מצודת דוד על ישעיהו· רבי דוד אלטשולר
פרק לד
פסוק א
לשמוע. את דברי:
ומלואה. הבריות הממלאים אותה:
צאצאיה. היוצאים ומתהלכים בה:
פסוק ב
כי קצף. וזהו דברי דעו אשר יש קצף ה׳ על כל העמים וזה יהיה לעתיד:
החרימם. כבר נגזר הדבר וכאלו כבר החרימם ומסרם לטבח:
פסוק ג
יושלכו. בקרב חוצות:
יעלה באשם. כי אין מקבר להם:
ונמסו. מרוב הדם ימסו ההרים בהם והוא ענין גוזמא והפלגה:
פסוק ד
כל צבא השמים. הם שרי מעלה של הבבלים:
ונגולו וכו׳. כי השמש והירח קבועים ברקיע השמים וכשיהיו נגללין יכוסו גם המה ולא יאירו בעולם והוא ענין משל לומר שיהא חשך להם מרוב צרות:
וכל צבאם. הם הבבליים הנתונים תחת שרי מעלה:
יבול. כ״א יכמוש כאשר תכמוש עלה מן הגפן:
וכנובלת. וכאשר תכמוש עלה מן התאנה:
פסוק ה
כי רותה. בתחלה תהיה חרבי רוה בשמים מדם שרה של עכו״ם והוא ענין משל בלשון הנהוג בבן אדם:
הנה. אח״ז הנה תרד על אדום ועל העם אשר גזרתי להחרימו, או על העם אשר ילכד בחרמי עליו תרד לעשות משפט:
פסוק ו
חרב לה׳. החרב של ה׳ היא מלאה דם הרוגים:
הדשנה. נעשית דשן ושמן מן חלב ההרוגים ומדם כרים ועתודים ומחלב של כליות אילים והוא ענין משל על גודל האבדון:
בבצרה. היא מארץ מואב אבל לפי שהעמידה מלך לאדום כמ״ש וימלוך וכו׳ מבצרה (בראשית לו) לפיכך תלקה עמהם, או היא מלשון מבצר ויאמר על כרך גדול וכו׳:
פסוק ז
וירדו ראמים עמם. הראמים ירדו על המטבח עם הכרים והעתודים:
מדם. ארצם יהיה שבע מן הדם והעפר יהיה שמן מן החלב:
פסוק ח
כי יום נקם לה׳. היום ההוא יהיה נקם לנקום נקמת עמו:
שנת שלומים. בשנה ההיא ישלם גמול להבבליים בעבור ריב ציון הצועקת לפניו לעשות לה דין:
פסוק ט
נחליה. של ארץ הבבליים:
לזפת. להיות זפת:
פסוק י
עשנה. עשן השרפה:
מדור לדור. מדור ההוא עד סוף כל הדורות תהיה חרבה:
אין עובר בה. כי שממה תהיה:
פסוק יא
וירשוה. ידורו שמה כאדם בירושתו:
ונטה. המקום ינטה עליה קו תוהו ואבני בוהו כמו שהבונה נוטה על בנין הקו עם אבן העופרת ליישר הבנין כן ינטה עליה המקום הקו והאבן להחריבו והוא ענין מליצה:
פסוק יב
חוריה. שרים שלה עומדים ואין אחד בהם קורא על עצמו שם מלוכה ומושל:
יהיו אפס. יהיו כאין:
פסוק יג
ועלתה ארמנותיה. הפלטרין שלה תגדל קוצים מרוב השממון:
במבצריה. תעלה בערי המבצר שלה:
נוה. מדור לתנים וחציר לבנות יענה כי הם ידורו שמה:
פסוק יד
ופגשו. ר״ל שיהיו הרבה מהם עד שיפגשו אלה באלה בדרך מהלכם:
ושעיר. השד יקרא שמה אל רעהו כי שמה יספר זה עם זה כי דרכם להיות במקום שממה:
אך שם. רק שמה תמצא הלילית מקום מרגוע וישיבת מנוח כי לא ימצא שם מי מבני אדם לטורדם ולגרשם:
פסוק טו
קננה קפוז. שמה תעשה לעצמה קן ומקום מדור ושמה תטיל ביציה ותבקעם להוציא האפרוחים ושמה תקרא בקול להמשיך האפרוחים אליה להסתירם בצלה כדרך העופות:
אך שם. ר״ל לא מצאו מקום הגון לקבוץ כמו שמה:
אשה רעותה. ר״ל אחת עם חברתה:
פסוק טז
דרשו מעל ספר ה׳. דרשו בספר ויקרא בפ׳ שמיני וקראו החיות והעופות הנזכרים שמה ודעו אשר אחת מהנה לא יהיה נחסר מלהיות שמה:
אשה. אחת מהנה לא תחסר את חברתה כי כולן תהיינה שמה:
כי פי. אמר במקום ה׳ הנה פי הוא צוה שיבוא ורוחו של פי הוא קבצן והוא הדבור היוצא בהפחת רוח והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק יז
והוא הפיל. ר״ל נתנה לחלקם כאלו נפל להן בגורל:
חלקתה. בידו חלק להם בקו המדה והוא ענין מליצה: