מצודת דוד על יונה· רבי דוד אלטשולר
פרק ב
פסוק א
וימן. הזמין את הדג לבלוע אותו מיד שלא יטבע במי הים:
פסוק ב
ממעי הדגה. ארז״ל בתחילה בלעו דג זכר ועמד שם בריוח ולא נתן דעתו להתפלל ורמז המקום להדג והקיאו אל פי הדגה ושם עמד בדוחק מפני העוברים והתפלל מתוך הדחק:
פסוק ג
קראתי. הנה קראתי אל ה׳ מפני הצרה אשר עלי וידעתי כי יענני הואיל ואני קיים כל הימים הללו:
מבטן שאול. היא הדגה שהיא לו כעומק השאול:
שמעת קולי. מובטח אני אשר שמעת קולי:
פסוק ד
ותשליכני. הנה השלכת אותי במצולה בחוזק הים:
ונהר יסובבני. כי שם היה המקום שמתחברים מי הנהר ומי הים:
עלי עברו. כי כשעברו על הדגה עברו גם עליו בהיותו במעיה:
פסוק ה
ואני אמרתי. כשהשליכו אותי הימה חשבתי הנה נגרשתי מנגד עיניך ר״ל העלמת עין ממני:
אך אוסיף. אך עתה הואיל וקיימתני כל הימים הללו מובטח אני לצאת מזה ואוסיף עוד להביט אל היכל קדשך לבא שמה בקול תודה:
פסוק ו
אפפוני מים. המים סבבו אותי עד קרוב להוצאת הנפש:
תהום יסובבני. כפל הדבר במ״ש:
סוף חבוש לראשי. כי כשהדגה שטה עמו בים נקשר הסוף בראש הדגה וכאלו נקשר בראשו הואיל והיה במעיה:
פסוק ז
לקצבי הרים. לאחרית ההרים התקועים בים והוא קרקעית הים:
ירדתי. בהיותי במעי הדגה:
הארץ בריחיה. רצה לומר חשבתי שהארץ הבריח׳ בריחיה כנגדי עד עולם כי לא אשוב אלי׳ כאילו סגרה את עצמה בבריחים:
ותעל. אבל הואיל וקיימתני כל הימים הללו אקוה שתעל חיי משחת הקבר הוא בטן הדגה:
פסוק ח
בהתעטף. כשהיה נפשי שעלי מעוטף ומעונה זכרתי את ה׳ להתפלל לפניו והנה בא אליך תפילתי אל היכל קדשך הוא השמי׳:
פסוק ט
משמרים הבלי שוא. הם אנשי הספינה המשמרים הבלי שוא הוא העבודת כוכבים ידעתי שהם יעזבו חסדם ולא יקיימו מה שנדרו בעת צרה:
פסוק י
ואני. אבל אני אזבחה לך זבחים בקול תודה והודאה על הנס ואשר נדרתי אשלמה בעבור הישועה של ה׳:
פסוק יא
ויאמר. ר״ל העיר לבו להקיאו:
לדג. יתכן שאחר התפלה חזרה הדגה להקיאו אל פי הדג לעמוד בריוח:
ויקא. ר״ל כמו שהעיר לבו כן עשה והקיאו אל היבשה: