מצודת דוד על תהילים· רבי דוד אלטשולר
פרק יח
פסוק א
ביום הציל. לעת זקנותו שניצל מכל התלאות או בכל עת שהיה ניצל מאיזה צרה אז שר השירה הזאת:
פסוק ג
ה׳ סלעי. ה׳ לי למחסה כבנין הסלעים וכמצודה:
וקרן ישעי. הוא לי ישע ועזר כמו הקרן לבעל הקרנים:
פסוק ד
מהולל. כשאני קורא לה׳ בהלל אז אני נושע מאויבי:
פסוק ה
אפפוני. כאשר סבבו אותי כאבי מות וכאשר החלאים הבאים מאנשי בליעל בעתו וחרדו אותי:
פסוק ו
חבלי. וכאשר כאבי שאול סבבוני וקדמו אותי מוקשים המביאים המיתה:
פסוק ז
בצר לי. בעת שהיה צר לי באחת מהדברים האלה אז קראתי לה׳ ושמע קולי ושועתי לפניו. ומה שצעקתי לפניו באה באזניו וכפל הדבר במ״ש כדרך מליצת השיר:
פסוק ח
ותגעש. רעדו ורעשו אויבי יושבי הארץ:
מוסדי הרים. הוא משל על פרעה ושריו:
כי חרה לו. כאשר חרה לו לקחת מהם נקמתי:
פסוק ט
תאכל. תשרוף את אויבי וממנו באו גחלים ובערו בהם:
פסוק י
ויט. נטה את השמים למטה לארץ וירד עליו להיות קרוב להם להכות בהם והוא מדרך משל לומר שהיה ממהר ליפרע מהם:
תחת רגליו. להיות מוכן ליפרע מהם בחושך של ערפל:
פסוק יא
וירכב. למהר לבוא:
כנפי רוח. דמה נשיבת הרוח לעפיפת העוף:
פסוק יב
ישת חושך. להחשיך להאויב:
סביבותיו. החושך שם סביב סוכתו להיות מוכן לפניו:
חשכת. החושך הזה בא מחשכת רבוי המים הנבלעים בהעבים הפרושים תחת השחקים:
פסוק יג
מנגה נגדו. מחמת האורה שלפניו אשר הוא רוצה להאיר ולהושיע לי:
עביו עברו. היו העבים מעבירים להשליך על האויב ברד וגחלי אש:
פסוק יד
וירעם. נתן בשמים קול רעם לרדת משם ברד וגחלי אש:
פסוק טו
ויפיצם. את האויבים:
וברקים רב. ירה ברקים והמם אותם:
פסוק טז
ויראו. היה נראה קרקעית אפיקי המים כי נבקעו המים:
ויגלו. כי נבקעה הארץ:
מגערתך. ממה שגערת בהאויב:
מנשמת. מנשיבת הרוח היוצא מאפך והכל הוא דרך משל:
פסוק יז
ישלח. עזרתו שלח ממרום ולקחני מיד האויב:
ממים רבים. רודפי הרבים השוטפים כמים:
פסוק יח
כי אמצו. כאשר חזקו ממני בהמלחמה אז הצילני מידם:
פסוק יט
יקדמוני. שונאי היו מקדימין לבוא עלי בעת קרה לי מקרה רע בחשבם כאשר החילותי לנפול לא אקום עוד אבל ה׳ סמך אותי אף כי נפלתי הנה קמתי:
פסוק כ
למרחב. למקום רחב להנצל מידם:
יחלצני. הוציאני מן המצר:
פסוק כא
כצדקי. כפי צדקי כי לא הרעותי את אחד מהם:
כבור ידי. כפל הדבר במ״ש:
פסוק כב
מאלהי. ממצות אלהי:
פסוק כד
עמו. עם ה׳:
ואשתמר. שמרתי את עצמי מן הדבר הנחשב לי עון:
פסוק כה
וישב. ולזה השיב ה׳ לי כצדקי:
לנגד עיניו. ולא נגד בני אדם ולהתיהר:
פסוק כו
עם חסיד. כי כן דרכך להתנהג בחסד עם החסיד:
פסוק כז
עם נבר. עם איש ברור ונקי תתנהג בברירות כי תשלם לאיש כמעשהו:
פסוק כח
עם עני. עם מוכנע:
ועינים רמות. המתגאים ביותר:
פסוק כט
תאיר נרי. רצה לומר תשלח לי עזרה:
יגיה חשכי. יושיעני מן הצרה:
פסוק ל
כי בך וגו׳. בבטחונך ארוץ למחנה האויב ולא אירא ובעזר אלוה אדלג על החומה לכבוש העיר:
פסוק לא
תמים דרכו. לגמול לאדם כמפעלו:
צרופה. ככסף צרוף שאין בו סיג כן אמרות ה׳ והבטחתו אין בה דבר בטל:
מגן. מחסה כמגן:
פסוק לב
כי מי אלוה. אשר בידו הכח למחות בידו:
פסוק לג
תמים דרכי. דרכי היה תמים ושלם ולא נפקד איש מאנשי במלחמה:
פסוק לד
משוה. שם רגלי קלות לרוץ מהר אחר האויב כאילה זו הקלה במרוצתה:
ועל במותי. העמדתני על גבהי וגדולתי:
פסוק לה
למלחמה. לדעת תכסיסי המלחמה:
ונחתה. נתת בי כח לשבר קשת נחושה:
פסוק לו
וענותך תרבני. גודל הענוה שבך להשגיח בי עשה אותי כאלו הייתי עם רב לנצח את האויב עם כי אנשי היו מתי מספר:
פסוק לז
תרחיב. הרחבת פסיעותי לבל ימעדו רגלי להיות נוח לפול:
פסוק מא
נתתה לי עורף. כי ברחו מפני ופנו אלי עורף:
פסוק מב
ישועו. אל עזר בני אדם:
על ה׳. כמו אל ה׳:
פסוק מג
כעפר. שיהיו דק כעפר הפורח ברוח:
אריקם. אעשה אותם ריק מכל כטיט המושלך בחוצות שנשחק ונדוק ברגלי אדם והרוח מפזרם ונשאר המקום רק ממנו:
פסוק מד
מריבי עם. ממלחמות עמים:
תשימני לראש גוים. ויהיו מוכנעים לי ולא יוסיפו עוד להלחם עמדי:
לא ידעתי. כי הם מארץ רחוקה:
פסוק מה
לשמע אזן. על כי ישמעו שיצא לי שם גבורה יהיו נשמעין לעבודתי:
יכחשו לי. ידברו אלי דברי כחש לומר שאוהבים המה לי כי יהיה פחדי עליהם:
פסוק מו
יבולו. רצה לומר יהיו מיוסרים במכאוב:
ויחרגו. יהיו פסחים ממה שיהיו סגורים ברגליהם במסגרי כבלי ברזל:
פסוק מז
חי ה׳. הלא ה׳ חי לעולם וכזאת יעשה כל הימים ויהיה ברוך לעולם בעבור זה:
פסוק מח
הנותן. הנוקם נקמתי מיד האויב:
וידבר. שמני למנהיג להם:
פסוק מט
מן קמי. תרומם אותי יותר מן הקמים עלי:
פסוק נ
על כן. בעבור התשועה הגדולה הזאת:
פסוק נא
מגדל. ובזה אודך בגוים כי אספר לומר דעו שה׳ מגדיל ישועות רצה לומר עושה ישועות גדולות למלכו ולא בתשלום גמול כי אם בחסד:
ולזרעו. וכן יעשה לזרעו עד עולם: