אור ברסלב

מצודת דוד על מלכים א· רבי דוד אלטשולר

פרק יב

פרק יא

פסוק א

כי שכם וכו׳. בחשבם אשר בירושלים בהיות מקומו, יתחזק למלוך מבלי למלאות שאלתם:

פסוק ב

כשמוע. אשר מת שלמה אויבו:

והוא עודנו. כשהיה עוד במצרים:

וישב. עם כל זאת ישב במצרים, ולא חזר מעצמו:

פסוק ג

וישלחו. זקני העדה שלחו אחריו ללכת עמהם אל רחבעם, להיות הוא ראש המדברים, על כי ידעו בו שלא ישים למולו יד לפה, וכאשר החל להרים יד בשלמה:

פסוק ד

הקשה את עולנו. לכלכל בני ביתו הרב ומרבית הסוסים:

ואתה עתה. רצה לומר: אבל אתה הואיל ואינך בגודל מעלת אביך, אשר באו לראות פניו מאפסי ארץ, אם כן מה לך להרבות באנשי בית וסוסים, עזוב אותם והקל עולנו:

פסוק ה

לכו עוד. רצה לומר: לכו לאהליכם והתעכבו עוד שלשה ימים, ואחרי זה שובו אלי:

פסוק ז

תהיה עבד. רצה לומר: תדבר בהכנעה כעבד:

ועבדתם ועניתם. תעבוד אותם בדברי הכנעה ותשיב להם על שאלתם דבר הראוי, ועוד תוסף לדבר דברים טובים מאשר לא שאלו הם:

והיו לך. ואז יהיו לך לעבדים לעולם, כי תמלוך בכל אשר תאוה נפשך:

פסוק ח

ויעזוב. כי לא ישרו בעיניו:

גדלו אתו. יחד מקטנותם:

אשר העומדים. ואשר היו העומדים לפניו:

פסוק י

קטני. אצבעי הקטן, עבה היא משתי מתני אבי, רצה לומר: אהיה עוד במעלה יותר מאבי:

פסוק יא

ועתה. הואיל ותגדל מעלתי, אוסיף עוד עולכם, כי עוד יתרבו אנשי וסוסי, ועליכם לכלכל:

יסר אתכם. למלאות די מחסורו:

ובעקרבים. המכאיבים עוד יותר:

פסוק טו

אל העם. אשר שאלו להקל עולם:

כי היתה סבה. רצה לומר: לא בעבור גודל סכלותו השיב מה שהשיב, כי אם מה׳ היתה:

אל ירבעם. אשר הוא ימלוך:

פסוק טז

מה לנו. רצה לומר: מהו החלק הניתן לנו בעבור דוד, לשנהיה עבדים לזרעו:

ולא נחלה. אבל לא ניתן לנו נחלה בעבור בן ישי:

לאהליך ישראל. אתה ישראל לכה לאהליך, ולא תמליכו אותו:

עתה. רצה לומר: אתה רחבעם הבא מדוד מעתה ראה בהנהגת ביתך כאחד העם, ואין לך עסק במלוכה:

פסוק יח

וישלח המלך. שלח אל העם להחזירם בדברי רכות:

התאמץ וכו׳. כי פחד לנפשו:

פסוק כ

כשמוע כל ישראל. כי זקני העדה לבדם שלחו אחריו מאז, וידעו ממנו וראוהו, ולאחר זמן נשמע לכולם כי שב ממצרים:

זולתי שבט יהודה. ואף בני בנימין נכללו עמהם, על כי ירושלים עיר המלוכה היתה לנחלה לשניהם, ומפני כבוד שבט יהודה לא הוזכרו, כי אינן רק טפלים להם:

פסוק כג

ויתר העם. כי רבים משאר השבטים התגררו בנחלת יהודה ובנימין:

פסוק כד

כי מאתי. בהשגחה בא הדבר, ולא במקרה:

פסוק כה

ויבן. להיות עיר מבצר, להשגב בה:

פסוק כו

עתה תשוב. רצה לומר: מהרה ובזמן קרוב:

פסוק כז

אם יעלה. כשיעלה העם הזה וכו׳:

ושב לב. לאהבו ולחפוץ בו, בראותם כי לו לבדו הרשות לשבת בעזרה, ולא לזולתו:

ושבו אל רחבעם. להיות הוא עליהם למלך:

פסוק כח

ויועץ המלך. עם יועציו:

רב לכם. רצה לומר: מרחק רב לכם הדבר, מאשר תעלו עד ירושלים:

הנה אלהיך ישראל. פיתה אותם לאמר אשר השכינה תשרה על עגלי הזהב, וכאשר טעו מאז בהעגל שעשה אהרן לזה אומר בהלשון הזה עצמו, כמו שנאמר (שמות לב ח): אלה אלהיך ישראל וכו׳:

פסוק ל

לחטאת. עם כי מתחלה לא היתה הכוונה לשם עבודת כוכבים ומזלות, אולם בהאריך הזמן חטאו בהם, ועשום לעבודת כוכבים ומזלות ממש:

עד דן. הרחיקו ללכת עד דן שהיתה בסוף הגבול, וכאומר הנה מתחילה פיתם בעבור מרחק הדרך לירושלים, ובסוף הרחיקו ללכת אל העגל אשר בדן:

פסוק לא

בית במות. עשה בדן בית להעמיד בו מזבחות:

מקצות העם. ממקצותם, יהיה מי שיהיה:

פסוק לב

כחג אשר ביהודה. לעשות בו כמצות חג הסכות הנעשה ביהודה, בט״ו לחודש השביעי:

ויעל. העלה עולות על המזבח:

כן עשה וכו׳. כמו שעשה בדן, כן עשה בבית אל:

והעמיד וכו׳. לעשות עבודת המזבח:

אשר עשה. מקצות העם:

פסוק לג

ויעל. העלה עולות כמו בדן:

אשר בדא מלבו. אשר המציא ממחשבות לבו, אשר לא כדת:

ויעל וכו׳ להקטיר. ירבעם בעצמו עלה להקטיר את הקטורת, אבל שאר הקרבנות העלו כהני הבמות במצותו:

תוכן העניינים

מצודת דוד על מלכים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה