מצודת דוד על ישעיהו· רבי דוד אלטשולר
פרק טו
פסוק א
משא מואב. נבואה זו על מואב אשר בליל בעת השינה בא השודד ושדד את העיר ער העומדת במואב ונכרת עמה:
קיר מואב. העיר קיר העומדת במואב גם היא נשדדה בליל ונכרת עמה:
פסוק ב
עלה הבית. מואב עלה לבית העבודת כוכבים ואנשי דיבון עלו על הבמות לבכות שמה בחושבם שהעבודת כוכבים תרחם עליהם ותצילם:
על נבו. על חורבן נבו ומידבא ייליל מואב:
קרחה. כי ימרטו שערות ראשם וישאר קרח:
גרועה. תלש השערות ונחסר מהם:
פסוק ג
בחוצותיו. בפרסום חגרו שקים לאבל וצער:
כלה ייליל. בכל מקום מהמקומות האלה ישמע קול יללה ונהימה בבכי:
פסוק ד
ותזעק חשבון. עדת חשבון:
קולם. קול זעקתם:
על כן. בעבור זעקת העם גם חלוצי הצבא שבמואב יריעו גם המה תרועת הבכי והיללה ולא שתו לבם להלחם עוד:
נפשו ירעה לו. נפשו של מואב ירעה תרועת שבר על עצמו:
פסוק ה
לבי למואב יזעק. הנביא מדבר כן על לשון העם שיאמר כל אחד ואחד לבי למואב יזעק ר״ל אזעק ממרירות לב ולא לפנים:
בריחיה וכו׳. ר״ל הנה מעולם היתה מואב מדינה חשובה כעגל השלישי לבטן המעולה ביותר ועתה ברחו מפני המלחמה ובאו הבורחים עד צוער וסרס המקרא:
כי מעלה הלוחית. כי בעת יברחו דרך מעלה הר הלוחית הנה יעלה שם בבכי:
דרך חורנים. בדרך חורנים יעירו זעקת שבר:
פסוק ו
מי נמרים. מי נהר נמרים יהיה שממה ר״ל יחרב מימיה:
יבש חציר. לפי שכל שבח ארץ מואב במרעה שמן ודשן לכן אמר בחורבנה שיחרבו מימיהם ותכלה המרעה:
ירק לא היה. כך תחרב כאלו לא היה שם ירק מעולם:
פסוק ז
על כן. בעבור כובד המלחמה:
יתרה עשה. יתרון העושה ומרבית ההון שקבץ והממון הפקוד והגנוז אצלם את הכל ישאום על הנחל הגדלים שם ערבים להטמינם מעיני השודד תוך ענפי הערבים:
פסוק ח
כי הקיפה. בכל הגבול מסביב ישמע קול זעקם:
עד אגלים יללתה. יללת מואב יהיה נשמע עד אגלים ועד באר אלים שעמדו בסוף גבול ארצם:
פסוק ט
מי דימון. שם נהר:
מלאו דם. מדם הרוגים:
כי אשית על דימון נוספות. שמו דימון מלשון דם ואוסיף עליו דם חללים והוא ענין מליצה לשון נופל על לשון:
לפליטת מואב אריה. על הפליטים ממואב יבוא האריה וחיות הטורפות ולא ישאירו שארית:
ולשארית אדמה. על הנשארי׳ באדמת מואב יבוא האריה וחיתו יער וכפל הדבר במ״ש לחוזק הענין: