מצודת דוד על יהושע· רבי דוד אלטשולר
פרק ו
פסוק א
סגרת ומסגרת. רצה לומר, מעולם היתה סגורה בדלתים ובריח, ועתה הוסיפו לסגרה עוד מפני ישראל, ולא הניחו מי לצאת ממנה או לבא בה, שלא יודע מבואות העיר:
פסוק ב
גבורי החיל. רצה לומר, עם שהם גבורי חיל:
פסוק ג
כה תעשה. להקיף פעם אחת ביום:
פסוק ד
יתקעו. בכל יום בעת יקיפו:
פסוק ה
את קול. רצה לומר, הקול ההוא המאריך בתקיעה נמשכת:
איש נגדו. לא יצטרכו להקיף ולעלות בה, כי כל החומה תפול:
פסוק ח
ויהי כאמור. רצה לומר, כן עשו, כאשר אמר יהושע אל העם ושבעה כו׳:
פסוק ט
תקעי השופרות. חוזר על הכהנים:
הלוך ותקוע. רצונו לומר לא עמדו הכהנים בעת תקיעה, כי אם הלכו ותקעו:
פסוק יב
וישכם. ביום השני:
פסוק יג
הלוך ותקעו. כפל הדבר לומר שלא פסקו מלתקוע:
פסוק טו
כעלות השחר. להיות הזמן מספיק להקיף שבע פעמים:
רק וכו׳. ולזה הוצרכו להשכים אז יותר משאר הימים:
פסוק טז
תקעו. רצה לומר, תקיעה נמשכת וארוכה:
פסוק יז
חרם. לאבדון וכריתה:
היא וכו. רצה לומר, העיר עצמה ומה שבה מהדברים שאינם ראוים להביא לאוצר ה׳:
לה׳. רצה לומר, לשם ה׳ ולכבודו:
פסוק יח
שמרו. את עצמכם וזולתכם מלקחת מה מן החרם:
פן תחרימו ולקחתם וכו׳. פן תכריתו את ישראל במה שתקחו מן החרם כי כולם יאבדו, וזהו ושמתם וכו׳:
פסוק יט
וכל כסף כו׳. שהם הדברים הראוים לאוצר ה׳:
פסוק כ
וירע העם. וחוזר ומפרש כשמוע העם קול השופר, כשהיא מארכת בתקיעה, אז הריעו:
פסוק כו
וישבע. הארור תקרא שבועה:
בבכורו ייסדנה. כאשר יניח היסוד, ימות בכור בניו, ויתרם ימותו במשך זמן הבנין וכשיעמיד דלתים, ימות צעיר בניו, ויתמו אם כן כולם: