מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי
סימן כד
על ענין קידושין
הנה בענין שלא שמעו קצת מן העדים לשון קידושין לא איכפת לן בזה שהיו מדברים בענין קידושין ונתרצה אביה לקדשה לו אפילו נתנו לו בשתיקה הוו קידושי' דקי"ל היה מדבר עמה ע"ע קידושיה ונתן לה בשתיקה דיו ובענין שהעידו שא"ל בתך מקודשת לי ולא אמרו שא"ל בזה דלכאורה הוו ידים שא"מ כמו הדין בגט דבעי' שיאמר ודין דאל"ה אמרי' דבדיבורה מקדשה אלא שראיתי להרב המבי"ט ח"א סי' נ"ז וסי' רצ"א העולה דלכתחי' דוקא צ"ל בזה ובדיעבד אינו מעכב וה' בית דוד סי' ק' כתב שרבו נסתפק בזה והביא ראיה דעיכוב יש בדבר ודחה ראייתו ואח"כ כ' אח"כ ראיתי להרב המבי"ט וכו' ע"ש גם ה' קול אליהו חא"ה סי' ה' ומו"ה ע"הש הוכיחו כן מדפריך בפ"ק דק"י למימרא דסבר שמואל ידים שא"מ הוין ידים וכו' הרי דס' המקשה דדברי שמואל בדקדוק ושמואל לא אמר בזה ע"ש וכ"מ להדיא מתשו' מרן חא"ה בדיני קידושין סי' ב' בב' עדים א' העיד שאמר בזה וא' לא אמר בזה כ' דאין לפוסלו מטעם הכחשה דלא הוי אלא הכחשה בבדיקות דכשירה דלא עדיף מזה אמר מנה שחור וזה אמר מנה לבן דהוו קי' ע"ש הרי להדיא דלא מיפסל בהכי ולא הוי אלא הכחשה בבדיקות ומהרמ"א בס' מש"דד דק"א הביא דברי המבי"ט וחלק עליו ומסיק כל שלא אמר בזה לא אמר כלום אם יסכימו בעלי הוראה וה' מהרש"א בנו בדק"א נסתפק בדבר ולא עמד ע"ז כי שם לא נשאל ע"ז אבל בדק"ה נשאל ע"ז ומסיק דמקודשת והוכיח כן מלשון הגמ' אלא שלא זכר דברי המבי"ט ומרן בתשו' ע"ש באופן דנראה עיקר לדינא דאין עיכוב בדבר אם לא אמר בזה ואפילו למהרמ"א. נראה הכא בנ"ד דא"ל המקדש בפרוטה וא"ל אבי הבת לא וא"ל בב' פרוטות וכו' מוכחא מילתא דבכסף זה מקדשה כי היכי דמהני מדבר עמה ע"ע קידושיה לענין לי מה"ט דמוכחא מילתא דלעצמו מקדשה:
איברא מה שיש לעמוד הוא במה שכל העדים שוין שתכף השליך אבי הבת כסף הקידושין מידו דיש להבין מה כוונתו בזה שהשליכו מידו אם הוא חוזר בו אחר שנתרצה או שלא נתרצה כלל וגלי אדעתיה. דדרך שחוק הוא ואם נאמר שהוא חזרה הוו קידושין דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי כדאיתא בסוף נדרים וכ' הר"ן הטעם דבדיבור איסור חמור כזה ודאי עושה אותו בדעת שלימה משא"כ בעלמא ובשם ר"ת כ' הטעם דאפילו בד"מ מדאורייתא לאו כד"ד אלא דתקנת חכמים דתיקנו בממון דתכ"ד כד"ד ע"ש ולפ"ז מדאורייתא לאו כד"ד בקידושין והוו קידושין גמורים ואפילו לרשב"ם שכ' בפ' י"ן דמדאוריית' כד"ד אפילו בקידושין אלא דחומרא דרבנן היא שהחמירו בקי' וכ"נ דעת תשו' המימוני בריש ס' נשים שכ' לאו כד"ד משום חומרא דא"א מ"מ מדרבנן מיהא הוו קי' אבל אם נאמר שכוונת ההשלכה היא שלא נתרצה בקי' מעיקרא לא הוו קי' כלל כדאמרי' בפ"ק השל א"ל התקדשי לי במנה נטלתו והשליכתו אינה מקודשת שו"ר דהא ליתא דודאי כוונת ההשלכה היא חזרה כיון שנתרצה מעיקרא לקדשה לו כמ"ש בתשו' המימוני ס' נשים באומרת בא וקדשני ואחר שקידשה נטלתו והשליכתו דחזרה היא והוו קי' וההיא דפ"ק דקי' בלא גילתה דעתה דרצתה להתקדש לו ע"ש וכ' מור"ם בסי' מ"ב נקטי' דודאי חזרה ולאו כד"ד והוו קי' לפחות מיהא מדרבנן:
ואכתי נשאר לנו לברר מה שלא ראו העדים הנתינה דהנה הרשב"א סי' תש"ף ואלף
תצ"ג כ' וז"ל ולא עוד אפילו ראינו שאתרוג עכשיו יוצא מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו לשם קידושין איני רוצה בזה חשש קי' דלגבי קי' עדות ראיה וידיעה בעי' ופי' מור"ם סי' מ"ב והמרדכי חולק בזה שכ' א' מן העדים שלא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקידושין וכ"כ הב"ש דהמרדכי חולק על הרשב"א ובתשו' רמ"א סי' ל' כ' דהעיקר לסמוך על הרשב"א ומהרימ"ט חא"ה סי' מ"ג והמבי"ט ח"ב סי' תמ"ח סמכו על הרשב"א בנדונם ולא זכרו דברי המרדכי והרא"ם ח"ב סי' ל' לא הביא אלא דברי המרדכי נקטי' דפלו' דרבוותא היא אי סמכי' בעידי הקידושין על ידיעה בלא ראיה ומהרש"א בס' מש"דר דק"ו כ' דלא אמרה המרדכי אלא בא"ל התקדשי לי בחפץ זה ואח"כ ראו החפץ יוצא מתחת ידה דהו"ל עדות ידועה וברורה אבל היכא דלא אמר מהו הדבר שמקדשה בו אין כאן אלא אומדנא בעלמא ע"ש וא"כ לפ"ז בנ"ד חשיב אמר דבר שמקדשה בה שהרי אמר בפרוטה ולא רצה וא"ל בב' פרוטות וא"כ תלייא בפלו' דרבוותא ולא נשאר דלא תלי בפלו' אלא עדות העד הב' שראה הנתינה ממש ובע"א כיון דאומדנא דמוכח שהכל היה דרך שחוק לא חיישי' לעדות ע"א כמ"ש הב"ד סי' כ"א ע"ש:
עוד יש ריעותא בקי' הללו דיש הכחשה ביניהם דב' מהם העידו כשא"ל בב' פרוטות נתרצה האב וג' לא העידו שנתרצה האב בפי' וכ' מהרימ"ט סי' קל"ח בנדונו דב' עדים העידו שאמר מקודשת לי וע"א לא אמר שאמר תיבת לי וז"ל ואפילו כשתמ"ל דלא בעי' לי דידים שאמר הוין ידים מ"מ הו"ל הוכחשו בבדיקות ואע"ג דבד"מ קי"ל אם הוכחשו בבדיקות כשר וקידושין שוו לד"מ לענין שאין צריך דו"ח מ"מ לענין הוכחשו בבדיקות שוו לד"נ והוכיח כן מתשו' הרא"ש ומדברי התוס' סוף מכות והביא בידו תשובת מהרש"ך ח"ג סי' ל"ג דבמה שלא הזכיר העד נמי הוי הכחשה ע"ש ונ"ד נמי הוי הוכחשו בבדיקות כמו כליו שחורים או לבנים איברא דמדברי מרן בתשו' שהבאתי לעיל בע"א אמר בזה וע"א לא אמר בזה נראה שחולק ע"ז דבהכחשה בבדיקות נמי כשירה בעידי קידושין כמו ד"מ הרי פלוגתא דרבוותא אחרת בקי' הללו אמנם שאלנו העדים ואמרו שגם הם ידעו נאמנה דא"ל בב' פרוטות ונתרצה האב ומה שלא אמרו כן בתחי' לא עלה ע"ד שזה דבר הגורם לקי' וא"כ אזדא לה ריעותא זאת:
ועוד יש ריעותא בקי' הללו שאמר בתך מקודשת לי ולא אמר הרי בתך מקו' לי וכתב הרשב"ץ ח"א סי' כ"ג דבקדושין בעי' לשון המוכיח להבא כדאמרי' בפ' השולח גבי ביטול הגט דאבע"ל הרי הוא חרס מהו ואסיקנא דלהבא משמע אבל בלא הרי לא משמע להבא ודמי לחרס הוא דלא אמר כלום וה"נ שאמר קידושין הן לא אמר כלום כיון שלא אמר קידושין יהיו או הרי הן קידושין עכ"ד איברא דנראה דדוקא בקידושין הן הוא שכתב דלא אמר כלום אבל בנ"ד שלא אמר הן נר' דדמי לגט זה בטל ולא אמר הוא דבעיא היא בגמ' שם ולא איפשי' ומ"מ ריעותא הוי בקידושין הללו מיהו י"ל דבנ"ד כיון שהיו מדברים במה מקדשה בפרוטה או בב' פרוטות מוכחא מילתא דעכשיו הוא מקדשה מהני כמו דמהני מדברים ע"ע קידושיה לענין היכא דלא אמר לי וחד טעמא הוא:
ועוד יש להתיר מט"א שכל העדים אמרו שאין זוכרין באיזה יום היה המעשה והו"ל עדות שא"א יכול להזימה כמ"ש הר"מ ריש ה' עדות אפילו זוכרין באיזה יום אלא שלא כוונו השעה הו"ל עדות שא"א יכול להזימה ואפילו בד"מ דלא בעי' ד"וח מ"מ בעי' עדות שאתה יכול להזימה כמ"ש מרן בש"ע סימן ל"ג דעידי הקיום הקרובים לדיינים פסולין והיינו משום דבעי' עדות שאי"ל כמ"ש הסמ"ע ואפילו להחולקים וס"ל דכשירים הוא מטעם דיכול להזימה בב"ד אחר כמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות וכ' הש"ך שם סקי"ו דאפי' דלא בעי' ד"וח היינו דאמרי' מסתמא יודעים באיזה יום אבל אם ברור לנו שאין יודעים באיזה יום לכ"ע עדותן בטילה ואין חולק בזה ע"ש שהוכיח כן מדברי הגמ' והראשונים וכ"ז בד"מ כ"ש בעידי קידושין דאעיקרא איכא פלוגתא דרבוותא אי בעי' ד"וח או לא דהרשב"א בתשו' ח"ג סי' קי"א הובא בב"י א"הע סי' שי' י"א נשאל בעידי קי' אי צריכין ד"וח והשואל אמר דמסוגיא דפ' היו בודקין דאמרי' עידי נערה המאורסה שהוזמו א"נ דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו נר' שצריכין ד"וח והרשב"א השיב דאין צריך ד"וח ושכן דעת הרמב"ן והוכיח כן מדלא תי' זמן בקי' ומדתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת לא תצא וא' שאן אין בו זמן ומדמכשר בגמ' בפ"ב דגיטין בכתוב בו שנה לבד ומסוגיא דהיו בודקין אין ראיה דהתם מיירי שהיתה מקו' מקודם ובאו להעיד שזינתה דד"נ הוא ומהר"א ששון סי' י"ז כתב בדעת השואל דהתם מיירי בבא להעיד על הקי' או על שניהם על הקי' והזנות ומדשאלו. להם באיזה זמן שעי"כ הוזמו ש"מ דבעי' ד"וח ע"ש ותמהני דהתם בגמ' פריך והא התרו ומשני דלא התרו בה ובאשה חברה וכרי"ב ואי איתא מיתקמא דעידי קי' לבד דהיינו דעידי זנות התרו בה ועידי הקי' לא באו להעיד אלא על הקי' ועי"כ נאסרת ע"י עידי הזנות ועוד הול"ל לאוסרה על כל העולם באנו שהרי בחזקת פנויה היתה הרי דעת הרמב"ן והרשב"א שא"צ ד"וח אבל דעת התוס' בפ"ק דסנהדרין והנ"י שם והג"מי פכ"ד מה"א והסמ"ג והרא"ש בתשו' דבעידי הקי' בעי' ד"וח כמ"ש מרן בב"י סי' י"א וכיון דבעי דו"ח ודמו לד"נ אם אמר א"י עדותן בטילה:
איברא שראיתי להנ"ב חא"ה סי' ע"ב שדחה דברי הש"ך וכ' דאדרבה לדין תורה בעי' ד"וח לא בעי' עדות שאי"ל דד דד"וח ועדות שאיל"מ תרי מילי נינהו דד"וח נ"ל מודרשת וחקרת ועדות שאיל"מ מכאשר זמם ולד"וח נ"ל ד"מ ממשפט א' ולא מכאשר זמם והוכיח כן מגמ' דסנהדרין ד"ל דלריב"ק דקי"ל כוותיה מקבלין עדות של ע"א היום ועדות העד הב' לאחר כמה ימים והרי כי מקבלין עדות ע"א היום לא מחייב ממון אם הוזם שהרי יכול לומר לחייבו שבועה באתי ולא לחייבו ממון וכדאמרי' גבי עידי נערה המאורסה יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וא"כ כיון דאינו מחוייב ממון אם הוזם אמאי מקבלין עדות הב' מחייבים ממון ע"פ עדותן הא עדות שאי אי"ל אלא ע"כ בממון לא בעי' עדות שאי"ל ואפי' לדין תורה דבעי' ד"וח שהרי ריב"ק ורבנן בקראי פליגי כדאיתא התם ע"ש וליתא שהרי בגמ' ר"פ אד"מ פריך אמתני' דא' ד"מ וכו' בעי' ד"וח ורמינהי שטר שכתוב בו א' בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו והלא באותו יום עמנו הייתם שטר כשר חיישי' שמא אחרוהו וכתבוהו ואי ס"ד בעי' ד"וח היכי חיישי' שמא איחרוהו וליטעמך תק"ל מתני' דמאוחרין כשרין ופירש"י המאוחרין שבאו עדים ואמרו יודעין אנו במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב בשטר ואי ס"ד דבעי' ד"וח היכי מתרצי' למילתא דשיטרא נימא זיופא הוא ולא הוי אלא מלוה ע"פ אבל ראב"ן דקי"ג הביאו הת"ח שם כ' דה"פ מאוחרין אמאי כשרין הא הו"ל עדות שאיל"מ והר"ן בחי' כ' המאוחרין כשרין פירש"י בב' כתי עדים ובאו עדים וכו' וק"ל למ"ל לאוקמא בהכי לוקמא כגון שהעדים בעצמם מעידין שאיחרו השטר וכתבוהו אחר ההלואה וכיון דמאוחר הוא א"א להזימו ואי ס"ד בעי' ד"וח1 הוי עדות שאאיל"מ ואינו כלום וניחא ליה דאי אוקמה בהכי הוי ברייתא עדיפא ממתני' דבברייתא איכא הזמה ולכך ניחא ליה לאוקמה בגוונא דברייתא ע"ש הרי מבואר דאי בעי' ד"וח בעי עדות שאיל"מ וראייתו מדאמרי' שומעין דבריו של א' היום אינה ראיה דלא ראה מ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט ע"ב בד"ה עידי דדוקא בעידי נערה המאורסה שלא התרו בו הוא דיכול לומר כן אבל הכא יודעים שאם יוזמו ישלמו ע"ש וה"נ יודעין שאם יבא עד הב' ישלם ממון וא"י לו' לשבועה באתי ומ"מ לד"ת דבעי' ד"וח בעי' נמי עדות שאיל"מ כמו שהוכחנו וכן יש להוכיח מדברי רש"י בפ' החובל דפ"ח ע"א שכתב דקטן פסול לעדות משום עדות שאאי"ל דלאו בר עונש ע"ש וקטן דפסול לעדות הוא אפילו בד"מ הרי דבד"מ בעי' עדות שאי"ל ויש לעמוד בדברי רש"י הללו דבגמ' בפ' מ"ש דקנ"ה ע"ב אהא דאמרי' קטן פחות מבן כ' דאינו מוכר בנכסי אביו בקרקעות אין עדותו עדות במטלטלי דזביניה זבינא עדותו עדות ופריך אלא מעתה הא דתנן הפעוטות מקחו מקח ה"נ דעדותו עדות שאני התם ב' אנשים למעוטי קטן הרי דקטן ממעט מב' אנשים ולאו משום עדות שאי"ל ונראה דס"ל לרש"י כהסוברים דבד"מ דמדרבנן לא בעי' ד"וח לא בעי' עדות שאי"ל אבל לר"ת דבעי' ד"וח בעי' שאי"ל וכמו שכן הוא לפי' ראב"ן דהגמ' בפ' אד"מ פריך משום עדות שאאי"ל ומשני הגמ' מדרבנן לא בעו ד"וח ולא בעי' נמי עדות שאאי"ל והשתא רש"י בפ' החובל אדינא דאורייתא קאי דבעי' הגמ' למילף עבד פסול לעדות מק"ו מאשה מה לאשה שכן אינה במילה קטן יוכיח ולפום ד"ת דד"מ בעו ד"וח בעי' עדות שאי"ל וקטן מפסל משום עדות שאאי"ל ועיקר קרא דב' אנשים למעוטי נשים כדאיתא בפ' ש"הע אבל הגמ' דפ' מ"ש מיירי אחר דעקרו רבנן ד'וח ולא בעי' עדות שאי"ל ומשני דפסלוהו רבנן ואסמכוהו אקרא דב' אנשים:
ועפ"ז ניחא מה שיש לעמוד היכי ממעט מחד קרא דב' אנשים אשה וקטן והא בכ"מ בעי ב' מיעוטי לאשה וקטן אע"ג דכתיב איש וכדאיתא בפסחים בפ' האשה גבי אשה בב' וכן בכ"מ אכן עפ"ה ניחא דעיקר קרא לא אתא אלא למעוטי אשה:
איך שיהיה כבר הוכחנו דלפום ד"ת דבעי' ד"וח בעי' עדות שאי"ל דלא כהנ"ב ומ"מ מה שחידש הש"ך דלכ"ע כי ידעי' דלא ידעי באיזה יום עדותן בטילה ראיתי להאחרונים דמחו לה אמוחה דה' תומים דחה דברי הש"ך והוכיח ממ"ש בסי' מ"ג אם אין עדים יודעין יום ההלואה כותבין בשליש א' גם מהר"י עייאש בס' בית יהודה ח"א סי' ו' דחה דברי הש"ך ומ"מ תלייא בפו' דד"וח בקי' דלמאן דבעי ד"וח בעי עדות שאי"ל ומאן דלא בעי דו"ח לא בעי עדות שאי"ל וכמש"ל וכ"כ מהרא"ש סי' י"ז דלאוסרה על בעלה בעי ד"וח לכ"ע וכיון דבעי ד"וח אם אין זוכרין באיזה יום עדותן בטילה:
איברא דראיתי להנ"ב שם שיצא לידון בדבר חדש דלאוסרה על בעלה לא בעי עדות שאי"ל וכל חיליה הוא ממ"ש התוס' ריש מכות שהק' בעדות בן גרושה אמאי כשלא הוזמו נעשה בן גרושה הרי עדות שאי"ל שהרי העדים כשהוזמו אין נעשין בן גרושה ותי' כיון דלוקין הוי עדות שאי"ל ועוד תי' כיון שעדות שאי"ל נ"ל מכאשר זמם והא מוכח בגמ' דכאשר זמם קאי נמי עליהן דהא אם התרו כה מקטלו אינהו כשהוזמו ואלו איהי בלא בהוזמו ולכך בעי' כאשר זמם עכ"ד ולמד מזה הנ"ב דבעדות לאוסרה על בעלה לא קאי כאשר זמם עלה שהרי העדים כשהוזמו אין נשותיהם נאסרות עליהם וא"כ איך נאסרת על בעלה בעדותן הא עדות שאי"ל אלא ע"כ כאשר זמם לא קאי ע"ז ולא בעי עדות שאי"ל עש"ב ולפ"ד גם בעידי קידושין הדין כן לכ"ע אפילו למאן דבעי ד"וח מיהו נר' עיקר דבעדות לאו ועדות קידושין כאשר זמם קאי עליה שהרי ע ה שמעידין שזינתה אם התרו בה היה מתקיים לאשר זמן וכן עדות קי' אם סבר העידו עדים על הזנות והתרו בה ובאו אלו והעידו על הקידושין והוזמו נהרגי' שהרי באו להורגה וכמש"ל משם מהר"א ששון וא"כ עדות זו משכחת לה שתתקיים כאשר זמם אבל עדות בן גרושה לא מקיים בהו בשום צד בשום עדות וכמו שמדוקדק כ"ז בדברי התוס' דריש מכות ואי קשיא א"כ איך אוסרין אותה ע"ב כשלא הוזמו הא הו"ל עדות שאי"ל י"ל דפשיט"ל להתוס' דבעדות לאוסרה ע"ב כיון שלא באו אלא לחייבו מלקות אם אינו מגרשה מתקיים בהו כאשר זמם ע"י מלקות ולא ניידו מתי' קמא אלא בעדות בן גרושה שבאו להפסידו כל מצות כהונה ס"ל לתי' בתרא דכה"ג ע"י מלקות לא סגי ולא מקיים כאשר זמם וכן יש להוכיח מדברי הריב"ש סי' רס"ו אחר שהוכיח דבעידי קידושין ל"ב ד"וח כתב וז"ל ואיברא דבדין מרומה אפילו בד"מ צריך ד"וח כדאיתא בפ' אד"מ וכו' ובודאי אין לך דין מרומה גדול מזה שיאמר אדם שהוא קדש אשה חשובה בלא קידושין וכו' ואם באנו להשוות דין מרומה של הודאות והלואות לד"נ ומ' הנה עדות הב' עדים שהעידו על הקי' בטל כיון שלא היה בעדותן ד"וח שהרי לא אמרו בכמה בחדש ותנן דבחקירות אמר אחד מהם א"י עדותן בטילה וכו' אלא שנראה שבהודאות והלואות אפילו בדין מרומה לא בעי' ד"וח כד"נ ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר לא שאם אמר בא' מהחקירות א"י שתהיה עדותן בטילה כד"נ וכו' עכ"ד הצ"ל הרי דאי בדין מרומה בד"מ אם אמר א"י עדותן בטילה גם בעידי קי' כן ולא דחה. אלא משום דבדין מרומה דד"מ אם אמר א"י עדותן קיימת ואי איתא אפילו דבד"מ בטילה בעידי קי' קיימת דלא בעי בעדותן עדות שאי"ל:
נקטינן דבקי' הללו יש ב' ריעותות בתרי פלוגתא דרבוותא הא' מחלוקת המרדכי והרשב"א במה שלא ראו העדים הנתינה והב' במה שאין זוכרין יום נתינת הקידושין ותלייא בפלו' דרבוותא אי עידי קידושין צריכין ד"וח וכבר נודע מפי ספרים וסופרים מהריב"ל ומהרשד"ם ורבים מהאחרונים דמבטלין הקו' בתרי פלוגתא דרבוותא וכ"כ מרן ב"י בתשו' בדיני קי' וכ"ש לדעת הש"ך דאפילו למ"ד א"צ ד"וח אם יודעין בבירור שאין העדים זוכרין באיזה יום עדותן בטילה ובפרט בקידושין הללו דלדעת רשב"ם והג"מי מדאוריית' תכ"ד כד"ד ולא אמרו בקידושין לאו כד"ד אלא מדרבנן מכל הני טעמי דכתי' נר' להתיר בלא גט אם יראה וירצה בעיני מו"ה ש"י:
הצעיר ע"ה
אברהם הכהן יצחקי ס"ט
ראיתי את כל הכתוב למעלה דברים ככתבם בדרישה וחקירה על כל הצדדין שנפלו בקי'
הללו והם דברים מצודקים חיים וקיימים כאשר הורה הרב הפוסק להתירה בלא גט וכן ראוי להורות:
הצעיר ישועה בסיס ס"ט
סימן ב"ה
שאלה ד' אחים שזכו בחזקת ישיבה א' ממורישם אביהם הזקן ז"ל וחלקו ביניהם עליות הס"ת דהיינו ג' מהם נטלו ג' עליות שלישי וסמוך ומסיים כ"א מהם עליה א' והרביעי נטל עליית ששי ועמה עליית השירה ב"פ בשנה ועליית עשרת הדברות ג"פ בשנה ופתיחת היכל ספר כל נדרי בליל כפור כנר' משום דעליית ששי ליתיה בי"ט משו"ה צירפו עמה העליות הנז' וכך היו מתנהגים שנות דור ודור הן היום עמדו מוחזקי הג' עליות וערערו על בעל עליית ששי והם אמרו שרצונם לחזור חלילה בעליות הללו ושכנגדם שהוא יורש השיב דשמא אבותיהם חלקו ביניהם חלוקה לעולם וזה חלקו המגיעו ועוד שמא אביו או זקנו קנה במעות מבעלי הג"מ הנז' להיות כך לעולם ולא נמצא ביניהם שום מזכרת כתב בענין חלוקת העליות:
תשובה תחילה נבאר דין שותפין אם יש להם חזקה זע"ז גרסי' בפ' חזקת דמ"ב ע"ב אהא דאמר שמואל השותפים מחזיקים זע"ז והאמר שמואל שותף כיורד ברשות אלמא שותף אין לו חזקה ל"ק הא דנחית לכולא הא דנחית לפלגא אמרי לה להאי גיסא וא"ל להאי גיסא רבינא אמר הא והא דנחית לכולא הא בדאית בה דין חלוקה מחזיקי' הא בדלית בה דין חלוקה אין מחזיקי' הרי מבו' דבאין בהם ד"ח אין להם חזקה זע"ז וביש בהם ד"ח יש להם חזקה זע"ז ומבו' בגמ' בעובדא דתרי אמתי דלא מקרי יש בהם ד"ח אלא בכל דבר שיחלק ושמו עליו ואפילו אפ' ע"י חלוקת זמנים אין בהם ד"ח מקרי כל שאם יחלק אין שמו עליו וכמ"ש הטור סי' קמ"א ע"ש וא"כ בנ"ד נר' דאין בהם ד"ח מקרי שכל עלייה בזמנה אינה ראויה ליחלק ועוד דהעליות פרי דקרקע הוא וכיון דקרקע לאו בר חלוקה אין להם חזקה זע"ז ואפילו נימא דשם עליות א' הם ובתרייהו אזלי' והו"ל יש בהם ד"ח ויש להם חזקה זע"ז מ"מ הרי כתב הטור בסי' קמ"ט בשם י"מ דדוקא במחזיק בכולה אבל במחזיק בפלגא אין להם חזקה ובשם ר"ח כתב אפילו מחזיק בפלגא יש להם חזקה וכתב מרן בב"י דדעת הרי"ף והר"מ כדעת י"מ מדנקטו יש להם חזקה כי מחזיק בכולה וכ"פ מרן בש"ע דדוקא במחזיק בכולה אבל מחזיק בפלגא ואמר חלקנו וזה חלקי המגיעי אין לו חזקה וכ"ד העיטור באות מ' מחא"ה דפ"ו ע"ג וז"ל ומסתברא מדנקט הא והא דנחית לכולה ש"מ דאי נחית לפלגא אע"ג דאית ביה ד"ח אין מחזיקי' דהא שנויא קמא נחית בכולה באית ביה ד"ח איירי ע"ש ודבריו צריכין ביאור ונראה בכוונתו משום דעיקר המכריחנו דבנחית לפלגא אין לו חזקה הוא מדנקט רבינא הא והא דנחית לכולה ולזה יש לדחות דנקט דנחית לכולה לרבותא דאפילו דנחית לכולה אי אין בה ד"ח אין לו חזקה לזה קאמר דזה אינו חדוש דהא לשנוייא קמא נמי כן הוא דמ"ש בשנוייא קמא באמרי לה להאי גיסא דבנחית לכולה מחזיקין דוקא באית ביה ד"ח וא"כ אין זה חדוש וע"כ מדנקיט רבינא הא והא דנחית לכולה שמעי' דבנחית לפלגא אפילו יש בה ד"ח אין מחזיקי' איברא דמדברי התוס' שם דנ"ז ע"ב בד"ה שותפין לפמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתם נר' דבשינוייא קמא בנחית לכולה אפילו אין בו ד"ח מחזיקי' מ"מ הרב העיטור כתב בהדיא דלשנויוא קמא באית ביה ד"ח איירי נקטי' דבנחית לפלגא אפילו יש בה ד"ח אין לו חזקה וכדעת הרי"ף והר"מ והעיטור וכמו שסתם מרן בש"ע וא"כ בנ"ד יראה דאין לו חזקה וכ"ז בשותפים אבל באחין כתב הטור בשם בעל העיטור דאחים אינם כשותפים ומחזיקים זע"ז משמע דאפילו אין בו ד"ח מחזיקים זע"ז מיהו מתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י שם מחו' ב' נראה החולק ע"ז דאפילו באחים דוקא ביש בהם ד"ח ומחזיק בכולה ע"ש והרב לחם רב סי' קט"ו תמה ע"ד העיטור וכ' דבע"הע לא מיירי אלא בנכסים שקנו אבל בנכסים שירשו מודה דדינן כשותפין וכבר כ"כ הפרישה אלא שכ' דמסידור לשון. הטור אין נראה כן ע"ש ובסי' קל"ה שם הובאה תשו' מהרשד"ם וכ' דיחיד הוא העיטור בס' זו ומ"מ כיון שהטור לא הביא חולק עליו יכולין לעשות ממנה סניף ומהרח"ש ח"א סי' כ"ד הביא לשון העיטור בדפ"ו שכ' להפך דאחין דינם כשותפין וכ' שנר' שט"ש נפל בדברי הטור ע"ש וכן הסכים הרב עדות ביהוסף ח"א סי' מ"ט להלכה דאחין דינם כשותפין עש"ב ומהרש"א ז"ל בס' מש"דר דקנ"ז ע"ג כתב דמדלא חילק מרן בש"ע בין אחים לשותפין נר' דדעתו לפ' כהרשב"א ע"ש הרי נתבאר דנקטי' להלכה דאחים דינם כשותפין ואין להם חזקה בדבר דלית ביה ד"ח או בדבר דאית ביה ד"ח ונחית לפלגא ודוקא בדאית ביה ד"ח ונחית לכולה הוא דמחזיקין זע"ז:
ואכתי פש גבן לבאר אי אמרי' דכ"ז בשותפין עצמן אבל בבניהם יש להם חזקה וכדאמרי' מרי' בבן אריס דיש לו חזקה אע"ג דאביו אין לו חזקה וכדאי' בפ' חזקת דמ"ז אריס ואומן א"ל חזקו ביניהם יש להם חזקה בן גזלן אין לו חזקה בן בנו של גזלן יש לו חזקה מיהו הא ליתא דבגמ' שם פריך אי בא בטענת אביו אפילו אומן ואריס נמי דלא טעני' ליורשים טענה דל"מ אביהן למטען אי בטענת עצמו אנא זבנתא מינך אפילו בן גזלן נמי ומוקי לה בגמ' בבא בטענת אביו ואמרי עדים בפנינו הודה לו המערער לאביו שמכרה לו בן אריס ואומן י"ל קושטא קאמרי אבל גזלן אי לא דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור והתוס' גרסי בפני הודה לאביו דנאמן מגו דאי בעי אמר מינך זבנתא הרי דבבניהם נמי אין להם חזקה בבא בטענת אביו אלא אי אמרי עדים או הוא בפני הודה לו אבל אי לא אמר מידי גם בן אומן ואריס אין להם חזקה דלא טענינן ליורש מילתא דל"מ אבוהון למיטען:
אמנם פש גבן לבאר בבן בן השותף דלכאו' דמי לבן בן הגזלן דיש לו חזקה דטענינן להו שאביו דהיינו בן הגזלן קנאה ממנו דהא אבוהון דהיינו בן הגזלן מצי טעין זבנתה ממך וכפי' רשב"ם אבל התוס' שם בד"ה פעמים לתי' בתרא כ' דטענה דלא שכיחא ולא טעני' ליורש וטעמא דבן בן הגזלן משום דמיירי דא"ל בפני הודה דומיא דרישא וע"ש במהרש"א ז"ל ונראה שלזה כיוין מור"ם בהגה סי' קנ"ב שכתב בן בנו יש לו חזקה אפילו דמרן שם כתב דין זה בהדיא אח"ז דכתבו מור"ם קודם דין הודה לו שכתב מרן בש"ע להשמיענו דדין בן בנו אפילו לא אמר בפני הודה לו יש לו חזקה דטעני' ליתמי בכה"ג וכפירשב"ם ותי' קמא של התוס' וא"צ למ"ש שם הסמ"ע ע"ש וא"כ בנ"ד בבן בן השותף הדבר במחלוקת הוא שנוי דלפירשב"ם והתוס' בתי' קמא יש לו חזקה ולהתוס' בתי' בתרא אין לו חזקה מיהו הא ליתא דדוקא בבן בן גזלן הוא דטעני' דאביו קנאה ממנו משום דאביו לאו גזלן הוא ואלו אביו קיים הוה טעין שמכרה לו ומהימן במגו דאי בעי אמר מינך זבנתה אבל בבן בן שותף לא טעני' ליה שהרי אביו ל"מ טעין דליכא מיגו דהא ל"מ למי' מינך זבנתה אאא תחת אביו והוא עצמו שותף במקום אביו ומייי ייעשה חייא סי' ב' והביאו הכנ"הג סי' קנ"ב דבשותף אפילו אמר בפני הודה לו לא מהני דדוקא בבן אריס ובן אומן דלא קם תחת אביו נאמן לומר בפני הודה לו מיגו דאי בעי אמר מינך זבנתה אבל בבן שותף קם תחת אביו שגם הוא שותף ול"מ אמר מינך זבנתה וליכא מיגו ע"ש ומינה שמעי' לבן בנו של שותף דלא טעני' ליורש כיון דאביו ל"ל מיגו דמינך זבנתה כיון שגם הוא קם תחת אביו נקטי' דבעל עליית ששי ל"מ ליה חזקת אבהתיה ויכולין שאר המוחזקים לחלוק ביניהם כל העליות ע"פ חזרת חלילה:
אני
אבר"ך ס"ט
נ"ל לענין זכיה במצוה אפילו שותפין מחזיקי' ע"ז שהרי אפילו בחזקה דעלמא כל דבר שמקפיד עליו והלה שותק הוי חזקה ואע"ג דלא קי"ל בזה כהרמב"ם דס"ל הוי חזקה לאלתר מ"מ בחזקת ג"ש הוי כמבואר בס"סי ק"ם וא"כ מצוה דכ"ע קפדי לזכות בשלו לא יניח לחבירו לזכות במצוה שלו והוא יהיה בטל מצותה מצוה ודאי הוי חזקה ואפילו שותפים כנ"ל:
הצעיר
ישועה בסיס ס"ט