מצודת דוד על ישעיהו· רבי דוד אלטשולר
פרק כה
פסוק א
ה׳ אלהי אתה. בראות הנביא הנבואה ההיא התחיל לקלס למקום ואמר ה׳ אלהי אתה וכו׳:
עצות מרחוק. העצות שיעצת מזמן רחוק אשר הבטחת ע״י הנביאים היא אמונה אמתית וקיימת כי כן נעשה:
פסוק ב
מעיר לגל. אותו מקום שהיה עיר שמתו להיות גל אבנים כדרך החורבה:
קריה בצורה. עיר מבצר שמת להיות מפלה:
ארמון זרים. מקום הארמונות של הבבליים יהיה נשבר מעיר ולעולם לא יבנה עוד לשוב לקדמותו:
פסוק ג
על כן. בראות ממשלתך יכבדוך כל עם חזק ואנשי ערי העכו״ם החזקים יפחדו ממך:
פסוק ד
כי היית. כי בכח זרועך היית למעוז בעת צר לישראל עם דל ואביון:
מחסה. היית להם למחסה מזרם מים ולצל מחום השמש ר״ל הצלתם מיד העכו״ם המכאובים לישראל:
כי רוח. המקרא מפרש מהו הזרם אמר שכעס העריצים דומה הוא לזרם מים השוטפים בחוזק להפיל הקיר:
פסוק ה
כחורב בציון. כעין החורב והחום אשר היא במקום ציה מבלי מצוא מחסה שהיא מצירה עד מאוד כן מאד תכניע גאון הזרים המשמיעים קול שאון:
חורב בצל עב. כמו החורב תהיה נכנעת ומתקרר בבוא צל העבים כן תכרית תכניע את העריצים:
פסוק ו
לכל העמים. הבאים למלחמה עם גוג:
בהר הזה. הר בת ציון:
משתה שמנים. ר״ל הם יחשבו שיהיה נוח להם לכבוש את ירושלים כשמן שהוא נוח ויהפך להם למשתה שמרים הקשה לגוף ר״ל שם יפלו מבלי תקומה:
שמנים ממחים. שמנים הנוחים ושמנים כמוח עצמות יהפך לשמרים מזוקקים מן המשקה שהוא בלתי שמרים לבדם והוא כפל ענין במ״ש ולומר שיהפך מחשבתם מן הקצה אל הקצה:
פסוק ז
ובלע. המקום ישחית בהר הזה את חשובי המכסה וחוזר ומפרש המכסה ומגין על כל העמים ועל גוג יאמר:
והמסכה. המסך המכסה על כל העכו״ם וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ח
בלע. אז ישחית ויבטל המיתה לעולם:
ומחה וכו׳. ר״ל ישבית דמעת הבכי וחרפת עמו יסיר. לא ימצא עוד מי יחרף את ישראל כי לא יהיו עוד גולים בין העכו״ם:
מעל כל הארץ. כי כולם ישובו איש לא נעדר ולא ימצא גולה מהם בכל הארץ ולא יחרפו למי:
כי ה׳ דבר. ובידו לאמת דברו:
פסוק ט
ואמר. אז יאמר ישראל הנה זהו אלהינו אשר קוינו לו והוא יושיענו:
זה ה׳ וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
נגילה. ונשמחה בהישועה הבאה ממנו:
פסוק י
כי תנוח יד ה׳. להכות בעמים אשר צבאו על ירושלים:
ונדוש מואב תחתיו. מואב יהיה נדוש וכתוש במקומו על שעזרו את הבאים למלחמה על ירושלים:
כהדוש מתבן. כמו שנדוש התבן בתוך האשפה כי הדרך להשליך תבן במקום האשפה להיות נדוש ברגלי אדם ובהמה להיות זבל לזבל בהם את השדות:
פסוק יא
ופרש ידיו בקרבו. האל יפרש ידיו בקרב מואב להכותו:
אשר וכו׳. כי השט במים יפרש ידיו בכל כחו:
והשפיל. הוא ישפיל גאות מואב עם המקומות שהיה לו לארוב בהם והם המגדלים הגבוהים ר״ל לא יועילו לו המגדלים:
פסוק יב
חומותיך. אל מול מואב יאמר:
עד עפר. וכפל הדבר פעמים רבות להורות על גודל ההשפלה והאבדון: