אור ברסלב

מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי

סימן מ

סימן טל

עמדתי עמ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מה' ח"ומ ד"ז שכ' האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מ"הת שנאמר לא יאכל וכו' והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מ"מ וכ' מרן בכוונתו דכ"ש ממש מעט מן המעט אסור מ"הת אבל אין מכין מ"מ אלא על פחות מכזית ולא על כ"ש ממש אלא שתמה ע"ז מה גבול יש לו ע"ש ונ"ל דהגבול הוא אם יאכל כ"ש הרבה פעמים ויהיה כזית בכדי אכילת פרס אז מכין אותו מ"מ. דחזי לאצטרופי לכזית להתחייב עליו לאו וכרת אבל אם כ"ש מעט מן המעט בענין כשיאכל הרבה פעמים כזה השיעור עד שישלים כזית יהיה יותר מכדי אכילת פרס דלא מצט' לחיוב אז אין מכין אותו מ"מ דקי"ל בכל האיסורין אין מצט' עד שיאכל כזית בכדי א"פ ועוד דכיון דכ"ש ממש הוא מתעכל מהר ואין ראוי להצטרף עם מה שיאכל אח"כ ועפ"ז י"ל מה שהקשה מרן בכ"מ ל"ל קרא הא קי"ל בכל התורה דחצי שיעור אסור מ"הת ע"ש די"ל דטעמא דח"ש אמ"ה משום דחזי לאצט' א"כ בכ"ש מעט מן המעט דלא חזי לאצטרופי כשיאכל הרבה פעמים כזו האכילה שאכל עכשיו שרי בשאר איסורין אבל בחמץ דכתיב לא יאכל משמע דלא יהיה בו היתר אכילה כל אפילו מעט מן המעט ויצא להר"מ כן מגמ' דר"פ יו"הכ דנ"ל ח"ש אמ"ה מדכתי' כל ויהיב טעמא דחזי לאצטרופי ומדאצט' להאי טעמא ע"כ דס"ל להגמ' דטעמא דקרא משום דחזי לאצטרופי ונ"מ לאוכל מעט מן המעט דל"ח לאצטרופי דשרי וע"ש בתוס' גם יצא לו להר"מ ד"ז מדאמרי' בפ' כ"ש דל"ה דא"י במצה של טבל משום דמי שאיסורו בבל תאכל חמץ ופריך ואסורא דחמץ להיכן אזל ומוקי לה כר"ש דס"ל אין אחע"א וע"כ דס"ל להגמ' דחמץ אטבל הוי איסור מוסף דאי איסור כולל אמאי לא אוקמה כשאר תנאי דל"ל כולל אלא ע"כ דס"ל דהוי א"מ ולא אשכחן תנא דל"ל א"מ אלא ר"ש והשתא י"ל חמץ אטבל מה איסור מוסף איכא אי איסור הנאה כבר כ' התוס' בפג"ה דק"א דאיסור הנאה לא הוי א"מ ואע"ג דהר"מ בפי"המ בפ"ג דכריתות די"ג ס"ל האיסור הנאה איסור מוסף מ"מ י"ל דחמץ אטבל לא הוי א"מ כיון דגם טבל אסור בקצת הנאות דהיינו הנאה של כלוי וס"ל דמדאורייתא אסירה וע"כ הוכרח הר"מ לומר דחמץ אסור אפילו בכ"ש מעט מן המעט והוי א"מ מיגו דאיתוסף איסורא אמעט מן המעט וכה"ג כ' הרב נודע ביהודה ח"א חא"ח סי' ל"ו דטבל ותרומה על יו"הכ הוי א"מ מיגו דאיתוסף איסורא אכזית דיו"הכ ככותבת הוא דמחייב ע"ש וה"נ דכוותא מגו דאיתוסף איסורא אכ"ש ועיין להרמ"ע מפאנו דקכ"ו ע"ב במ"ש לתרץ קושית ה"ה בפ"ד מה' מ"א ע"ש ועיין להתוס' בפ' הלוקין די"ו ע"ב בד"ה דיסק ובמעילה די"ו רע"א ע"ש ועיין להקמ"ר בפ"ד מהל' שבועות במה שהוכיח שיעור דשתיה בכלל אכילה מגמ' דשבועות דכ"ג ובחידושי' שם בשבועות ואף דהמש"ל בה' יסו"הת כ' דכל איסור דאינו לוקה עליו לא הוי א"מ ע"ש כבר הרב קול אליהו ח"א חיו"ד שי' ז' הוכיח במישור דבכל גוונא הוי א"מ ע"ש אך קשה דהר"מ בפ"ט מה' מלכים דין יו"ד כ' דב"נ אסור בכ"ש דלא ניתנו שיעורין אלא לישראל ע"ש ולדידה קשה מה שהק' התוס' בפ"ב דחולין דל"ג ע"א בד"ה אחד וכו' מי איכא מידי דליש' שרי ולב"נ אסור ומה שתי' התוס' דלישראל נמי אסור דח"ש אסור מ"ה ע"ש לא יתכן לדעת הר"מ לפמ"ש דכ"ש ממש שרי לישראל ואסיר לב"נ דל"ל טעמא דחזי לאצטרופי לגבי ב"נ דלא ניתנו להם שיעורין וצ"ל דגם לר"י דיהיב טעמא דחזי לאצטרופי ל"ל האי כללא מי איכא מידי וכמ"ש התוס' לד"ל והנך אמוראי דס"ל מזמנין כותי על בני מעיים ל"ל טעמא דחזי לאצט' אלא דח"ש אסור מ"ה אפילו כ"ש ממש:

ועפ"ה ניחא לי מה שהקשו התוס' בפ' הבע"י דס"ב ע"א בד"ה בני הא ב"נ אין מצווין אפ"ור דכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב"נ ע"ש די"ל כיון דטעמא מאי דנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דל"א לב"נ נאמרה ולא לישראל משום מי איכא מידי וכדאי' בפ' ד"מ דנ"ט וכיון דר"י ל"ל מי איכא מידי י"ל שפיר לב"נ נאמרה ולא לישראל ועכ"ום מצווין אפ"ור ומאי דקי"ל דישראל מצווין אפ"ור משום דאמת הוא דנשנית אלא כיון דנשנית בשביל ד"א לא חשיב לה נשנית וכדאיתא שם בגמ' ע"ש ומאי דלא חשיב לה ברייתא שם גבי מצות דב"נ י"ל תנא ושייר ועיין בחידושי' לספרי שם הוכחתי מברייתא דספרי דל"ל לההוא תנא מי איכא מידי ע"ש וניחא שפיר קו' התוס' דהתם אליבא דר"י קיימי' :

ומן האמור י"ל מ"ש הר"ש במשנה במס' ט"י בפ"ב דח"ש אמ"ה דוקא בעיניה אבל ע"י תערובת שרי וכ"כ הרדב"ז וקש' דמי איכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי דלב"נ ודאי דאסיר אפילו ע"י תערובת שהרי פחות מכזית לב"נ כמו כזית לישראל דלא ניתנו שיעורין לב"נ וכ"נ קצת מגמ' בפ' ד"מ דפריך לר"י דאמר דלא הותר בשר לאדם הא' מברייתא דהיו צולין לו בשר ומאי פריך נימא דהיו צולין לאכול ע"י תערובת וע"ש בתוס' בדנ"ו ע"ב בתוס' ועפ"ה י"ל סברא הלזו דח"ש דוקא בעיניה לר"י דל"ל מי איכא מידי אבל להנך אמוראי דאין מזמנין וכו' ע"כ דח"ש אסור אפילו ע"י תערובת דאלת"ה קשה מי איכא מידי וכו' ועפ"ז י"ל מה שהק' הר"ש שם מגמ' דפג"ה דפ"ז בההוא פלגא דזיתא וכו' ע"ש ועיין להשע"ה בה' יסו"הת ד"ג רע"א שכ' דאע"ג דח"ש אמ"ה שלא כדרך אכילתו לא אסור אלא מדרבנן דח"ש טעמא מאי משום דחזי לאצטרופי ובשלא כדר"א ל"ל האי טעמא ולמ"ד כ"ש למכות אפילו כשלא דר"א אסור מ"ה ע"ש ולפ"ז בב"נ אסור אפילו שכדר"א וקשי' מי איכא מידי וכו' ועפ"ה יתיישב הכל שפיר דמאן דס"ל טעמא דחזי לאצטרופי ל"ל מי איכא מידי וכו' ומאן דאית ליה מי איכא מידי וכו' ל"ל ה"ט דחזי לאצט' ואסור ישראל מדאורייתא אפי' שכדר"א ומן האמור דכ"ש ממש שרי כשאר איסורין י"ל מ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי אמאי לק' ר"י לטעמיה דח"ש אמ"ה ע"ש ועיין להתוס' שם דכ"ב בד"ה להיתרה ע"ש:

ובהיותי בזה עמדתי על מה שנסתפקו האחרוני' אי ח"ש דאסור מ"ה דוקא במידי דאכילה או בכל מיד כגון איסורי שבת וכיוצא הלא בספרתם ונ"ל להוכיח דעת הרמב"ם ז"ל דאסור ח"ש מ"ה בכל האיסורין והוא ממ"ש בה' פרה פ"א ה"ג וז"ל היו בה ב' שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר הכל הולך אחר העיקר וגוזז במספריי' וכו' ואינו חושש משו' גיזה בקדשי דאין כוונתו לגוז ע"ש וקשה אפילו כוונתו לגוז לשתרי שהרי שיעור גיזה הוא כמלא רוחב הסיט כפול כמ"ש הר"מ בפ"א מה' מעילה ע"ש וא"כ כ"ש חצי שיעור הוא אלא ע"כ ח"ש אסור בכל האיסורין ואין לומר דמדרבנן אסור בכל האיסורין אבל מדאורייתא לא אסיר אלא מידי דאכילה ולכך אצט' לטעמא דאין כוונתו לגוז הא ליתא שהרי פרה קבד"ה היא ולא אסירה בגיזה אפילו בשיעור שלם אלא מדרבנן כדאיתא בגמ' בכ"מ וא"כ ח"ש אי איתא דמדרבנן הוא דאסיר לא היה נאסר אלא במידי דבשיעור שלם איכא איסורא דאורייתא אבל במידי דליכא בשיעור שלם אלא איסורא דרבנן בודאי בח"ש שרי לגמרי דכולי האי ל"ג רבנן אלא ע"כ דס"ל דח"ש אמ"ה בכל האיסורין ולהכי באיסור דרבנן אסור אפילו ח"ש דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולמדנו מדבריו דח"ש אמ"ה בכל האיסורין ולמדנו עוד דאפילו באיסורי דרבנן אסור ח"ש וכן יש ללמוד מדברי הר"ש בפ"ב דט"י שכ' דהט' דגוזז במספריים משום דגיזת פרה קבד"ה היא מדרבנן הוא דאסור ובדבר דלא שכיח ל"ג רבנן ע"ש משמע הא אי שכיח אסור אע"ג דח"ש הוא והאחרונים נסתפקו גם בזה ועפ"ה ניחא מאי דק' בטעמא שכ' הרמב"ם משום דאין פוונתו לגוז דהא פסיק רישיה הוא ואפילו ר"ש מודה ומגמ' דפ' כ"ש דכ"ו נר' דבכל האיסורין אסור פ"ר ע"ש ועפ"ה ניחא שפיר בפרה דקבד"ה דמדרבנן הוא דאסיר לא אסיר פ"ר כמ"ש התוס' בפ' כ"ש דכ"ה ע"ב בד"ה לא ועיין להמג"א סי' ש"י ע"ש ועמ"ש בס' שש"א בי"ד סי' ס"ח ע"ש:

והנה בפ"ב דהוריות ד"ז ע"ב כ' רש"י בד"ה הוא בחלב וכו' א"נ הורו בחלב שעל הקרב בין כזית לפחות מכזית דכזית לא כתיב בהדיא והוי דבר שאין הצדוקים מודים בו ע"ש וק' דהא פחות מכזית לית ביה כרת וב"ד אין חייבין אלא ע"ד שדונו כרת ושגגתו חטאת כדתנן התם וצ"ל דכוונתו דטעו בשיעור הזית כמה הוי וכה"ג אתיא בר"פ יו"הכ ע"ש אבל קשה דבגמ' שם בד"ד דפריך אר"י דאמר אין ב"ד חייבין אלא. . בדבר שאין הצדוקין מודים בו מדתנן יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות וכו' ע"ש ומאי ק"מ נוקמא בטעו בשיעור הוצאה כמה הוי אשר ע"כ נראה דגם השיעורין הצדוקים מודים בהם ומ"ש רש"י פחות מכזית היינו ח"ש ממש וכיון דבשיעור שלם יש בו כדת חייבין ולא בעי' בההוא דבר עצמו כרת וכן ראיתי למהר"י כולי ז"ל בס' מש"ל בפ"ג מה' שגגות דין ה' שהוכיח דלא בעי' באותו דבר עצמו כרת עש"ב והשתא יש להוכיח מדברי דש"י דח"ש לא אסיר בהוצאה דאל"ה אכתי קשה אמאי לא מוקי הגמ' ההיא דהוצאה בח"ש אלא ע"כ דס"ל דדוקא במידי דאכילה איברא דרש"י גופיה בפ' כלל גדול דע"ד ע"א כ' בהדיא דח"ש אסור בהוצאה ומשמע מדבריו שם דמדאורייתא אסיר ע"ש ולפ"ז קשה נוקמא להוצאה בח"ש וי"ל ועיין להתוס' בפ"ק דכריתות ד"ד ע"ב בד"ה ה"מ שגם מדבריהם נר' דח"ש אמ"ה אפילו. בטומאה דאל"ה לא מקשים מידי ע"ש ועיין במס' אהלות פי"ג משנה ה' ובהר"ש שם ע"ש וכן יש להוכיח מגמ' ר"פ ראשית הגז דאמרי' טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לא"ה הו"א ליגזוז וליתיב ליה הא לאו בני גיזה כינהו ואי איתא מאי פריך נימא ליגזוז פחות פחות מכשיעור. אע"כ דח"ש אמ"ה בכל האיסורין וסוגיא דהתם אליבא דר"י דס"ל ח"ש אמ"ה אזלא וע"ש בהסוגיא ומסוגיא הלזו ק"ל אמ"ש התוס' במס' מעילה די"ב ע"ב בד"ה חלב דלא תגוז כתיב אבל הגיזה עצמה טז ש שריא ע"ש דלפ"ד מאי פריך הגמ' נימא דאצט' צאנך להיכא דעבר וגזז וכה"ג איתא בזבחים דק"ג ע"ש ואע"ג דאמרי' בפ' הערל דע"ח ע"א דאי להתרה לא כתיב קרא הא כבר כתבו התוס' שם בד"ה מארי דדוקא פשטיה דקרא אבל יתורא דקרא א"ש לדאי ע"ש:

חזרנו על הראשונות עמש"ל דאמרי' מגו דחל אכ"ש חל אכזית והבאתי דכה"ג כ' הנ"ב ועיין להריטב"א בפ' ע"י דע"ז ע"ב שכ' בנתנבלה ביו"הכ לא חייל נבילה איו"הכ ועיין להשע"ה בה' א"ב דקכ"ב ע"ג וק"ל ע"ז מירושלמי הביאו התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ד ע"א שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לא חיילא משום דליכא כולל ע"ש ולפמ"ש נימא מגו דחל אכ"ש דלית ביה מצוה ואסור מכח שבועתו כמ"ש הר"מ ברפ"ד מה"ש דהנשבע שלא יאכל היום אסור לאכול ח"ש ע"ש חייל נמי אכזית ואפילו להחולקים על הר"מ וס"ל דבשבועה אינו נאסר בח"ש כמ"ש המש"ל שם ק' דלר"עק עק דס"ל ברפ"ג דשבועות דגבי שבועה אדם אוסר עצמו בכ"ש ודוקא גבי שבועה אבל בעלמא בעי' כזית כדמסיק הגמ' שם נימא מגו דחל אכ"ש חל נמי אכזית ואמאי לא חיילה נשבע של"י מצה בל"פ ובירוש' סתמא מתניא משמע דליכא מאן דפליג ומכח זה היה נר' להוכיח מכאן מה שנסתפקו האחרונים אי ל"ל אלא חצי זית מצה אי מצוה לאוכלו דא"א דמצוה לאוכלו ניחא שפיר דל"ל מגו דחל אכ"ש דאפילו אכ"ש לא חייל אך ק' להסו' דלא נאסר ח"ש גבי שבועה אמאי נשבע שלא לאכול מצה הא יכול לקיימה בח"ש אשר ע"כ נר' דנשבע של"י מצה בל"פ כיון דהזכיר ל"פ אין כוונתו לאסור אלא המצוה ואי נפיק י"ח מצה בח"ש נתכוון לאסור אפילו ח"ש לכ"ע ואי א"י בח"ש אזי לא נכלל בשבועתו ח"ש ושרי בח"ש לכ"ע דבנדרים בעינן פיו ולבו שוין ועפי"ז גם מה שהוכיח השע"ה בהלכות יסו"הת ספיקיה דהמש"ל אי נפיק שלא כדר"א במצה מהירוש' הלז ע"ש ליתא ועפ"ז ניחא מה שהק' הפר"ת סי' תפ"ה עד"ז דהירוש' אמאי ל"א מגו דסל אכזית בתרא חל אכזית קמא ע"ש די"ל כיון דלא נתכוון אלא על המצוה מעיקרא לא נשבע אלא אכזית קמא שו"ר לסרב קול אליהו ח"א חי"ד סי' ט"ל שכן תי' לקושית הפר"ח ונ"ל להוכיח כן דאי איתא דאסור אפילו בכזית בתרא אמאי לוקה ואוכל מצה בל"פ אמאי ל"ג כזית קמא אטו כזית בתרא דכה"ג אמרי' בפ"ב דיבמות ד"ך דחייבי לאוין לאו בני יבום נינהו דגזרי' ביאה דאשונה אטו ביאה ב' ע"ש וה"נ נגזור ואין לומר דכיון דבטל לגבי מצוה בטל לגמרי וכדאמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו הא ליתא דהאי מילתא פלוגתא דרבוותא אי אמרי' נדר שלא חל מקצתו לא חל כולו אי דמיא לנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכמ"ש אצלנו בהלכתו נדרים ע"ש איברא די"ל דל"ג ביאה א' אטו ביאה ב' אלא משום דאפשר בחליצה אבל לעקור המצוה משום גזירה ל"ג וזה חזיתי לה' מגיד מראשית דל"ה ע"ב שכ"כ ליישב מ"ש הרשב"א ח"ד סי' ר"פ נשבע שלא ליבם דחיילה משום דאפ' בחליצה ותמה עליו דמסקנא לא קאי הכי אלא דמסקי' חליצה במקום יבום לאו מצוה היא וכתב ליישב דבריו דמטעם גזירה אתי עלה ומ"ש דאפשר בחליצה משום דסובר דל"ג אלא במקום דאפ' בחליצה והא דמבטלי' שופר משום גזירת ד"א שאני העברת ד"א דחמירה והוכיח כן מדברי מהריב"ל ח"ב סי' מ' עש"ב אמנם מדברי התוס' בפ"ק דקדושין דל"ח ע"א בד"ה דאיקרוב נר' להדיא דגזרי' כזית קמא אטו כזית בתרא ועקרו המצוה כולה ע"ש אע"כ צ"ל דלא נתכוון אלא על המצוה וכדכתיבנא ועיין למהרימ"ט חיו"ד סי' מ"ז ע"ש:

והנה הפר"ח תי' לקושייתו כיון דלא אפשר לכזית בתרא בלא כזית קמא לא הוי כולל בכה"ג ע"ש וה' קול אליהו סי' הנ"ל הוכיח דלא כהפר"ח מתשו' הר"ן שהביא מרן ביו"ד סי' רל"ח בנשבע שלא לקדש את לאה מכאן עד הפסח ואח"כ נשבע שלא לקדשה לעולם דחיילה בכולל הרי דאמרי' מגו דחל אבתרא חל אקמא ועוד הוכיח מתשו' הריב"ש סי' שצ"ה דכתכ גם בנשבע של"י מצה בל"פ וכלל בשבועתו ימים שאח"כ חיילה בכולל גם מתשו' הרשב"ץ ח"א סי' ק' שכ' בנשבע שלא לחלוץ או שלא ליבם אע"ג דמצי לפטור עצמו בחד מנייהו כיון דאי עבד לה איכא מצוה אין שבועה חלה והביא ראיה מדקי"ל נשבע שלא ישב בסוכה כל ז' הימים דלא חלה אע"ג דאי בעי אינו יושב בשאר ימים לא הוי כולל מגו דחייל אשאר ימים חייל אליל א' דכיון דאי יושב עביד מצוה הוי נשבע לבטל את המצוה אפי' לגבי שאר ימים ולדברי הפר"ח לא הוי כולל בכה"ג עש"ב ולע"ד דל"ד דע"כ לא כתב הפר"ח אלא בכזית בתרא דלא מקרי כולל כיון דאינו ידוע לעצמו דלא יוכל הכזית בתרא אלא אחר שאכל הכזית קמא דבתרא בלא קמא א"א אבל הימים ידועים והוי כאלו כבר. שניהם לפנינו ואמרי' שפיר מגו דחל אימים אבתראי חל אקמאי גם כזית בתרא לא אתי עד שיעבור על שבועתו ויאכל כזית קמא אבל הימים אפילו לא עבר על שבועתו הימים איתנהו בעולם ועיין להטור א"ח סי' תק"ע ולהב"ח שם ונדון הפר"ח ל"ד אלא למ"ש הרשב"א והרא"ש שהביא מרן בסימן רל"ט והרדב"ז בשניות בסי' נ"ו בנשבע שלא ליבם את יבמתו דלא הוי נשבע לבטל את המצוה דבדידיה תלי רחמנא אי בעי ליבם או לחלוץ ולא כתבו מטעם דהוי כולל וכן הוכיח מדבריהם ה' קול אליהו שם כדבדי הפר"ח ועפ"ד. הפר"ח ניחא אצלי מה שהק' מהר"ם ב"ח בקו' כ"ת דל"צ לדעת הפוס' דשבועה חיילה בכולל אפילו בביטול מצוה בשוא"ת מדאמרי' מרי' בפ"ק דנזיר דאצט' מיין ושכר יזיר לאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר דחיילה ופריך ולרבנן הא מ"ל להכי ע"ש ומאי פריך לרבנן כיון דס"ל אחע"א בכולל נימא מגו דחל איין רשות חייל נמי אמצוה ע"ש ועפ"ד הפר"א ניחא שפיר דהתם ליתיה ליין רשות אלא אחר המצוה ולא אמרי' מגו דחייל איין רשות דבתרא חייל אקמא ודאי ממש לכזית בתרא וקמא:

האמנם ראיתי להתוס' בפ"ג דשבועות דכ"ה ע"א בד"ה חומר שכ' דאצט' קרא לאסור היין מצוה בנזיר וקרא דלה' בנדרים דנזירות לא ילפי' מנדרים משום דנדרים איסור חפצה ונדדים לא ילפי' מנזירות משום דנזירות אוסר כל יין עליו ע"ש הרי דהתוס' ס"ל דההיא דנזיר כולל הוא דמטעם זה לא ילפי' נדרים מנייהו ועיין להשע"ה בה' א"ב דקכ"ב ע"ג במה שתי' לקו' מהר"ם ב"ח שזכרתי ודו"ק ואיכא למידק למה הוצרכו התוס' למי' נזירות לא ילפי מנדרים משום איסור גברא בלא"ה אי לאו קרא דנזיר הוה ילפי' בק"ו. מטומאה כדאי' בנזיר דמ"ד והו"א אהני הקשה לשאר מילי ואהני ק"ו והנה מדברי אתוס' הללו לכאורה יש להוכיח דלא כהפר"ח דמדברי התוס' מוכח דכה"ג הוי כולל ונ"ל דהנה במה שנסתפקו האחרונים אי יי"ח במ"ע בח"ש יש להוכיח מההיא דפ"ק דנזיר דא"א מאי פריך מושבע ועומד מה"ס הא אפשר לקיים שניהם בח"ש אלא די"ל דהגמ' אליבא דר"ש קאי ור"ש ס"ל כ"ש למכות ולכך הוכרח לאוקומא באמר שבועה שאשתה וכי פריך ורבנן ה"פ הא מבע"ל לקדושתא והבדלתא דהו"א כיון דמצוה יותר בשיעור שלם לא חייל קמ"ל כיון דמתקיים קצת המצוה בח"ש אפשר לקיים שניהם מקרי ולפ"ז איכא כולל שפיר ול"ק מדברי התוס' ע"ד הפר"ח ועיין לה' יד יהודה שם שכתב דאיירי שנשבע שלא יאכל היום וס"ל להתוס' כס' הראב"ד בפ"ד מה' שבועות דין יו"ד דכה"ג הוי כולל עש"ב ועיין להתוס' שם בפ"ג דשבועות דכ"ב ע"ב בד"ה נזיר ע"ש ודו"ק ועיין להתוס' בס"פ דם שחיטה שהק' מנ"ל דר"ש ל"ל א"מ ע"ש ולשי' הראב"ד לק"מ דנבילה איו"הכ א"מ הוא מגו דנתוסף אחר יו"הכ ויו"הכ חל מחיים דס"ל להגמ' בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת:

והנה א"י בפיו"הך דע"ד ע"ב מה מלאכה שחייבין עליה במ"א אף עינוי דבר שח"ע במ"א ואיזה זה פיגול ונותר אביא פיגול ונותר ולא אביא את הטבל וכו' עד אביא את החולין וכו' ע"ש והדבר תימא היכי ס"ד דלא כתיב תענו אלא מפיגול ונותר דא"כ היכי חייל יו"הכ על פיגול ונותר הא קי"ל דאין איסור חע"א בלא כולל ומוסף ומאי דאמרי' בפ' אמרו לו דיו"הכ חייל מגו דחל אחולין היינו לפי המסקנא דתענו מכל מילי אבל לפום סברא דהשתא דלא הזהירה תורה אלא מפיגול ונותר במאי חייל ואי יו"הכ קדים נמי לא חייל עליה פיגול ונותר דליכא לא כולל ולא מוסף דמאי דאסור בהנאה משום קדשים הוא ולא משום פיגול ונותר וכי נתפגל או נעשה נותר לא איתוסף מידי ולדעת הראב"ד ז"ל דאמרי' מיגו דחל אשאר ימים דבתר הכי חל היום שפיר אבל לדעת הר"מ דבכה"ג לא הוי כולל ק' ועפ"ד הנ"ב הנ"ל ניחא שפיר דיו"הך קדם ואתי א"י פיגול ונותר וחייל איו"הכ מיגו. דאיתוסף איסורא אכזית ועי"ל דנותר קדים ואתי יו"הכ וחל עליה מיגו דאיתוסף איסורא אשלא כדר"א דיו"הכ אסור אפי' בשלא כדר"א כמ"ש ה' שאגת אריה סי' לתרץ קו' התוס' ס"פ דם שחיטה ע"ש ואפי' להסז' דהקדש אסור אפילו שלא כדר"א היינו משום הקדש אבל נותר דכתיב ביה אכילה לא אסיר שכדר"א ועיין למהרש"ל ז"ל על הסמ"ג בה' יו"הכ ובמ"א כתבתי פ"ד ע"ש:

והנה מדברי הרשב"ץ הניתנין למע' מבוא' דאפי' אפשר לקיים המצוה באופן אחר מ"מ הוי נשבע לבטל את המצוה כיון דבזה האופן א"י לקיים אך מדברי הרשב"א והרא"ש הנ"ל שכ' בנשבע שלא. ליבם דלא הוי נשבע לבטל המצוה דבדידיה אלה רחמנא מתבאר להפך נקטי' דהדבר במחלוקת שנוי בין הרשב"א והרא"ש להרשב"ץ ז"ל ודאיתי להפר"ש בס' מ"א כתשו' סי' ז' שנסתפק אם קדש אשה ע"מ שיחלוץ לה היבם אי הוי מעמש"ב ע"ש ונ"ל להוכיח מדאמרי' בפ' המגרש דפ"ג ע"ז נענה ר"ט ואמר הרי שהלכה זאת ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מ"ה ופריך בגמ' עוקר איהו עקד אלא מתנה לעקור מתנה מי קא"ל דלא סגי לה דלא מינסבא לאחוה דההוא גברא אלא גורם לעקור דבר מ"ה ע"כ וא"א אמאי קרי ליה מתנה עמש"ב הא יכול לחלוץ אע"ג דאינה עולה ליבום עולה לחליצה כיון דמחמת התנאי הוא דה"נ בקדש אשה ע"מ שיחלוץ לה ע"כ דתחלוץ אע"ג דאינה עולה ליבום דאי לא"ה אין מקום לספק הפר"ח שו"ר להרשב"א ריש יבמות שכ"כ להדיא ע"ש ותמהני דכיון דחשיב ליה מעמש"ב מטעמא דכיון דאי בעי ליבם ל"מ מיבם אע"ג דבידו לחלוץ ע"ש בדבריו מ"ש בנשבע שלא ליבם דלא הוי נשבע לבטל את המצוה כיון דבידו לחלוץ כנ"ל בתשו' הרשב"א שהביא מרן סי' רל"ט וי"ל והנה בסוגיא דהמגרש הלזו ק"ל אפילו אי חשיב מעמש"ב מאי פריך הא קי"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים וא"כ כי נשאת לאחיו יכול ליבמה ומגמ' הלזו נר' דאי הוי מעמש"ב הוה ניח"ל להגמ' תשובת ר"ט וראיתי להמח"א בהלכות רבית סי' ט"ל שהק' מסוגיא הלזו למ"ש התוס' במסכת כתובות דנ"ו בשם ר"י דהיכא דאינו מתכוין לעקור לא הוי מעמש"ב דמגמ' הלזו משמע דאי הוה מתנה ע"מ שתנשא לאחוה ולא תנשא לו הוה מתנה לעקור שפיר ואמאי הא לא מתכוין לעקור דלא אסיק אדעתיה שימות בלא בנים ע"ש ונ"ל ליישב הכל דודאי פשיט"ל להגמ' דלא הוי מתנה עמש"ב כיון דלא מתכוין לעקור ועוד דהכא ס' אי עקר אלא בתשו' ר"ט כיון דאי נשאת לאחיו איכא גרמא דעקירת ד"ת הי"ל לר"א לאוסרה לינשא לאחיו של זה לפי סברתו והגמ' שקיל וטרי על הלשון ומיישב הלשון דה"ק גורם לעקור ומשום דתשו' ר"ט אינה אלא בלא התנה שתנשא לאחיו דאי התנה לא היה יכול ר"א לאוסרה עליו לכך נקט הגמ' שפיר מי קאמר לא סגי לה וכו' ועיין להע"הש א"ח בסוף הס' מ"ש מסוגיא הלזו ע"ד הרא"ש בתשו' ע"ש ועיין להב"ח א"הע סי' קס"ה בדין אם קנה בק"ס שלא ליבם יבמתו ולהרב דברי יוסף סי' נ"ג ולהכנ"הג ביו"ד סי' ס"א הג"הט סקנ"ד ע"ש ומ"ש הב"ח משם הרא"ם דצריך להתיר החרם עיין להרדב"ז ח"ב סי' שי"ד ע"ש:

שו"ר להרשב"א בחי' בסוגיא דהמגרש שעמד בזה דהא קי"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים ותי' דבודאי בכה"ג לא הוי מעמש"ב דהא בידה דלא תינסב ולא תיגרש אלא דבעי' דהבעל לא ליהוי עוקר ד"ת בתנאו דבכה"ג לא הוי כריתות והמעשה בטל עש"ב ועפ"ז אין מקום לקו' המח"א דהכא לאו במתנה עמש"ב איירי ולדמות מעמש"ב למתנה לעקור דטעמיה משום כריתות הא אין דמיונם עולה יפה ועוד לע"ד אין מקום לקושייתו אפילו לפי הבנתו דסוגיא דהמגרש במעמש"ב עסקינן מ"מ כיון דמתנה ע"מ שתנשא לראובן ולא תנשא לאחוה והיכי מ"ל שתנשא לאחוה ע"כ אם ימות ב"ב קאמר וא"כ מתכוין לעקור הוא ולא כ' התוס' דבעי' מתכוין לעקור. אלא לאפוקי ההיא דבית חניו דסבור דגם בב"ח מצוה אבל בכה"ג דהמגרש מתכוין לעקור הוא דאלת"ה אכתי ק' מההיא דבית חניו לרב בפ' הזהב דנ"א דס"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה תנאו בטל וס"ל. אע"ג דלאו ודאי קעקר הוי מעמש"ב ולשמואל דפליג עליה דרב הוא דמחלק הגמ' בין ודאי עקר לס' עקר אבל לרב אפילו בס' חשיב ליה מעמש"ב והשתא אי כה"ג דס' הוא חשיב אינו מכוין לעקור אמאי בההיא דבית חניו לא חשיב מעמש"ב אלא דכל כה"ג חשיב מכוין לעקור ול"ד לבית חניו ובס' אי עקר אי חשיב מעמש"ב ד"ז תלוי בפלוגתא דר"וש ואין דברי התוס' ענין לזה כלל מיהו לזה י"ל דלא פליג רב ואמר אפי' בס' עקר חשיב מעמש"ב אלא בממון דתלוי במחילה אבל באיסור אפילו רב מפליג בין ודאי עקר לס' וכמ"ש מהר"א ששון סי' ס"ד ליישב תשו' הרא"ש כלל ל"ג ע"ש וע"ע שם שכ' דבתרי מי יימר אפי' רב מודה דלא הוי מעש"ב וכיוצא לזה כ' מהרש"ך ח"ב סי' פ"ב גבי נשבע לבטל את המצוה לחלק בין חד מי יימר לתרי דבתרי לא הוי נשבע לבטל וכ"כ ליישב תשו' הרא"ש כלל ח' סי' ו' ומה שהק' שם ע"ז מדפריך הגמ' בפ' כירה דמ"ו ע"ב ממתני' דמפרין ונשאלין נדרים בשבת וא"א לא פריך מידי ע"ש לא ראה דברי התוס' שם בד"ה מי יימר דבחד מי יימר קאמר רבה דהא איירי אפילו בנולד בו מום מעיו"ט וסיימו דכן מוכח מאתקפתא דרמי ב"ח ע"ש ועמ"ש בד"ה והתנן ע"ש ודברי מהרא"ש הללו דבאיסורא אפילו בס' עקר מקרי מעש"ב לא יכונו אלא לפירש"י שם בפ' הזהב בהא דאמר רב ענן דבע"מ שאין בו אונאה מודה שמואל ע"ש אך למ"ש התוס' שם בד"ה ע"מ בשם רשב"א דע"מ שלא יחול אונאה הוא ור"ל דהוי מעש"ב אפילו דס' הוא ובע"מ שאין לך עלי אונאה הטעם משום מחילה ולפ"ד ר"ע שמואל איירי אפילו בודאי עקר כיון דמטעם מחילה הוא וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן ע"ש ומ"ש התוס' בסד"ה בד"א ואתיא אפילו כר"מ דלא ידע דקעקר אינו אלא לפירש"י אבל לפי' רשב"ם א"א דר"מ מודה בס' קעקר אז ע"כ דס"ל לר"מ בע"מ שאין בו אונאה אין עליו אונאה דהא נמי ס' הוא ואיך שמואל פליג על ר"מ בד"ז אלא ע"כ דלפירשב"ם גם ר"מ ס"ל תנאו בטל בס' עקר באופן דלפירשב"ם בס' עקר הוי מעמש"ב לשמואל ולא מצינו לרב דפליג עליה בהא דבמקום דהוי מעמש"ב אפילו בס' הוי מעמש"ב ולפ"ז י"ל דסוגיא דהמגרש נקט מי קאמר דלא סגי וכו' דהשתא פריך אפילו לרב דאיכא תרי מי יימר דמנסבה לאחוה ומי יימר דמת ב"ב אבל אי מתנה שתנשא לראובן ולא תנשא לאחיו לא הוה מצי פריך אלא לשמואל ומ"מ כבר נתבאר דסוגיא דהמגרש לאו במעמש"ב איירי ועפ"ד מהרא"ש הללו דבאיסורא אפילו רב מודה דבס' עקר לא הוי מעמש"ב אין מקום לספיקו של הפר"ח הנ"ל בקדש אשה ע"מ שיחלוץ דבכה"ג ס' עקר הוא דשמא אין מתה בלא בנים וגם איכא תרי מי יימר מי יימר דימות קודם אחיו ואת"ל דימות קודם אחיו שמא יהיו לו בנים ובכה"ג אפילו רב מודה דלא הוי מתנה עמש"ב:

איברא דצריך ליישב ההיא דפ' הזרוע דקל"ד שהביא הפר"ח וכתב הרא"ש שם. דהוי מתנה עמש"ב והתם ספק הוא דשמא לא ישחוט אותה הלוקח וגם בההיא דפ' בית כור שהביא הרא"ש שם דהתם הוי ספק שמא לא יזרע השדה ויש כמה דברים שבידו לעשות ולפטור אותה מן המעשרות ואמאי הוי מתנה עמש"ב לשמואל דמפליג בין ודאי עקר לספק עקר ועוד קשה לרב דמפליג בין ידע ומחיל ללא ידע הא הכא ידע ומחיל ואמאי תנאו בטל ואפילו למ"ש דהתם ספק מחשב ולא ודאי מ"מ אפילו בכה"ג ידע ומחיל מקרי דדוקא באונאה דהוא בדעתו שהוא בקי בדמיה ובדעתו שבודאי לא נתאנה אבל כל מידי דהוא עצמו יש לו ספק ידע ומחיל מקרי וכמ"ש הראשונים הובאו בש"מ בר"פ הכותב דפ"ד ע"א גבי ע"מ שלא יירשנה ודחו דברי התוס' שכ' דבירושה לא ידע ומחיל ע"ש ובהכי ל"ק מ"ש הש"ך סי' קפ"ב סק"ג ע"ש גם מהראנ"ח בחי' שם מכח קו' כ' דהתוס' עצמן לא כ"כ אלא לס"ד דגמ' גם המרדכי בר"פ הכותב כ' דבירושה ידע ומחיל מיירי ועיין בס' מקור ברוך סי' נ"ה וזה דעת הרי"ף והר"מ שפ' כרב באונאה ופ' כת"ק דרשב"ג דבירושה תנאו קיים וגם בתנאי דשביעית כ' תנאו קיים וכמ"ש הכנ"הג בח"מ סי' ס"ז בהג"הט ובס' בעי חיי ח"ב סי' צ"ד ועיין למהרימ"ט חח"מ סי' י"ט במ"ש בההיא שכ' הטור ומרן בר"סי ר"ט ע"ש והשתא קשה בהנהו דפ' הזרוע ובפ' בית כור אמאי חשיב מעמש"ב הא ידע ומחיל ואפשר דהנהו לאו מידי דממונא מקרי ועיין בדברי הרא"ש בפ' בית כור אבל אין לומר דאתו כר"מ דהרמב"ם פסקן מטעם שיור ע"ש ועיין למהרי"קו בפ"ט מה' בכורים די"ח שכ' לדעת הר"מ דלא הוי מעמש"ב כיון דברצונו נותנם לו:

והנה הר"מ בפ"ד מה"ש דין יו"ד כ' שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה ואכלה כולה באותו היום א"ח אלא א' והרדב"ז בלשונו' הר"מ שם דקדק מלשון הר"מ דדוקא אכלה כולה באותו היום הוא דא"ח אלא א' אבל אם אכל חציה אותו היום וחציה למחר חייב ב' ועפ"ז כ' דצ"ל דהר"מ סובר דשבועה שלא אוכלנה פי' שלא אשלים אכילתה דאי פי' אוכלנה כולה אמאי חייב כשאכל חציה למחר הרי לא אכל כולה בזמן חלות שבועה שניה ועפ"ז דן באומר שבועה שלא אוכלנה ואכל חבירו חציה והוא השלים אכילתה חייב ע"ש שצידד בזה ולפ"ד נר' דאם אכל חבירו כולה והניח פחות מכזית וזה הנשבע השלימו חייב דהא שלא אשלים אכילתה קאמר וק"ל דא"כ אמאי לא חיילה אשלא אוכל ככר זו היום הא איכא מוסף מגו דחל אכ"ש כמו שנתבאר לעיל דהוי מוסף בכה"ג דבשבועה א' אינו חייב אלא אכזית וצ"ל דאע"ג דשלא השלים קאמר כיון דאזכיר לשון אכילה לא מחייב אלא בשיש באותה השלמה כזית והראב"ד השיג על הר"מ דהא איכא מוסף מגו דחל אשאר ימים דבתר הכי חל אהיום והרדב"ז שם כתב דטעם הר"מ דס"ל דלא הוי מוסף בכה"ג כיון דבימים דבתר הכי כבר חלף הלך יום זה הנאסר ע"ש והשע"ה בהא"ב דקכ"ב הוכיח מגמ' בפ"ג דשבועות דכ"ה דפריך מי איתיה בלא הניח דנר' כהר"מ ולדעת הראב"ד צ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בספ"ג דשבועות ע"ש וא"צ לזה די"ל כמ"ש התוס' בתי' הב' דאתיא כמ"ד שבת זמן תפלין ע"ש מיהו ק"ל לדעת הראב"ד מדאמרי' בפג"ה דק"ט ע"א ואבע"א דכ"ע בהמה בחייה לאיברים עומדת וכגון שנטרפה לאחר מכאן ובמייתי איסור טריפה ומיחל אאיסור אבר קמפלגי מס' אתי וחייל מידי דהוה אחלב וכו' ואידך אחלב הוא דחייב וכו' ע"ש ולשי' הראב"ד אמאי לא חייל טריפה אאבר מגו דחייל אאחר שחיטה חל מחיים והוי א"מ ואי פליגי בא"מ אמאי הוצרך לומר מידי דהוה אחלב הא א"מ הוא וכ"כ קש' להריטב"א שכ' בקדושין דע"ז ע"ב גבי כ"ג באחותו אלמנה דהוי מוסף מגו דחייל אכ"ג אחר שימנוהו אחר שימות זה דה"נ טריפה אאבר הוי א"מ מה"ט:

תוכן העניינים

מצות כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה