מצודת דוד על שמואל א· רבי דוד אלטשולר
פרק ז
פסוק א
בגבעה. אשר בגבעה, והוא שם מקום בקרית יערים:
קדשו. הזמינו לשמור את הארון, לבל יבוא מי לראותו, ולכבד ולרבץ לפניו:
פסוק ב
מיום. רצה לומר: מהתחלת שבת הארון וכל הימים הרבים שהיו במספר עשרים שנה אשר ישב שם, בכל הזמן ההוא נהו ויללו ישראל להתחרט על מעשיהם אשר לא טובים ושבו, ללכת אחרי ה׳:
פסוק ג
הסירו. מכל וכל:
לבדו. בלא שתוף:
פסוק ו
וישאבו מים. רצה לומר: התעוררו לשאוב ולהזיל מי דמע, ושפכו בתפלה לפני ה׳:
וישפוט. בדברים שבין אדם לחבירו:
פסוק ז
ויעלו. להלחם בם, כי חשבו שנתקבצו ישראל לצאת למלחמה:
פסוק ח
אל תחרש ממנו. אל תשתוק מהדבר אשר היא טובה לנו, והוא מזעוק אל ה׳ להושיענו:
פסוק ט
טלה חלב. רצה לומר: עודו יונק החלב:
ויענהו ה׳. רצה לומר: ראה שנתקבלה ברצון, כי ירדה האש ושרפה את העולה, והיה בטוח בתשועה:
פסוק י
וירעם ה׳. הביא עליהם רעם בקול גדול ויהם אותם, ועל ידי זה נגפו לפני בוא ישראל למלחמה:
פסוק יא
ויצאו. אחר זה יצאו מן המצפה ורדפו אחריהם:
עד מתחת. הכום בכל הדרך אשר רדפום, עד בואם מתחת לבית כר:
פסוק יב
בין המצפה וכו׳. שם עמדו מערכות פלשתים:
עד הנה עזרנו ה׳. רצה לומר: עד המקום הזה עזרנו ה׳, במה שהממם בקול רעם ולא שלטה בהם יד ישראל עדיין, כי משם והלאה רדפו ישראל אחריהם ושלטה בהם ידם:
פסוק יג
ולא יספו. בימים שהנהיג שמואל עד לא נזדקן, לא הוסיפו לבוא בגבול ישראל:
ותהי יד ה׳ בפלשתים. כאשר הלכו ישראל ללחום עמו בגבולו:
פסוק יד
לישראל. הערים ההם הוחזרו לישראל:
ואת גבולן. הצילו גבול עצמן, לבלי תת לפלשתים לבוא לרשת עוד מה מגבולן:
ויהי שלום. כי בעוד משלו פלשתים בישראל, נלחמו עמהם האמורי הנשארו בארץ ישראל, אבל כאשר חזקה יד ישראל, היה שלום ביניהם:
פסוק טו
כל ימי חייו. מעת שהועמד לשפוט עד שמת, ואף לאחר שמלך שאול, שפט הוא:
פסוק טז
והלך. בכל שנה הלך מביתו וסבב לבית אל וכו׳, ושם שפטם:
פסוק יז
ותשובתו. אחר סבובו, שב לרמה, כי שם היה ביתו:
ושם שפט וכו׳. הבאים ממרחק: