבתי למעלה דהא דקאמר הש"ס דקסבר ר"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו הכנסת חולין בעזרה אבל שחיטת חולין בעזרה לא איירי הגמרא דבלא"ה ליכא איסור כלל כיון דעכ"פ הוי הקדש מדרבנן ולא קרינן בי' כי ירחק. א"כ לכאורה קשה מאי פריך התם הגמרא ומי סבר ר"י בר' יהודה הכי והתניא ר"י בר"י אומר מנין לחטאת העוף שבא על הספק ת"ל לזכר ולנקבה כו' מקיש נקבה לזכר כו' אי מה זכר נאכלת אף נקבה נאכלת אמרת הכא שני אסורין והכא חד איסור מאי שני אסורין לאו איסור נבילה וחולין שנשחטו בעזרה ולפי הנ"ל מאי פריך הא שאני התם דעכ"פ הוי הקדש דרבנן ולא קרינן בי' כי ירחק וליכא בזה איסור דשחיטת חולין בעזרה רק הכנסת חולין לעזרה וסבר ר"ל דזה אינו רק דרבנן אבל בחטאת העוף הבא על הספק דהוי ספק חולין שנשחטה בעזרה הוי ספק דאורייתא ואין לומר דהכא נמי כיון דהוא ספק חטאת א"כ אסור לשוחטה משום ספק איסור דשחוטי חוץ שוב לא קרינן בי' כי ירחק וליכא איסור דחולין שנשחטו בעזרה דז"א כיון דהא דאינו רשאי לשוחטה בחוץ אינו אלא משום ספק אבל אם יתודע לו דאינו חייב חטאת או אם יבוא אלי' ויאמר דאינו חייב חטאת הי' מותר לשוחטה בחוץ כל כי האי גוונא לא חשיב אינו ראוי ודאי רק ספק וכן מוכח מכמה דוכתא וחדא מינייהו בפסחים דף ט"ו ע"א דאמרינן התם נימא קסבר ר' מאיר מתני' באב הטומאה דרבנן [ופירוש רש"י ז"ל דקסבר דכיון דאיכא טומאה דרבנן מטמאינן לה בראשון מדאורייתא] ומאי מדבריהם מדברי ר"ח סגן הכהנים ודחי התם ר"ל ופריך רבא על' דר"ל מברייתא דאמר ר' יוסי כו' אבל האיך נשרף התלוי' עם הטמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנה ע"ש היטב ומבואר להדיא דטומאה דרבנן חשוב אינו ראוי' אבל טומאה תלוי' ל"ח אינו ראוי' ודאי אלא ספק דאמרינן שמא יבא אליהו ויטהרנה והבן:
ועוד מוכח מיבמות דף מ"א ע"ב גבי הא דאמרינן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד ג' חדשים משום דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ופריך מהא דתנן הספיקות חולצת ולא מתייבמת ומשני הכי השתא התם אי יבא אליהו ויאמר דהאי קידש בת חליצה ויבום היא הכא אי יבא אליהו ויאמר דהא לא איעברא מי משגח בי' כו' ע"ש אלמא בהדיא דמה שאסור מדרבנן גרע טובא ממה שאסור מחמת ספק דאורייתא ודו"ק.
ועוד דגבי חטאת העוף בלא"ה א"א דמשום הכי לא יהי' בזה איסור חולין בעזרה מחמת שאינו בריחוק מקום משום ספק איסור דשחוטי חוץ דהא איסור דשחוטי חוץ אינו אלא בראוי לפתח אהל מועד אבל כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אינו חייב משום שחוטי חוץ וא"כ הכא בחטאת העוף כמו שיש לנו לומר דאין בזה איסור חילין בעזרה משום שאינו בריחוק מקום כן הי' לנו לומר איפכא דליכא איסור ש"ח כיון שאינו ראוי לפתח אהל מועד מחמת ספק איסור דחולין שנשחטו בעזרה לולא דרבתה התורה להביא על הספק וא"כ איסור דשחוטי חוץ ואיסור שחב"ע תליא זה בזה וכל אחד מסלק את חבירו ושניהם כאחד שוים והי מינייהו מפקית א"כ שפיר איכא בחטאת העוף ספק איסור חולין שנשחטו בעזרה ומאי פריך. ואפשר לומר דעיקר קושית הש"ס היא מאיסור נבילה דשמעינן דיש שחיטה לעוף עה"ת ולא מאיסור דחולין בעזרה אבל זהו דוחק.
והנראה בזה דהנה השעה"מ בה' שחיטה מביא שם קושי' עצומה אהא דכתב רש"י ז"ל בכריתות דף כ"ו ומשום חולין שנשחטו לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל לא מליקה עכ"ד. והלא בנזיר שם אמרינן בהדיא דאף בחטאת העוף הבא על הספק איכא איסור דחולין בעזרה ומביא שם בשם בעל לשון למודים לתרץ דהא דקאמר הכא בחטאת העוף איסור חולין בעזרה היינו הכנסת חולין לעזרה ע"ש שהאריך קצת א"כ לפ"ז שפיר פריך דע"כ דר"י בר"י סבר דגם הכנסת חולין לעזרה הוי דאורייתא דהא הכא במליקה ליכא איסור דשחיטת חולין בעזרה והאיסור אינו אלא משום ההכנסה וא"כ שפיר ניחא. ולפ"ז צ"ל נמי לעיל בהא דפריך והא כי מטמא מייתי צפרים וקאכיל כהן טרפה ומשני קא סבר ר"ל אין שחיטה כו' וחולין בעזרה לאו דאורייתא קאי על הכנסת חולין בעזרה וכמ"ש למעלה.
אבל לדעתי תירוץ הבעל לשון למודים עוד אינו מעלה ארוכה לדברי רש"י ז"ל דאכתי קשה מהא דאמרינן בגיטין דף כ"ט השולח חטאתו ממדינת הים מקריבו בחזקת שהוא קיים ומוקי לה הגמרא בחטאת העוף וקאמר וצריכא דאי אשמעינן גט ותרומה משום דלא אפשר אבל חטאת העוף מספיקא לא לעייל חולין בעזרה והשתא קשה מאי חולין בעזרה איכא הכא כיון דחטאת העוף היא במליקה. ובזה אין לומר דעל הכנסת חולין בעזרה קאמר דהא הכא בעת ששלחו הבעלים החטאת היה חי ושפיר הקדיש וא"כ הוי מחמש חטאות המתות כמו שפירש"י התם במתני' ולא חיישי' שמא מיית דלמיתה אזלא וכבר הבאתי לעיל מ"ש המ"ל דבהקדש ליכא איסור הכנסת חולין בעזרה ובשלמא לשיטת הרשב"ם ניחא אבל לשיטת התוס' וכן נראה דעת המ"ל ע"כ צ"ל דקאי על המליקה וכמ"ש למעלה בישוב הרשב"ם ז"ל דאיסור שחיטת חולין בעזרה שייך נמי בקדשי דעים א"כ מוכח דבמליקה איכא איסור דחש"בע.
והנה בגוף הקושיא על רש"י דכריתות הנ"ל שהרעישו עליו גדולי עולם לדעתי בפשיטות יש ליישב דהא דכתב רש"י ז"ל דבמליקה ליכא איסור דחולין שנשחטו בעזרה אינו אלא למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ומדאורייתא סגי בנחירת סימנים א"כ אין חילוק כלל בין שחיטה למליקה וגם במליקה איכא איסור דשחיטת חולין בעזרה. והנה התוס' בנזיר שם כתבו והא לא קשי' להש"ס והא קא אכיל טריפה דמליקה מן העורף והו"ל נשברה חוט השדרה דסבר לי' כמ"ד מחזיר סימנים אחורי העורף ע"ש א"כ אפשר לומר דבלא ר"י בר"ח משמי' דר"ל הוי מצינו לומר דר"י בר"י סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת רק סובר דמליקה מן העורף א"כ הוי תרי איסורין איסור דאכילת טרפה ואיסור דחולין שנשחטו בעזרה אבל לר"י בר' חנינא משמי' דר"ל דע"כ סובר נמי דמחזיר סימנים אחורי עורף קשיא. ואף דבגמרא איתא לשון נבילה מצינו כן בתוס' חולין דף כ' שכתבו אהא דאמרינן ס"ד אמינא כהנים הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבילה דנבילה לא דוקא אלא טריפה ע"ש:
אך דא עקתא הא כבר הבאתי לעיל דהשוחט את הטרפה בעזרה פליגי ר"ש ורבנן והרמב"ם ז"ל בהל' שחיטה פסק כר"ש דמותר בהנאה משום דשחיטה שאינה ראוי' לא שמי' שחיטה א"כ בין אם נימא דמליקת חולין חשוב נבילה דיש שחיטה לעוף ובין אם נימא דלא הוי אלא טריפה דאין שחיטה לעוף מה"ת רק כיון דמליקה מן העורף הוי טריפה עכ"פ ליכא איסור דשחיטת חולין בעזרה ואפשר לומר דמ"מ שפיר קאמר הש"ס דאינה נאכלת דאם אתה אומר דנאכלת א"כ תהי' המליקה מכשירתה לאכילתה ותהי' חשובה שחיטה ראוי' והדר יש לחוש לאיסור חולין שנשחטו בעזרה אבל לעולם לפי האמת דאמרינן דאינה נאכלת ליכא איסור דשחיטת חולין בעזרה. אך זה אינו כיון דממ"נ אין בשחיטתה איסור דשחיטת חולין בעזרה דאם הוא חייב חטאת שפיר קא שחיט ואם הוא פטור ג"כ ליכא איסור דחולין שנשחטו בעזרה דהא הו"ל שחיטה שאינה ראוי'. וכן מוכח בהדיא מברייתא שם דקאמר השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר' שמעון מתיר בהנאה ופירש רש"י ז"ל נמצאת טריפה בבני מעיים ע"ש חזינן דאף דבשעת השחיטה הי' שחיטה ראוי' והית' מותרת לאכילה דאין אנו צריכין לבודקן כלל בבני מעיים מ"מ כשנתברר אח"כ שהיתה טרפה מותרת בהנאה דלא חשיב שחיטה ראוי' וע"כ צ"ל משום דעיקר אזלינן בתר עצם הדבר אם השחיטה מתרת לאכילה אבל מה שמותר לאכול מפני שאנו סומכין על החזקה או בתורת ספק חטאת ל"ח בזה ש"ר וזה ברור:
עוד מה שראיתי לעורר בדברי רש"י ז"ל בקידושין שם דאמרינן התם מניין לרבות את העופות שאינן בשחיטה כבהמה ופירש רש"י ז"ל שאין שחיטתו מפורשת בתורה ולא ידעתי למה לא פירש כפשוטו דהא איכא מ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ואפי' למ"ד דשחיטתו מה"ת עכ"פ סגי בסימן אחד משא"כ בבהמה דבעינן דווקא שני סימנים וצע"ק:
עוד לא זכיתי להבין דברי התוס' בגיטין שם גבי המביא חטאת ממדינת הים דמקשה התוס' שם אהא דאמרינן מספיקא לא עייל חולין בעזרה והא חטאת העוף בא על הספק ומאי זו קושיא הא חטאת העוף הבא על הספק אינה נאכלת משום חולין בעזרה והכא פשיטא ג"כ דנאכלת כיון דמקריבין איתו בחזקת שהוא קיים:
עוד יש לפקפק בגוף קושיות התוס' דמאי קשיא להו הא בהדיא אמרי' בסוגיא דנזיר הנ"ל דמשו"ה חטאת העוף בא על הספק ואינה נאכלת משום דבהבאה אינו אלא חד איסור היינו חולין בעזרה אבל באכילתו איכא תרי איסורי ותרי איסורא לא שרי' רחמנא א"כ הכא איכא ספק תרי איסורי גם בהבאתו דאם מתו הבעלים הא הוי חטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלא כמו שהבאתי למעלה בשם רש"י ז"ל וא"כ אסור למזבח וגם איסור חב"ע דישנן גם כן בפסולין כדאמרינן הכא בהדיא מספיקא לא עייל חב"ע וכיון דיש כאן תרי איסורי שפיר ה"א דאין להביא על הספק וצ"ע. הנראה לפענ"ד כתבתי וה' יורני נפלאות בתורתו להבין לאמיתתו:
ארי' ליב ברודא