אור ברסלב
מצפה אריה סימן ג

מצפה אריה· רבי אריה ליב ברודא

סימן ג

סימן ב

תשובה לחכם אחר

הנה אשר הקשה כ"ת אדברי התוס' במס' מכות דף ט"ז ע"א בד"ה אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני' וז"ל וא"ת דלמא מיירי דקטלה ומ"מ לא הוי קלב"מ דמיירי שהרגה בשוגג וי"ל דא"כ היינו כמו מתה מאליה כיון דהרגה שלא במתכוין כך הקשה משי"ח ותירץ עכ"ל ע"ש וע"ז עמד כ"ת הלא אכתי משכחת לה שהרגה במזיד ולא אתרו בי' ארציחה אך אביטול העשה דאז יש ללקותו אמה שבטל העשה זהו תוכן קושית מעלתו הנה גם אנכי עמדתי בזה בעת למודי ואציע פה לפני כ"ה את אשר העליתי במצודתי בעזהש"י.

ראשון תחלה נאמר דקושית התוס' בנוי' רק אם נימא דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות ולא אמרי' בזה כיון דאלו אתרו בי' פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור:

כמו שסבר ר"ל בכתובות דף ל"ד ע"ב דאל"כ לא הוי מקשי התוס' מידי וכן על זה סובב קושית כ"ת דלשיטתם משכחת מזיד ולא איתרו בי' והרש"ל ז"ל בס' חכמת שלמה כ"כ בביאור דברי התוס' ואם אמנם המהרש"א ז"ל השיג על הרש"ל וכ' ואין דבריו מובנים לי דהא מסיק בפ' אלו נערות דחייבי מיתות שוגגין וד"א לכ"ע פטורין מיהו הכא ל"ש למימר הכי דהא דלוקה הכא לא אמה שהרגה דהא שוגג הי' אלא כיון שהרגה ונתבטל העשה חייב מלקות משום שגירשה עכ"ל ובאמת אחרי מחכ"ת אשתמיטתי' לי' למרן הרש"א ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל בהל' שחיטה דחייבי מיתות שוגגין פטורין רק מממון מתנא דבי חזקי' אבל במלקות חייבין וכן איתא בהדיא בס' שיטה מקובצת שם בפ' אלו נערות בשם הרשב"א ז"ל וכן מוכח בהדיא בש"ס דחולין דף פ"א ע"ב גבי פלוגתא דר"י ור"ל בשחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז ע"ש:

והנה נלע"ד להמציא דבר חדש אולם ברור ונכון מאוד דהא דפליגי ר"י ור"ל בכתובות ובחולין אם חייבי מיתות שוגגין פטורין ומקרי שוגגין לענין זה בין שוגג ממש בין מזיד ולא אתרו בי' דכל שאין אנו מחייבין אותו בעונש מיתה מחמת שלא התרו בי' דין שוגג יש לו כמבואר התם בהדיא בסוגיא היינו דוקא בעבירות שלא ניתנו בהן להצילן בנפשו כמו שבת וע"ז וכדומה אבל חייבי מיתות בעבירות שניתנו להצילן בנפשו כמו רציחה ועריות כ"ע מודו דאם עשו במזיד אף בלא התראה פטורין מממון וכן ממלקות ומטעם דהא יש לאלו עכ"פ דין רודף מפני שניתנו להצילן בנפשו וקיי"ל כרבא דאמר בסנהדרין דף ע"ד רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור וע"ז לא מצינו שיפלוג ר"י לומר דרודף חייב לשלם וגם הלא משנה מפורשת הוא בסנהדרין דף ע"ב דהבא במחתרת ושיבר את הכלים פטור ואטו פליג ר"י על מתניתין אע"כ דר"י ור"ל לא פליגי אלא באותן חייבי מיתות שאין להם דין רודף אבל בחייבי מיתות שניתנו להצילן בנפשו כ"ע מודו דבמזיד אף בלא התראת פטור בין מממון ובין ממלקות:

והנה אף דלא מצינו בשום מקום בש"ס או בקדמונים שיש דין רודף לענין מלקות דכמו דפטור מממון כן יהי' פטור ממלקות אם עבר עבירה שיש בה מלקות בשעה שרדף אחר חבירו להרגו מ"מ מצד הסברא אין לחלק בין ממון למלקות דכיון דהא דרודף פטור הוא משום דכיון דהותר דמו להרגו בשעת מעשה חשיב כאילו נתחייב מיתה ממש א"כ יש לדונו כמו חייבי מיתות ב"ד שהותרו בי' דלכ"ע אמרינין קלב"מ לפוטרו בין מממון ובין ממלקות וכן ראיתי להגאון ר' בעריש מגלוגא רבתי בהקדמתו לס' פני יהושיע על סדר נשים שכ' בפשיטות דרודף פטור ממלקות כמו מממון ע"ש.

אך כד עיינתי בזה ראיתי שלכאורה מפורש להיפך ברש"י ז"ל סנהדרין במשנה דהבא במחתרת פטור וז"ל ואף דלא אקטול פטור מתנא דבי חזקי' דאיתקיש שוגג למזיד ע"ש וכן לקמן בגמרא גבי הא דפריך ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו כו' וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם כ' רש"י ז"ל ואי ניתן להצילן בנפשו אמאי ישלם הרי מיתה ותשלומים יש כאן ואע"ג דלא אקטול פטור מלשלם כדקיי"ל דכל חייבי מיתות ב"ד שוגגין פטורין דנפקא לן מתנא דבי חזקי' כו' ע"ש מדברים אלו נשמע דבלא האי דרשה דתד"ח לא הוי אמרינן דרודף פטור מממון ודין רודף אין לו אלא כמו חייבי מיתות שוגגין דעלמא וא"כ למ"ש הרמב"ם והשטמ"ק שהבאתי למעלה דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות כן צ"ל נמי דרודף אינו פטור ממלקות:

אך אם כה נימא יש לתמוה טובא בסוגיא דכתובות שם דאמרינן התם ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור איך עלה כלל על דעתו לומר הכי דא"כ ק' על ר"י ממתני' דהבא במחתרת פטור וגם ל"ל לרבא למיפרך ומי איכא למ"ד דחייבי מיתות שוגגין חייבין ממון והא תנא דבי חזקי' יותר הי' לי' להקשות ממתני' הנ"ל וזה תמי' עצומה מאוד:

לכן נ"ל ליישב דרש"י ז"ל כיוון בזה ענין אחר דשם בסוגיא דסנהדרין איתא א"ר הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אין צריך התראה לא שנא גדול ול"ש קטן ואיתבי' ר' חסדא לר"ה מברייתא דיצא ראשו אין נוגעין בו ואמאי הא הו"ל רודף ומסיק התם בגמרא אמר לך רב הונא אנא דאמרי כתנא דמחתרתא דאמר מחתרתו זו הוא התראתו ע"ש היטב. מבואר התם דר"ח פליג אדר"ה וסבר דרודף נמי צריך התראה ובלא התראה לא ניתן להצילו בנפשו וכיון דבעל שקלא וטריא דסוגיא דורמינהו מהבא על אחותו כו' הוא רב חסדא דאיהו הוא דקא משני לי' התם. הוקשה לי' לרש"י ז"ל דמאי פריך דהא מתני' דהבא על אחותו בלא"ה ע"כ מיירי דלא איתרו בי' לענין חיוב מלקות דידי' דאל"כ הא אין לוקה ומשלם וכן מוקים לה הש"ס בהדיא בכתובות בפ' אלו נערות א"כ נימא נמי דלא איתרו בי' משום דין רודף ואז לא ניתן להצילו בנפשו אליבא דר"ח לכן פירש"י ז"ל דמדין רודף גם בלי התראה הוא פטור מתשלומין אפי' אליבא דר"ח משום דקיי"ל כתד"ח דחייבי מיתות שוגגין פטורין מממון וכמו כן רודף יש לו דין חייבי מיתות דאף דבלא התראה לא ניתן להצילו בנפשו מ"מ פטור מממון. וכן הא דכ' רש"י ז"ל במתני' דהבא במחתרת כו' דאף שניצל הוא פטור כמו חייבי מיתות שוגגין כוונתו ג"כ אף שלא הותרו בי' כלל ואליבא דר"ח דרודף צריך התראה מ"מ הוא פטור מתשלומים כמו חייבי מיתות שוגגין וזה ברור לדעתי:

ובזה מתפרש שפיר דברי הש"ס בכתובות דף ל"ד הא דאמר רבה גנב וטבח בשבת פטור כו' ואמר רבה גנב וטבח במחתרת פטור וקאמר בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שבת משום דאיסורי' איסור עולם אבל במחתרת אימא לא ואי אשמועינן מחתרת משום דמחתרתו זו הוא התראתו אבל שבת דבעי התראה אימא לא. ותמהו בתוס' דעיקר קלב"מ הוא ברציחה כתיב. ועוד דשבת ומחתרת תרווייהו תנינא דהוא משנה דהמדליק את הגדיש בשבת פטור וכן הבא במחתרת ושיבר את הכלים פטור. ולפי הנ"ל י"ל דהני תרתי מימרא דרבה מיירי בלא איתרו בי' ובזה עולה הצריכותא שפיר דאי אשמועינן שבת ה"א דדוקא בשבת חייב אף בלא התראה משום דאיסורי' איסור עולם אבל מחתרת ה"א דבעי התראה כר"ח ודוקא באתרו בי' פטור מממון אבל בלא התראה דלא ניתן להצילו בנפשו אינו פטור מממון ומתני' דהבא במחתרת מיירי באיתרו בי' משום רודף ואי אשמועינן מחתרת ה"א דמחתרתו זו הוא התראתו וה"פ דה"א דרודף א"צ התראה וגם בלי התראה הוא ניתן להצילו בנפשו כר"ה אבל שבת אימא לא ומתני' דהמדליק את הגדיש מיירי באתרו בי' קמ"ל דבין שבת ובין מחתרת פטורין מתשלומין גם בלא התראה כתד"ח וכמו שפירשתי כוונת רש"י בסנהדרין דאף לר"ח דרודף צריך התראה מ"מ הוא פטור מתשלומים גם אם לא איתרו בי' ודו"ק:

ולפמ"ש דברי התוס' במכות לפי מ"ש הרש"ל צריך עיון דהא אנן קיי"ל כר"ה דרודף א"צ התראה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' גניבה ואפי' בשוגג ניתן להצילו בנפשו וא"כ אין לחייבו מלקות דהא הו"ל כמו חייבי מיתות שאיתרו בי' דלכ"ע אמרי' קלב"מ לפטרו בין מממון ובין ממלקות:

ולכאורה הי' אפשר ליישב דקושית התוס' הוא בגוונא דליכא דין רודף וכמו דמשני לה אביי בסנהדרין שם דף ע"ד למתני' דאלו נערות שיש להן קנס דמיירי ביכולין להצילו באחד מאבריו וכר' יונתן בן שאול דאמר אם הי' יכולין להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו ואמרי' עליו מ"ט דר"י בן שאול דכתיב כי ינצו אנשים כו' א"ר אלעזר במצוה שבמיתה הכתוב מדבר כו' וכתיב ואם לא יהי' אסון ענש יענש אי אמרת בשלמא אם יכול להצילו באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת לה שיענש אא"א יכול להצילו באחד מאבריו ניתן נמי להצילו בנפשו האיך משכחת לה שיענש ע"ש א"כ ה"כ י"ל בכוונת התוס' במכות דמשכחת לה כגון שהרגה בשוגג וגם מיירי שהי' יכולין להצילו באחד מאבריו דלא הי' עליו דין רודף כלל:

אך כד דייקת בה גם זה יש לדחות. דהא כל שקלא וטריא דסוגיא דמכות הוא אליבא דר"י דאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ולפי מה שהעליתי בחי' ר' יוחנן לא מצי סבר כר' יונתן בן שאול דהנה אנכי הקשיתי בחידושי דגם אם יכול להצילו באחד מאבריו אמאי לא יפטרו מממון נהי דאינו רשאי להרגו לר"י בן שאול עכ"פ הוא ניתן לידון באחד מאבריו דהוי ג"כ עונש הגוף ולכאורה פשיטא דלא גרע ממלקות וכיון דקיי"ל דאין לוקה ומשלם דתרי עונשין בגוף ובממון לא עבדינן א"כ גם ברודף אף שלא ניתן לידון אלא באחד מאבריו מ"מ פטור מממון מטעם דתרתי עונשין לא עבדינן וכן משמע בש"ס דב"ק דף פ"ד ע"א דפריך הש"ס דילמא עין תחת עין ממש ומשני מתנא דבי חזקי' עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין ואי ס"ד עין ממש זמנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין והדר פריך ומאי קושיא דלמא אומד אמדינן לי' ולעולם ממש ע"ש. והנה בכתובות דף ל"ח ע"א קאמר רעי ב"ח איצטריך סד"א ה"מ היכא דסימא את עינו והרגו בו אבל סימא את עינו והורגו בדבר אחר אימא נשקול ממונא מיני' ופריך רבא הא נמי מאידך תנא דבי חזקי' נפקא דתנא דבי חזקי' עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין וכ' שם בתוס' ד"ה הא. לאו מההוא דרשה גופא קאמר דנפקא דהא האי דרשה לא שייכא כלל לסימא את עינו והרגו בדבר אחר אלא הכי דייק דכי היכי דדרשינן ולא עין ונפש תחת עין כמו כן דרשינן נמי נפש ולא עין ונפש תחת נפש עכ"ל א"כ לפ"ז גם להס"ד דב"ק שם דאימא עין תחת עין ממש עכצ"ל דעין ממש ונפש תחת נפש חשוב שתי רשעיות א"כ שמעינן מזה דאף עונש של אבר אחד מצטרף להחשב שתי רשעיות. ובאמת אי נימא דפטור דרודף הוא רק מצד חייבי מיתות שוגגין ומתנא דבי חזקי' כדמשמע בפשיטות מרש"י שהבאתי לעיל ניחא דהרי חייבי מלקות שוגגין קיי"ל דחייב והכי מסקינן בש"ס כתובות דף ל"ה ומשו"ה י"ל דאם הי' יכולין להצילו באחד מאבריו לא נפטור מממון ודמי לחייבי מלקות שוגגין אך לפי עה שהוכחתי לעיל דדין רודף חשיב כדין חייבי מיתה שהתרו בו ממש קשה הלא קיי"ל דאין לוקה ומשלם:

ונ"ל ליישב דזה תליא בפלוגתא דעולא ור"י בש"ס כתובות בפ' אלו נערות דף ל"ג דכל היכא דאיכא ממון ומלקות אי ממונא משלם אי מלקי לקי דלמאן דס"ל דממונא משלם דסבר דעונש ממון חמור ממלקות שפיר גבי רודף אף דניתן להצילו באחד מאבריו לא מיפטר מעונש החמור דהיינו ממון דאף דהכא אי אתה מצות למיפטרי' מעונש הגוף כיון דבאבריו של זה ניצול חבירו מ"מ כיון דעונש קל הוא ולא שייך לומר קלב"מ ליכא לפטרו מממון ומשו"ה הוא חייב בשניהם אבל מאן דאית לי' דמלקות חמור' מממון גבי רודף ג"כ עונש אבריו פטרו מחיוב ממון:

ולפ"ז אביי בסנהדרין ע"כ סבר כמ"ד דממונא משלם לכן רודף שיכולין להציל באחד מאבריו חייב נמי בממון כהנ"ל. ולפ"ז שפיר מצי סבר כר' אלעזר דלא יהי' אסון במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכר"י ב"ש דרודף שיכולין להצילו באחד מאבריו אינו רשאי להורגו כדאמרי' התם בש"ס דסנהדרין מ"ט דר"י ב"ש אבל למאן דאמר דעונש הגוף חמור ופוטר מממון לא מצינן כלל לאוקמי' קרא דלא יהי' אסון בהכי דנהי דנימא דאם יכולין להצילו באמרם מאבריו א"א רשאי להרגו אכתי אמאי נענש עליו הא אבר אחד נמי פוטר מממון וממילא סבר כרבנן דאם יכולין להצילו בא' מאבריו נמי רשאי להרגו והקרא דאם לא יהי' אסין ע"כ לדידי' לא מוקי לה כלל במצות שבמיתה אלא דליכא דין אסון כלל דהיינו שלא התכוין כלל להרגו ולא הי' רודף כלל ולכן שפיר יש לחייבו ממון. ולפ"ז סוגיא דמכות דהתם אליבא דר"י אזלא והוא סבר בהדיא בכתובות דמלקי לקי משים דמלקות חמור ולית לי' הא דר"י ב"ש כהנ"ל ודו"ק בזה כי נכון הוא:

והנה נחזור לדברינו שלמעלה שקושית מעלתו אינו רק למ"ש הרש"ל ז"ל אבל לפי מה שתירץ המהרש"א ז"ל דהכא לא שייך למימר הכי דכיון דאינו לוקה אמה שהרגה אלא שבהריגתה ביטל העשה והחיוב מלקות הוא אשעה שגירשה לדבריו אין התחלת למה שהקשה מעלתו דדוקא לפי מה שעלה על דעת התוס' בקושייתם דאף אם ביטל העשה בשוגג חייב מלקות משום שגירשה מעיקרא ועכצ"ל הטעם בזה דגם לר"י דאמר ביטלו ולא ביטלו מ"מ עיקר החיוב מלקות הוא על שעת עבירת הלאו ולא אמעשה הביטול דפשיטא דאם נימא דהחיוב מלקות הוא אמה שביטל העשה הוי בעינן שיבטל במזיד דוקא דליכא מלקות בשוגג אלא ע"כ דעיקר החיוב הוא אמה שגירשה אלא שאין לוקין ע"ז כל זמן שבידו לקיים העשה ולכן סני אף בביטל בשוגג דהלא אדם מועד לעולם ולענין דיני ממונות חייב אשוגג כמזיד אלא לענין מלקות גזירת הכתוב שאין לחייבו אמעשה שוגג לכן הי' סבר התוס' בקושייתם דבכגון זה שפיר יש לחייבו על מעשה הגירושין דמעיקרא אף שביטל העשה בשוגג ושפיר כתב המהרש"א דלפ"ז נמי אין לפוטרו מטעם קלב"מ מחמת עבירת הריגתה דהמלקות הוא אשעה שגירשה אבל לפי תירוצם של התוס' דאם ביטול העשה בשוגג פטור א"כ עיקר החיוב הוא על ביטול העשה ממילא לא שייך נמי להקשות דמשכחת לה במזיד ולא איתרו בי' דמ"מ הוא פטור ממלקות משום דאמרינן קלב"מ אי נימא דחייבי מיתות שוגגין פטורין נמי ממלקות כמו מממון וזה ברור:

אמנם דברי הרש"א ז"ל תמוהים מאוד והמה לכאורה מרפסין איגרא דלפי דבריו איך יפרנס דברי הגמרא בדוכתא דאמרי' בהדיא אי דקטלה קלב"מ אלמא בהדיא דאף דחיוב מלקות דידי' אשעה שגירשה והחיוב מיתה הוא על מה שהרגה מ"מ כיון דביטול העשה היא ע"י הרציחה אמרינן קלב"מ ואיך עלה על דעת התוס' למימר דבכה"ג לא אמרינין קלב"מ ואם דהגמרא מיירי שהרגה במזיד והתוס' מיירי שהרגה בשוגג מאי נ"מ בזה כיון דקיימינן דחייבי מיתות שוגגין פטורין בין מממון ובין ממלקות כמו מזידין והיא תמי' גדולה:

והנה לכאורה עלה על רעיוני לומר דדברי הרש"א ז"ל מכוונים למ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות במס' גיטין בפרק הניזקין במתני' דהמטמא והמדמע והמנסך מזידין חייבין וז"ל ודוקא שלא ידע זה המנסך שהוא חייב סקילה כשמנסך אותה לע"ז שאם ידע לא הי' חייב בתשלומים שעיקר אצלינו שאין אדם מת ומשלם עכ"ל בקיצור. וכבר צווחו ותמהו על דברי הרמב"ם הרבה מהאחרונים ז"ל מאי חילוק הוא בין שוגג למזיד לפי מאי דקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין עיין בדבריהם אך כפי מה שאני רואה כאן מ"ש המהרש"א נראה ששניהם לדבר אחד נתכוונו דהרי התם בגיטין דף נ"ב אמרי' מאן דאמר מערב מ"ט לא תני מנסך אמר לך מנסך קלב"מ ואידך משעת הגבהה הוא דקניא לי' ומתחייב בנפשי' לא הוי עד שעת ניסוך ע"ש א"כ התם נמי דמי להך דמכות דע"י ניסוך נתחייב על שעת הגבהה למפרע ובכה"ג הוא ע"כ צריך לחלק לדעתו בין שוגג למזיד אמנם מ"מ צריך לשום לב להתבונן מהו החילוק בין שוגג למזיד:

והנה קודם שראיתי המהרש"א הנ"ל אמרתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל על פי דרך זה דהנה הקשו הקדמונים ז"ל בב"ק דף ע' ע"ב בההיא דפריך הגמ' התם לרבנן כיון דמטי לאויר חצירו קנהו ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח דמאי פריך נימא דעקירה צורך הנחה כמו דאמרי' בכתובות דף ל"א א"ר אבין הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה הוא ותירץ השטמ"ק בשם הר"י מקורבל ובשם שיטה ישנה דכיון דכל עיקר חפצו רק לקנות הגניבה ולא לעשות איסור אף שבע"כ הוא עושה מלאכה בשבת החיוב הוא רק על הנחה ולא שייך לומר עקירה צורך הנחה ע"ש וא"כ לפי סברא זו הא דאמרינן התם בכתובות גבי הזורק חץ כו' פטור דמקורה צורך הנחה לפי הנ"ל צ"ל דדוקא בזרק חץ והתכווין לחלל שבת במזיד הוא דאמרי' הכי דאז משעת עקירה התחיל החיוב על חילול שבת אבל אם לא התכוין כלל לחלל פשיטא דלא שייך כלל לומר עקירה צורך הנחה דהשתא התם בב"ק באמר זרוק גניבתי' לחצירי דחילל שבת במזיד מ"מ לא אמרינן עקירה צורך הנחה משום דלא הי' כוונתו רק לקנות הגניבה ובשביל תכלית זה הוא חילל שבת כ"ש כשלא הי' כוונתו כלל לחלל שבת אלא זרק החץ בשוגג ולא רצה לעבור על איסור שבת פשיטא דלא אמרו בכה"ג עקירה צורך הנחה הוא ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם ז"ל דהא הקשו התוס' והקדמונים ז"ל שם בגיטין אמאי לא נימא הגבהה צורך ניסוך הוא ולפטור כמו דאמרי' בכתובות עקירה כו' ע"ש בדבריהם הנחמדים ולהכי כתב הרמב"ם דמיירי בשוגג שלא ידע שהוא איסור סקילה אבל אי הוי ידע הי' פטור מממון משום דהגבהה צורך ניסוך אבל זה י"ל רק ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל אבל דברי מרן הרש"א לא מתוקן כלל דהלא הכא בשעה שגרשה לא הי' כלל שום התחלה מאיסור רציחה שקטלה אחר כך:

והנה יש להקשות על דברינו הנ"ל שאמרנו דעקירה צורך הנחה הוא דווקא במזיד אבל לא בשוגג דלפי זה מאי פריך התם רב ביבי בר אביי מהא דהגונב כיס בשבת דנימא נמי הגבהה צורך הוצאה דילמא מיירי בשוגג דלא אפשר לומר הגבהה צורך הוצאה כהנ"ל. אבל באמת ניחא דהנה בש"ס דסנהדרין אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור דבדמים קננהו וקאמר עלה רבא דמסתברא דוקא בששיבר דליתנהו אבל באיתנהו לא והאלקים אמר רב אפי' באיתנהו וכו' ומותיב רב ביבי ב"א מהא דהגונב כיס ומשמע לי' דאיירי בדאיתנהו ואפ"ה פטור כרב ע"ש. וכיון דרב ביבי מפרש הברייתא דאיתנהו כרב ע"כ מיירי דעשה החיוב שבת במזיד ראם בשוגג אמאי פטור בסיפא דאף רב לא קאמר רק במחתרת דהוי כמו מזיד דחשיב עבדינן החומרא ומטעם דבדמים קננהו אבל בשוגג דלא עבדינן החומרא פשיטא דלא שייך כלל לומר דבדמים קננהו כיון שאינו בר דמים כלל א"כ לפי זה שפיר פריך דלפטור גם כן ברישא מטעמא דהגבהה צורך הוצאה הוא:

אמנם עוד יש להקשות בזה לפי דעתי קושיא מושכלת והיא דמאי פריך רב ביבי ב"א אדר' אבין דילמא אף דסבר ר"א דמשום דעקירה צורך הנחה חשיב ליה חיוב מיתה משעת עקירה עכ"ז כיון דעכ"פ בשעת עקירה: עודנה לא נגמר החיוב ואינו בר דמים לא שייך לומר דבדמים קננהו לפוטרו אף באיתנהו משום דלא עדיף עכ"פ מחייבי מיתות שוגגין דפטורי רק בליתנהו לכן שפיר קאמר ר' אבין דהזורק חץ וקרע שיראין דהיינו ליתנהו פטור אבל ברייתא דהגונב כיס דלדעת רב ביבי מיירי בדאיתנהו כמו שהקשה בעצמו בסנהדרין מזה לרבא א"כ שפיר החילוק בין רישא לסיפא דבסיפא כבר נגמר החיוב ובדמים קננהו אבל ברישא לא נגמר החיוב בשעת הגבהה לכן כשהחפץ עדיין בעין צריך להחזירה דלא קננהו עדיין בשעת עקירה כהנ"ל:

אך באמת ניחא דהא עכ"פ אחר כך כשהוציא לר"ה ונגמר ההוצאה לגבי חיובא דשבת ואז שייך לומר בדמים קננהו ונעשה שלו כרב דאמר הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מלהשיבם א"כ לפ"ז פשיטא דהא דקאמר בברייתא דהגונב כיס בשבת חייב היינו רק ממון אבל לא החפץ ממש שגנב משום דבדמים קננהו והחפץ נעשה שלו והא דצריך לשלם היינו מחמת הגבהה הראשונה ומטעם דלא יהא הקנין עדיף מאלו הי' נאבד מאתו שג"כ הי' צריך לשלם דבשעת הגבהה הראשונה הוא התחייב א"ע באונסין כדין גנב וא"כ לפ"ז שפיר פריך רב ביבי דאמאי משלם דמים הא החפץ חשיב כאילו ליתנהו כלל משום דאח"כ בשעת הוצאה לרשות הרבים קננהו בדמים. ואם אתה אומר עקירה צורך הנחה נימא נמי דהגבהה צורך הוצאה לענין החיוב אונסין מהחפץ וממילא פטור נמי מתשלומי דמים עבורו אחרי שקנה אותו ואין צריך להחזיר את החפץ בעצמו ודו"ק:

ואת אשר אני אחזה בזה לישב דעת הקדמונים הובא בשטה מקובצת שהקשו ז"ל אהא דפריך הש"ס שם בסמוך ודאפקיה להיכא אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא הא משכחת לה שהוציא מרה"י לרה"ר וחזר והכניס לרה"י דבכה"ג חילל שבת שני פעמים אחד בהוצאה אחד בהכנסה. ותירצו דאין חיוב מיתה פוטר רק כשבאו בבת אחת עכ"ל. והנה דבריהם תמוהים דהא בשעה שקנאו דהיינו בשעה שהכניס לרה"י ג"כ איכא איסור מיתה על מלאכת הכנסה וא"כ הוי חיוב מיתה וחיוב ממון בב"א וקצת מפרשים פירשו דכוונתם שכיון שכבר נתחייב מיתה קודם גמר הקנין של הגניבה אין החיוב מיתה שלאח"כ פוטר וע"ז הקשו מש"ס ירושלמי דקאמר בשעת חסימה חייב מלקות והתשלומין הוא על כל דישה ודישה ושוב מקשינן והרי המדליק את הגדיש ומשני על כל שבולת ושבולת הוא חייב מיתה ע"כ. א"כ מוכח דאף שכבר נתחייב מיתה פעם אחת על שבולת הראשונה עכ"ז חיוב מיתה של אח"כ פוטרהו. ולפי האמור יש להסביר שיטת הש"מ דסבירא לי' דבכה"ג לא שייך כלל לומר דבדמים קננהו דהלא הוא כבר בר דמים מחמת החיוב מיתה של הוצאה וחיוב מיתה של הכנסה אינו מחייב לו דמים דבלא"ה בר קטלא הוא לכן היכי דהגניבה איתא בעין צריך להחזירהו. אבל הירושלמי דמיירי לענין חיוב תשלומין שפיר פוטר האיסור שבת של כל שבולת ושבולת דעכ"פ פשיטא דלא גרע מחייבי מיתות שוגגין דודאי אינו בר דמים כלל ואפ"ה קיי"ל דאמרי' קלב"מ ודו"ק:

ובזה אמרתי אשר דברי חכז"ל כמסמרות נטועים. דלא מצינו בשום דוכתא בש"ס אשר הובא ג"כ הברייתא הלזו דליפרך ודאפקיה להיכא כמו שפריך הכא בכתובות הלא דבר הוא וראוי להתבונן בזה. ולפי דברינו ניחא דבאמת לפי מה דפסקינן כרבא דבאיתנהו בעינהו לעולם צריך להחזיר ומוקי הברייתא דמגרר בשדינהו בנהרא ליכא למיפרך האי קושיא דאפקיה להיכא דמשכחת שפיר דאפקי' מקודם לר"ה ואח"כ הכניס לרה"י ואז החיוב מיתה של הכנסה פוטר מלשלם כדברי הירושלמי אכן כאן לפי מה שבארנו דשקלא וטריא דסוגיא הלזו הוא רק אליבא דרב ביבי לשיטתי' דהברייתא מיירי אף באיתנהו שפיר פריך הש"ס ודאפקיה להיכא כהנ"ל:

ומעתה ניחא נמי מה שהקשיתי על דברי השמ"ק וגם מצאתי שכבר עמד בזה בשעה"מ מהא דאמרי' בש"ס דסנהדרין שהבאתי לעיל דפריך הש"ס ורמינהו ממתני' דהבא על אחותו ומשני רב חסדא שם דמיירי שבא עלי' שלא כדרכה ואח"כ בא עלי' כדרכה ע"ש ולפי דעת השיטה הנ"ל קשה מתניתין דהבא על בתו דתנן דפטור ובע"כ לפי אוקימתא דרב חסדא מיירי נמי בגוונא שבא עלי' מקודם שלא כדרכה ואח"כ בא עלי' כדרכה שאל"כ אין חילוק כלל בין אחותו לבתו ובפרט לפי אוקימתא דעולא בכתובות דכולא מתני' מיירי באיתרו ביה קשה הא כיון שבא עלי' מקודם שלא כדרכה הוא חייב מיתה ואיך יכול לפטור החיוב מיתה של כדרכה את הקנס. ולפי הנ"ל ניחא דלענין פטור תשלומים אף השיטה מודה דיכול שפיר לפטרו ותו לא מידי ודו"ק:

נחזור נא לענינינו לדברי הרש"א ז"ל והנה כד נעיין בזה ונרצה להבין מה זה החילוק בין שוגג למזיד לענין חיוב למפרע נראה דיש לבנות דיק. על דברי רש"ל ז"ל דחידש לומר דהא דסבירא להו להקדמונים ז"ל דמטעם קלב"מ אינו פטור רק בידי אדם אבל בידי שמים חייב ומקורם מהא דאיתא בש"ס אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו היינו דוקא היכא דלא עברינן החומרא אבל היכא דעבדינן החומרא פטור אף בידי שמים ועל דרך זה נוכל לומר ג"כ לענין שלפנינו דהיכי דעבדינן החומרא דפטור אף בידי שמים. וע"כ מהטעם דאנו חושבין אותו כאילו לא עשה שום מעשה לענין חיוב הקל כגון ממון או מלקות א"כ א"א שהמעשה הלזו יהי' אף גורם לחייבו אשעה דמעיקרא משא"כ היכי דלא עבדינן החומרא דחייב בדיני שמים אלמא דחשבינן לי' שעשה עבירה רק שאין כח ביד ב"ד להענישו בזה י"ל דהיכי דהחיוב הוא למפרע אשעה דמעיקרא שפיר מחייבינן לי' אף בידי אדם והבן זה כי קצרתי:

אמנם כד נעיין עוד בזה נראה בעליל כי סברת הרש"א ז"ל לא חדשה היא לנו כי כבר חתרו בה רבותינו הקדמונים ז"ל כאשר נבאר בעז"ה. דהנה בש"ס דכתובות דף ל"ד ע"ב אמרי' אמר ר"פ היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב דכבר נתחייב בגניבה כו' היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דקלב"מ ומסיק דמהו דתימא הואיל ואמר ר"פ משעת משיכה אחייב לה במזונותיה ה"כ נימא דמשעת משיכה אחייב באונסי' קמ"ל. ופירש"י ז"ל דקמ"ל דכיון דכל כמה דאיתא הדרא בעינא ההיא שעתא דקא טבח לה גזל לה עכ"ל. מבואר בדבריו דקמ"ל ר"פ דהחיוב לאו בשעת שאלה הוא אלא משעת אונסין ואילך אבל רוב מהקדמונים לא פירשו הכי אלא דלעולם משעת שאולה הוא חייב באונסי' וסובר דאף דמשעת שאלה כו' עכ"ז בטבח בשבת הוא פטור והטעם דגבי שומר כל כמה דאיתא הדבר בעין הוא ממש ברשותא דמרה וכי נאנס אח"כ הוא מחויב למפרע אשעת שאלה לכן בטבח בשבת כיון דבההיא שעתא נגמר החיוב אשעה דמעיקרא אמרי' נמי קלב"מ. מעתה נראה בעליל דלדעת רש"י ז"ל: כל היכי שהחיוב בא למפרע לא שייך למפטריה מטעם דקלב"מ ולדעת שאר הקדמונים וכפי מאי דפסקינן כר"פ פטרינן לי' ג"כ מהאי טעמא דקלב"מ אף אשעה דמעיקרא כיון דלא נגמר החיוב עד ההוא שעתא ודו"ק:

ודע דאם נימא דדעת הרש"א ז"ל הוא מטעם שסובר כפירוש הנ"ל מהקדמונים ז"ל ודא ודא אחת הוא' עכצ"ל דמימרא דרב פפא הנ"ל מיירי דוקא שטבח במזיד דעבדינן החומרא דאל"כ לא פטרינן לי' מטעם דקלב"מ על חיוב הבא למפרע וצריך להיות הדין דחייב לשלם מחמת החיוב דשעת שאלה ולכאורה הוא דוחק כי ר"פ סתמא קאמר אולם לפי האמור לעיל דהטעם דפטור היכי דעבדינן החומרא הוא משום דחשבינן אותו כאילו לא עשה: מעשה כלל ניחא שפיר דהכא הלא אפי' בלא עשה מעשה כלל חייב דחייב נמי אף בנאנס' מאלי' או מתה מאלי' א"כ שחיטה לא גרע עכ"פ ממתה מאליה:

אמנם אנכי בחידושי בלא זה הוכחתי דהש"ס ע"כ מיירי ששגג באיסור שבת דהנה הקשיתי לשאול לגירסת רוב מהקדמונים ז"ל דגרסי נמי בהא דרב פפא קמ"ל דאם אין גניבה אין טביחה פו' וסברו אלו הקדמונים כדעת הרמב"ם ז"ל דשומר שגנב מרשותו חייב כפל וד' וה' כשאר גנב מעלמא וכן הרמב"ם ז"ל בעצמו גרס לה הכי

והנה יש להקשות לדברי הר"ן ז"ל בחידושיו שכ' בחולין דף י"ד דמתניתין דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה מיירי אף במזיד ועכ"ז לא הוי מומר לפסול שחיטתו משום דבפעם אחת לא הוי מומר ומקשה הוא ז"ל הא בכל פורתא ופורתא ששחט הוא מחלל שבת ואמאי חשיב לי' פעם אחת. ותירץ דכל זמן דלא נגמר שחיטתו הו"ל מקלקל ע"ש וא"כ קשה אמאי פוטר ר"פ הכא מטעם קלב"מ הא לפי מאי דגרסי ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה מיירי ששחט לה דרך גניבה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בה' גניבה ועל כרחך סבירא להו שקנה לה בפורתא קמא דאם נימא דלא קנה לה עד שנגמר שחיטתו הא בלאו הכי אי אפשר כלל לחייבו בד' וה' אף אם הי' חייב ג"כ אקרן דהלא גניבתו ושחיטתו באין כאחד והחיוב ד' וה' הוא רק שגנבה מתחלה ואח"כ שחטה אבל לא באופן זה אשר בשעת השחיטה לא הי' כלל גנב אלא שחטה ואח"כ גנבה דאז לא עדיף מאינש דעלמא ששחט בהמה של חבירו שאינו משלם רק קרן וזה פשוט ואין צריך לפנים. ואף שהתוס' בב"ק דף קי"א הוכיח דקודם גמר השחיטה לא חשוב מעשה לקנות בכך ע"ש. הנה ע"כ צ"ל ולחלק דהיינו דוקא שיהי' שלו לגמרי דנימא דשלו הוא טובח אבל עכ"פ חשיב קנין להיות תורת גנב עלי' כמו שולח יד בפקדון. ומעתה לפי דעת הר"ן ז"ל י"ל שבתחילת השחיטה הוי מקלקל ואכתי ליכא חילול שבת ואז כבר נעשה השואל גנב על השחיטה א"כ אף שגמר השחיטה והוא חילל שבת מ"מ הא בשעת גמר השחיטה כבר היתה הפרה גנובה לו מתחילת השחיטה. ובפרה גנובה לו הלא מודה ר"פ דחייב. והי' אפשר לומר דמשו"ה פטור אתחילת השחיטה משום דתחילת השחיטה הוא עכ"פ צורך סוף השחיטה ודמי להך דכתובות דאמרי' עקירה צורך הנחה הוא משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה דהכא נמי א"א לגמר שחיטה בלי תחילת שחיטה. אך מ"מ קשה דתינח להך לישנא דטעמא דר' אבין הוא משום שאי אפשר להנחה בלי עקירה אבל לאידך לישנא דדוקא היכא דאי בעי לאהדורה לא מצי לאהדורה הוא דאמרינן עקירה צורך הנחה כמו הזורק חץ כו' אבל היכי דמצי לאהדורה כגון במעביר סכין ברשות הרבים לא אמרינן עקירה צורך הנחה א"כ הכא בשחיטה ליכא למפטריה אתחילת שחיטה משום דהוי צורך של סוף השחיטה דהא אי הוי בעי מצי להפסיק באמצע השחיטה ולא יגמור ואז לא היה חילול שבת. וזהו דוחק לומר דר"פ קאי בפלוגתא דהני תרי לישנא:

ונראה לי דיש ליישב עפ"י מה שכתבתי בחי' להקשות על הר"ן ז"ל במה שכתב דכל זמן דלא גמר השחיטה אינו חייב משום דעדיין לא תיקן והו"ל מקלקל דאמאי נימא הכי נהי דבשעת התחלת השחיטה עוד לא נגמר התיקון מ"מ יש לחשבו למתקן כיון דעשה חצי המלאכה ואינו חסר רק עוד לגמור וכי יעלה על הדעת דמי שעשה חצי המלאכה יהי' נחשב למקלקל והלא אפי' קורע ע"מ לתקן חייב אף דאכתי לא תיקן מאומה. ועוד הקשיתי מהא דאמרינן בשבת דף קל"ג ע"ב מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת מני אמר רב נחמן אומן. ופריך אמאי לימא להו אנא עבדא פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה ומשני ר"א לעולם אומן כגון דאתא בין השמשות ואמרו לי' לא מספקת ואמר להו מספקינא ועבד ולא אסתפק ואשתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת עיי"ש אלמא דאף שלא גמר את מלאכתו בשבת דהא מל ולא פרע כאילו לא מל מ"מ לא חשיב מקלקל והארכתי קצת בזה בחי'. והעליתי ליישב דהר"ן לא כתב כן אלא גבי שחיטה משום דהתם לא חשוב מתקן גמור דהא קלקולו הוי יסר על תקונו כמו דקאמר הגמרא בחולין דף ח' ע"א גבי סכין של ע"ז משום דהבהמה שוה יותר בחייה מלאחר שחיטתה אך גבי מלאכת שבת חייב כיון שהוא רוצה בכך חשיב מלאכת מחשבת וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה מותר ולהכי סבר הר"ן ז"ל דבכה"ג אינו חייב על גמר השחיטה דכל היכי דהחיוב הוא רק משום תיקון כל דהו לא חשבינן לי' גם התחלת המלאכה למתקן אבל לעולם בעלמא היכי דהוא מתקן גמור חייב נמי על התחלתו דגם מקצת המלאכה חשיב מתקן ולפ"ז שפיר ניחא הכא ששחט דרך גניבה והוא שוחט' כדי לגנבה ויאכל הלה וחדי חשיב אצלו השחיטה תיקון גמור דמאי איכפת לי' שהבהמה שוה בחייה יותר הלא לאו דידי' היא וליכא גביה קלקול וכיון דהוי אצלו תיקון גמור חייב נמי על פורתא קמא משום חילול שבת:

אמנם לפי מה שבארתי שוב קשה הא דאמר ר"פ דפטור מטעם דאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה תיפוק לי' דשחיטתו פסולה דכיון דמחלל שבת בפורתא קמא א"כ הו"ל מומר בסיף השחיטה וכיון דשחיטה פסולה הוא הא ליכא חיוב ד' וה' דהא שחיטת עומר לא חשיב שחיטה כלל. וצ"ל דמיירי הכא ששגג באיסור שבת דלא נעשה מומר. ושחיטתו כשרה. ולפ"ז מוכח א"כ דהקדמונים אלו לא סבירו להו כדעת הרש"ל ז"ל שהבאתי למעלה לחלק בין חייבי מיתות שוגגין לחייבי מיתות מזידין דדוקא מזיד פטור אף היכי דהחיוב הוא על למפרע אבל שוגגין לא אמרינן קלב"מ על מה שנתחייב למפרע דהא הכא מיירי ששגג באיסור שבת ומ"מ סבירא להו להקדמונים ז"ל דאף דאמרינן דמשעת שאלה אתחייב באונסין מ"מ פטור נמי אחיוב דלמפרע ודו"ק:

עוד ראיתי דיש לעורר לפי גרסת הקדמונים ז"ל הנ"ל דגרסי קמ"ל אם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה דמשמע דלהס"ד הוי אמרינן כיון דמשעת שאלה איתחייב באונסין הוא חייב בתשלומי ד' וה' דהיינו הקרן משעת שאלה וג' וד' משום גניבה דבקנס לא אמרינן קלב"מ ויש להבין דמאי ענין זה לזה כיון דעיקר הטעם דאמרינן אם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה משום דד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' כמו שפירש רש"י ז"ל א"כ מסתברא דבעינן שיהי' כל תשלומי ד' וה' מתורת גנב אבל מאי מהני אפי' אם נימא דמשעת שאלה איתחייב באונסין וצריך לשלם הקרן מחמת תורת שואל דמעיקרא הא מ"מ כיון דאינו משלם הקרן מתורת גנב דהא אמרינן קלב"מ לא חשיב אלא תשלומי ג' וד':

אבל אחרי התבוננתי נראה לי ליישב עפ"י הא דאמרינן בב"ק דף ע' ע"ב רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואי תבעה ליה קמן בדינא מי אמרינן לי' קום הב לה אתנן אלא אע"ג דכי קא תבעה לי' בדינא לא אמרינן זיל הב לה כיון דכי יהיב לה הוי אתנן כו' עש:

כמו כן יש לנו לומר הכא דלפי דעת המהו דתימא דר"פ דמשעת שאלה איתחייב באונסין א"כ אפי' אם נימא קלב"מ ג"כ חייב לשלם הקרן מתורת שואל שוב לא אמרינן קלב"מ דכיון דבין כך ובין כך הוא משלם אמרינן כי משלם מתורת גנב הוא משלם ולא מתורת שואל כמו גבי אתנן וכיון דמשלם הקרן ג"כ מתורת גנב אמרינן דחייב נמי בתשלומין על הטביחה דחשיב ד' וה'. וזה נכון לדעתי:

אך לכאורה יש לפקפק דהא בב"מ דף צ"א גבי חוסם את הפרה ודש בה פריך והא אין לוקה ומשלם ומשני רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ורב פפא משני משעת משיכה איתחייב במזונותי' משמע א"כ דר"פ לא סבירא לי' הא דאתנן אסרה תורה כו' אך באמת זה לא קשה כלל דפשיטא דבנידן דידן עדיף טפי דכיון דלעולם חייב לשלם מצד הדין גם רב פפא מודה דשוב לא אמרי' קלב"מ כיון דעל כרחך אתה מחייבו לשלם ואי אתה יכול למפטרי' ושאני התם בהאי דחוסם פרה ודש בה דאין עליו מצד הדין שום חיוב כלל:

ובעמדי בהאי עניינא ראיתי בשמ"ק ב"ק וכתובות שהביא שיטה חדשה בהא דרבא דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וז"ל וחכמי הצרפתים מחדשים שטה אחרת לומר דאף ב"ד מחייבין ליתן לה אתננה אף בחייבי מיתות ואין גורסין בש"ס מי אמרי' לי' זיל שלים אלא הכי גרסי' חלא אמרינן לי' זיל שלים וכן בקץ האינם מחייבין לי' וכן בחותם פרה וטעמא דלא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בניזקין וכדומה אבל כל שקיבל הוא בעצמו עליו דרך תנאי ומשא ומתן וגבי חוסם נמי הוי הקיבל עליו ואף שלא קיבל הרי הוא כמי שקיבל כו' הואיל ומן התורה הוא וכן מכר בשבת בלקיטת תאנים מכירה הוא ומשלם בב"ד עכ"ל ע"ש. וכאשר ראיתי אמרתי מה נעמו ומה מתקו אמריהם הנעימים אבל לא ידעתי איך יפרנסו דברי ר"פ בכתובות דאמאי לא נימא ג"כ בהא דהיתה פרה שאולה לו דהרי הוא כמו שקיבל על עצמו בפירוש חיוב אונסין בשעת שאלה אך בזה בוראי י"ל דר"פ לשיטתי' אזיל דלא קיבל תירוצו של רבא דאתנן אסרה תורה דהא רב פפא משני בב"מ גבי חוסם פרה משום דמשעת משיכה איחייב לה במזונותי'. אלא אי קשיא הא קשיא דמאי פריך הש"ס בכתובות מאי קמ"ל ר"פ מאי פשיטותא הוא זו כיון דלרבא הדין הוא שבאמת חייב כמו גבי חוסם פרה וצ"ע:

ודע דיש לחקור בשואל שנתחייב מיתה בשעה ששאל ואח"כ נאנסה אם נימא דדמי לגנב דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור ופליג עלי' רבא ופרכינן מברייתא דהגונב כיס בשבת כו' וקאמר בגמרא והלכתא בשדינהו בנהרא ע"ש אלמא דהיכא דליתנהו הוא פטור מתשלומים כל היכא דבשעה הגניבה הי' חייב מיתה ונימא דה"ה בשואל נמי דינא הכי דפטור ומשום כיון דאתה בא לחייבו משום שנתחייב באונסין בשעת שאלה אמרינן קלב"מ. או דלמא דשאני שואל מגנב דכמו דחזינן דיש חילוק בין שואל לגנב היכי שנתחייב מיתה בשעת ההיזק דבגנב חייב אשעת גניבה דמעיקרא ובשואל פטור והטעם בזה הוא דבגנב עיקר חיובו משעת גניבה ובשואל עיקר חיובו אשעת ההיזק ועיין בשמ"ק שם שהאריך בזה. כמו כן יש לחלק נמי איפכא דבגנב כיון דעיקר חיובו אשעת גניבה לכן אם בשעת גניבה נתחייב מיתה אמרינן קלב"מ אבל שואל שעיקר חיובו הוי אשעת ההיזק לא מהני חיוב מיתה דידי' בשעת שאלה לפוטרו מלשלם:

והנה זה נראה בעיני פשוט דהיכא דהזיק בידים חייב לשלם אפי' לשיטת הרז"ה ז"ל דמפרש התם הא דקאמר הגמרא ושדינהו בנהרא היינו בשדי לי' לנהרא בידים ואפ"ה הוא פטור מ"מ בשואל פשיטא דחייב דכיון דכל אימת שאיתא ברשותי' דמרא קיימא נמצא כשהזיק בידים לא גרע מאיש אחר שהזיק בידים אבל היכי שנאנסה מסתפקא לי טובא ויש לי הרהורי דברים אולם יען שי הארכתי הרבה פה תהי' שביתת קולמסי ועוד חזון למועד אי"ה ידידו הנוטה אליו כנהר שלום:

ארי' ליב ברודא

תוכן העניינים

מצפה אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה