אור ברסלב
מצות כהונה סימן נא

מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי

סימן נא

סימן נ

יש להסתפק למ"ד יאוש כדי קני דמ"מ צריך לשלם דמיה כדמוכח בפ' מרובה דס"ו דאמרי' ואס"ד יאוש כדי קני דמי מעליא בעי לשלומי וכ"כ התוס' שם בד"ה ה"נ ע"ש. אי הוי כשלו לקדש בו את האשה אע"פ שעדין לא נתן את הדמים דחוב בעלמא הוא דחייב א"ד לא הוי כשלו עד אחר נתינת הדמים:

הנה יש להוכיח ד"ז מדאמרי' שם בפרק מרובה אברייתא דקרבנו ולא הגזול אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש ל"ק ואי איתא דלא חשיב שלי אלא לאחר נתינת המעות הא אפי' אי יאוש קני שפיר ממעט ליה קרא וקמ"ל דלא הוי כשלו עד לאחר נתינת הדמים וא"ל דהוי יאוש ושינוי רשות כמ"ש התוס' שם. ולכך חשיב שפיר שלו דהתינח לדעת ר"י שם בדס"ז דביאוש וש"ר קני קנין הגוף וא"ח בנתינת הדמים אלא לדעת הר"מ בפ"ה מה' גניבה דס"ל ביאוש וש"ר ל"ק אלא לענין דא"ח בחזרת גוף הגניבה אבל חייב הוא לפרוע דמיה ע"ש מאי א"ל אע"כ דפשיט"ל להגמ' דחשיב כשלו אע"ג דעדין לא נתן את הדמים:

איברא די"ל דע"כ לא כ' הר"מ דיאוש וש"ר לא מהני לענין חזרת הדמים אלא למאי דפ' דיאוש כדי ל"ק וא"כ בשעת ש"ר עדין ל"ק ובאיסורא אתא לידיה ולכך איתיה בחזרת הדמים אבל אי יאוש כדי קני בשעת ש"ד בהתירה אתא לידיה וא"צ נתינת דמיה ומה"ט אם קנאו הגנב בשינוי מעשה ומכרו א"צ הלוקח לשלם את הדמים אפי' לדעת הר"מ כדמשמע מדברי הפוסקים בסי' שנ"ג ודלא כהפרישה בא"הע סי' ק"ך שכ' בגזל נייד וכ' בו הגט ונתנו לה קנאתו וא"ח אלא בחזרת דמיו ע"ש וכבר הושג מהג"פ שם סק"ו ע"ש איברא מה שהק' עליו דאם איתא דצריכה לשלם דמי הנייר לא קרי' ונתן דלא הוי נתינה גמורה ע"ש י"ל כיון דקנאתו לגוף הנייר והדמים שהיא חייבת חוזרת ונוטלת אותם מהבעל כדין הלוקח הוי נתינה מעליא שהרי כ' הר"מ בפ"ה מה' אישות דהמקדש האשה בדבר שקנאו ביאוש הוי מקודשת וה"ט דהוי יאוש וש"ר ביד האשה כמ"ש ה"ה אע"פ דלדעת הר"מ חייבת היא בנתינת הדמים כיון דמ"מ חוזרת ונוטלתם מהבעל והשתא נמי קנאתו לגוף הדבר וכאמור ומ"מ נראה עיקר דבשינוי מעשה ליתיה בחזרת הדמים דכ"מ מדברי הפו' שלא הזכירו ד"ז אלא ביאוש וש"ר וכמ"ש הג"פ שם וטעמא הוא משום דבהתירא אתא לידיה וא"כ אי יאוש קני כי הוי נמי ש"ר א"צ נתינת דמים אפי' לדעת הר"מ ושפיר קאמר הגמ' ש"מ יאוש ל"ק אשר עפ"ז ניחא מאי דק"ל לס' הר"מ הלזו דביאוש וש"ר חייב בנתינ' הדמים מדאמרי' בפ' הגוזל בתרא דקט"ו אמר"ח הב"ע בנתיאשו ברשות לוקח וביאוש אחר ש"ר פליגי אי קני ודכ"ע א"ל דר"ח ולמ"ד הדין עם הא' ס"ל יאוש אחר ש"ר קני ולס' הר"מ אמאי אין הדין גם עם הב' ליטול את דמיה דהא מאי דקאמר הדין עם הראשון היינו נמי לענין הדמים דגוף הגניבה קנאה הלוקח וא"כ הא' והב' חיובא רמיא על שניהם בפירעון הדמים ועפי"ה ניחא די"ל דלהך אוקמתא כולהו ס"ל יאוש כדי קני אלא דבעי' נמי ש"ר עם היאוש ליפטר מן הדמים אפי' לסב' הר"מ ובהכי ניחא מ"ש התוס' בר"פ לולב הגזול בד"ה הא קנייה מסוגיא דפרק הגוזל בתרא הלזו ע"ש ומן האמור י"ל עמ"ש הב"ח בסי' שנ"ג בדברי רש"י שם בסוגיא דפרק הגוזל דאע"ג דאין יכולת ביד הבעלים להוציאו מן הלוקח אפי' בדמים מ"מ י"ל דהלוקח חייב הוא בנתינת הדמים ע"ש וי"ל דא"כ אמאי אין הדין גם עם הב' ומ"מ מגמ' דפ' מרובה הלזו אין להוכיח ספקינו מיהו יש להוכיח מדאמרי' התם בדס"ז ע"ב אבל אחר יאוש קנאו גנב א' וגנב ב' משלם תשלומי כפל לגנב א' ע"ש ומדמשלם ת"כ לגנב א' אע"פ שעדין לא נתן הדמים מוכח דחזרת הרמים אינה מעכבת הקניה והתם ליכא ש"ר דלא נתנו לו מדעתו דלא הוי ש"ר עד דנותנו מדעתו כמ"ש הטור בסי' שס"א וכן יש ללמוד מדאמרי' בתר הכי ואי ס"ד יאוש קני אמאי משלם תשלומי ד' וה'. שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ע"ש וכן מדאמרי' בר"פ לולב הגזול לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש. בעלים משמע דאי סתם גזילה יאוש בעלים יצא בו י"ח אע"פ שעדיין לא נתן את הדמים וכ"מ מדברי הרב ח"מ סי' כ"ח סק"ה דכל כה"ג נתינת הדמים אינה מעכבת הקנייה וע"ש להב"ש סק"ד:

וראיתי להמח"א בה' מכירה סי' ב' שכ' בקנה ך חפץ במשיכה ולא נתן המעות וקדש בו דהוי מקודשת מדאורי' דאע"ג דמדאורי' ל"ק במשיכה מ"מ בעליו נתיאשו ממנו והו"ל יאוש וש"ר ביד האשה וכן בקנה לולב במשיכה ונתנו לאחר יי"ח מ"הת ע"ש ואע"ג דלדעת הר"מ צריך לפרוע את דמיה מ"מ הוי שלו אע"פ שעדיין לא נתן את הדמים דחוב בעלמא הוא דחייב כמו שנתבאר איברא דיש לדון בד"ז דהנה בפרק הגוזל בתרא דקי"ד ע"א תנן נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם ובגמרא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי ל"ק וכ' הרשב"א בחי' בשם הראב"ד דל"פ אמתני' דהא דתנן הרי אלו שלו היינו לו' דאינו מחזירו בחנם אלא כשנותנים לו הבעלים דמיו מחוייב להחזירו וכן הדין בכ"ד שקנה ביאוש וש"ר צריך להחזירו לבעליו אם נותנים לו דמיו ותמה ע"ד הרשב"א ז"ל מהא דאמרי' בר"פ לולב הגזול דאמ"ל ר"ה להינהו אוונכרי כי גזזתו אסא לגזו הנהו כי היכי דליהוי יאוש בידייהו וש"ר בידייכו ואי איתא דמחוייב להחזירו בדמיו הא ל"ל בגווה קנין הגוף דלא הוי אלא משכון בעלמא עד דפרע ליה אלא ע"כ דא"ח להחזירו לבעליו אפילו בדמים ע"ש וי"ל מה יענה הראב"ד בההיא אונכרי דודאי מסתברא דבכה"ג לא הוי אלא משכון בעלמא וכמ"ש הרשב"א וכמו דין דשומא הדרא דאי א"צ קנייה אחרת לא מקרי המלוה מוחזק ועיין בסי' ק"ג בסמ"ע והש"ך ע"ש:

וי"ל דס"ל לר"ה בההיא דאונכרי דיאוש כדי קני ומ"מ חייב להחזירו בדמיו אבל כי הוי יאוש וש"ר דהשתא כי אתא לידיה בהתירה אתא לידיה א"ח להחזירו אפילו בנתינת הבעלים את הדמים וע"כ לא כתב הראב"ד דחייב להחזירו בנתינת דמים אלא אי יאוש כדי ל"ק דבשעת ש"ר באיסורא אתא לידיה כמבואר שם בדבריו ע"ש ועיין בפירש"י שם בההיא דאנווכרי והשתא לדעת הראב"ד בקנה חפץ ביאוש וקדש בו או בלולב ונתנו לאחר דהוי יאוש וש"ר ובאיסורא אתא לידיה כיון דחייב להחזירו בנתינת הבעלים את הדמים לא חשיב שלו וכמשכון בעלמא חשיב למאי דקי"ל יאוש כדי ל"ק ושאני ההיא דאונכרי דבהתירה אתא לידיה כיון דס"ל יאוש כדי קני והנה הטור כתב בסימן שנ"ז במכיר כליו וספריו ביד אחר בשם הראב"ד דאיירי אפי' לאחר יאוש שגם הוא סובר שאין יאוש וש"ר קונה אלא לענין שא"צ להחזיר הגניבה אלא הדמים וכ"כ עוד בסי' שס"ח בשמו ע"ש והוא תימה דזה סותר למ"ש הרשב"א בשמו דאדרבה ל"ל קנין בגוף האבידה וצריך להחזיר בנתינת הבעלים דמיו ולא שצריך להחזיר את הדמים וצ"ל דט"ס נפל בדברי הטור וכצ"ל שאין. צריך להחזיר הגניבה אלא בדמיה וכן הוא במכיר כליו וכו' דתנן ישבע לוקח כמה נתן ויטול ובהכי. ניחא מה שנתקשה שם מרן בב"י שם בסי' שנ"ז ע"ד הראב"ד ע"ש ובס' באר הגולה בסי' שנ"ג עמ"ש מרן בש"ע קנה גוף הגניבה אבל מחזיר את הדמים כ' שכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד בפ' הגוזל ועל מה שנרשם בהגה רשב"א כ' וה"ר מההיא דאונכרי ע"ש והוא תימא דס' הראב"ד היא דמחזיר הגוף בנתינת הדמים וע"ז הוא שדחה הרשב"א והוכיח מהא דאונכרי אבל אי קנה הגוף וא"ח להחזיר אלא הדמים אין ע"ז קו' מאונכרי דאע"ג דחייב בנתינת הדמים לא הוי אלא חוב בעלמא וכמ"ש ומ"מ מדברי הרשב"א בחי' מרהיטת לשונו שכתב קנה הגוף וכו' ע"ש לשונו נר' דא"ח בחזרת הדמים כלל וע"ז הוא שהביא דברי הרשב"א מרן בב"י שם ונרשם בהגה רשב"א וגם ראיתי להג"פ בדף ו' ע"ג שכ' שכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד הביאו בב"י בסי' שנ"ג דקנה גוף האבידה וחייב להחזיר את דמיה כס' הר"מ ע"ש גם ראיתי להכנ"הג בסי' שנ"ג בהגהב"י שהביא מהג"ת שהבין כמ"ש בכוונת הראב"ד וחלק עליו בכוונת הראב"ד ע"ש ולע"ד ליתא וכמ"ש:

ועתה ראיתי שיש להוכיח ספקנו מדברי רש"י בפ' לולב הגזול דל"א ע"א בד"ה אבל וז"ל ודאמרי' בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת בקרקע ולא בגוזל עצים ומסכך בהם ע"ש וע"ש בפ' הישן דאקרא קאי וא"כ בודאי שמ"ש רש"י דלא מיתקמא בגזל עצים היינו משום דקני להו בשינוי השם ושינוי מעשה כמ"ש בתחילת הדיבור וע"ש בתוס' ואי איתא דכיון דמחוייב בדמים ל"ק עד שיתן הדמים הא מיתוקמא שפיר ההיא דפ' הישן בגוזל עצים וקרא ממעט לה כ"ז שלא נתן את הדמים כיון דשינוי השם ושינוי מעשה אתו בהדדי ובאיסורא אתא לידיה אלא ע"כ בכ"ד דקני נתינת הדמים אינה אלא חוב בעלמא וראיתי להטור בא"ח סי' תרנ"ז שכ' משם בע"הע דאם גזל עצים ואינו רוצה ליתן דמיהן הוי סוכה גזולה ע"ש נר' שחולק על סברת רש"י אך י"ל דדוקא בגזל עצים דאינו קונה אלא מתקנתא דרבנן משום ת"ה בהא הוא דס"ל לבע"הע דלא תיקנו לו קנייה אלא ע"י נתינת הדמים דס"ל דלא הוי שינוי מעשה ושינוי השם דחוזר לברייתו כמ"ש התוס' אבל בדבר שקונה מדאורייתא אה"נ דנתינת הדמים אינה מעכבת הקנייה ואינה אלא חוב בעלמא כס' רש"י ז"ל:

וראיתי להרב משאת משה חא"ח סי' ד' שנסתפק בגזל אתרוג ויצא בו ואחר המועד נתן דמיו לבעליו אי קונה למפרע ויצא בו או לא ופשיט לה דקונה למפרע ממ"ש מהרשד"ם סי' כ"א במי שמכר לולב לחבירו ע"מ שלא יצאו בו הצבור ועבר הקונה על. תנאו ואחר המועד פייסו בדמים ומחל לתנאו קנה למפרע ע"ש ולא היא דיש לחלק בין מחילת התנאי לקנייה דדוקא כשהדבר קנוי לו אלא שהיה התנאי מעכב כשמחל התנאי מהני כמו שמצינו במגרש ע"ת כשמוחל התנאי מתגרשת למפרע כמו שמבואר בדברי הראשונים אבל בדבר שלא היה לו בו קנין לא מהני נתינת המעות לאחשוביה קנין למפרע גם מה שהביא מהא דאמרי' בפ' לולב הגזול בההיא סבתא דצווחא ארבנן דיתבי בסוכה גזולה וא"ל ר"נ פעיתא היא ואין לה אלא דמי עצים ע"ש כבר נתבאר דלדעת רש"י איכא קנין גמור ונתינת דמים חוב בעלמא ואפילו לדעת התוס' ובע"הע אין משם ראיה מכרחת כמו שתראה ע"ש בדבריו:

ונ"ל להוכיח דלא מהני נתינת הדמים לאחשביה למה שגזל כשלו למפרע והוא מדאמרי' בפ' כל האסורין דכ"ט ובע"ז דס"ג גבי אתנן נתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר ומוקי לה שקדמה והקריבתו דאל"ה חייל אתנן למפרע ופריך ה"ד אי אקניה נהליה לאלתר פשיטא דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה ואלא דא"ל לא לקני לך עד שעת ביאה מי מצית מקרבה ליה איש כי יקדיש את ביתו אמ"ר מה ביתו ברשותו וכו' והשתא נוקמה בנתן לה טלה סתמא בשביל הביאה וכשבא עליה אח"כ קנתה למפרע ואגלאי מילתא. למפרע דשפיר אקדשה ושפיר אקרבה אי איתא דאפילו בגזל אמרי' אגלאי מילתא למפרע שהרי הביאה היא כמו נתינת הדמים ומ"מ אתננה מותר דליתיה לחול עליה שם אתנן כדפירש"י שם אלא ע"כ דל"ק אלא לאחר נתינת הדמים ודלא כהרב משאת משה ועיין להריטב"א בחי' שם:

תוכן העניינים

מצות כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה