מצודת דוד על תהילים· רבי דוד אלטשולר
פרק פח
פסוק א
להימן. המזמור הזה נמסר להימן שהוא יאמר על הדוכן (ועל כי אמר למנצח ר״ל שנמסר לבן לוי המנצח בשיר חזר ופירש שנמסר להימן שהיה מן הלוים):
פסוק ב
יום צעקתי. עם כי צעקתי בתפלה כל היום מ״מ גם בלילה אערוך תחינתי לפניך:
פסוק ד
כי שבעה. כי רבו הרעות עד שנפשי שבעה מהם והוא ענין מליצה:
וחיי. ימי חיי קרבו לרדת אל השאול:
פסוק ה
נחשבתי. מגודל התשות נחשבתי עם האנשים אשר כבר ירדו לקבר:
אין איל. שלא היה לי כח מעולם:
פסוק ו
במתים חפשי. אני נמנה בין המתים שהמה חפשים ממקרי העולם ועמלו:
עוד. עדיין לא זכרתם כי לא באה זמן התחיה:
והמה. עדיין המה כרותים ממכת ידך:
פסוק ז
שתני. שמת אותי בבור תחתיות העמוק למאוד:
במצולות. בעומק המים הוא משל לצרות שונות:
פסוק ח
וכל. עם כל משבריך ענית אותי לעולם ר״ל זמן רב:
פסוק ט
הרחקת. חזקת לב אוהבי להתרחק ממני כי נהפכו לאויבים:
שתני. שמת אותי להיות מתועב בעיניה׳:
כלוא. אני כמו בבית הכלא ומאסר ולא אוכל לצאת:
פסוק י
עיני דאבה. עצבה עיני מן גודל העוני:
שטחתי. פרשתי כפי כדרך המתפללים:
פסוק יא
הלמתים. ר״ל הלא אמות מקושי צרות וכי להמתים תעשה הנפלאות שהבטחת:
אם רפאים. אם המתים שנרפו ונחלשו ע״י מלאך המות אם המה יודוך לעולם על נפלאותיך:
פסוק יב
היסופר. כפל דברו רבת פעמים כדרך הנוהים ומקוננים:
באבדון. הוא הקבר שבו נאבד האדם מזה העולם:
פסוק יג
היודע. וכי יהיה נודע פלאך ע״י כשנהיה בחשכת הקבר וכי נספר צדקתך בארץ נשיה והוא הקבר (כי בהיות האדם שם נשכח מפי הבריו׳):
פסוק יד
ואני. הלא אני שועתי אליך ובכל בוקר תקדים תפלתי לבוא לפניך:
פסוק טו
למה. ר״ל הואיל ואני מתפלל לפניך למה א״כ תעזוב נפשי ביד האויב:
פסוק טז
וגוע מנוער. מעת נערותי אני בגויעה ר״ל זמן ארוך ומעט היו ימי השלוה נשאתי וגו׳. ר״ל אהיה פנוי מעסקי בטורח נשיאת הפחד:
פסוק יז
בעותיך. החרדה הבאה ממך היא כרתה אותי:
פסוק יח
סבוני. החרון והחרדה מסבבים אותי כמים המסבבים גוף העומד בהם:
יחד. החרון והחרדה:
פסוק יט
הרחקת. כי לא באו אלי לנחמני:
מיודעי מחשך. כאלו המה במקום חושך שלא אראה אותם: