מצודת דוד על יהושע· רבי דוד אלטשולר
פרק ט
פסוק א
כשמוע. אשר כבשו את העי ברוב עם ובתחבולה:
פסוק ב
ויתקבצו. להיות גם הם עם רב ויועצים הרבה להתחכם במלחמה עמהם:
פסוק ג
ליריחו ולעי. רצה לומר, שהמה שני דברים הפכים, כי יריחו כבשו בנס, והעי בתחבולות וברוב עם, ולזה הבינו הדבר שבערמה עשו להטעותם, כאמור למעלה (פרק ח):
פסוק ד
ויעשו גם המה בערמה. כמו שעשו ישראל:
ויצטירו. עשו עצמם כשלוחים באים מארץ מרחק, כי שם ציר הונח על השלוח למרחוק וכמו שכתוב (ישעיהו נז ט) ותשלחי ציריך עד מרחוק:
בלים. להטעות את ישראל לחשוב שמרוב מרחק הדרך בלו:
ומצוררים. מקושרים סביבות הבקיעים:
פסוק ה
ומטולאות. כי בעת התיישן המנעלים, יתחלפו בכמה גוונים:
נקודים. כי בהתיישן הלחם, יתעפש, ובו נקודים לבנים וירוקים ושחורים:
פסוק ו
מארץ רחוקה. לא מארץ כנען אשר הוזהרתם (דברים כ טז) בלא תחיה כל נשמה, ולזה כרתו לנו ברית להחיותינו:
פסוק ז
בקרבי. בקרב הארץ הניתן לי והוא ארץ כנען:
פסוק ח
עבדיך אנחנו. כאומר אין לנו עסק עם כל העם הזה, כי הלא לא לכולם נהיה עבדים כי אם לך לבדך, כאומר: ואדוני, הלא ישכיל לדעת שאין אנו מארץ כנען:
מי אתם. מאיזה עם:
ומאין. מאיזה מדינה:
פסוק ט
רחוקה מאוד. ולא יהיה אם כן ניכר לך, לא העם ולא המדינה:
לשם ה׳. בעבור פרסום שם ה׳:
פסוק יא
עבדיכם אנחנו. להעלות את המס:
כרתו לנו ברית. להחיותינו:
פסוק יב
זה לחמנו. אשר תראו בידינו, הנה בהיותו עדיין חם לקחנו אותו צידה לדרך:
הנה יבש. בעבור זמן הרב מגודל מרחק הדרך:
פסוק יג
חדשים. בעת מלואם היו חדשים:
פסוק יד
ויקחו. רצה לומר, לקחו מופת וראייה מיובש צידם והאמינו להם, או לקחו מצידם ואכלו, לקיים ברית ואהבה:
פסוק כ
זאת. רצה לומר, הדבר הזאת להחיות אותם, בעל כרחנו נעשה להם, שלא יקצוף ה׳ על בטול השבועה:
פסוק כא
ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו. רצה לומר, הנה בעבור השבועה לא תגידו לא יחיו, וכאומר אך נתבונן מה נעשה עמהם בגמול הרמאות:
ויהיו כו׳. רצה לומר הגמול היה שהיו חוטבי כו׳, כאשר גזרו הנשיאים, כי כל העדה שמעו להם:
פסוק כג
ועתה. רצה לומר, עתה בעת המלחמה תהיו ארורים להיות עבדים לכל העדה, אבל לבית ה׳ תהיו לעולם עבדים ולא יכרת הדבר:
פסוק כו
ויעש להם כן. כמו שאמר הוא להיות עבדים לכל העדה בעת המלחמה, ולבית ה׳ לעולם:
ולא הרגום. כאשר חשבו בתחלה:
פסוק כז
לעדה ולמזבח וכו׳ עד היום הזה. רצה לומר, לעדה בעת המלחמה, ולמזבח ה׳ עד היום הזה:
אל המקום. במקום שיעמוד המזבח שמה יעבדו, אם בשילה, אם בירושלים: